פתח דבר
"מר שאולוב?" הקול מעברו השני של קו הטלפון נשמע צעיר ונחוש.
"מדבר," עונה מר שאולוב וצמרמורת חולפת בגופו.
הוא לא רגיל לענות לטלפונים ממספרים חסויים. למען האמת, הוא בכלל לא רגיל לענות לטלפונים, לשם כך יש לו מזכירה.
"הלו? אני מדבר עם מר שאולוב?"
"כן, מדבר. מי אתה?" הוא עונה וגל הקור שעטף את גופו הולך ומתעצם.
משפחת שאולוב היא אחת המשפחות העשירות בארץ. מר שאולוב הוא הבעלים של רשת חנויות תכשיטים שסניפיה פרושים ברחבי המדינה, ולכן כשמתקבלת שיחה לטלפון הפרטי שלו, ועוד ממספר לא מזוהה, הדבר מעורר בו דאגה.
"אנחנו צריכים להיפגש," אומר בעל הקול המסתורי.
"מי אתה?"
"זה בקשר לבת שלך," הזר שמעברו השני של קו הטלפון ממשיך בשלו ולא מתייחס לשאלה.
המילים מלחיצות את מר שאולוב, ברכיו רועדות וידיו מתכסות זיעה. הבת שלו היא הדבר החשוב ביותר בחייו. ביום שבו נולדה, בשנייה שבה ראה את פניה העגולות ואת שפתיה האדומות, הוא נשבע לעצמו שישמור עליה מכל משמר ושהיא לעולם לא תדע מחסור. הוא נשבע שיעשה הכול כדי שתהיה מוגנת, עטופה ואהובה, עד ליום שבו תתחתן, בעזרת השם, ואז הבעל שלה יהיה מי שישמור ויגן עליה.
"הלו?" הקול הזר מאיץ בו.
"מה יש לך לומר בקשר לבת שלי?" הוא עונה וקולו רועד קמעה.
"אל תדאג, מר שאולוב, לא קרה לה דבר, אלא אולי אפילו להיפך. בכל מקרה, נראה לי שתשמח לשמוע את מה שיש לי לומר לך. אז אנחנו יכולים להיפגש?"
"כן," מר שאולוב מתרצה לבסוף.
"יופי, אז בוא ניפגש בחוף הים של הרצליה. מתאים לך בשעה אחת במסעדת 'הלב הטוב'?"
"מתאים."
בשעה אחת בדיוק, היגואר השחורה של מר שאולוב נכנסת למגרש החנייה העמוס. לרגע רמי, הנהג של מר שאולוב, חושש שהוא לא יצליח למצוא חנייה, אך לפתע מתפנה מקום ממש מול דלת הכניסה של 'הלב הטוב'.
"להצטרף אליך?" רמי מפנה את מבטו לאחור, מצחו חרוש קמטי דאגה.
"לא, אני לא חושב שיש צורך." מר שאולוב מעביר את ידו על חגורת מכנסיו, אצבעותיו מרפרפות על קת האקדח שקנה לפני כמה שבועות, לאחר ניסיון השוד שכשל.
מר שאולוב מרים את הטלפון הנייד הזרוק לצידו על המושב, מכניס אותו לכיס מכנסי החליפה האפורה שלו ויוצא מהמכונית. מארחת צעירה מקבלת את פניו בכניסה למסעדה, מחייכת אליו במאור עיניים. הוא לא מחזיר לה חיוך, רק מציץ פנימה בחשד ובוחן את סביבותיו.
אומנם זה יום שישי וכבר שעת צהריים, אך המסעדה הומה והוא לא מצליח לזהות מישהו מהאנשים הסועדים בה.
"אני מניחה שהגעת לפגוש את מיכאיל. בבקשה בוא אחריי, מכאן." המארחת הצעירה מחווה בידה לכיוון הקצה המרוחק של המסעדה, ומר שאולוב מפנה את מבטו אל שולחן פינתי שבסמוך אליו יושב גבר צעיר, נאה ולא מוכר.
הגבר הצעיר נעמד לקראתו ומושיט את ידו ללחיצה, "נעים מאוד. אני מיכאיל, מיכאיל אברמוב."
מר שאולוב לוחץ את ידו של מיכאיל ומקמט את מצחו. "אתה הבן של לנה ואנדריי?"
"כן, בדיוק. קודם כול אני חייב לך התנצלות. נשמעת מודאג כששוחחנו, וחשוב לי שתדע שאין כל סיבה לדאגה. פשוט היה לי דחוף להיפגש איתך כי בעוד שעתיים עליי להיות בשדה התעופה בדרכי חזרה לבלגיה, ומה שאני רוצה להגיד לך לא סובל דיחוי."
"מה שלום ההורים שלך?" מר שאולוב מתיישב, מסדר את ז'קט החליפה ומנסה להסדיר את קצב נשימותיו.
"שלומם מצוין."
"קרה להם משהו?"
"לא, תודה לאל, עכשיו הכול בסדר. אתה יודע שהם פשטו רגל?" מר שאולוב מהנהן, עדיין תוהה מה הגבר הצעיר רוצה ממנו.
"כן, אני יודע, ואם באת להציע לי איזו פעילות עסקית אז אני מוכרח לומר שזה לא הזמן ולא המקום. תקבע בבקשה פגישה מסודרת. המזכירה שלי תשמח לעזור לך." לפתע מר שאולוב נזכר מדוע מיהר לפגישה. הוא מכחכח בגרונו ורוכן קדימה, "אם אינני טועה, אמרת משהו לגבי הבת שלי. זה לא עניין של מה בכך מבחינתי אז אשמח מאוד לשמוע מה באת לומר."
הגבר הצעיר נושם נשימה עמוקה, עוצם לשנייה את עיניו ואז שב ופוקח אותן, מישיר מבט חד ורציני ואומר במהירות, "אני רוצה לבקש את ידה של בתך."
"מה?!" מר שאולוב מעולם לא הופתע כך, גם לא כשדיווחו לו על השוד.
"אני מבין שאתה מופתע ושאולי לא ציפית, אבל בתך כבר בת שבע־עשרה. השנה היא אמורה לסיים את לימודיה בתיכון וזה הגיל שבו עליה להתחתן, כמקובל אצלנו בעדה. אני רוצה שזה יהיה איתי. ראיתי אותה בכמה אירועים משפחתיים והיא מצאה חן בעיניי מאוד. הייתי רוצה שנסכם את זה כבר עכשיו. חשוב לי לדעת שהעניין סגור לפני שאני חוזר לבלגיה."
מר שאולוב מוזג לעצמו מים מהקנקן שניצב על השולחן, ידו רועדת כשהוא מרים אותה כדי למשוך את תשומת ליבה של המלצרית ואומר, "'בלאק לייבל', בבקשה." המלצרית מהנהנת ומר שאולוב מוסיף, "בקבוק שלם ושתי כוסות."
שני הגברים יושבים זה מול זה, בוהים בחלל שביניהם ושותקים. כשהמלצרית חוזרת, היא חולצת את הפקק בתנועות מיומנות, מוזגת לשתי הכוסות וממהרת להתרחק מהשולחן.
מיכאיל נע במקומו בחוסר מנוחה. "ובכן, מר שאולוב – "
"אתה יכול לקרוא לי שלום," מר שאולוב מרים את כוסו, משתהה מעט ואז גומע בלגימה ארוכה את כל תכולתה. "עכשיו תחזור בבקשה על מה שאמרת." הוא מוזג לעצמו כוסית נוספת.
"אני מבקש את אישורך לכך שאתחתן עם הבת שלך. אני רוצה להקים איתה משפחה. אני בן עשרים ושש, יש לי עסק ליבוא ולשיווק יהלומים. כרגע חיי מתנהלים בבלגיה, שם העסק שלי ממוקם ושם גם המשפחה נמצאת. יש בבעלותי דונם וחצי של קרקע לבנייה על חוף הים, לא רחוק מכאן."
"או־קיי."
"העסק שלי מגלגל הרבה מאוד כסף. אני לא רוצה את הבת שלך בגלל הכסף שלכם, הוא לא מעניין אותי. אני רוצה אותה ואני מוכן לחכות עד שתסיים את התיכון."
"אם הכסף שלנו לא מעניין אותך, ואני נוטה להאמין לך מפני שידוע לי שיש בבעלותך נכסים רבים נוספים, למה בדיוק אתה רוצה אותה?"
"היא מצאה חן בעיניי."
"אמרת שראית אותה בכמה אירועים משפחתיים, אבל זה לא מספיק כדי לרצות להתחתן איתה." מר שאולוב לוגם מכוסית הוויסקי השנייה שלו.
"מפליא ככל שזה יהיה, לפעמים זה מספיק."
"ואם לבת שלי יש תוכניות אחרות?"
"כמו מה, למשל?"
"כרגע אני יודע בוודאות שהיא רוצה להתגייס. היא תלמידה מצטיינת, ואני לא רוצה שתכלית חייה תהיה להתחתן וללדת ילדים. אני מאמין שהיא יכולה לעשות הרבה יותר מזה." מר שאולוב מתמתח לאחור תוך שהוא נועץ את מבטו בגבר הצעיר, ממתין בסבלנות לתגובתו כדי לדעת אם הגבר שיושב מולו אכן מתאים לבתו.
"אם זה חשוב לה, אין לי בעיה שהיא תתגייס. היא תוכל לעשות כל דבר שתחפוץ בו כל עוד בסופו של דבר היא תתחתן איתי."
מר שאולוב לא עונה, ומיכאיל מכחכח בגרונו לפני שהוא ממשיך, "תראה, מר שאולוב, אומנם אני רוצה את הבת שלך ומוכן לעשות הרבה מאוד כדי שהיא תהיה שלי, אבל שיהיה לך ברור שחשוב לי מאוד שהיא תהיה מאושרת." הוא נושם נשימה עמוקה ואז אוזר אומץ ומוסיף, "בסופו של דבר אני מאמין ששנינו רוצים עבורה את אותו הדבר."
"ואם היא לא תרצה אותך?"
"זו שאלה מצויינת, וכדי לדעת את התשובה עליה עלינו לדאוג לכך שאביגיל ואני נכיר בדרך אקראית. כלומר, היא לא תדע שאני הוא זה שאמור לשאת אותה. ותאמין לי, יש לי הרגשה טובה," מיכאיל מציין ומעביר את ידו על שולי כוסית הוויסקי שמונחת לפניו. הוא מהרהר מעט, בוחן את פניו של האיש שיושב מולו ואז מרים את הכוס ולוגם ממנה לגימה ארוכה.
"אני צריך לשמוע את דעתה בעניין," קובע מר שאולוב.
"יש לה את הזכות לסרב, כמובן. אבל אני רוצה שנסכם בינינו, מר שאולוב, שתיתן לי עדיפות. אתה יכול לבדוק על אודותיי עם כל מי שתרצה; אין לי תיק במשטרה, עשיתי שירות צבאי מלא בחיל התותחנים, אני בריא לחלוטין ואף מוכן לתת לך את הטלפון של הרופא הפרטי שלי או לעבור כל בדיקה רפואית שתדרוש ממני. ולגבי העסקים שלי, אתה בעצמך כבר אמרת שאתה יודע שאין לי בעיות כלכליות."
מר שאולוב בוהה בכוסית הריקה, מתלבט אם למזוג לעצמו אחת נוספת. אצבעותיו נעות בחוסר סבלנות על המפה הלבנה, חוזרות פעם אחר פעם על עלי הכותרת הרקומים עליה כשהתובנה שהבת שלו כבר לא אותה תינוקת קטנה ושמנמנה, אלא אישה צעירה שהגיעה לפרקה, מכה בו.
אין ספק שהבחור הצעיר צודק, והגיע הזמן לחשוב על עתידה. עליו לוודא שהיא תכיר את הגבר הנכון, שיאפשר לה להגשים את חלומותיה במסגרת הגבולות המותרים במסורת שלהם, והגבר הזה שיושב מולו בהחלט נראה כמו האדם המתאים לה.
מר שאולוב מתרומם ממקומו, מוציא את הארנק מכיס מכנסיו וזורק כמה שטרות על השולחן. הוא מושיט את ידו אל מיכאיל, שממהר ללחוץ אותה וממלמל, "זה סגור?"
"סגור, כן, אבל..." מר שאולוב מעביר בהיסוס את ידו על עורפו, מודע לכך שמיכאיל מביט בו ובוחן את תגובותיו. במשך רגעים ארוכים הוא לא אומר דבר מפני שתחושה לא נעימה הופכת את קרביו, אך לבסוף הוא מרים אחת מגבותיו ואומר, "תראה, אנחנו יכולים להגיד שזה סגור," הוא מחייך במבוכה. "אך בסופו של דבר זה יהיה תלוי באביגיל, ורק בה." מר שאולוב נושף נשיפה ארוכה, מרגיש הקלה גדולה.
"אם כך, נדאג שהיא תסכים לכך." התשובה של מיכאיל קצרה ותכליתית.
"מה אמרת?" מר שאולוב מקמט את מצחו.
"אנחנו נדאג לכך שהיא תסכים," מיכאיל חוזר על דבריו ומהנהן בשביעות רצון בטרם הוא מושיט את ידו ללחיצה נוספת.
מר שאולוב לוחץ את ידו ומביט בו בחשדנות. אומנם הגבר הצעיר נראה בטוח בעצמו, ואולי הוא יודע על מה הוא מדבר, אך מר שאולוב מכיר את בתו טוב ממנו. היא אולי נראית תמימה ונאיבית, אבל היא ממש לא אחת שתסור למרותו של גבר בין שהיא מעוניינת בו ובין שלא, והיא אף לא תסכים להיות מובלת, אלא מובילה.
