ואת?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ואת?
הוספה למועדפים
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 91 עמ' מודפסים

נורית זרחי

נורית זרחי (נולדה ב-19 באוקטובר 1941, כ"ח בתשרי ה'תש"ב) היא משוררת וסופרת למבוגרים ולילדים.
נורית זרחי נולדה בירושלים, בת לסופר ישראל זרחי ולאסתר‏. בגיל שש התייתמה מאביה, ו‎אף שהיא מייחסת את כישרונה הספרותי ואת פריון הכתיבה שלה אליו, היא טוענת ש"נולדתי וגדלתי בעצם ללא אב". לאחר מות אביה עברה זרחי לקיבוץ גבע יחד עם אמה שהייתה מורה. את חוויותיה הקשות מהתקופה הזו תארה בספרה "ילדת חוץ". מאוחר יותר עברה לעין חרוד שם סיימה את לימודי התיכון. לאחר שירותה הצבאי למדה בסמינר למורים, השתלמה במדעי הרוח באוניברסיטה העברית ורכשה תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. זרחי פירסמה מספר רב של שירים וסיפורים בעיתוני ילדים, פרסמה מעל למאה ספרי ילדים, שירה, פרוזה ומחקר וכן הייתה עיתונאית בעיתון ידיעות אחרונות. זרחי זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בין השאר זכתה מספר פעמים בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, המחולק במקביל לפרס אנדרסן לסופרים, מתרגמים ומאיירים ממדינות חברות ארגון סופרי הילדים הבינלאומי IBBY. כן זכתה בפרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי, פרס לנדאו לאמנויות הבמה‏, פרס ראש הממשלה, פרס דבורה עומר ופרס לאה גולדברג.

נושאים

תקציר

אשֶׁר
 
הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ מְאֻשָּׁרִים?
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת בִּתִּי.
הִיא מְעִיפָה בִּי מַבָּט וְאוֹמֶרֶת:
וְאַתְּ?
 
בספר זה שנכתב בשנתיים האחרונות נחשפת המציאות כדרמה חידתית, שבה סנהדריה המשיחית, וספרטה היוונית, מחלחלות לתודעתה של משוררת מכורה בתחילת המאה העשרים ואחת. בהתוודעותה לדורסנותו של הזמן, היא מגלה את גרעין החיים, את הארוס שאצור בעולם היצורים, ואת הזהות העמוקה של חייה כאם, כבת, כאשה וכמשוררת.
 
דומה כי הגיבורה האמיתית של "ואת?" היא לשון רעננה ש"תופי הדף הלבנים" מכים בעיצוריה ו"חיות קדומות יוצאות ממחילות הפשר" ומלחכות בגופה. לשונה של אם השבט, חולה ומרפאה כאחד, פורטת על סולם צלילי מלא ניגודים: התרסה, תשוקה, הומור וחמלה. העברית  היא עדה לפעולתו של "המוחק הגדול" – שעל רקע הסחף שלו, ומבעד להסתר הפנים הכפול מבקיע קולה: הַאִם תַּרְאֶה לִי אֶת פָּנֶיךָ שֶׁאֶזָּכֵר בְּפָנַי/ אִם נוֹתְרוּ לִי?
 
 
הַמּוֹחֵק הַגָּדוֹל
 
כְּמוֹ עוֹרֵב בְּרוּחַ חָזָק הַמְּחַפֵּשׂ עָנָף
לְמִשְׁעָן, אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת לְהָנִיחַ עַצְמִי.
גַּל אַחַר גַּל מֵצִיף, מוֹחֵק
בְּחוֹמַת הָעִגּוּל הַמְּכַתֶּרֶת סְבִיב
הָאֲנִי.
מָה הָרַעַשׁ שֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת?
זֶה הַמִּלּוֹן הָעִבְרִי הַכָּבֵד נִשְׁמָט עַל הַשְּׂפָתַיִם
לְהָמִיר אֶת מוּבַן הַמִּלִּים.
תֻּפֵּי הַדַּף הַלְּבָנִים מַכִּים בָּעִצּוּרִים
וְחַיּוֹת קְדוּמוֹת יוֹצְאוֹת מִמְּחִלּוֹת הַפֵּשֶׁר,
מְלַחֲכוֹת בְּגוּף הַשָּׂפָה.
הַאִם תַּרְאֶה לִי אֶת פָּנֶיךָ שֶׁאֶזָּכֵר בְּפָנַי
אִם נוֹתְרוּ לִי?

פרק ראשון

סִימָן
 
תִּרְאֶה, הַזִּקְנָה סִמְּנָה אוֹתִי.
וְאֵיךְ שֶׁלֹּא אֶתְכַּוֵּן,
אֲנִי מְהַלֶּכֶת תַּחַת חֻפָּתָהּ.
הַסִּימָן הַזֶּה וַדַּאי מַזְכִּיר לְךָ
כּוֹכָב מְסֻיָּם.
אִישׁ אֵינוֹ רוֹדֵף אוֹתִי
פְּרָט לְאֵלֶּה הַחוֹשְׁבִים, אוּלַי בְּצֶדֶק,
שֶׁהֻקְצַבְתִּי דַּיִּי.
אֲבָל טוּר חַי מְטַפֵּס וְעוֹלֶה
בְּגִזְעֵי הָעֵצִים, בִּקְנֵה הַחִזְרָן
מַמְשִׁיךְ לְפַעְפֵּעַ בִּי,
עוֹבֵר תַּחַת גֶּשֶׁר הֶעָבָר וָהָלְאָה
דֶּרֶךְ הַגַּנִּים הַתְּלוּיִים וְעַד לְמִנְסְרוֹת
הַמִּגְדָּלִים. אֵלֶּה אֵינָם
שַׁיָּכִים לְאִישׁ, אַף שֶׁהֵם הוֹדְפִים
אוֹתִי לְעִתִּים לִגְנֹב
גַּרְגֵּר חִטָּה מֵעֲרֵמַת הַכְּלָל, וּבַסֵּתֶר
אֲפִלּוּ רֶסֶק מֵרִבַּת תִּינוֹק.
הַחַיִּים הָאֵלֶּה, שֶׁבְּטָעוּת נִקְרָאִים
בִּשְׁמִי, שַׁיָּכִים לַיְּעָרוֹת
לַגְּבָעוֹת, לַמִּדְבָּר. וְאִם
הַכַּוָּנָה לְעַשֵּׂב אוֹתִי, אֶבָּהֵל.
לֹא אוּכַל לְהָגֵן יוֹתֵר
מִגַּחֶלֶת בָּרוּחַ. עָלֶיךָ
הַמְּלָאכָה, אֵלּוּ שַׁיָּכִים לַכֹּל
לְאַף אֶחָד וּלְךָ.
 
 
אוּלַי סְפַּרְטָה
 
כְּדֶרֶךְ הַדְּבָרִים שֶׁאֵינְךָ רוֹצֶה
לַחְשׂף, אֹמַר לָכֶם בְּקוֹל:
נוֹלַדְתִּי בָּעִיר הַלֹּא נְכוֹנָה.
אֵיךְ הִצְלַחְתִּי לְהַסְתִּיר זֹאת?
עִם הַמַּקְהֵלָה שַׁרְתִּי בְּקוֹל גַּס.
שִׁירִים אֲדֻמִּים כִּסּוּ עַל פִּרְפּוּרֵי הַלֵּב,
דְּגָלִים מְצֻיְּרֵי גֻּלְגּוֹלוֹת הִרְכַּבְתִּי
בְּיָד מְמָאֶנֶת עַל מַשְּׁבֵי הָרוּחַ
וְאֶת תַּרְגִּילֵי הַסְּפּוֹרְט שֶׁתִּעַבְתִּי
בִּצַּעְתִּי רַק בְּעֶזְרַת פַּחַד.
וְאִם חָשַׁד בִּי מִי, הַדִּבּוּר
חִלֵּץ אוֹתִי, המַּחְלָצוֹת הַבּוֹהֲקוֹת שֶׁלָבַשְׁתִּי
וְזֶה שֶׁבְּיוֹשְׁבִי עַל צוּק הַסֶּלַע
סָרַקְתִּי אֶת מַחְלְפוֹתַי הָאֲרֻכּוֹת וּבַקְּרָב
פָּחַדְתִּי עַד לָחַמְתִּי
אָטוּם, וְלֹא מֵאֹמֶץ, אֶלָּא מֵחַלְחָלָה.
עִטּוּר גְּבוּרָה מֵעוֹלָם לֹא נָשָׂאתִי עַל הֶחָזֶה.
חָשַׁשְׁתִּי שֶׁיְּפַתֶּה כָּל אַחֵר אוֹ
אַף אוֹתִי לַחְשׂף אֶת הַשֶּׁקֶר הַגָּדוֹל.
תָּמִיד הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי
מַקְפִּיד לוֹמַר רַק אֶת הַחַד־שִׁכְבָתִי
כְּדֶרֶךְ הַצְּעִירִים.
כָּךְ הִתְנַהֲלוּ חַיַּי בֵּין פַּחַד לְפַחַד
עַד הַגִּיעִי לַיּוֹם הַזֶּה.
אֶזְרָחִים, עַכְשָׁו שֶנִּגְלוּ כָּל הַקְּלָפִים
אֲנִי מִתְנַצֵּל, זוֹ כַּנִּרְאֶה חֻלְשָׁתִי
שֶדָּבְקָה בְּכֻלְּכֶם כְּמַגֵּפָה.
אֲנִי יוֹדֵעַ, חָמוּר מִלִּהְיוֹת אֲנִי
הוּא אִי הַגִּלּוּי.
הָיָה עָלַי לָדַעַת. וּבֶאֱמֶת יָדַעְתִּי, וְעוֹד
מִלֵּדָתִי הָיָה עֲלֵיכֶם לְהָטִיחַ אוֹתִי
אֶל סֶלַע. וְאַף כִּי הַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֵד
בְּקֵץ הַהִיסְטוֹרְיָה וְהַשָּׂפָה חֻלְּלָה מִזְּמַן
אֲבַקֵּשׁ מִכֻּלְּכֶם, חַבְרֵי הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי,
סְלִיחָה.
 
 
 
 
אִמָּהוּת
 
לֹא בַּמְּעִיל, לֹא בְּדוֹפְנָא, לֹא בַּבַּרְדָּס.
בָּעוֹר זְרוּעָה הָאַשְׁמָה. תָּמִיד הַשְּׁגִיאָה
אוֹ קִרְאוּ לְזֶה פֶּשַׁע. עֲצוּרָה בְּהֶנֵּף יָד
מִסְּלִיחַת הָעַצְמִי. אֵלּוּ אַרְנְבוֹנוֹת
קְטִיפִיּוֹת חָטְמִיּוֹת שֶׁלִּי, שֶׁלְּעוֹלָם לֹא
הִצְלַחְתִּי לְחַבֵּק בְּצִיר הָעוֹנָה.
נִסִּיתִי לַעֲבֹד אֶת מִיתוֹלוֹגְיַת הַדִּמּוּי,
אֲבָל מִבַּעַד לַנֶּקֶב נָזְלָה הַנֶּפֶשׁ
וְהִגַּשְׁתִּי לָהֶן אַף פַּעַם אֶת עַצְמִי
מְרֻכֶּזֶת עַד לְהַשְׁקוֹתָן שַׁמְפְּנֵי יַלְדוּת.
תָּמִיד תָּלִיתִי עַצְמִי עַל הָרֶגַע הַבָּא
בְּחִפּוּשׂ אַחַר הָאָשֵׁם.
חֵץ דָּרַכְתִּי מִבַּעַד לְהִיסְטוֹרְיַת הַחֲלוֹם.
עַד לְשִׁפּוּל הַגַּן פָּגַעְתִּי בְּחַוָּה. מִדּוֹר
לְדוֹר. לָמָּה לֹא יוֹתֵר, שָׁאַלְתִּי, בִּשַּׁלְתְּ
אַהֲבָה, דָּרַכְתְּ אֶת עֲרֵמוֹת הַלֵּב, גִּבַּבְתְּ קִפּוּלֵי
כְּבִיסָה, הִסְדַּרְתְּ אֶת הַגְּשָׁמִים
הִצַּבְתְּ גָּדֵר, אָחַזְתְּ בַּהֶגֶה, הִרְתַּחְתְּ
אֶת חֻקֵּי הַבַּגְרוּת.
מָה עָשִׂית? סַךְ הַכֹּל לָחַצְתְּ אֶת פְּנֵי הַחַיִּים
עַל אַפָּם לְשִׁמְשַׁת חַלּוֹן הַמִּסְתּוֹרִין
אוֹ לְהֶפֶךְ, אַתְּ.

נורית זרחי

נורית זרחי (נולדה ב-19 באוקטובר 1941, כ"ח בתשרי ה'תש"ב) היא משוררת וסופרת למבוגרים ולילדים.
נורית זרחי נולדה בירושלים, בת לסופר ישראל זרחי ולאסתר‏. בגיל שש התייתמה מאביה, ו‎אף שהיא מייחסת את כישרונה הספרותי ואת פריון הכתיבה שלה אליו, היא טוענת ש"נולדתי וגדלתי בעצם ללא אב". לאחר מות אביה עברה זרחי לקיבוץ גבע יחד עם אמה שהייתה מורה. את חוויותיה הקשות מהתקופה הזו תארה בספרה "ילדת חוץ". מאוחר יותר עברה לעין חרוד שם סיימה את לימודי התיכון. לאחר שירותה הצבאי למדה בסמינר למורים, השתלמה במדעי הרוח באוניברסיטה העברית ורכשה תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. זרחי פירסמה מספר רב של שירים וסיפורים בעיתוני ילדים, פרסמה מעל למאה ספרי ילדים, שירה, פרוזה ומחקר וכן הייתה עיתונאית בעיתון ידיעות אחרונות. זרחי זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בין השאר זכתה מספר פעמים בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, המחולק במקביל לפרס אנדרסן לסופרים, מתרגמים ומאיירים ממדינות חברות ארגון סופרי הילדים הבינלאומי IBBY. כן זכתה בפרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי, פרס לנדאו לאמנויות הבמה‏, פרס ראש הממשלה, פרס דבורה עומר ופרס לאה גולדברג.

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 91 עמ' מודפסים

נושאים

ואת? נורית זרחי
סִימָן
 
תִּרְאֶה, הַזִּקְנָה סִמְּנָה אוֹתִי.
וְאֵיךְ שֶׁלֹּא אֶתְכַּוֵּן,
אֲנִי מְהַלֶּכֶת תַּחַת חֻפָּתָהּ.
הַסִּימָן הַזֶּה וַדַּאי מַזְכִּיר לְךָ
כּוֹכָב מְסֻיָּם.
אִישׁ אֵינוֹ רוֹדֵף אוֹתִי
פְּרָט לְאֵלֶּה הַחוֹשְׁבִים, אוּלַי בְּצֶדֶק,
שֶׁהֻקְצַבְתִּי דַּיִּי.
אֲבָל טוּר חַי מְטַפֵּס וְעוֹלֶה
בְּגִזְעֵי הָעֵצִים, בִּקְנֵה הַחִזְרָן
מַמְשִׁיךְ לְפַעְפֵּעַ בִּי,
עוֹבֵר תַּחַת גֶּשֶׁר הֶעָבָר וָהָלְאָה
דֶּרֶךְ הַגַּנִּים הַתְּלוּיִים וְעַד לְמִנְסְרוֹת
הַמִּגְדָּלִים. אֵלֶּה אֵינָם
שַׁיָּכִים לְאִישׁ, אַף שֶׁהֵם הוֹדְפִים
אוֹתִי לְעִתִּים לִגְנֹב
גַּרְגֵּר חִטָּה מֵעֲרֵמַת הַכְּלָל, וּבַסֵּתֶר
אֲפִלּוּ רֶסֶק מֵרִבַּת תִּינוֹק.
הַחַיִּים הָאֵלֶּה, שֶׁבְּטָעוּת נִקְרָאִים
בִּשְׁמִי, שַׁיָּכִים לַיְּעָרוֹת
לַגְּבָעוֹת, לַמִּדְבָּר. וְאִם
הַכַּוָּנָה לְעַשֵּׂב אוֹתִי, אֶבָּהֵל.
לֹא אוּכַל לְהָגֵן יוֹתֵר
מִגַּחֶלֶת בָּרוּחַ. עָלֶיךָ
הַמְּלָאכָה, אֵלּוּ שַׁיָּכִים לַכֹּל
לְאַף אֶחָד וּלְךָ.
 
 
אוּלַי סְפַּרְטָה
 
כְּדֶרֶךְ הַדְּבָרִים שֶׁאֵינְךָ רוֹצֶה
לַחְשׂף, אֹמַר לָכֶם בְּקוֹל:
נוֹלַדְתִּי בָּעִיר הַלֹּא נְכוֹנָה.
אֵיךְ הִצְלַחְתִּי לְהַסְתִּיר זֹאת?
עִם הַמַּקְהֵלָה שַׁרְתִּי בְּקוֹל גַּס.
שִׁירִים אֲדֻמִּים כִּסּוּ עַל פִּרְפּוּרֵי הַלֵּב,
דְּגָלִים מְצֻיְּרֵי גֻּלְגּוֹלוֹת הִרְכַּבְתִּי
בְּיָד מְמָאֶנֶת עַל מַשְּׁבֵי הָרוּחַ
וְאֶת תַּרְגִּילֵי הַסְּפּוֹרְט שֶׁתִּעַבְתִּי
בִּצַּעְתִּי רַק בְּעֶזְרַת פַּחַד.
וְאִם חָשַׁד בִּי מִי, הַדִּבּוּר
חִלֵּץ אוֹתִי, המַּחְלָצוֹת הַבּוֹהֲקוֹת שֶׁלָבַשְׁתִּי
וְזֶה שֶׁבְּיוֹשְׁבִי עַל צוּק הַסֶּלַע
סָרַקְתִּי אֶת מַחְלְפוֹתַי הָאֲרֻכּוֹת וּבַקְּרָב
פָּחַדְתִּי עַד לָחַמְתִּי
אָטוּם, וְלֹא מֵאֹמֶץ, אֶלָּא מֵחַלְחָלָה.
עִטּוּר גְּבוּרָה מֵעוֹלָם לֹא נָשָׂאתִי עַל הֶחָזֶה.
חָשַׁשְׁתִּי שֶׁיְּפַתֶּה כָּל אַחֵר אוֹ
אַף אוֹתִי לַחְשׂף אֶת הַשֶּׁקֶר הַגָּדוֹל.
תָּמִיד הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי
מַקְפִּיד לוֹמַר רַק אֶת הַחַד־שִׁכְבָתִי
כְּדֶרֶךְ הַצְּעִירִים.
כָּךְ הִתְנַהֲלוּ חַיַּי בֵּין פַּחַד לְפַחַד
עַד הַגִּיעִי לַיּוֹם הַזֶּה.
אֶזְרָחִים, עַכְשָׁו שֶנִּגְלוּ כָּל הַקְּלָפִים
אֲנִי מִתְנַצֵּל, זוֹ כַּנִּרְאֶה חֻלְשָׁתִי
שֶדָּבְקָה בְּכֻלְּכֶם כְּמַגֵּפָה.
אֲנִי יוֹדֵעַ, חָמוּר מִלִּהְיוֹת אֲנִי
הוּא אִי הַגִּלּוּי.
הָיָה עָלַי לָדַעַת. וּבֶאֱמֶת יָדַעְתִּי, וְעוֹד
מִלֵּדָתִי הָיָה עֲלֵיכֶם לְהָטִיחַ אוֹתִי
אֶל סֶלַע. וְאַף כִּי הַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֵד
בְּקֵץ הַהִיסְטוֹרְיָה וְהַשָּׂפָה חֻלְּלָה מִזְּמַן
אֲבַקֵּשׁ מִכֻּלְּכֶם, חַבְרֵי הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי,
סְלִיחָה.
 
 
 
 
אִמָּהוּת
 
לֹא בַּמְּעִיל, לֹא בְּדוֹפְנָא, לֹא בַּבַּרְדָּס.
בָּעוֹר זְרוּעָה הָאַשְׁמָה. תָּמִיד הַשְּׁגִיאָה
אוֹ קִרְאוּ לְזֶה פֶּשַׁע. עֲצוּרָה בְּהֶנֵּף יָד
מִסְּלִיחַת הָעַצְמִי. אֵלּוּ אַרְנְבוֹנוֹת
קְטִיפִיּוֹת חָטְמִיּוֹת שֶׁלִּי, שֶׁלְּעוֹלָם לֹא
הִצְלַחְתִּי לְחַבֵּק בְּצִיר הָעוֹנָה.
נִסִּיתִי לַעֲבֹד אֶת מִיתוֹלוֹגְיַת הַדִּמּוּי,
אֲבָל מִבַּעַד לַנֶּקֶב נָזְלָה הַנֶּפֶשׁ
וְהִגַּשְׁתִּי לָהֶן אַף פַּעַם אֶת עַצְמִי
מְרֻכֶּזֶת עַד לְהַשְׁקוֹתָן שַׁמְפְּנֵי יַלְדוּת.
תָּמִיד תָּלִיתִי עַצְמִי עַל הָרֶגַע הַבָּא
בְּחִפּוּשׂ אַחַר הָאָשֵׁם.
חֵץ דָּרַכְתִּי מִבַּעַד לְהִיסְטוֹרְיַת הַחֲלוֹם.
עַד לְשִׁפּוּל הַגַּן פָּגַעְתִּי בְּחַוָּה. מִדּוֹר
לְדוֹר. לָמָּה לֹא יוֹתֵר, שָׁאַלְתִּי, בִּשַּׁלְתְּ
אַהֲבָה, דָּרַכְתְּ אֶת עֲרֵמוֹת הַלֵּב, גִּבַּבְתְּ קִפּוּלֵי
כְּבִיסָה, הִסְדַּרְתְּ אֶת הַגְּשָׁמִים
הִצַּבְתְּ גָּדֵר, אָחַזְתְּ בַּהֶגֶה, הִרְתַּחְתְּ
אֶת חֻקֵּי הַבַּגְרוּת.
מָה עָשִׂית? סַךְ הַכֹּל לָחַצְתְּ אֶת פְּנֵי הַחַיִּים
עַל אַפָּם לְשִׁמְשַׁת חַלּוֹן הַמִּסְתּוֹרִין
אוֹ לְהֶפֶךְ, אַתְּ.