אלוף הניצחון - אסף שמחוני

חלק ראשון

אביב נעורים

שורשים ברוסיה החדשה

לא היו הרבה סיבות למסיבה בנהלל של הימים ההם. מושב העובדים הצעיר - הראשון (או השני לטענתם של מייסדי כפר מל"ל) בתולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל - ציין אמנם כחודש לפני כן את יום השנה הראשון לעלייתו על הקרקע. אבל המצוקה במחנה האוהלים הקטן, על הגבעה המנותקת והחשופה להתנכלויות של ערביי הסביבה וליתושים נושאי מלריה, היתה כבדה. ובכל זאת, כשהגיעה איכשהו השמועה מחיפה כי ביום הראשון של סוכות (ט"ו בתשרי תרפ"ג, 7 באוקטובר 1922) נולד בן בכור לאחת המשפחות, התארגנה מאליה שתייה כדת, שהיתה מן הסתם צנועה למדי. במהלכה החליטו החברים, אולי בהסכמתו של האב אבל בוודאי בלי לשאול לדעתה של האם, כי שמו הפרטי של הילד יהיה אסף - לכבוד חג האסיף, שנהלל עדיין לא אספה בו יבולים.
שם משפחתו של הילד הזה בא לעולם כמעט חמישה עשר חודשים לפני כן. בקיץ 1921, מיד עם הגיעם ארצה, החליטו הוריו, יהודית ומרדכי, להיקרא שמחוני במקום וסלניצקי.
שניהם נולדו בחבל חרסון בדרום רוסיה, בתוך הקשר מיוחד במינו בהיסטוריה היהודית, שהחל בסוף המאה ה 18. במלחמות שהתנהלו באותה תקופה כבשו צבאות הצאר מידי העות'מאנים שטחים נרחבים בצפון הים השחור, שכונו במהרה נובורוסיה (לאמור "רוסיה החדשה"). עד מהרה הוחל ביישובם של השטחים הללו, כדי להבטיח את האחיזה הרוסית בהם, וכך נוסדו שם הערים חרסון (ב 1788) ואודסה (ב 1794). רבים מהמתיישבים היו זרים - יוונים, איטלקים, גרמנים, בולגרים - וגם יהודים לא נחשבו כפסולים למשימה. כך נוצר, מן הסתם, חלק מן הנכונות של השלטונות ועושי דברם לשלב יהודים בהיבט הכפרי של המאמצים הקולוניזטוריים האמורים. כאשר הוחל במחצית הראשונה של המאה ה 19 בהקמתם של "כפרים מתוקנים" בנובורוסיה לא נדחה אפוא על הסף הרעיון לכלול ביניהם גם מושבות יהודיות. אדרבה, פקידי ממשל אנטישמים שטיפחו תוכניות לגירוש של מאות אלפי יהודים ממקומות מגוריהם בתחום המושב העריכו כי מושבות כאלה יוכלו לקלוט לפחות חלק מהמגורשים ולכן יש טעם לסייע בהקמתן.
ארבע המושבות הראשונות הוקמו ב 1807. 18 מושבות נוספות הצטרפו אליהן, בשניים-שלושה גלים נוספים, במרוצת העשורים הבאים. בתוך 22 המושבות האלה נעשו רוכלים ובעלי מלאכה זעירים, שביקשו להימלט מרעב ומעוני, לעובדי אדמה המתפרנסים ממשקיהם בדוחק ובמאמצים רבים.
נאמר על המושבות הללו שנבדלו מסביבתן בכך שמעולם לא נראה בהן איכר שיכור - למעט בשמחת תורה - או איכר שמפליא את מכותיו באשתו. אין ספק שהיו להן עוד כמה מאפיינים ייחודיים. תושביהן שבתו בשבתות ובחגים מכל מלאכה והקפידו לקיים חלק ניכר מתרי"ג המצוות גם כאשר העבודה בשדות כבדה עליהם. "בהתקרב הימים הנוראים", כתב, למשל, מרדכי שמחוני כעבור עשרות שנים, "היה אבא מתחיל לזמזם את התפילות. מכין את הכלים לחריש. את שקי הזריעה. בודק את העגלה אם יש בה כל האבזרים הדרושים, וחוזר על התפילות. ... בערב יום הכיפורים היו יוצאים לבית הקברות לפקוד את קברי היקרים ולאחר מכן מתכנסים לתפילת יממה שלמה בבית הכנסת. בחג הסוכות היו מקימים סוכה ליד כל בית. ... עונת הזריעה באביב קצרה היתה והמאמץ הכרוך בה גדול כי השדות מרוחקים ורבה החרדה מפני הגשמים העשויים לרדת כל שעה ולהפריע את העבודה. כדי לא לבזבז זמן לנסיעות הלוך ושוב היו נשארים כל השבוע בשדה. מקימים חניון וישנים בבגדים בעגלה מחופה. לשדה היינו יוצאים עם הנץ השחר. כשהגיעה שעת התפילה היה אבא מתעטף בטליתו, מניח תפילין ולוחש תפילותיו תוך כדי נסיעה בעגלה. ... תוך כדי חרישה היה אבא מתפלל בקול רם את תפילת המנחה. רק ב'שמונה עשרה' היה אומר להפסיק ולעמוד על המקום לרגע קל".
מרדכי שמחוני עצמו נולד בראשית 1895 במושבה שדה מנוחה הקטנה, להבדיל משדה מנוחה הגדולה, הסמוכה לה, שנמנתה עם ארבע המושבות היהודיות הראשונות בנובורוסיה. הוא היה דור רביעי לאיכרים יהודים. סבו מצד אמו היה תינוק בחיתוליו כאשר ראשוני המושבה הגיעו אליה ב 1840, לאחר מסע מפרך, בן אלפי קילומטרים ושבועות רבים, שיצא מאחת העיירות הקטנות בפלך ויטבסק ברוסיה הלבנה. "סבתא מצד אבי", זכר מרדכי, "היתה מספרת לנו על הפחד שהפילו עליהם השדות, שלא היה להם קץ וגבול, ואף לא סימן להבדיל בין חלקה לחלקה. בחורף שוטטו בשדות להקות זאבים רעבים שהיו מתנכלים לשוורים הקשורים בסככה".
הילד מרדכי שוב לא נתקל בזאבים, "אבל סיוטם עוד ריחף באוויר". הוא היה השני מבין שבעת הילדים שנולדו למלכה וזלמן לייב וסלניצקי, והבן הראשון בחבורה. בהיותו בן ארבע, כאשר החל את לימודיו ב"חדר", כבר ידע לדהור על סוס, ובהיותו בן עשר כבר נרתם בעול המשק כפועל מן המניין. "כל היום, ללא מנוחה", זכר ממרחק הזמן, "היינו צועדים על רגבי האדמה - כשאבא מחזיק במחרשה ואני נוהג בסוסים". במהרה נוספו לשותפות בחריש גם מטלות רבות אחרות שהנער הצעיר התמסר להן בהתלהבות.
לעת ההיא היו בשדה מנוחה הקטנה 120 משקים ומצבם השתפר במידה ניכרת ביחס לעבר. חברת יק"א, מייסודו של הברון הירש, קיבלה על עצמה בראשית המאה ה 20 לסייע לא רק לחקלאים יהודים בארגנטינה אלא גם למושבות של חבל חרסון. תודות לכך הופיעו במושבות האלה אגרונומים שהביאו עמם שיטות עיבוד מתקדמות וציוד חדשני, נוסדה אגודה שיתופית שסיפקה אשראי בתנאים נוחים, ניטעו גני פרי, "היבולים עלו והבקר השתבח". במשק וסלניצקי גדל מספרם של סוסי העבודה וראשי הבקר, שוב לא היה צריך לזרוע ביד ובעונת הקציר כבר הוחלפו החרמש והמגל במקצרה.
"ועדיין", זכר מרדכי, "היו אלה חיים של עבודה קשה, בתנאים הפרימיטיביים של כפר ברוסיה הצארית". עדיין לא היה אפשר לקיים את המשפחה הגדולה מן המשק לבדו. במשך כמה שנים נוספות עדיין נגזר על זלמן לייב לנוע בסתיו ובראשית החורף - באין עבודה בשדות - על פני כפרים רחוקים ולעסוק בהם במלאכת זיגוג מפרכת, הוא ומרדכי בנו עמו. רק בראשית העשור השני של המאה ה 20 יכלו השניים להפחית במקצת מן העומס ולעשות את כל השנה כחקלאים בשדה מנוחה הקטנה ובסביבתה.
"מרדכי נשא בעול הזה באחריות ובהתמדה", כתב לימים אחיו הצעיר ישעיהו. הצטרפו לשתי הסגולות הללו שכל ישר, יסודיות, רוח שלווה ותבונת כפיים שניכרו בו כל ימיו, כפי שהעידו רבים מאלה שהתוודעו אליו לאורך הדרך. "אחי אסף ואני", יספר בבוא העת אחיק (מנחם), צעיר בניו של מרדכי, "היינו בטוחים תמיד שאין בעיה שהוא לא יוכל להתמודד איתה".
ספק אם יהודית יבזריחין הבחינה במלוא השילוב הזה כאשר ראתה לראשונה את האיש. בחורף של 1989, יותר מארבע שנים לאחר מותו של מרדכי, היא תאמר לבן אחותו גדעון שדמי כי באותה פגישה ראשונה ראתה "בחור פשוט מהמושבה, גבוה, אמיץ מאוד" והתרשמה יותר מכול מהיותו "איזה איש אחר, עם שורשים אחרים" - אחרים מאלה שהיו לה עצמה, אף על פי שתבנית נוף מולדתה היתה לכאורה דומה מאוד לשלו. היא נולדה בראשית 1902 במושבה נהר טוב (שנוסדה כמעט מאה שנים לפני כן), אבל משפחתה לא הלכה בשדות ושנות ילדותה ונעוריה לא עמדו בסימן של מצוקה חומרית ועבודה פיזית קשה.
אביה, משה, הגיע למושבות של חבל חרסון בשנים האחרונות של המאה ה 19, חדור בנוסח יהודי של רוח "ההליכה אל העם" (הנרודניקיות) שפיעמה בעת ההיא בלבם של משכילים רוסים. הוא נולד בעיירה ראסנע בפלך מוהילב ברוסיה הלבנה, גילה מילדותו כשרונות אינטלקטואליים רבים ועורר בקרוביו ובמוריו את התקווה שייעשה לרב גדול בתורה. אבל בבחרותו השתחרר מכבלי התפיסה הדתית המחמירה (אם כי שמר עד סוף ימיו על זיקה רבה למסורת). אחר כך רכש לא מעט השכלה כללית בכוחות עצמו ונעשה מורה פרטי בבתיהם של יהודים עשירים. לאחר ששהה כמה חודשים במושבה נהר טוב - שוב כמורה פרטי אבל גם כמי שייסד שם ספרייה ציבורית וחדר קריאה - הוא יצא לאודסה. כאן למד שנה וחצי בקורסים שונים, וגם לבדו, וזכה ברישיון הוראה ממשלתי. תוך כדי כך הצטרף לתנועה הציונית בראשית צעדיה, נפגש באספות הציוניות, כדבריו, "עם אנשים חשובים" ועקב, בין השאר, מקרוב אחרי הוויכוח הסוער בין "הציונות המעשית" של לילנבלום ובין "הציונות הרוחנית" של אחד העם. הוא חלם שיעלה בבוא היום לארץ ישראל אבל בינתיים החליט לחזור לַמושבה בדרום רוסיה. עתה היה נחוש בדעתו להקים שם בית ספר מתקדם - או "חדר מתוקן" - וללמד בו בשיטה החדשה של "עברית בעברית". וכך עשה.
לצד ההוראה, כדבריו, "מצאתי שדה בור והתחלתי בעיבודו". המורה ששב מהעיר הגדולה לנהר טוב הפרובינציאלית הביא עמו גם את בשורת הציונות ופעל להפצתה. "אספתי כמה צעירים וארבעה או חמישה איכרים", כתב על כך, "והיו אלה כמין אגודה ציונית, בלי שם. ... מכרנו הרבה שקלים לקונגרס הציוני השלישי [שהתכנס ב 1899] וגם מניות של ה'קולוניאל בנק' [אוצר התיישבות היהודים]". ההוראה שהגיעה מהרבי מלובביץ לחסידיו הרבים במושבה, "שהציונים הם עוכרי ישראל ואסור לבוא איתם במגע", אמנם צמצמה מאוד את מספרם של חברי האגודה, אך לא פגעה באמונתו הנלהבת של משה יבזריחין. "המשכנו, קומץ אנשים", סיפר, "להתאסף לדון ... וגם לנהל תעמולה ציונית בחשאי". בגלוי קרא לבנו הבכור, שנולד בשלהי 1900, זרובבל, על שמו של מנהיג שבי ציון מגלות בבל. לשלישי בילדיו, שנולד ב 1905, לאחר יהודית - וגם לאחר מותו של הרצל - קרא בנימין זאב. כל השלושה, וגם השלושה שנולדו אחריהם, קנו את ראשית השכלתם בבית אבא והכירו את האלף בית העברי לפני שהתוודעו לאלף בית הקירילי.
על פעילותו הפדגוגית במושבה נהר טוב סיפר משה יבזריחין בזיכרונותיו מקץ שנים רבות כי "לא היה חוסר בתלמידים. ... היו שתי כיתות - הרוב מתחילים והמיעוט שכבר למדו קודם. ... שֵם יצא ללימודים: הילדים מדברים עברית! ... עברית [כמובן, בהברה אשכנזית] למדנו עד 11.30. עד שעה 13.00 היו הילדים חופשיים ומ 13.00 עד 17.30 למדו רוסית וחשבון. ארבע שעות עברית, שעתיים לכיתה, וארבע שעות לימודי חול. זה היה לא קל לאיש אחד, אבל השתלם טוב. ... בית הספר הצליח מאוד".
מצבה הכלכלי של המשפחה לא נפגע גם כאשר משה יבזריחין נאלץ לפרוש מבית הספר שהקים. בשל קשריו עם צעירים שהשתתפו במהפכת 1905 נשלל ממנו רישיון ההוראה והוא החל לעסוק במסחר, בהצלחה רבה. לכן לא התקשה, בין השאר, לשלוח את בנו זרובבל ובתו יהודית לרכוש השכלה תיכונית בעיר חרסון. שם, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, עשו שניהם חיל בלימודים, יהודית בגימנסיה על שם הצארינה אלכסנדרה וזרובבל כאקסטרן. הם עסקו בחרסון גם בפעילות ציונית - בברכתו המלאה של אביהם.
הציונות ומשה יבזריחין הם שהפגישו את הוריו של אסף שמחוני. בשונה ממה שקרה בנהר טוב, בשדה מנוחה הקטנה לא היתה שום פעילות ציונית גם עשרים שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון. מרדכי וסלניצקי לא ידע דבר וחצי דבר על התנועה הלאומית היהודית עד שמלחמת העולם הראשונה קרבה לסיומה והמהפכות הרוסיות של 1917 פרצו בסערה. רק לאחר מכן הזדמן לו לשמוע לראשונה, כדבריו, לא רק "על מושבות עבריות בארץ ישראל ... ועל הלשון העברית המתעוררת לתחייה" אלא גם על כך ש"ברחבי רוסיה מתארגנים [בעקבות הצהרת בלפור] צעירים שפניהם להגשמה בתנועת 'החלוץ' כדי לעלות ארצה". במבט ארוך לאחור הוא זכר כי "מאותו היום החלו חיים חדשים. ... מחיינו במושבה ניטל טעם היציבות והקבע. ... נכבשתי כליל לרעיון. בכל שעותי הפנויות מעבודת המשק הייתי פעיל בתנועה. התארגנו בסניף 'צעירי ציון'. התחלנו לאסוף תרומות לקרן הקיימת ולנהל תעמולה ציונית במושבה".
באידיאולוגיה של "צעירי ציון" נשזרו אמנם גם קווים סוציאליסטיים מתונים, אבל אלה לא מנעו מהסוחר משה יבזריחין, שכבר לא היה מן הצעירים, למצוא את מקומו בתנועה זו ולמצוא בה במה לנאומיו. הוא היה אפוא מן המשתתפים הפעילים בוועידת "צעירי ציון" שהתכנסה בחרסון בראשית 1919, ושם התוודע אליו והתרשם ממנו מאוד גם הציר משדה מנוחה הקטנה, מרדכי וסלניצקי. זמן מה לאחר הוועידה בא מרדכי לבקר את חברו המבוגר בביתו בעיירה ברזניגובטויה, הצמודה לנהר טוב, והתאהב בנערה בת ה 17 שמצא באותו בית. יהודית יבזריחין - שסיימה זמן קצר לפני כן את לימודיה בגימנסיה בהצטיינות - תכננה באותם ימים להפוך לסטודנטית באוניברסיטה. "אני, בת תפנוקים", תספר בבוא העת לגדעון שדמי, "רציתי להיות מורה. אבא חשב שאני צריכה להיות רופאה [ושש לממן את הלימודים]. אבל המהפכה [ומלחמת האזרחים שפרצה בעקבותיה] שיבשה את התוכניות והייתי עוד שנה בבית".
לדבריה היו לה אז "המון מחזרים", אפילו חבר "רב קסם שכבר היה בארץ וידע עברית", כמי שלמד בגימנסיה הרצליה והיה מעורב בפעילות החשאית של ניל"י. אבל הצעירה המשכילה, "מבית במעמד בינוני, עם ההרגלים שלו, עם הנימוסים שלו ועם השאיפה לקריירה", בחרה במרדכי, מי שלא "היה שייך לעולם האינטלקטואלי הזה". קסמה לה בוודאי העובדה ש"אחרי שבוע של קציר (וברוסיה קציר זו תקופה של סבל), ביום שישי לפנות ערב הוא מתיישב על סוסה, ודוהר 25 קילומטר בשביל להיפגש איתי". לבד מכך, "בתקופה שאת מחפשת שורשים, בזמן שאת מרגישה שאת עומדת לשנות את מהלך חייך, מופיע אדם שהוא שינוי. הוא היה כל כך אחר, ואני נמשכתי לאחר הזה".
הם נישאו כעבור שנה, בחג הסוכות תרפ"א, שחל בספטמבר 1920. בין הזמנים הצטרפה יהודית לתנועת "החלוץ" והכשירה את עצמה, כמקובל באותה תנועה, לעבודה פיזית. היה עליה לעשות זאת במושבה רומנובקה הגדולה; שום איכר יהודי בנהר טוב לא היה מוכן להעסיק את בתו של משה יבזריחין והיא חששה שמא תזכה ליחס מיוחד אם תצא להכשרה בשדה מנוחה הקטנה, תחת חסותו של בחיר לבה.
מרדכי הוסיף לשאת בעיקר הנטל של משק אביו, וגם נעשה לאחד הפעילים המרכזיים של "החלוץ" בדרום רוסיה - שותף לדיונים, ללבטים וליצירת ההווי החברתי ומי שעוסק בהתלהבות ובמסירות בקליטתם ובהדרכתם של חלוצים צעירים במושבות.
הוא המשיך בכך גם לאחר הנישואים. השערים הנעולים של ברית המועצות עשו את העלייה לארץ ישראל לחלום מנותק מן המציאות, עד כדי כך שיהודית נרשמה ללימודי אגרונומיה בחרסון ואפילו התחילה בהם. ואז, כמעט בהפתעה גמורה, התגלתה אפשרות לצאת לדרך באופן לא לגאלי - לחצות בסתר את גבול רומניה שעבר במרכזו של נהר הדנייסטר. באחד מפיתוליו של הנהר, שרוחבו הגיע לקילומטר אחד בלבד, היה אפשר לעשות זאת בעיצומו של החורף, על פני הקרח.
קבוצת העלייה, בראשותו של מרדכי, התארגנה במהירות. נמנו עמה, בין השאר, זרובבל יבזריחין, אחיה הבכור של יהודית, ורעייתו סימה, אחיה הצעיר בנימין וכן ישעיהו וסלניצקי, אחיו הצעיר של מרדכי. "ערב חג החנוכה [בשלהי 1920]", סיפרה יהודית, "יצאנו בחשאי, מצוידים במסמכים מזויפים, בשתי עגלות, ובהן עברנו מרחק של 450 קילומטר עד לגבול". משה יבזריחין, אביה של יהודית, שקנה למען הקבוצה את אחת העגלות וגם שניים מחמשת הסוסים שמשכו בהן, היה מי שדאג להכין את המסמכים האמורים. חברי קבוצת העלייה הוצגו בהם כפועלים מומחים הנדרשים בבית החרושת לסוכר בעיירה ריבניצה, על גדות הדנייסטר. כל המעורבים בסיפור הניחו, ובדיעבד התברר שצדקו בכך, כי איש מבודקי המסמכים בדרך לא יהיה מודע לעובדה שבית החרושת הזה שוב לא פעל באותם ימים. לעומת זאת נכזבה ההנחה שלהם כי בהגיעם לריבניצה ימצאו שם במהרה מבריחים מיומנים. הם עשו כשלושה חודשים בעיירה ובסביבתה והתפרנסו מניהול "משרד שלם של אגירת תבואות הממשלה", לפי ניסוחו הססגוני של משה יבזריחין. בתקופה זו החליטו זרובבל וסימה, בנימין וישעיהו לפרוש מן המסע מטעמים שונים, ובינתיים כבר נעשה הקרח על הנהר דק למדי, אפילו מסוכן להליכה. כמעט ברגע האחרון נשכרו סוף סוף מבריחים ואפשר היה להמשיך בהרפתקה הנועזת.
"מרדכי, שהיה אז באופן טבעי ראש קבוצתנו", כתב ב 1983 זאב דור סיני (דורוסינסקי), ממשתתפי אותו מסע ולימים חבר עין חרוד, "ביקש שכל אחד יחשוב היטב בטרם יחליט להצטרף להעברה כי זו מסוכנת מאוד. איש מהנוכחים לא הסכים להישאר, ואז החלה ההעברה ... הלכנו בשורה עורפית ... הפקודות היו חמורות. כך נאמר לנו שאם תחת רגלי מישהו נשבר הקרח והוא מתחיל לשקוע - אסור לצעוק ואסור להתקרב אליו כדי להושיט יד להוציאו, כי אז ישקעו שניהם וישברו את הקרח החלש בלאו הכי. עוד הודיעו לנו המבריחים שאם נרגיש שמתקרב אלינו אור של זרקור עלינו מיד להשתטח על הקרח ... ההעברה נמשכה כארבע שעות ולבסוף הגענו בשלום לחוף הרומני. ... גם בהעברת הגבול וגם בהמשך הדרך התגלה לפנינו מרדכי בכל יכולתו, התמצאותו המהירה וכושר מנהיגותו".
בהמשך הדרך, משמע קודם כול על אדמת רומניה, "המבריחים הסבירו למרדכי", המשיך דור סיני בתיאורו, "כיצד ללכת כדי להגיע עד אור הבוקר לעיירה היהודית המיוחלת. הם גם הזהירו אותנו שאם ניתפס על ידי שומרי הגבול הרומנים, הם עלולים לשדוד ולרצוח. נשארנו לבדנו בחושך ובסביבה עוינת ולפנינו הר תלול וגבוה שרק מעבר לו יכולים להגיע אל הדרך לעיירה". רק כעבור כמה הרפתקאות נוספות נתגלתה העיירה - אורגייב - שבתוכה נמצא "בית החלוץ" הקטן. ורק במאי 1921, כעבור שבועות לא מעטים ולא קלים, וגלגולים על פני רומניה, חצתה החבורה את הים השחור והגיעה לבית אחר של "החלוץ" - ארמון עזוב ששכר ארגון "הג'וינט" היהודי-אמריקני באיסטנבול (שנודעה אז בשם קושטא).
כאן התוודעו העולים הצעירים לקבוצת סופרים עברים בראשותו של חיים נחמן ביאליק, שהסופר הרוסי הנודע מקסים גורקי סייע להם להיחלץ באורח חוקי מברית המועצות וחלקם עשו את דרכם לארץ ישראל. אחרים, וביאליק ביניהם, נסעו תחילה לגרמניה. כאן גם נודע לחלוצים הצעירים על עיכוב נוסף. בראשית אותו חודש פרצו בארץ ישראל מאורעות דמים, שעלו, בין השאר, בחייו של הסופר יוסף חיים ברנר, ובעקבותיהם הטיל הנציב העליון איסור זמני על העלייה לארץ. איש לא ידע מתי יוסר האיסור הזה ויהודית ומרדכי היו בין חברי הקבוצה שיצאו בינתיים לעבודה מחוץ לקושטא: במושבה "מסילה חדשה" שהקימה חברת יק"א באנטוליה. רק בראשית אוגוסט 1921, בעיצומה של העלייה השלישית וחודשים רבים לאחר שהחלו בהרפתקה, השתכנו סוף סוף בני הזוג ב"בית העולים" של חיפה, שהיה בעצם רק מחנה אוהלים. בתוך חפציהם המעטים היה חבוי גם אקדח שנרכש בדרך. מלכתחילה היה ברור להם שחיי חלוצים בארץ כרוכים לא רק בעבודה גופנית בשדה אלא גם בעמידה על המשמר.

נהלל

בקיץ 1921, בחיפה, קבע משה יבזריחין בעקיפין, בשנית, את פניו של קטע חשוב בדרך חייהם של יהודית ומרדכי. ישראל בצר, אחד מתלמידיו הראשונים במושבה נהר טוב, מיהר להגיע ל"בית העולים" ולאמץ את שניהם. יהודית היתה זכורה לו במטושטש כתינוקת. ב 1904, בהיותה בת שנתיים (והוא עצמו כבן 21), יצא בצר עם משפחתו מנהר טוב למושבות הברון הירש בארגנטינה, לאחר שחברת יק"א סירבה לסייע להם להתיישב בארץ ישראל. שלוש שנים לאחר מכן הוא הגיע לארץ בדרכי חתחתים ונעשה לאחת הדמויות הבולטות של העלייה השנייה. תחילה עבד במושבות כפועל חקלאי במושבות יהודה והגליל. בהמשך לכך נמנה עם הפעילים המרכזיים של הסתדרות פועלי הגליל והיה גם ממייסדי דגניה ומרחביה ואפילו הספיק לשבת חודשים אחדים בכלא עכו ולחוות את עבודות הכפייה של הצבא העות'מאני. עכשיו ישב במרחביה, עם אשתו שפרה לבית שטורמן ועם ילדיהם, וניהל בה מעין תחנת ניסיונות חקלאיים של ההסתדרות הציונית. לכאן הביא במהרה את שני "בני חסותו" החדשים, שהתכוונו מלכתחילה לחפש עבודה במושבות השרון ויהודה. במילותיה של יהודית, "כבמטה קסם ממש מצאנו את עצמנו, מיד עם עלייתנו לארץ, בלבו של העמק, בקרב משפחה עם ילדים, בחברת אנשי העלייה השנייה ובתעסוקה חקלאית מובהקת".
הם נקלטו במקום בנקל. ותיקי מרחביה השתאו למראה הצעיר שאך זה ירד מן האונייה וכבר הוא מפליא לרתום את הפרדות, להאביסן ולחרוש בהן. "מרדכי הפליא את כולם בבקיאותו בעבודה ובכישוריו", כתבה לימים יהודית, "וגם אני שכבר רכשתי ניסיון בעבודה בדרכנו הארוכה לארץ השתלבתי בלי קושי בכל עבודות הבית - אף התמחיתי באפיית לחם בטאבון". לבד מכך, "לא קשה היתה גם רכישת השפה, כי בסביבתנו גדלו ילדים שדיברו עברית בלבד והאיצו גם בנו להשתמש בלשון זו". הקושי העיקרי - לפחות של יהודית - היה "נוף של סוף הקיץ בעמק של הימים ההם - צרוב, שומם, ללא פיסת ירק, שממת נצח. כשהבטתי דרך החלון (למעשה היה זה חור בצריף) בעת נפילת קרני השמש הראשונות על הגבעות מסביב - הייתי נרתעת, ובלבי מנסרת המחשבה שלעולם לא אסכין לחיות בנוף כזה. המחשבה הזאת ייסרה אותי, כי ראיתי בה בגידה בארץ".
בתוך אותו נוף צחיח, משני עבריה של מרחביה, ייפתחו בתוך שבועות אחדים, בספטמבר 1921, שני פרקים חדשים וחשובים בתולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. בחודשים הראשונים של אותה שנה השלימה הקרן הקיימת רכישה של 30,000 דונם בגוש נוריס במזרח עמק יזרעאל ושל 20,000 דונם מסביב לכפר מעלול במערב העמק ועתה הגיעה השעה להיאחז בשטחים האלה בפועל, אם כי התקציבים המתאימים בוששו לבוא. במזרח עשו זאת אנשי "גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור" - חבורה תוססת ובה בעיקר כמה מאות מצעירי העלייה השלישית, שקראו ל"בניין ארץ ישראל על ידי יצירת קומונה כללית של העובדים העברים". אליהם הצטרפו כמה עשרות מאנשי העלייה השנייה שביקשו לממש בדרך אל "הקומונה הכללית" את רעיון "הקבוצה הגדולה" של שלמה לביא: להקים יישוב שיתופי גדול - במהרה יקראו לו קיבוץ - המבוסס על עבודה עצמית בחקלאות ובתעשייה, שכל אחד מחבריו נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. במערב נשא בנטל "הארגון למושב עובדים ראשון" - גוף המורכב, רובו ככולו, מאנשי העלייה השנייה, בני שלושים ויותר, חברים במפלגת "הפועל הצעיר". הם התלכדו סביב הצעתו של אליעזר יפה: להקים מושב, לאמור תשלובת של משקים משפחתיים, על קרקע הלאום, שכל אחד מהם קיים בפני עצמו, אך בעליהם מקפידים על עבודה עצמית, עזרה הדדית ושותפות הדוקה בשיווק, בחינוך ובשורה של שירותים קהילתיים.
בסופו של דבר יגיעו יהודית ומרדכי שמחוני לקיבוץ במזרח העמק, ויפעלו ויחיו בסביבה הזאת ובמסגרת קיבוצית עד אחרון ימיהם. אבל בספטמבר 1921, פחות מחודשיים לאחר עלייתם לארץ, הם נעשו לחברים הצעירים ביותר של מושב נהלל במערב. ישראל בצר, האיש שהביאם מ"בית העולים" בחיפה למרחביה והיה מראשי הפעילים של "הארגון למושב עובדים ראשון", סחף אותם בעקבותיו ודאג להכללתם במה שנראה כמעין מועדון אליטיסטי; החברות בנהלל הוגבלה מראש ל 75 משפחות והותנתה באישור בהצבעה חשאית של ראשוני המייסדים ובאי התנגדות של 90% מהמצביעים. אם בצר טרח להתגבר על המחסומים האלה, אין ספק שהשמחונים הרשימו אותו מאוד בתקופת היכרותם הקצרה. הרושם הזה גבר עוד יותר בשנים הראשונות של החיים בנהלל, כאשר מרדכי טיפל במנוע של משאבת הבאר, בדק את בהמות העבודה שקנו חבריו למושב וגם לימד אותם לעבד את שדותיהם במחרשת "ביסוק". המחרשה הדו מגרפית הזאת, הרתומה לשני סוסים והפועלת בקצב כפול מזו של המחרשה הרגילה, היתה זרה להם אך מוכרת לו היטב מן המשק בשדה מנוחה הקטנה.
אשר לבני הזוג עצמם, מרדכי נענה להצעה של ישראל בצר בהתלהבות. מושב העובדים, לפי תוכניתו של אליעזר יפה, נראה לו המשך משופר ומודרני של שדה מנוחה הקטנה בארץ ישראל. לבה של יהודית לא נמשך, לדבריה, אחר התוכנית הזאת. "אני נמשכתי לקבוצה, לחברה צעירה, לחיים הומים ותוססים", כתבה לימים, "אבל את אלה צריך היה לחפש ולנסות למעשה", ולכן היא ויתרה עליהם, בינתיים.
מרדכי נמנה עם עשרים הגברים שעלו לגבעת שימרון - "גבעת הכיבוש" בעגה הנהללית - ב 11 בספטמבר 1921. יחד עם חבריו החל לעסוק בבירוא השטח, במדידות ובסיקול. יהודית, שהצטרפה אליו במהרה, כבר ראתה על הגבעה קומץ אוהלים קטנים, למגורי המשפחות, ושני אוהלים גדולים. באחד מאלה שכנו המטבח וחדר האוכל, שהיה גם משרד ומועדון. האוהל האחר שימש כאורווה לכמה סוסים ופרדות וכמחסן. המראה הזכיר מחנה צבאי, מה גם שמסביבו הוקמו עמדות שמירה מבוצרות בשקי חול ובמרכזו נכרתה מחפורת גדולה ועמוקה "כדי לרכז", כדברי יהודית, "את יתר האוכלוסייה בשעת הצורך". בתודעת המתיישבים ריחף עדיין זכר המאורעות שפרצו במאי 1921 ולכך נוסף החשש מפני גילויי איבה של ערביי הסביבה, שלא התלהבו משכניהם החדשים. בלב רבים קינן החשש מפני התקפה על המושב שאולי תתרחש ב 2 בנובמבר, יום השנה הרביעי להצהרת בלפור. לקראת אותו יום פונו האמהות והילדים מנהלל לנצרת, שנחשבה למקום בטוח, חסין מפני לאומנות ערבית פעלתנית. נשים מעטות שעדיין לא היו להן ילדים, ויהודית ביניהן, נותרו בנהלל.
כל הסידורים האלה לא הועמדו במבחן. נהלל לא הותקפה לאחר העלייה על הקרקע, וגם לא שנים רבות לאחר מכן, אבל עדיין היה על חברי המושב להיאבק בצרות אחרות. בראש ובראשונה בא חורף קר וגשום שהביא עמו ניתוק גמור. האוהלים קרסו שוב ושוב ברוחות הסוערות. החמור שעל גבו הובאו חביות המים ממעיינות בסביבה שקע עד כרסו בבוץ הטובעני וחולץ רק בדי עמל. המזון היה דל מאוד - לחם שהגיע אחת לשבוע מחיפה ועמו, כדבריה של יהודית, "דייסות ומרקים מהפרודוקטים שהשיגו מ'המשביר'". והעבודה היתה מפרכת. עדיין לא היה אפשר לעסוק בחקלאות של ממש. מרדכי, למשל, עבד בעיקר בחציבת אבנים לסלילת כביש גישה למושב ולבניית הרפתות, ויהודית הקדישה את רוב מרצה לניפוץ חצץ. לימים כתבה כי המציאות הזאת לא היתה קשה במיוחד. "קיבלנו אותה כמות שהיא. גם כאשר התמוטט האוהל אפשר היה להמשיך לישון. אם רצינו להתחמם רקדנו מסביב לעמוד האוהל". ומכיוון שהכול בחיי המושב היה חדש ועל הכול היה צריך להחליט בפעם הראשונה התקיימו "אספות תכופות ודיונים לרוב. היתה עירנות ציבורית וגם חברתית". מעבר לכך, כאשר "השדות התכסו בפרחי בר לאלפיהם - הפכתי את האוהל לגינה פורחת".
בינתיים הרתה. "הייתי מאושרת, צעירה, בריאה ואופטימית", זכרה. "ספרתי את החודשים וציפיתי ליום שבו תיוולד לי ילדה עם סרט על הראש". אלא שאז הגיעה קדחת הביצות, המלריה.
בעצם, המחלה הזאת ארבה באגני המים העומדים מסביב לנהלל כבר מלכתחילה. שלושת הסיירים ששיגר "הארגון למושב עובדים ראשון" לפני העלייה על הקרקע פגשו בשטח ערבי זקן ושמעו ממנו, לדבריהם, כי כל יושבי המקום בעבר מתו בגלל "רוח רעה ומים רעים. השותה את המים תצבה בטנו ומקץ שלושה ימים ימות ואיננו". ד"ר הלל יפה, הרופא הוותיק והמנוסה, שטיפל זה עשרות שנים בחולי מלריה רבים של היישוב היהודי בארץ ישראל, הוזעק לבדוק את המצב ופסק "לא יותר טוב מחדרה ולא יותר גרוע מאשר ביסוד המעלה". התזכורת של שתי מושבות העלייה הראשונה לא היתה מרנינה. בבתי הקברות של שתיהן נטמנו קורבנות לא מעטים של המחלה, ילדים כבוגרים.
בדיעבד נמצא שגורלה של נהלל היה טוב בהרבה מזה של חדרה ויסוד המעלה - וגם הרפואה התקדמה בינתיים במקצת, וייבוש הביצות היה מהיר למדי - אבל החודשים האחרונים להריונה הראשון של יהודית עדיין עמדו בסימן של התקפי קדחת תדירים. בין מנת כינין אחת לאחרת, כתבה כעבור שנים רבות, "רדפו אותי צמרמורות עם חום גבוה שהפילוני למשכב". בסופו של דבר החליט החובש של המושב - ביקורי רופא בנהלל של הימים ההם היו חיזיון נדיר - שלא יוכל לשאת באחריות למצב הקשה והיא נשלחה לאשפוז בבית החולים "רוטשילד" בחיפה. מכל קורותיה שם זכרה רק ש"תקפוני צירי לידה [כנראה במועד מוקדם מהצפוי] בעצם התקפת קדחת, לאחר טיפול אינטנסיבי של זריקות וכדורי כינין. הייתי שרויה בחום גבוה כל הלילה והכרתי מטושטשת. השכם בבוקר בא הרופא בלוויית אחות לראות אותי, וכשפנה כבר ליציאה שמעתיו שואל בטון מעשי, כבדרך אגב, את האחות - מה, הילד עוד חי? השאלה הזאת פגעה כסכין בבשרי החי. פתאום התברר לי הכול: כבר ילדתי בן וחייו בסכנה".
החרדה לחייו של הבן לא נטשה אותה לרגע לאורך כל החודש הבא, שעבר על שניהם בבית החולים. היא לא הפסיקה לקדוח והוא היה, כדבריה, "תינוק חסר צבע ורפה. ציפורניו היו שקופות כנייר סיגריות. והוא היה חלש מכדי לינוק. אם היה מוצץ משהו - היה החלב נוזל מפיו בקילוח צהוב בלתי מעוכל". המכתב שקיבלה מהחברים בנהלל, להודיעה כי הוחלט ברוב עם לקרוא לילד אסף, נראה לה "כלעג לרש". אבל בכל זאת היא מיהרה לאמץ את השם הזה.
בנהלל, בצמוד לעבודה השוטפת, עסק בינתיים מרדכי גם בהקמת צריף מגורים על המגרש הקבוע שהוקצה למשפחה הצעירה. הוא עשה זאת בשעות הלילה, אחרי שהקדיש את שעות היום להקמת רפתות, כפועל שכיר של הקרן הקיימת. לכן, כשהחזיר את משפחתו הקטנה מחיפה, בראשית נובמבר 1922, עדיין היה צריך לשכן אותה לתקופה קצרה באוהל. לימים תזכור יהודית את הימים המעטים האלה באוהל "כסיוט נורא בגלל שני אירועים".
יום אחד, כשרצתה להוציא את זרועותיו של התינוק ממעטפת הבדים שהיה נתון בה, ראתה כי אחת מהן איננה יוצאת. במבט מקרוב התברר לה כי סיכת הביטחון ששימשה לסגירת המעטפת עברה דרך עורו התלוי של הפעוט והידקה אותו אל הבד. "חיותו", כך כתבה, "היתה מעטה עד כדי כך שהוא לא הגיב בצעקה על מעשה ההידוק הזה". "נשארתי מאובנת", סיפרה, "ולא היה בי כוח להוציא את הסיכה מהיד. תפסתי את התינוק וכמו מטורפת רצתי למקום עבודתו של מרדכי, והוא עשה את הדרוש".
האירוע המסויט השני אולי לא התרחש בפועל, אבל רישומו על האם הצעירה היה קשה עוד יותר. ברחבי העמק עברה באותם ימים שמועה על תן שחדר לאוהל מגורים והוציא ממנו תינוק במעטפתו. יהודית שחששה כי כך יקרה גם לתינוק שלה, הקפידה להחזיק אותו תמיד בהישג ידה - ולא הסתפקה בכך. "בלילות לא עצמתי עין", כתבה לימים, "וכל יללת תן - ואז היו רבות - היתה מזעזעת ומקפיצה אותי".
המעבר לצריף הקל עליה רק במקצת: בגלל הלוחות הדקים שהרוח חדרה ביניהם בשריקה; בגלל הבדידות - זה היה הצריף הראשון, ובמשך ימים לא מעטים היחיד, שהוקם בחלקו המזרחי של המעגל הנהללי המפורסם, והמרחק בינו ובין מרכז המושב היה גדול; וגם מפני שמחוץ לצריף צמחו מכל עבר "קוצים בני דורות, אשר התנשאו לגובה אדם והסתירו הכול". שעתו של מרדכי לא היתה פנויה לכסח אותם. בניית הרפתות בנהלל עמדה אז בעיצומה ובלעה כמעט את כל זמנו. הוא פילס רק כמה שבילים במגרש ובהם היה צועד עם התינוק הרך, בשובו מהעבודה המפרכת, שר לו ומרגיע אותו - ואגב כך גם את האם הצעירה ואובדת העצות, "השרויה", כדבריה, "כל הזמן בחרדה: אם הוא בוכה, אני לא יודעת מה לעשות איתו; אם הוא ישן, אני מקשיבה לנשימתו לוודא אם הוא עוד לא מת, אם הוא נושם".
בינתיים שבה והופיעה הקדחת. אצל האם, וגם אצל האב ואצל הבן. ההתקף הראשון נחת על אסף הקטן בהיותו בן ארבעה חודשים בלבד וההתקפים הבאים באו לאורך השנה הבאה בזה אחר זה. אשר ליהודית, היא הגיעה, כדבריה, "למצב כה קשה, שמעבר לו כבר ארבה הסכנה שאצטרך בגין הקדחת לצאת מן הארץ". הישועה נמצאה בטבריה, במרפאה של "הדסה" לטיפול בקדחת כרונית. יהודית ואסף שהו בה כמה שבועות בראשית 1924 ו"מינון אכזרי" של תרופות סייע לה "להיפטר אחת ולתמיד מהקדחת". הילד נזקק כנראה לפחות מכך. חוסן גופו, שיהיה במרוצת הזמן לאחד ממאפייניו המובהקים, כבר ניכר בו.
הם שבו מאוששים לצריף בנהלל, ששוב לא היה בודד בין הקוצים. לא זו בלבד שהמעגל של נהלל הלך והתמלא בעוד ועוד צריפים, גם המגרש של משפחת שמחוני לא היה עתה של המשפחה הקטנה לבדה. במבט לאחור, אין כמעט ספק שמרדכי שמחוני נענה להצעה להצטרף למייסדי נהלל גם משום שזכר את בני המשפחה הרבים שהשאיר מאחוריו ברוסיה ומשום שהעריך כי שם, במושב, יוכל לפעול ביתר הצלחה להסדרת העלייה שלהם לארץ. הידיעות המקוטעות מהמושבות שדה מנוחה ונהר טוב - שהתנסו בינתיים בבצורת, ברעב וכמובן גם בהתנכלויות הולכות וגוברות מצד המשטר הקומוניסטי - רק הגבירו את דבקותו במשימה. "היתה לו הרגשה שהוא מוכרח להציל אותם", כתבה לימים יהודית. הוא דאג להשיג להם רישיונות עלייה, ונסע לשם כך שוב ושוב למחלקת ההגירה בירושלים, והוא דחק בהם לעלות. "מרדכי כותב, מה אתם מחכים", סיפר משה יבזריחין בדפי זיכרונותיו. ואכן, הם הגיעו בעזרתו לארץ בזה אחר זה, ורובם ככולם עשו את ראשית צעדיהם בארץ בחצר של משפחת שמחוני בנהלל.
שניים מאחיו של מרדכי, ישעיהו ואליעזר, הגיעו בסוף 1922 בקבוצה השנייה של חברי "החלוץ" משדה מנוחה הקטנה. הם התארגנו בהשפעת תעוזתה של הקבוצה הראשונה, בראשותו של מרדכי שמחוני, ויצאו לדרך בסתיו 1921. גם הם עברו בדרך חתחתים ארוכה וידעו תלאות רבות בתוך רוסיה ומחוצה לה. כשהגיעו בסופו של דבר לארץ, סיפר לאחר יותר מיובל מרדכי חלילי, דודנו של מרדכי ומאנשי אותה קבוצה, וכאשר הידיעה על כך הגיעה למרדכי שמחוני, הוא לא נתן את דעתו על קשיי הקיום במושב הצעיר. "בלי היסוסים הוא רתם זוג פרדות לעגלה ויצא להביאנו מנמל חיפה לחצרו בנהלל", הזכיר חלילי. "השתלבנו במהרה במציאות החדשה. מרדכי ויהודית היו שותפים לכל חוויותינו ואולי היה בכך פיצוי מה על הקשיים שהטילו על עצמם בהביאם אותנו לחצר".
בשלבים הבאים הגיעו זאב, אחיו של מרדכי, ושתי אחיות, שרה ורבקה, עם בני משפחותיהן. כן הגיעו - בזכות המאמצים של מרדכי ואֶחיו - לאה, שלמה וחנוך, האחות והאחים למחצה, שנולדו לאביהם לאחר שהתאלמן ונישא בשנית. יחד איתם באה אמם פסיה. האב, זלמן לייב וסלניצקי, לא זכה לכך. הוא מת ברוסיה ממחלה חשוכת מרפא ב 1924. אחד מבניו, ישראל, נותר ברוסיה בשל האישה שאהב.
גם זרובבל, אחיה הבכור של יהודית, לא עלה לארץ. הוא נידון לשלוש שנות מאסר בסיביר בגין פעילותו הציונית, הוגלה אחר כך לסביבות הקוטב הצפוני וכעבור כמה שנים אבדו עקבותיו. אבל הוריה של יהודית והאחים הצעירים ממנה - בנימין זאב, יהודה (לובקה), לאה ודוד - הצליחו לצאת לדרך במחצית השנייה של שנות העשרים ולהגיע לנהלל.
יהודה, חלוץ החבורה הזאת, יספר לאחר מותו של מרדכי: "שמונה שנים לא התראינו. ידעתי שבחצרו של מרדכי בנהלל נקלטה קבוצת העולים משדה מנוחה, שעלתה בעקבות הראשונים. ידעתי שמרדכי העלה את כל משפחתו על אגפיה והם בחצרו. ידעתי שמרדכי דואג לכל מי שבא מהמושבות - ובדמיוני החצר הזאת בנהלל, שמספר דייריה היה לפעמים יותר מעשרים, צריכה היתה להיות אחוזה ממש. בנובמבר 1926 הגעתי גם אני ישר אל יהודית ומרדכי בנהלל. והנה, חצר של מושבניק כמו יתר החצרות בדרגת ההתפתחות של הימים ההם. שני צריפים דלים [הצריף השני, חסר הרצפה, הוקם במיוחד לצורכי 'קליטה'] ובהם מצטופפות 18 נפשות. דלות גדולה - ויחד עם זאת מאור פנים".
גם אחיו הצעיר של יהודה יבזריחין, דוד (דודיק), שהגיע לארץ ולנהלל באוגוסט 1927, והוא ילד שטרם מלאו לו 12, לא גילה את המראה שציפה לו. "בנייני מגורים עוד לא היו בכלל", זכר, "ובחצר רק שני צריפים ובהם המון אנשים וילדים וכולם שמחים לקראתנו". הוא הוסיף כי "החיים בחצר היו מעניינים מאוד בשבילנו, הילדים. בערבים היה תמיד שמח - שירה, ריקודים וסיפורים לרוב". בכלל "הילדים" היו האחים והאחיות הצעירים של מרדכי ויהודית ואחייניו של מרדכי. והיה כמובן, גם אסף, בנם של בעלי הבית, שאפילו החל לפטפט ביידיש. עכשיו, כעדות אמו, היה "ילד חמוד, מלא ויפה תואר" - לא עוד תינוק חלוש שחייו תלויים בחוט השערה - שאמנם נפצע פה ושם וגם לקה ב"דלקות העיניים הנוראות, שהיו אז נחלתם של כל הילדים" אבל "החל מוקדם מאוד להתבלט בקרב בני גילו בכושרו הפיזי ובתכונותיו".
אחת מן התכונות האלה היתה העדר פחד. "בחשכת ליל חורף", כתבה לימים יהודית, "אם היה מחליט שהוא רוצה לראות את הדודים, היה יוצא לבדו את צריפנו, חוצה את החצר ומגיע ליעדו ללא בעיות. לא פעם היה ממש מבהיל את האנשים בפותחו את הדלת. הוא החל מוקדם מאוד לרכוב על סוס ואהב לדהור. פעם נפל מהסוס על ערמת אבנים ליד החצר ונפצע כהוגן. המקרה הזה לא מנע ממנו לשוב ולדהור דווקא על אותו הסוס שהפיל אותו".
תכונה אחרת שלו היתה דמיון מפותח. לדברי אמו, "הוא לא חזר על סיפורים ששמע כי אם המציא סיפורים משלו. הוא יכול היה לספר בשטף וגם בהיגיון דברים שלא קרו כלל ומצבים שלא נתנסה בהם, ואת עצמו, כמובן, ראה כשולט בהם. הוא לא סיפר על מנת להשיג משהו או כדי לתרץ איזה מעשה. הסיפור פשוט נוצר בו. צריך היה לבטאו". תכונה זו של אסף הילד היתה זכורה בבירור גם לדודו יהודה. "הוא היה מסתובב בחצר בתוך חבורה רבת עם", כתב הדוד, "קולט קטעי שיחות על העבודה, זיכרונות מדרכי העלייה, מאסרים ברוסיה, על מלחמת האזרחים שם - היה מקשיב ועיניו קרועות לרווחה ולא פעם היה שוגה בדמיונות ומתחיל להתלהב - 'אני יכול לעבור את הים, אני יכול לעלות על ההר הכי גבוה, אני יכול לייבש את כל הביצות, אני יכול לרוץ מהר יותר מכל הסוסים'".
כך היה גם מחוץ לחצר, כשאסף החל ללכת לגן הילדים ולכיתות הראשונות של בית הספר בנהלל. "כשלמדנו את ספר בראשית", סיפרה רחל ליברמן כפרי, חברתו לספסל הלימודים, "קראנו לו בגלל הסיפורים שלו אסף בעל החלומות".
בין הזמנים, בין קליטתם בארץ של השמחונים ובין קליטתה של משפחת יבזריחין המורחבת, הועמדו היחסים בין יהודית ומרדכי במבחן לא פשוט. בראשית 1925, כמה חודשים לאחר שהרתה בשנית, חשה יהודית שאינה יכולה עוד לחיות בנהלל. "אני חנוקה", תיארה לימים את תחושתה, והסבירה, "לא שלא אהבתי את אנשי נהלל. הכרתי את כל אנשי העלייה השנייה וקרוביהם בנהלל. למדתי מהם עברית ולמדתי לאהוב עבודה. ובכלל, סביבה טהורה כזו, כפי שהיתה בנהלל, קשה למצוא". מצד אחר, היו הבדלים גדולים בינם ובינה בגיל ובמנטליות. כך, למשל, שני האינטלקטואלים הבולטים של המושב - אליעזר יפה ואליעזר שוחט - היו מבוגרים ממנה ביותר מעשרים שנה, מסויגים מהרעיונות הסוציאליסטיים שקסמו לה מאז ימי הגימנסיה בחרסון, מנותקים מהחיים היומיומיים במושב, לא בני שיח שלה. כמעט כל חברי המושב האחרים נמצאו בתווך מבחינה כרונולוגית, מבוגרים ממנה רק בעשר עד חמש עשרה שנים, "אבל אני חשבתי שהם זקנים. ... הם לא היו חברה בשבילי". יותר מכך, לטעמה "הם התנפלו על הפרטיות והרכושנות בכל התיאבון שלהם, ואני לא רציתי ברכושנות הזאת". כאשר פיתחו איש איש את משקו הפרטי ונאלצו בגלל המחסור באמצעים להיות שותפים בבהמות עבודה, הם עשו זאת, לדבריה, בלי להתחשב זה בזה. אחדים מהם - גברים בלבד - עסקו גם בפעילות ציבורית מחוץ לנהלל, ולפחות דוגמה אחת היתה צריכה לעורר בה תחושות תסכול. היא ראתה איך שמואל דיין "מקבל את דין התנועה" ועושה בשליחויות שונות ומשונות בארץ ובעולם, בעוד רעייתו דבורה - המשכילה והמוכשרת ממנו, והנמשכת לעולם הרוח - נאלצת לשאת כמעט לבדה בעול המפרך של המשק.
כל החוויות והתחושות האלה כבדו עליה, וגם החיים במחיצת בני משפחתו של מרדכי הוסיפו לכך. סוף דבר, לאחר ששבה והרתה, היא קמה ויצאה לירושלים, יחד עם אסף הקטן ובלי מרדכי.
היא נקלטה שם בפלוגה של "גדוד העבודה", שקבעה את משכנה במחנה צריפים ואוהלים ליד מנזר רטיסבון, באזור שומם שיהפוך כעבור כמה שנים לחלק הצפוני של שכונת רחביה. מצוקה חומרית שררה גם שם. יהודית עצמה התקשתה להבין, מקץ שנים, "איזה אידיאליסטים היו אז, בפלוגת ירושלים של הגדוד, מקבלים אותי, אישה בהיריון, עם ילד". לא זו בלבד, מתחת לפני השטח רחשו אמנם חלק מהבעיות שגרמו בסופו של דבר לקריסת הגדוד ועוררו בינתיים לא מעט מתחים וחיכוכים, אבל היה שם חזון חברתי תוסס וחלום "הקומונה הכללית" המשתרעת על פני הארץ כולה עדיין עמד בעינו. היו שם גם ספרייה עשירה, "סמינריון למדעי החברה" ומחזורי הרצאות שמשכו חברים רבים ופועלים מירושלים, מקהלה גדולה וחוג דרמטי שנהפך לסטודיו, ואפילו המערכת של עיתון הגדוד. דומה שיהודית מצאה מקום כלבבה.
מרדכי עשה חלק מתקופת הפירוד בשליחות ל"חבורת הדרום", קבוצת עולים צעירים שהתארגנה במושבה רחובות ובסביבתה, בהשראתה של מפלגת "הפועל הצעיר", ונועדה לסייע לנמנים עמה להיקלט בארץ. הוא פעל בקרב אנשי החבורה שנאחזו בנס ציונה, וכפי שהעיד אחד מהם כעבור יותר מיובל, "הוא היה כאחד מאיתנו, אבל יחד עם זה היתה בו סמכותיות רבה. בעצם, בעינינו הוא היה אז הכול יכול. ... אחד מ'מעשי הפלאים' שלו, שהרשימו אותנו מאוד, היה הקמת צריף לחדר האוכל. הוא יזם, תכנן, קנה עצים ובנה ממש בידיו. ... הוא תמיד שאף לקִדמה ולא נרתע מהכנסת חידושים. אליו אפשר היה תמיד לבוא עם בעיה, ואוזנו היתה תמיד קשובה וידו מושטת לעזרה".
והוא לא היה מוכן להשלים עם הפרידה מאסף. "אני לא יכול בלעדיו", אמר ליהודית, שהציעה לו כאשר בא לבקר בירושלים: "אתה רוצה לעבוד בנהלל - תעבוד, אבל אני לא הולכת מכאן". גם היא לא רצתה להיפרד מבנה, וכעבור זמן מה הושגה פשרה. בשלהי אפריל 1925, מיד לאחר שכרעה ללדת את הבת רוני, בירושלים, התקבצה המשפחה הקטנה מחדש בנהלל ושבה והשתלבה בחיי המושב. יהודית אפילו החלה במהרה בפעילות ציבורית. "הסטייה" ל"גדוד העבודה" לא הלהיבה אמנם את פעילי "הפועל הצעיר" בנהלל - שלא בירכו גם על היוזמה של גיסה ישעיהו שמחוני להקים בנהלל סניף של "אחדות העבודה", בהנהגתם של דוד בן גוריון וברל כצנלסון - אבל צעדיה לא הוצרו. באפריל 1926, למשל, נבחרה דווקא היא, צעירה בת 24, לייצג את נשות נהלל בוועידה הארצית השלישית של תנועת הפועלות. בוועידה עצמה לא היססה יהודית לשאת נאום, מבלי שידעה ש"זה נקרא נאום", ובסיומה נבחרה למועצת הפועלות, שהתכנסה כמה פעמים בשנה. בכך הושקה למעשה הקריירה הפוליטית שלה במישור הארצי.
משה יבזריחין, אביה של יהודית, שהגיע לנהלל ב 1927 עם אשתו ושני ילדיהם הצעירים, לאה ודוד, הותיר בזיכרונותיו תיאור ססגוני של מצב כלכלי לא מזהיר. "הילדים היקרים [מרדכי ויהודית]", כתב, "התכוננו לקראת בואנו ... והחליטו שנהיה משפחה אחת. יהודה [בנו, שהגיע, כזכור, כמה חודשים לפני כן] יעבוד כפועל שכיר. אמא תנהל את משק הבית ויהודית תעבוד מחוץ לבית. מרדכי יעבוד בשדה ואבא [משה יבזריחין עצמו] ישגיח על הלול ועל גן הירקות. הילדים הקטנים ילכו לבית הספר". כן ציין שהיו שם שלוש פרות - "אחת זקנה, אחת מבכירה ואחת ערבייה" - ובכספו נרכשה "עוד פרה טובה שנתנה הרבה חלב, אבל האספקה היתה יקרה יותר מהחלב". עוד סיפר ש"תוצרת גן הירקות נמכרה בחינם ממש ... בטוח שהמים עלו יותר", שיהודה שמח "כשהיה מקבל יום עבודה בשבוע" ו"היחידה שהכניסה פרוטה מזומנת לבית היתה יהודית. היא עבדה אצל גברת אחת [בכביסה] וקיבלה שלושים גרוש ליום". העובדה שיהודית ואחיה דוד פרסמו את הזיכרונות האלה ב 1991, בלי שום הערת הסתייגות, מלמדת שאכן כך היה.
תוכנית המשק המשפחתי הגדול ירדה בתוך כמה חודשים מעל הפרק, והורי יהודית ושלושת ילדיהם עברו מנהלל להרצליה (ושם גם קיצרו את שם המשפחה מיבזריחין ליבזורי), אך מרדכי לא אמר נואש. הוא המשיך לעבוד שעות רבות ביממה בשדותיו ובשטחים שנחכרו בקרבת נהלל, וגם הכניס את בנו הבכור למעגל העבודה. זה היה בעיניו המשך טבעי ומתבקש למקובל בשדה מנוחה הקטנה. כתלמיד בכיתה א' או בכיתה ב' כבר היה אסף שותף, לא תמיד לרצונו, בדילול תירס ובאיסוף הקלחים. תוך כדי כך גם החל לקבל מאביו שיעורי ייעול ואלתור בעבודה ולהתמכר להם.
הדעת נותנת כי לפחות חידוש אחד של מרדכי שמחוני הוסתר מן הילד הרך. כאשר גאתה המתיחות בארץ בחודשי האביב והקיץ של 1929, עדיין לא נמנו מתיישבי נהלל עם חברי ההגנה ולמושב לא היה מחסן נשק. חלק מהגברים הסתירו בבתיהם אקדחים או רובים אישיים. האחרים נזקקו לתחליף - ומרדכי סיפק להם אותו בעקבות סיפור ששמע בנעוריו בשדה מנוחה הקטנה על עלילות הפוגרומים לאחר הכישלון של מהפכת 1905. לא היה אז במושבה שום כלי נשק חוץ מאקדח חלוד, סיפר כעבור שנים. "באין נשק מהמוכן - ניגשו לרקוע סכיני ברזל במפחה. ... סכינים ארוכים מחודדים בקציהם. נשק שקשה להגדיר מהו - ספק סכין ספק כידון ... ואף על פי כן יעיל יותר ממקל רגיל. ... כעבור עשרים וארבע שנים, במאורעות 1929 - ואני אז חבר במושב נהלל - עמדנו שוב לפני מחסור חמור בנשק. זכרתי אז את הסכינים של שדה מנוחה וכדוגמתם הכינונו בשביל הגברים בנהלל חסרי הנשק החם". למרבה המזל לא היה צריך להשתמש בסכינים הללו. מאורעות הדמים של אותה שנה פסחו על המושב.
השנה שלאחר מכן היתה רעה לכל החקלאים בעמק. במהלכה - להבדיל - נולד הילד השלישי במשפחת שמחוני, בן ושמו מנחם שאסף הזדרז להצמיד לו את הכינוי אחיק, משמע אח קטן. עתה כבר היתה החצר בנהלל ריקה מרוב יושביה, ששוב לא נזקקו להליכי הקליטה המשפחתיים. ואז, לדברי יהודית, בלי שום לחץ מצדה, אמר לה מרדכי בערך כך: "עשר שנים הלכת אחרי, עכשיו אני רוצה לנסות ללכת אחרייך". כפי שיתברר במהרה, הוא לא חיפש חיים קלים. הצורך לעבוד בחריצות וביעילות מבוקר עד ערב הוסיף להיות הטבע השני שלו. אבל דומה שעתה העריך כי ייטב לו לעשות זאת בקיבוץ.

תל יוסף, משמר העמק ושוב תל יוסף

בקיץ 1931 הצטרפה משפחת שמחוני לקיבוץ תל יוסף. "הלכנו לתל יוסף", סיפרה יהודית כעבור קרוב לשישים שנה, "כי שם היה אחי בנימין [שהגיע למקום עם עלייתו מברית המועצות ב 1929 והיה עתיד לעבור במהרה לאפיקים]". אבל דומה שהיא בחרה בקיבוץ הזה גם מסיבה נוספת. בתל יוסף הוטבע חותמו של "גדוד העבודה", שמשך מאוד את לבה כבר בראשית 1925, כאשר נמלטה מנהלל לפלוגת הגדוד בירושלים. אנשי הגדוד הקימו את היישוב הזה למרגלות הגלבוע, בצמוד לעין חרוד, בשלהי 1921, וקראו לו על שם גיבורם יוסף טרומפלדור. כאן היה המוקד העיקרי של פעילותם - או לפי אחד הניסוחים, הלב והמוח של הגדוד. כאן ישבו הדמויות המרכזיות של החבורה וכאן התנהלו עיקר המאבקים האידיאולוגיים העזים והתוססים שבלעו הרבה אנרגיה ועלו בפילוגים מרים ומתישים.
תחילה, ב 1923, התפרק המשק המשותף של עין חרוד ותל יוסף על רקע הוויכוח בין אנשי "הקבוצה הגדולה", שרצו לבסס את עין חרוד, ובין רוב ה"גדודאים" שדבקו ברעיון הקומונה הכללית המתפרשׂת על פני הארץ כולה והניזונה מקופה משותפת. אחר כך, בשנים 1927-1926, התברר לרבים מיושבי תל יוסף כי אי אפשר בעצם לבנות יישוב שיתופי גדול בלי אוטונומיה כלכלית וכספית, והוויכוח על האוטונומיה הזאת הסתבך בקרע בין "שמאל" ו"ימין" שהתפרץ בגדוד כולו. ביולי 1927 נטשו את הקיבוץ ארבעים מאנשי ה"שמאל", שהיו כדברי זאב און (איסרזון), מראשי הנשארים, "בחורי טרומפלדור - חומר חלוצי, סלעי".* בעקבותיהם הסתלקו "כוחות משקיים, מקצועיים, מושרשים ומוכשרים" - שוב, לפי הגדרתו של און - שנמנו עם מייסדי המושב כפר ויתקין בעמק חפר. בעקבות העזיבות האלה הצטרפו חברי תל יוסף, ב 1929, לתנועת הקיבוץ המאוחד וסגרו בכך את הפרשה הדרמטית של "גדוד העבודה".
עכשיו, בראשית שנות השלושים, כבר ישב הקיבוץ בנקודת הקבע שלו, על גבעת קומי, ממזרח לעין חרוד, אבל בתוכו שררה מצוקה קשה.* שמו הלך לפניו, לדברי יהודית שמחוני, כמשק כושל. ובכל זאת, במבט לאחור, עדיין "היה שם משהו מהיסוד של הראשונים, של הנעורים, של האידיאליזם". בתוך המשהו הזה, "הייתי כמו דג במים. מצאתי את עצמי". במידה לא מבוטלת, מפני שבתל יוסף היתה יכולה להתמסר לפעילות ציבורית, בתוך שתי מסגרות חדשות, בלי לחשוש מפני פגיעה במשק המשפחתי.