ארוסתו של וויארי

1

 

הרפר מקדונלד בהתה בגופים המתפתלים שעל רחבת הריקודים. אורות ירוקים וכחולים זרחו מעל תנועותיהם המגושמות. החוויה בכללותה יצרה מעין אפקט היפנוטי והזכירה לה את גלי הים, כאשר סער. התקליטן הופיע על במה מוגבהת במרכז הרחבה, המוזיקה הדהדה ברחבי גופה, מנסה להפר את ההוראות ששלחה לגופה. היא לא נחשפה לדבר כה נהנתני, בכל ימי חייה. האווירה הייתה שבטית, עושר והנאה היו בכל מקום. זוג מרהיב נוסף חלף בסחרור על פניה של הרפר. הרפר החזיקה את האוויר שבריאותיה וניסתה להתעלם מהדרך בה התעוותו השרירים החלקים של בטנה. היא הייתה כל כך תלושה, שיכלה באותה המידה לעטות קרני אייל לראשה. אבל היא לא הגיעה לשם בשביל לרקוד, או להתחכך באנשים היפים של העולם.

היא הגיעה לשם בשביל למצוא את אחותה. היא המשיכה במורד המדרגות וניסתה לסרוק את האולם. יכול להיות שמישהו שם מסוגל לעזור לה. מישהו כאן מוכרח לדעת משהו על ליה. אבל היא לא הספיקה להתקדם יותר מכמה צעדים, כאשר נאלצה לעצור בפתאומיות. היא מצאה את עצמה נישאת באוויר, מבלי להבין כיצד הגיעה לשם. שתי זרועות התהדקו סביבה, כמו מצבטי פלדה.

"עזוב אותי! תניח אותי!" היא הסבה את ראשה בתזזיתיות וראתה זוג גברים מגודלים מגיחים מתוך האפלה, פניהם היו רחבים ומאיימים, היא לא הצליחה להבין מה התכוונו לעשות לה. היא ניסתה לנצל את האדרנלין שהחל לפעום ברחבי גופה והתפתלה בעוצמה, כנגד אחיזתם של הגברים. זה היה חסר תועלת, ידיהם הגסות רק הוסיפו להתהדק סביב גופה. בהלה החלה לשתק אותה.

"אני מתעקשת שתורידו אותי." היא ניסתה שוב והרימה את קולה מעל להמולת הקהל. היא בעטה ברגליה ונופפה את ידיה ללא הועיל. "אתם מכאיבים לי."

"אז תפסיקי להתפתל."

זוג חיות האדם לא טרחו להציע לה עצות נוספות והמשיכו לצעוד. הרפר הייתה לכודה ביניהם, כמו המילוי של כריך. קהל החוגגים שמרו מהם מרחק ולא נדמו טרודים מדי לגורלה של הרפר. היא לא החלה לחשוב על בריחה אל הלילה הקר, עד ששמה לב לדלת הכניסה. הגברים נשאו אותה לכיוון הנגדי, עמוק יותר אל נבכיו של הבניין המסתורי. שורה של מאורעות מסויטים החלו להתנגן בראשה, זה בזה. חטיפה, אונס, רצח. היא החלה לתהות, האם זה מה שעלה בגורלה של ליה. היא לא התכוונה לוותר מבלי להילחם בהם, עם כל מה שיש לה. לא כשזה נגע לה ולאחותה.

"אני מזהירה אתכם." היא בעטה ברגליה בפראות באוויר. "אם לא תורידו אותי עכשיו, אני אצרח כל כך חזק שעור התוף שלכם יקרע."

"אני מציע לך כנגד." קול נמוך נהם באוזנה. "אני מציע לך להישאר בשקט. אחרי מה שעשית, זה הגיוני שיהיו תוצאות, מותק. אין לך שום סיבה לעשות פה בלאגן, בנוסף לזה."

אבל מה היא עשתה? הם בוודאי לא התכוונו לעובדה שהתגנבה פנימה. היא נכנסה לאזור האח"מים בקלות מגוחכת. היא ידעה שהמאבטח יאפשר לה להיכנס, אם תשליך את עצמה עליו. הבחור פשוט חייך ונתן לה להמשיך פנימה. כמובן שלא נדרש ממנה הרבה. הוא חשב שהיא אחותה התאומה, ליה.

הפעם האחרונה ששמעה מאחותה הייתה לפני חודש. שיחה שיכורה בשעות הקטנה של הלילה. ליה אף פעם לא הביעה התחשבות, בהפרש השעות שבין ניו יורק לסקוטלנד. מוחה הישנוני של הרפר התקשה להבין מה ליה ניסתה להגיד לה. היא ניסתה לספר לה משהו, על גבר שעמד להפוך אותה לעשירה. המשפחה לא תצטרך יותר לדאוג לאף פרוטה. 

וזהו. ככל שהוסיף לחלוף זמן, כך קדרו תחושותיה של הרפר לגבי גורלה של ליה. כעת היא הייתה אחוזה פאניקה צרופה. היא הייתה בטוחה שמשהו נוראי קרה לאחותה, וניצלה את כל מסגרת האשראי שלה בשביל להזמין את כרטיס הטיסה לניו יורק. היא המשיכה הישר לתוך לב האפלה ואיתרה את מועדון הספקטרום, בו עבדה אחותה כמארחת. ככה היא התפרנסה בחצי השנה שעברה, מאז שעזבה את ביתן שבסקוטלנד. זה היה המקום האחרון בו נצפתה לפני שנעלמה, והמקום היחידי שבו שיערה הרפר שתוכל למצוא אותה.

כעת, חיות האדם האלה נשאו אותה עימם ומי יודע לאיזו מטרה? הרפר לא יכלה להפסיק לתהות, אם ניסיונה להציל את אחותה הסתיים בכישלון חרוץ.

היא הובלה מבעד לדלת חבויה באחורי המועדון. הם עברו דרך מסדרון אפל. המסדרון היה כה צר, שהם נאלצו ללכת בטור. שוביה הרפו מידיה, אבל הם עמדו מאחוריה ומלפניה ולא הותירו לה שום מוצא. הם היו כה צמודים אליה, שהיא יכלה לחוש בחום גופם. היא הריחה את הזיעה שלהם. הם עלו במעלה גרם מדרגות ברזל והגיעו לדלת תחת נורה בודדת. אחד מהענקים נקש בפרקי האצבעות על הדלת.

"היכנסו."

הרפר נדחקה אל תוך החלל החשוך והקטן. נורת פלואורסנט אחת הותקנה בתקרה. גבר שחור שיער ישב מאחורי שולחן ופנה לכיוון המחשב שלו. אצבעותיו נקשו במהירות על המקשים. מאחוריו ניצב מלבן זכוכית ארוך ודרכו יכלה לראות הישר עד האופק.

"תודה." הוא לא הרים את עיניו מהמסך, והרפר שמה לב לאופן בו האיר הזוהר הכחול את פניו. "אתם רשאים לעזוב."

הזוג הסורר נהמו וסגרו את הדלת בצאתם.

הרפר ניסתה נואשות לייצב את קצב ליבה. היא ניסתה לחשוב בבהירות. היא סקרה את החדר וניסתה למצוא דרך מוצא כלשהי. החדר היה דומם. המקצב החייתי, שליווה אותה מהרגע בו נכנסה למועדון, נעלם. כל ששמעה כעת היה הדם הגואש באוזניה והנקישות של מקשי המקלדת.

הוא ישב, במאמץ מודע להתעלם מנוכחותה, ובכל זאת, היא חשה בעוצמתו. איכשהו, להיוותר לבדה לצידו של הגבר השקט והמאיים, היה מפחיד יותר מלהינשא בידי שתי הגורילות שלו. היא התפתתה לרוץ בעקבותיהם. היא רצתה לבקש מהם שיקחו אותה משם.

"אז," הוא עדיין לא הביט בה. "הבת האובדת שבה."

"לא." הרפר ניסתה למהר ולהעמיד אותו על טעותו. "אתה לא מבין."

"תחסכי ממני את התירוצים שלך." הוא טרק את מסך המחשב שלו. הוא הזדקף והרפר הבינה כמה גבוה היה, למעשה. הוא היה מגניב, מבלי לנסות. אגבי כמעט. "אני באמת לא מעוניין." הוא עדיין לא הביט ישירות אל תוך עיניה. הוא המשיך לעבר הדלת שמאחוריה ונעל אותה. היא שמה לב שהחליק את המפתח לכיס מכנסיו, לפני שחזר אל מאחורי השולחן שלו.

"מה אתה עושה?" 

"מה נראה לך שאני עושה?" הוא עמד מאחורי השולחן. "אני מוודא שלא תברחי שוב."

"לא." הרפר ניסתה שוב. "אתה עושה טעות ענקית. אני לא–"

"שבי." הוא נבח את המילים כמו פקודה והחווה לעבר הכיסא שמולו. "אין שום טעם להפוך את זה לקשה יותר משזה צריך להיות."

הרפר התקדמה לעבר הכיסא ועשתה כפי שהורה לה. היא הרגישה כאילו הגיעה למימד מקביל. שום דבר מזה לא יכל להיות אמיתי.

השובה שלה שילב את ידיו מעל חזהו ופגש סוף סוף במבטה. הוא דמה לנציב קרח שיפוטי.

מה לעזאזל? וויארי רומאנו חשק בשיניו. זאת הייתה האישה הלא נכונה. הוא קפץ את אגרופיו והתמלא בתסכול. האישה שניצבה מולו נראתה כמו ליה מקדונלד ודיברה כמו ליה מדקונלד.

לעזאזל. הוא החליק יד דרך שיערו ובהה במתחזה שמולו. הן דמו מאוד. תאומות, ללא ספק. אבל כעת הוא יכל לראות את ההבדלים הדקים בין השתיים. עיניה של האישה החדשה היו מעט יותר רחוקות זו מזו. שפתיה היו מלאות יותר. האף שלה היה מעט יותר ארוך. שיערה היה נטול מאמץ ונשר מעל כתפיה, בגלים של חום ערמוני. ליה העדיפה לדרג ולאסוף את שיערה בצורה יותר מורכבת. אבל גם מבלי עזרתם של הרמזים האלו, וויארי היה יודע שזו אינה ליה. שפת הגוף שלה הייתה שונה לגמרי. הוא לא הבחין בקמצוץ מהביטחון העצמי של ליה. היא בוודאי הייתה מנסה להשתמש בו, כדי לחלץ את עצמה מהצרה אליה נכנסה. האם האחות הנכונה ישבה מולו כעת? ליה ידעה בדיוק איך לנצל את הנכסים שלה. האישה שישבה על הכיסא כעת נראתה כסובלת מאי נוחות גדולה, תחת מבטו הנוקב. היא שילבה את זרועותיה, בניסיון להסתיר את דמותה הדקיקה והחושנית. עיניה של ליה היו מנסות לפתות אותו ברפרוף עדין בשלב הזה, אבל עיני אחותה הביטו בו בזעם יוקד. היא הייתה מלאה באש. היא נראתה כמו חיה מפוחדת, על סף היסטריה. וויארי ידע שהיא לא תוותר מבלי להילחם.

אבל גם הוא כבר חטף והחטיף כמה פעמים. וויארי החליק יד לאורך לסתו וניסה לשפוט את המצב החדש אליו הגיע. אולי זוג האחיות היו בעסק הזה יחדיו. הוא לא חשב שזה שפל מדי בשביל ליה. אולי היא הייתה הגיבוי שלה. הן אולי היו טיפשות מספיק לחשוב שיצליחו לברוח, מבלי להיענש. אבל "טיפשה" לא הייתה המילה הנכונה, כדי לתאר את האישה שישובה מולו כעת. היא נראתה חריפה להפליא. יכול להיות שהיא תהיה מסוגלת להוביל אותו אל אחותה הבוגדנית. בכל אופן, הוא לא התכוון לשחרר אותה, מבלי להעביר אותה תחקור יסודי.

"שם?" הוא נבח שנית.

"הרפר." היא זעה במושבה. "הרפר מקדונלד."

היא השתהתה לפני שענתה וזקרה קלות את סנטרה. "מי אתה?"

וויארי הביט בה בבלבול. הוא לא היה רגיל לענות לשאלות. בוודאי שלא באחד מהמוסדות שלו.

"וויארי רומאנו." הוא הקפיד לשמור על קולו יציב. "הבעלים של מועדון הספקטרום."

"אה." הוא התבונן, כאשר פערה את שפתיה הוורודות ברגע של הבנה. "אז אני צריכה ליידע אותך על הייחס שקיבלתי פה, עד עכשיו. אין לך שום זכות–"

"איפה אחותך, גברת מקדונלד?"

הוא הרים את קולו. וויארי עצר אותה באמצע האשמותיה המגוחכות. לא היה לו מספיק זמן לשטויות כאלו. היא נשכה את שפתה התחתונה. וויארי הבחין בתנועה יותר משהיה רוצה. "אני לא יודעת." הוא יכל לשמוע את הפחד שבקולה. "זאת הסיבה שאני כאן. אני רוצה למצוא אותה. לא ראיתי אותה יותר מחודש."

וויארי נחר בבוז. "גם אני."

"אז היא לא כאן?" הפחד נזל לתוך מילותיה. "היא התפטרה?"

"היא עזבה, אם לזה התכוונת. ביחד עם המנהל שלי, מקס רודריגז."

"עזבה?"

"נעלמה, מבלי להותיר זכר."

"אלוהים." הרפר נשענה על שולחן הכתיבה שלו ורעדה לרגע. "לאן יכלה ללכת?"

וויארי משך בכתפיו. הוא אמד את תגובתה בזהירות.

"אין לך שום מושג לגבי הימצאה?"

"עדיין לא." הוא אסף כמה ניירות מעל השולחן שלו וסידר אותם בערימה. "אבל אני מתכוון למצוא אותה, רק אז היא תבין את גודל הצרה שאליה הכניסה את עצמה."

"למה בדיוק הכוונה?" עיניה הירוקות-חומות התרחבו לפתע.

"אני מתכוון, שאני לא אוהב את זה במיוחד כאשר העובדים שלי נעלמים לי. במיוחד לא כשהם גונבים ממני שלושים אלף דולרים."

"שלושים אלף?" היא כיסתה את פיה בתדהמה. "אתה מתכוון שליה ומקס גנבו ממך את הכסף?"

"לי ולאחותך היה סידור עסקי. או לפחות, ככה חשבתי. אני טעיתי, כששילמתי לה את התשלום הראשון מראש. היא נעלמה עם הכסף."

"אוי לא! אני כל כך מצטערת."

היא נראתה מזועזעת דיה. וויארי באמת לא חשב שהייתה לה יד בדבר. אבל הוא תהה מדוע לא ניסתה להטיל ספק בעובדות שסיפק לה.

"גם היא תצטער, אל תדאגי."

הוא האשים את ליה על מה שעשתה לו, אבל החלק הארי של כעסו הופנה כלפי עצמו. איך היא הצליחה לשטות בו, עם הסיפור הדביק והעצוב שלה? היא אמרה שהייתה זקוקה לכסף בשביל המשפחה שלה. אבא שלה היה מובטל והיא ממש התחננה. הוא לא דאג בגלל הכסף. זה לא שינה לו כל כך. הוא שנא את העובדה שהוא, וויארי רומאנו, טייקון עולמי ומיליארדר בעל שם, נוצל על ידי אישה. אחרי שנשבע לעצמו שלא ייתן לזה לקרות לו שוב.

אבל ליה מקדונלד תפסה אותו בנקודת שפל בחייו. מה שנראה לו בזמנו כמו הפתרון האידיאלי לבעיה שלו, נכשל כישלון צורב.

הוא ישב במועדון ושתה, ערב אחד. הוא נתקף צורך לא אופייני להטביע את יגונו, אחרי שהתבשר בשורות מרות באותו היום. ליה הייתה המלצרית ששירתה אותו. היא הייתה קשובה ודיסקרטית. היא הייתה בדיוק כפי שרצה את המלצרית שלו. הוא רשם לעצמו לשבח את המנהל, על החפיפה היסודית שעברה. אבל הערב, להפתעתו, הוא רק רצה לדבר. אז הוא חלק תא שקט ובקבוק של וויסקי, עם אותה אישה סקוטית בהירת עיניים. הוא סיפר לה, בעידודה, על סנדקו. הגבר שהיה עבורו יותר מכל אחד אחר בחייו. האדם היחיד שהיה בעל משמעות כלשהי בעבורו. באותו הבוקר, הוא התבשר שסנדקו גוסס. זה היה רק עניין של זמן.

אילו היה עוצר באותו הרגע, לא היה מוסב לו שום נזק. הוא היה שב לביתו כדי להמשיך לשתות וליה הייתה תוחבת אל כיסה חופן של שטרות. רק עוד ערב ועוד בחור, שהפיל עליה את הצרות שלו. אפילו אם הבחור הספציפי הזה היה הבוס שלה. אבל היה משהו בקולה העדין שמשך אותו פנימה. עמוק יותר מהרגיל. הוא מצא את עצמו מספר לה בכנות על הפעם האחרונה בה ראה את סנדקו. הוא סיפר לה על השיחה המרגשת שחלקו. אלפונסו חשף בפניו את משאלתו האחרונה. הוא רצה לראות את וויארי נשוי. בעל ואישה. בדיוק כפי שוויארי נשבע שלא לעשות לעולם.

תגובתה של ליה הייתה מאוד מעשית. אם זאת הייתה המשאלה האחרונה של סנדקו, הוא היה חייב למלא אותה. זאת הייתה חובתו של וויארי. היא הייתה די נחושה לגבי זה. אם לא היו מתחרות רציניות על משרת הארוסה, הוא יאלץ למצוא מישהי, או לשלם למישהי. הוא היה מוכרח לעשות את כל שביכולתו, בשביל לשמח את סנדקו.

וויארי מצא את עצמו שוקל את דבריה ברצינות. אולי זה היה הפתרון. הוא תמיד הסב לסנדקו גאווה רבה. הוא לא הטיל ספק בדעה של סנדקו עליו, אבל זה היה שונה. זה נגע לאושר שלו. על אף עושרו והצלחתו, וויארי אף פעם לא שלט כל כך בתחום האושר. אבל הוא ידע שאם הייתה דרך כלשהי למלא את משאלותיו של סנדקו, הוא ימצא אותה. אפילו אם היה עליו לנקוט בתחבולות לשם כך.

העסקה הושלמה, עוד לפני שטיפת הוויסקי האחרונה שבכוסו נלגמה. ליה הייתה זקוקה לכסף והוא היה זקוק לארוסה מזויפת. ליה הסכימה להעמיד פנים שהייתה ארוסתו למשך כמה חודשים, או כמה שידרש, בתמורה לשלושים אלף דולרים. באותה העת, מוחו רווי האלכוהול הסיק כי הפתרון היה אידיאלי. הוא מצא דרך לשמח את הסנדק שלו, מבלי לערב רגשות דביקים בעניין. הוא הצליח לשלוט במצב, כמו שהיה רגיל לעשות. הוא הפך בעיה שהייתה קשורה לרגש ולאהבה לבעיה שקשורה לכסף וחוזים. ככה הוא ידע להתנהל. 

אבל זה היה שלג דאשתקד. ליה נעלמה, מיד אחרי שקיבלה את הכסף. אבל היא לא נעלמה לפני שהכריז בפני סנדקו האהוב ששמע בעצתו. הוא סיפר לו שיהיה עליו להתכונן לפגוש את ארוסתו החדשה.

כאשר צוות המאבטחים שלו הודיע לו שליה נצפתה שוב במועדון, הוא עזב את משרדו שבמנהטן ונסע ישירות להתעמת איתה. הוא התכוון לאלץ אותה לכבד את ההסכם שביניהם. אבל האישה שישבה מולו כעת לא הייתה ליה מקדונלד והפתרון לבעיה שלו לא נראה באופק... אלא אם, הרפר תהיה מעוניינת לסייע לו, בזמן שיחפשו אחר אחותה.

וויארי סקר את אחותה התאומה של ליה וניסה להעריך עם מי היה לו עסק. הוא ניסה להגיע להחלטה, לפני שההגיון הבריא שלו יגרום לו לשכוח מכל הקנוניה המטורפת הזאת.

"אז מה אתה מתכוון לעשות?" קולה החרד של הרפר קטע את שטף מחשבותיו. "לגבי ליה, עירבת את המשטרה?"

"עדיין לא. אני מעדיף להתמודד עם הדברים האלה בעצמי. לפחות, נכון לעכשיו." הוא תופף באצבעותיו על השולחן ונראה כאילו שקל בליבו החלטה כבדה.

הוא השיג את האפקט הרצוי. הרפר בלעה את הגוש שבגרונה וניכר היה כי מוחה מפליג הרחק. הוא לא התכוון לנסות ולעצור את דמיונה הפרוע. הוא העדיף לעורר אצלה פחד. זה עשוי לשרת אותו. כעת לא הייתה שום חשיבות לתיעוב שרכש כלפי אלימות ולניסיונותיו החוזרים למנוע מארגוני פשע להתערב בעסקיו.

"תראה, אני יכולה לעזור לך למצוא אותה." הרפר זעה במקומה וניסתה לחשוב על קלפי המיקוח שבידה. "אני גם אשלם בחזרה את כל הכסף שהיא גנבה ממך."

"איך בדיוק את מתכוונת לעשות את זה?" וויארי נעץ בה מבט צונן. "ליה סיפרה לי שהמשפחה שלכן לא נהנית ממצב כלכלי מזהיר."

הוא ראה את הסומק מתפשט על לחייה. "לא הייתה לה שום זכות, לספר לך דבר כזה."

"אז זה היה שקר? לא תהיה לך שום בעיה, לשלם לי שלושים אלף דולרים?"

"כמובן שזה יהיה קשה. בדיוק כמו שזה יהיה קשה בשביל כל משפחה, אבל זה לא אומר שלא אעשה זאת."

"באמת?"

"כן, באמת." היא הניפה את שיערה מעל לפניה. "אני יכולה לעבוד כאן, בחינם."

"אני חושב שאחות אחת לבית מקדונלד הייתה די והותר. תודה." דבריו היו מרירים.

"אז עבודה אחרת. אני אעשה הכול, אני מעשית ולומדת מהר. אני רק זקוקה למעט זמן, ולהזדמנות לחפש אחר ליה."

"את תעשי הכול?"

"כן." היא נראתה נחושה ובטוחה בעצמה, כאשר ענתה לו.

"אז יכול להיות שתוכלי לעזור לי." הוא הביט עמוק אל תוך עיניה והשתדל שלא למצמץ. "את יכולה לכבד את ההסכם שנחתם ביני לביך אחותך."

"כמובן." היא מצמצה, ריסיה העבים רפרפו מעל עיני השקד שלה. "מה היה ההסכם?"

דממה השתררה בחדר.

"להפוך לארוסתי."