ספר זה אינו חיבור בכלכלה. הוא אסופת מאמרים העוסקים בהיבטים המוסריים של הקפיטליזם.
הגישה שמוצגת בו מסוכמת באופן הטוב ביותר בהצהרתי המובאת בגיליון הראשון של העלון האובייקטיביסטי[1] (ינואר 1962):
"האובייקטיביזם הוא תפיסה פילוסופית; ומאחר שהפוליטיקה היא ענף בפילוסופיה, דוגל האובייקטיביזם בעקרונות פוליטיים מסוימים — באופן ספציפי, בעקרונות של קפיטליזם "לֵסֵה פֵר" (Laissez-faire) — שהם התולדה והיישום המעשי הסופי של יסודותיו הפילוסופיים. האובייקטיביזם לא רואה את הפוליטיקה כמטרה נבדלת או עיקרית, כלומר כמטרה שאפשר להשיגה ללא הֶקשר אידאולוגי רחב יותר.
"הפוליטיקה מושתתת על שלושה ענפים פילוסופיים: מטפיזיקה, אפיסטמולוגיה ואתיקה — המהווים תאוריה על טבע האדם והיחס שבין האדם לקיום. רק על בסיס כזה אפשר לנסח תאוריה פוליטית לכידה ולממשה בפועל... האובייקטיביסטים אינם 'שמרנים'. אנו קפיטליסטים רדיקליים; אנו נאבקים למען המסד הפילוסופי שנעדר מן הקפיטליזם ושבלעדיו היה נידון לחלוף מן העולם".
ברצוני להדגיש כי העניין העיקרי שלנו אינו הפוליטיקה או הכלכלה כשלעצמן, אלא "טבע האדם והיחס שבין האדם לקיום", וכי אנו דוגלים בקפיטליזם מפני שזוהי השיטה היחידה המתאימה לחיים של אדם רציונלי.
מבחינה זו, קיים הבדל יסודי בין גישתנו ובין הגישה של סנגוריו הקלאסיים והמודרניים של הקפיטליזם. הם אחראים, למעט כמה יוצאים מן הכלל, להרס הקפיטליזם בשל מחדל. המחדל היה חוסר יכולתם, או חוסר רצונם, להיאבק על מה שהיה עליהם להיאבק: על תשתיתו הפילוסופית-המוסרית.
שום שיטה כלכלית-פוליטית לא הוכיחה את ערכה באופן כה משכנע או היטיבה כל כך עם המין האנושי כמו הקפיטליזם. ושום שיטה לא הותקפה באופן בוטה, מרושע ועיוור כל כך. שטף המידע השגוי, הפרשנות המוטעית, העיוותים והשקרים המוחלטים על הקפיטליזם הוא כזה שלצעירים כיום אין כל מושג (ולמעשה, אין כל אפשרות לקבל מושג) על טבעו האמִתי. בעוד הארכאולוגים תרים אחר שברי חרס ופיסות עצם בשרידים שנותרו לאורך אלפי שנים כדי לחשוף מעט מידע על הקיום הפרהיסטורי — האירועים שהתרחשו לפני פחות ממאה אחת קבורים תחת תל שחקירתו קשה אף יותר מחקירת עיי החורבות הגאולוגיים שהותירו רוחות, שיטפונות ורעידות אדמה: תל של שתיקה.
העלמת האמת בקנה מידה גדול כל כך, הסתרת סוד גלוי מעיני העולם, הסתרת העובדה ששיטה חברתית אידאלית הייתה כמעט בהישג ידו של האדם — ללא כל שימוש בכוח הצנזורה, אך גם בלי לעורר מחאה של ממש — לא יכולה להיות תוצאה של מזימה של חורשי רעה. היא לא ניתנת לביצוע ללא הסכמה שבשתיקה מצד אלה שיודעים כי עליהם לנהוג אחרת.
המתיימרים להיות "אבירי הקפיטליזם", הם האחראים — בשל שתיקתם, בשל הימנעותם מהתנגשות בין הקפיטליזם לבין האלטרואיזם — לכך שהקפיטליזם נהרס ללא שימוע, ללא משפט, ללא שום ידע בציבור על עקרונותיו, טבעו, תולדותיו או משמעותו המוסרית. הוא נהרס בלינץ' מסויט, כאילו אספסוף עיוור, אחוז טירוף וייאוש העלה באש איש קש, בלי לדעת שבחבילת הקש המעוותת והנלעגת מסתתר גופו החי של האידאל.
השיטה שבאמצעותה נהרס הקפיטליזם מבוססת על מניעת הגילוי של מהות הדבר שנהרס — על מניעת זיהויו של הקפיטליזם בפני הדור הצעיר.
המטרה של ספר זה היא לזהות את טבעו של הקפיטליזם.
האשמה במצב זה מונחת על כתפי אלה שהם כיום בני למעלה מארבעים שנה (מלבד יוצאים מן הכלל מעטים מאוד), אלה שכאשר דיברו אמרו פחות מכפי שידעו, ובאופן פחות ברור מכפי שהנושא דורש.
ספר זה פונה אל הצעירים, בשנותיהם או ברוחם, שאינם חוששים לדעת ואינם מוכנים להיכנע.
מה שעליהם לגלות, מה שכל אויבי הקפיטליזם מבקשים בכל מאודם להסתיר, היא העובדה שהקפיטליזם אינו רק השיטה ה"מעשית" היחידה, אלא גם השיטה המוסרית היחידה שהוצעה אי פעם (ראו מרד הנפילים).
ההיבט הפוליטי של מרד הנפילים אינו נושאו המרכזי. נושאו המרכזי הוא אפיסטמולוגי-מוסרי: תפקיד התבונה בקיום האנושי. והפוליטיקה היא בהכרח אחת ההשלכות של נושא מרכזי זה. אך הכאוס האפיסטמולוגי בימינו, שמפותח בידי הפילוסופיה המודרנית, מביא לכך שקוראים צעירים רבים מתקשים לתרגם את ההַפְשטוֹת לעקרונות פוליטיים ולהעריך באמצעותם את המתרחש בימינו. ספר זה עשוי לסייע בידם. הוא מהווה הערת שוליים תאורטית למרד הנפילים.
מאחר שכל שיטה פוליטית מבוססת על תאוריה מוסרית כלשהי, אני מציעה לקוראים המבקשים להבין את טבעו של הקפיטליזם לקרוא את הספר מעלת האנוכיות (The Virtue of Selfishness), אסופת מאמרים על האתיקה האובייקטיביסטית, שהיא יסוד הכרחי לספר שבידיכם. מאחר ששום דיון פוליטי לא יכול להיות משמעותי או מובן ללא תפיסה בהירה של שני מונחים, "זכויות" ו"ממשלה" — אף שבמסגרת שיטת ערפול המושגים המקובלת בימינו נעשים מאמצים להתחמק מהגדרת שני המושגים הללו במיוחד — אני מציעה שתתחילו את הקריאה בספר זה בקריאתם (או בקריאתם בשנית) של שני מאמרים מן האסופה המוקדמת יותר, המופיעים בנספח כאן: "זכויות אדם" ו"מהותה של ממשלה".
מרבית המאמרים בספר הופיעו לראשונה בעלון האובייקטיביסטי; אחרים מבוססים על הרצאות או חיבורים, כמצוין בגוף הספר. חלק מן המאמרים מבהירים, בקצרה, את התפיסות השגויות הרווחות ביותר ביחס לכלכלה הקפיטליסטית. מאמרים אלה הופיעו ב"מחלקת התחמושת האינטלקטואלית" של העלון האובייקטיביסטי, ונכתבו כתשובה על שאלות של קוראינו. המעוניינים ללמוד כלכלה פוליטית ימצאו בנספח רשימת קריאה מומלצת.
אציין בקצרה את שני התורמים לספר. רוברט הסן (Robert Hessen) משלים בימים אלה תואר דוקטור בהיסטוריה באוניברסיטת קולומביה, ומלמד באוניברסיטה זאת בבית הספר למנהל עסקים. אלן גרינספן (Alan Greenspan) הוא נשיא חברת ייעוץ כלכלית.[2]
[1] על כתב העת העלון האובייקטיביסטי (The Objectivist Newsletter) אפשר לקרוא בלקסיקון איין ראנד, http://aynrandlexicon.com/ayn-rand-works/the-objectivist-newsletter.html. [המערכת.]
[2] בהקדמה למהדורה השנייה של הספר שיצאה לאור בנובמבר 1970, ציינה איין ראנד כי נתנאל ברנדן (Nathaniel Branden), אחד ממחברי המאמרים בספר, אינו קשור עוד עמה, עם הפילוסופיה שלה או עם כתב העת האובייקטיביסט (The Objectivist). אלן גרינספן, שהיה בעת הוצאת הספר נשיא חברת הייעוץ Townsend-Greenspan & Co. Inc., מונה בשנת 1987 ליו"ר הבנק הפדרלי האמריקני בידי הנשיא רונלד רייגן. רוברט הסן שימש פרופסור באוניברסיטת סטנפורד ועמית בכיר במכון הובר, והופיע בסדרת הטלוויזיה המצליחה של מילטון פרידמן החופש לבחור. [המערכת.]
מהו קפיטליזם
איין ראנד
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת העלון האובייקטיביסטי (The Objectivist Newsletter), נובמבר ודצמבר 1965. (כל ההערות מופיעות במקור אלא אם צוין אחרת.)
התפרקות הפילוסופיה במאה התשע עשרה והתמוטטותה במאה העשרים הביאו להתרחשות דומה, אף כי אִטית בהרבה וניכרת פחות, במדע המודרני.
ההתפתחות התזזיתית בתחום הטכנולוגיה כיום מזכירה באופייה את הימים שקדמו להתרסקות הכלכלית בשנת 1929: זוהי צמיחה קדחתנית וסוערת, המתקיימת מכוח תנופתם של ימים עברו, מכוח שייריה של אפיסטמולוגיה אריסטוטלית שלא זכתה להכרה הראויה, תוך התעלמות מכך שתשתיתה התאורטית נמתחה מזמן מעבר לגבולותיה; בתחום המחשבה המדעית, המדענים, שאינם מסוגלים לאחד או לפרש את נתוני חקירותיהם, מביאים לתחייתה של מיסטיקה פרימיטיבית. במדעי הרוח, לעומת זאת, השבר כבר ניכר, השפל קנה אחיזה וההתמוטטות כמעט הושלמה.
את העדות הברורה ביותר לכך אפשר למצוא במדעים חדשים יחסית, כמו הפסיכולוגיה והכלכלה הפוליטית. בפסיכולוגיה אפשר להיווכח בניסיון לחקור את ההתנהגות האנושית ללא התייחסות לעובדה שהאדם הוא בעל תודעה. בכלכלה הפוליטית, אפשר לראות את הניסיון לחקור ולתכנן מערכות חברתיות ללא התייחסות לאדם.
הפילוסופיה היא שמגדירה וקובעת את הקריטריונים האפיסטמולוגיים המנחים את הידע האנושי בכלל, ואת ענפי המדע בפרט. הכלכלה הפוליטית עלתה לגדולה במאה התשע עשרה, בתקופת התפוררותה של הפילוסופיה הפוסט-קאנטיאנית, ואיש לא לקח על עצמו לבחון את הנחות היסוד שלה או לערער על יסודותיה. הכלכלה הפוליטית קיבלה כאקסיומות — באופן מובלע, ללא ביקורת ומתוך בררת מחדל — את עיקרי היסוד של הקולקטיביזם.
כלכלנים פוליטיים, ובהם כאלה המצדדים בקפיטליזם, הגדירו את תחום עיסוקם כחקר הניהול או ההדרכה או הארגון או התמרון של "משאביה" של "קהילה" או מדינה. טבעם של ה"משאבים" הללו לא הוגדר; הבעלות המשותפת עליהם נתפסה כמובנת מאליה, וההנחה הייתה שתכלית הכלכלה הפוליטית היא לחקור את אופן השימוש ב"משאבים" אלה למען "טובת הכלל".
תשומת לב שטחית ביותר, אם בכלל, ניתנה לעובדה שה"משאב" העיקרי הוא האדם עצמו, ושהוא ישות בעלת טבע מסוים ויכולות ודרישות מסוימות. האדם נתפס בפשטות כאחד מגורמי הייצור, לצד קרקע, יערות או מכרות — ובעצם, כאחד הגורמים המשמעותיים פחות, שכן מחקר רב יותר הוקדש לטבעם ולהשפעתם של גורמים אלה מאשר לטבעו או לתפקידו של האדם.
הכלכלה הפוליטית הייתה למעשה מדע שהחל את דרכו באמצע תהליך. בני האדם כבר ייצרו וסחרו, והתפיסה שכך הם פועלים וכך יפעלו תמיד התקבלה כמובנת מאליה; הכלכלה הפוליטית קיבלה זאת כעובדה נתונה שלא דורשת מחשבה נוספת, והתמקדה בבחינת הדרך הטובה ביותר לניצול המאמץ האנושי בידי ה"קהילה".
היו סיבות רבות לתפיסה השבטית הזאת של האדם. המוסר האלטרואיסטי היה אחת מהן; השליטה הגדלה והולכת של האטטיזם[3] הפוליטי בקרב האינטלקטואלים בני המאה התשע עשרה הייתה סיבה נוספת. מבחינה פסיכולוגית, הסיבה העיקרית הייתה ההפרדה בין גוף לנפש שפשתה בתרבות האירופית: ייצור חומרי נתפס כמשימה תובענית ונחותה, שאינה קשורה לעניינים האינטלקטואליים של האדם — משימה המוטלת על עבדים וצמיתים מראשית ההיסטוריה המתועדת. מוסד הצמיתות הוסיף להתקיים בצורה זו או אחרת עד המאה התשע עשרה; הוא בוטל מבחינה פוליטית רק עם הופעת הקפיטליזם; מבחינה פוליטית, אך לא מבחינה אינטלקטואלית.
תפיסת האדם כפרט חופשי, עצמאי, הייתה זרה לחלוטין לתרבות האירופית. הייתה זו תרבות שבטית עד לשורשיה; בחשיבה האירופית השבט היה הישות, היחידה, והפרט היה רק אחד מתאיה בני החלוף. הדבר היה נכון לשליטים ולצמיתים כאחד: השליטים נתפסו כבעלי זכויות יתר רק משום שסיפקו לשבט שירותים שנחשבו נעלים, דהיינו כוח חמוש או הגנה צבאית. אבל האציל היה אחד מנכסיו של השבט, בדיוק כמו הצמית: חייו ורכושו היו שייכים למלך. יש לזכור שהמעמד של קניין פרטי, במובן החוקי המלא של המונח, כונן רק על ידי הקפיטליזם. בתקופות שקדמו לקפיטליזם, קניין פרטי התקיים בפועל אך לא בעיקרון, כלומר מכורח הרגל וויתור, ולא מכוח זכות או חוק. לפי החוק והעיקרון, כל הרכוש היה שייך לראש השבט, המלך, ואפשר היה להחזיק ברכוש רק באישורו, אישור שהיה יכול להישלל בכל עת, כראות עיניו. (המלך היה יכול להפקיע, ואכן הפקיע, את אחוזותיהם של אצילים סוררים לכל אורך ההיסטוריה של אירופה.)
הפילוסופיה האמריקנית של זכויות האדם מעולם לא הובנה באופן מלא על ידי האינטלקטואלים האירופיים. רעיון האמנציפציה ששלט באירופה היה למעשה החלפת תפיסת האדם כעבד של המדינה האבסולוטית המיוצגת בדמות המלך, בתפיסת האדם כעבד של המדינה האבסולוטית המיוצגת בדמות ה"עם" — כלומר, העבדות לראש השבט הוחלפה בעבדות לשבט. תפיסת קיום לא שבטית לא הייתה יכולה לחדור את הלכי הרוח שראו אות כבוד בזכות היתר של שליטה ביצרנים באמצעות כוח הזרוע.
כך, ההוגים האירופיים לא הבחינו כי במהלך המאה התשע עשרה, העבדים החותרים בספינות המשוטים והנפחים הכפריים הוחלפו בממציאי ספינות הקיטור והכבשנים התעשייתיים, בהתאמה. הם הוסיפו לחשוב במונחים (סותרים) כמו "עבדות בשכר" או "האנוכיות האנטי-חברתית של תעשיינים שלוקחים כה הרבה מן החברה, בלי לתת דבר בתמורה" — לפי האקסיומה הבלתי מעורערת שעושר הוא תוצר חברתי, שבטי, לא מזוהה.
ההשקפה הזאת התקבלה ללא עוררין עד עצם היום הזה; היא מהווה את ההנחה הסמויה העומדת בתשתית הכלכלה הפוליטית בת זמננו.
כדוגמה לתפיסה זאת ולתוצאותיה, אצטט מן המאמר על "קפיטליזם" באנציקלופדיה בריטניקה. המאמר אינו מספק הגדרה לנושא שהוא עוסק בו. וכך הוא פותח:
קפיטליזם, מונח המשמש לציון השיטה הכלכלית השולטת בעולם המערבי מאז התפוררות הפאודליזם. בבסיס כל שיטה המכונה קפיטליסטית מונחים היחסים בין בעלים פרטיים של אמצעי ייצור לא אישיים (קרקע, מכרות, מפעלי תעשייה וכדומה, שיחד מכונים 'הון') ]ההדגשה שלי], לבין עובדים חופשיים אך חסרי הון, המוכרים את עבודתם למעסיקים... הסכמי השכר הנובעים מכך קובעים את השיעור היחסי שבו יחולק התוצר הכולל של החברה בין מעמד הפועלים לבין מעמד היזמים הקפיטליסטיים.[4]
(אצטט מנאומו של גאלט במרד הנפילים, מתוך פסקה המתארת את עיקרי הקולקטיביזם: "תעשיין — נמחק — אין אדם כזה. מפעל הוא 'משאב טבעי', כמו עץ, אבן או מקווה מים".)
ההצלחה של הקפיטליזם מוסברת באנציקלופדיה בריטניקה כך:
השימוש היצרני ב"עודף חברתי" (social surplus) היה המרכיב הייחודי שאִפשר לקפיטליזם לתפוס את מקומן של כל השיטות הכלכליות שקדמו לו. בעלי השליטה בעודף החברתי בחרו להשקיע, במקום בבניית פירמידות וקתדרלות, בספינות, מחסנים, חומרי גלם, מוצרים מוגמרים וצורות אחרות של עושר חומרי. כך הומר העודף החברתי ביכולת ייצור מוגברת.
הדברים אלה נאמרו ביחס לתקופה שבה אוכלוסיית אירופה התקיימה בעוני רב, שיעור תמותת הילדים הגיע לחמישים אחוז, ותקופות רעב חיסלו את האוכלוסייה ה"עודפת" שהכלכלות שקדמו לקפיטליזם לא יכלו להאכיל. אבל הבריטניקה, בחוסר הבחנתה בין עושר המופקע באמצעות מס לבין עושר המופק מייצור תעשייתי, טוענת שהקפיטליסטים הראשונים "שלטו" בעושר העודף של אותה העת ו"בחרו להשקיעו" — וכי השקעתם הייתה הסיבה לשגשוג האדיר של העידן שלאחר מכן.
מהו "עודף חברתי"? המאמר לא מספק הסבר או הגדרה. "עודף" מניח מראש נורמה; אם קיום במצב של רעב מתמיד הוא מעל למה שנחשב כנורמה, איזו מין נורמה זאת? המאמר אינו משיב על כך.
"עודף חברתי" לא קיים, כמובן. כל עושר נוצר על ידי מישהו, ושייך למישהו. ו"המרכיב הייחודי שאִפשר לקפיטליזם לתפוס את מקומן של כל השיטות הכלכליות שקדמו לו" היה חופש (מושג שבולט בהיעדרו במאמר בבריטניקה), שהביא לא להפקעה של עושר, כי אם ליצירה של עושר.
בהמשך אתייחס עוד למאמר המביש הזה (מביש מסיבות רבות, שאחת החשובות שבהן היא חוסר ההקפדה המדעי). בנקודה זאת הבאתי אזכור מתוכו רק כדוגמה תמציתית להנחת היסוד השבטית שביסוד הכלכלה הפוליטית בימינו. הנחת היסוד הזאת משותפת לאויבי הקפיטליזם ולדוגלים בו; לאויביו היא מעניקה לכידות פנימית מסוימת, ואת תומכיו היא מותירה חסרי אונים אל מול אווירה של צביעות מוסרית חבויה אך הרסנית — לראיה, ניסיונותיהם של הדוגלים בקפיטליזם להצדיקו מתוקף "טובת הכלל", "שירות לצרכן", או "הקצאת המשאבים המיטבית". (משאבים של מי?)
אם ברצוננו להבין מהו קפיטליזם, עלינו לבדוק את הנחת היסוד השבטית הזאת — ולערער עליה.
האנושות אינה ישות ואינה אורגניזם. האדם הוא הישות שעוסקת בייצור ובמסחר. וחקר האדם — ולא חקר האוסף הרופף המכונה "קהילה" — צריך להיות הבסיס הראשוני של כל אחד מן המדעים העוסקים באדם.
סוגיה זאת מדגימה את אחד ההבדלים האפיסטמולוגיים בין מדעי החברה והרוח לבין מדעי הטבע, ואת אחת הסיבות לתסביך הנחיתות שהראשונים הרוויחו ביושר לעומת האחרונים. אף לא אחד ממדעי הטבע לא היה מתיר לעצמו (עד כה, לפחות) להתעלם או להתחמק מטבע מושא חקירתו. ניסיון כזה כמוהו כמדע אסטרונומיה המביט בשמיים ומסרב לחקור כוכבים, כוכבי לכת וירחים יחידים, או כמדע הרפואה החוקר מחלות ללא ידע או קריטריון ביחס לבריאות, ורואה את בית החולים בכללו כמושא המחקר הבסיסי שלו, בלי להתמקד אי פעם בחולים עצמם, בכל אחד מהם.
אפשר ללמוד רבות על חברה באמצעות חקר האדם; אבל אי אפשר להפוך את התהליך: אי אפשר ללמוד דבר על האדם על ידי חקר החברה — על ידי חקר יחסים הדדיים שמעולם לא זוהו או הוגדרו. ואולם, זוהי המתודולוגיה שאימצו מרבית הכלכלנים הפוליטיים. גישתם היא למעשה, אינה אלא ההנחה הלא מפורשת, המובלעת, כי "האדם הוא גורם במשוואות כלכליות". מאחר שהאדם, כמובן, אינו מהווה גורם כזה, הנחה זאת מביאה למה שנראה כתמוה והוא כי על אף טבעו המעשי של מדע הכלכלה, הכלכלנים הפוליטיים לא מסוגלים לייחס את ההפשטות שלהם לדברים הקונקרטיים הקיימים במציאות.
הנחה זאת מובילה גם למעין סוג לא ברור של מוסר כפול או נקודת מבט כפולה, ביחס לאופן שבו הם רואים בני אדם ואירועים: אם הם מביטים בסנדלר, הם מסיקים ללא קושי שהוא עובד כדי להרוויח את לחמו; אך ככלכלנים פוליטיים המתבססים על הנחת היסוד השבטית, הם מכריזים שמטרתו (וחובתו) לספק נעליים בשביל החברה. אם הם מבחינים בפושט יד בפינת רחוב, הם רואים בו בטלן; בכלכלה הפוליטית הוא הופך ל"צרכן עצמאי". אם הם שומעים על הדוקטרינה הקומוניסטית שלפיה כל הרכוש צריך להיות שייך למדינה, הם דוחים אותה בתקיפות וחשים בכנות שברצונם להילחם בקומוניזם עד חורמה; אבל במסגרת הכלכלה הפוליטית הם מדברים על חובתה של הממשלה לערוך "חלוקה מחדש של העושר באופן הוגן", ומתייחסים לאנשי העסקים כחבר הנאמנים היעיל ביותר של "המשאבים הטבעיים" של המדינה.
לכל אלה יכולה להביא הנחה יסודית (ורשלנות פילוסופית); לכך גרמה הנחת היסוד השבטית.
דחייה של הנחה זאת ויצירת גישה חדשה לכלכלה פוליטית ולהערכת מערכות חברתיות שונות חייבות להתחיל בזיהוי טבעו של האדם, כלומר בזיהוי המאפיינים המהותיים המבדילים אותו מכל שאר היצורים החיים.
המאפיין המהותי של האדם הוא יכולתו הרציונלית. תודעת האדם היא אמצעי הקיום הבסיסי שלו — האמצעי היחיד שברשותו להשגת ידע.
האדם לא יכול להתקיים, כמו בעלי החיים, רק בהנחיית תפיסתו הפרספטואלית[5]... הוא לא יכול לספק את צרכיו הגופניים הפשוטים ביותר ללא תהליך מחשבתי. הוא זקוק לתהליך מחשבתי כדי לגלות כיצד לגדל צמחים למאכל או כיצד לייצר כלי נשק לציד. הדברים שהוא תופס עשויים להובילו למערה, אם היא קיימת — אך לשם בנייתו של המחסה הפשוט ביותר הוא זקוק לתהליך מחשבתי. דבר מהדברים שהוא תופס או ה"אינסטינקטים" לא יורה לו כיצד להבעיר אש, כיצד לטוות אריג, איך לעצב כלים, איך לבנות גלגל, איך לייצר מטוס, כיצד לכרות תוספתן, כיצד לייצר נורה חשמלית או שפופרת אלקטרונית או ציקלוטרון או קופסת גפרורים. אכן, חייו תלויים בידע כזה — ורק פעולה רצונית של תודעתו, מחשבתו, תוכל לספקו.[6]
פעולת המחשבה היא תהליך מסובך להפליא של זיהוי ואינטגרציה, שרק תודעתו של היחיד מסוגלת לבצע. לא קיים מוח קולקטיבי. בני אדם יכולים ללמוד זה מזה, אך למידה דורשת פעולת מחשבה מצד הלומד. בני אדם יכולים לשתף פעולה בגילויו של ידע חדש, אך שיתוף פעולה כזה דורש הפעלה עצמאית של היכולת השכלית של כל אדם. האדם הוא המין החי היחיד שיכול להעביר ולהרחיב את מאגר הידע שלו מדור לדור; אך העברה כזאת דורשת פעולת מחשבה מצד כל מי שמקבל את הידע. עדות לכך היא קריסתן של תרבויות, תקופות החושך בהיסטוריה האנושית, כשהידע שנצבר במשך מאות שנים נעלם מחייהם של אנשים שלא היו יכולים או שסירבו או שנאסר עליהם לחשוב.
כדי להתקיים, כל מין חי צריך לנהוג בדרך פעולה מסוימת הנדרשת על פי טבעו. הפעולה הנדרשת כדי לקיים את חיי האדם היא בראש ובראשונה שכלית: כל דבר שהאדם זקוק לו — עליו לגלות באמצעות תודעתו ולייצר במאמציו שלו. יצרנות היא יישום של התבונה לבעיית הקיום.
אם אנשים כלשהם בוחרים לא לחשוב, הם יכולים לשרוד רק על ידי חיקוי וחזרה על שלביה של עבודה שגילו אחרים — אך אותם אחרים היו חייבים לגלותה, או שאיש לא היה שורד. אם אנשים כלשהם בוחרים לא לחשוב או לעבוד, הם יכולים לשרוד (באופן זמני) רק באמצעות ביזה של מוצרים שייצרו אחרים — אך האחרים היו חייבים לייצר אותם, אחרת איש לא היה שורד. תהא אשר תהא ההחלטה של אדם או קבוצת אנשים בעניין זה, תהא אשר תהא הדרך העיוורת, הלא רציונלית או המרושעת שבה יבחרו לנהוג — נותרת על כנה העובדה שהתבונה היא אמצעי הקיום של האדם, ושבני אדם משגשגים או נכשלים, שורדים או נכחדים, ביחס ישר למידת הרציונליות שלהם.
מאחר שידע, חשיבה ופעולה רציונלית הם נחלתו של היחיד, מאחר שהבחירה אם להפעיל או לא להפעיל את כושרו השכלי של היחיד תלויה בו, קיום האדם דורש כי אלה החושבים יהיו חופשיים מהפרעות מצד אלה שאינם חושבים. מאחר שבני האדם אינם יודעי כל ואינם חסינים מטעות, הם חייבים להיות חופשיים להסכים או שלא להסכים, לשתף פעולה או ללכת בדרכם העצמאית, כל אחד בהתאם לשיפוטו הרציונלי. חופש הוא הדרישה היסודית של תודעת האדם.
תודעה רציונלית לא פועלת תחת כפייה; היא לא מכפיפה את תפיסת המציאות שלה לפקודותיו, להנחיותיו או לשליטתו של איש; היא לא מקריבה את הידע שלה, את תפיסת האמת שלה, לדעותיו, לאיומיו, למשאלותיו, לתכניותיו או ל"רווחתו" של איש. תודעה כזאת יכולה להיות מופרעת בידי אחרים, אפשר להשתיקה, לגנותה, לכלוא אותה או לחסלה; אי אפשר לכפות עליה בכוח דבר; אקדח איננו טיעון. (גלילאו הוא דוגמה וסמל לעמדה זאת.)
העבודה והיושרה של תודעות כאלה — של הממציאים שלא מתפשרים — הן מקור הידע וההישגים של האנושות. (ראו בכמעיין המתגבר.) לתודעות אלה חב המין האנושי את קיומו. (ראו במרד הנפילים.)
עיקרון זה חל על כל בני האדם, בכל רמה של כישורים ושאפתנות. המידה שבה אדם מודרך מכוח שיפוטו הרציונלי היא המידה שבה הוא פועל בהתאם לדרישות של טבעו, והיא המידה שבה הוא מצליח להשיג סוג של קיום ורווחה אנושיים; ואם הוא פועל באופן לא רציונלי, הוא מביא להרס עצמי.
ההכרה החברתית בטבעו הרציונלי של האדם — ההכרה בקשר בין קיומו של האדם לבין השימוש בתבונתו — היא המכוננת את המושג זכויות הפרט.
אזכיר ש"זכויות" הן עיקרון מוסרי שמגדיר ומאפשר את חופש הפעולה של האדם בהקשר חברתי, כי הן נובעות מטבעו של האדם כיצור רציונלי ומבטאות תנאי הכרחי לצורת הקיום הייחודית לו. אזכירכם גם שהזכות לחיים היא המקור של כל הזכויות, לרבות זכות הקניין.[7]
באשר לכלכלה הפוליטית, יש להדגיש במיוחד את הזכות האחרונה: על האדם לעבוד ולייצר כדי לקיים את חייו. עליו לקיים את חייו במאמציו ובהדרכת תודעתו שלו. אם הוא לא יכול להשתמש בתוצרי מאמציו, משמעות הדבר היא שאין ביכולתו להביא לידי מימוש את מאמציו; אם הוא לא יכול לממש את מאמציו, הוא לא יכול לקיים את חייו. ללא זכויות קניין, אי אפשר ליישם אף זכות אחרת.
כעת, כשאתם זוכרים עובדות אלה, תנו דעתכם על השאלה מהי השיטה החברתית המתאימה לאדם.
שיטה חברתית היא קבוצה של עקרונות מוסריים-פוליטיים-כלכליים המגולמים בחוקיה של חברה, במוסדותיה ובממשלתה, ואשר קובעים את היחסים, את תנאי ההסכמים, בין בני האדם המתגוררים באזור גאוגרפי נתון. ברור כי תנאים ויחסים אלה תלויים בזיהוי טבעו של האדם, ושבחברה של יצורים תבוניים הם שונים מאשר במושבת נמלים. ברור שהם יהיו שונים לחלוטין אם בני אדם ינהגו זה בזה כפרטים חופשיים ועצמאיים, על בסיס ההנחה שכל אדם הוא תכלית לעצמו, מאשר אם ינהגו כמי ששייכים לקבוצה שכל אחד בה רואה באחר אמצעי להשגת המטרות שלו והמטרות של "הקבוצה כולה".
יש רק שתי שאלות יסוד (או שני היבטים של אותה שאלה) הקובעות את טבעה של כל שיטה חברתית: האם שיטה חברתית מסוימת מכירה בזכויות הפרט? וכן: האם היא אוסרת על הפעלת כוח פיזי ביחסים האנושיים? התשובה על השאלה השנייה היא יישומה בפועל של התשובה על השאלה הראשונה.
האם האדם הוא הריבון על גופו, תודעתו, חייו, עבודתו ויצירתו — או שמא הוא רכושו של השבט (המדינה, החברה, הקולקטיב), הרשאי להשתמש בו בכל אופן שיחפוץ, שיכול להכתיב את אמונותיו, לקבוע את מהלך חייו, לשלוט בעבודתו ולהפקיע את תוצריו? האם לאדם יש זכות לחיות למען עצמו, או שמא הוא נולד כבול כעבד המחויב כל העת לספק שירותים לשבט בתמורה לחייו, ולעולם לא יכול להשתחרר באופן מלא וללא תנאי?
זאת השאלה הראשונה שיש להשיב עליה. כל השאר הם תוצאותיה ויישומיה המעשיים. סוגיית היסוד היא אחת בלבד: האם האדם חופשי?
בתולדות האנושות, הקפיטליזם הוא השיטה היחידה המשיבה על כך: כן.
הקפיטליזם הוא שיטה חברתית המבוססת על הכרה בזכויות הפרט, לרבות זכויות הקניין, ושלפיה כל הרכוש מצוי בבעלות פרטית.
ההכרה בזכויות הפרט כרוכה בהוצאת השימוש בכוח הזרוע מן היחסים האנושיים: באופן בסיסי, אפשר להפר זכויות אך ורק באמצעות כוח. בחברה קפיטליסטית, אף אדם או קבוצה לא רשאים ליזום את השימוש בכוח הזרוע נגד אחרים. התפקיד היחיד של הממשלה בחברה כזאת הוא להגן על זכויות האדם, כלומר להגן על האדם מפני כוח הזרוע; הממשלה פועלת כנציגה של זכות האדם להגנה עצמית, ורשאית להפעיל כוח אך ורק כתגובה ורק נגד מי שיזם את השימוש בכוח; כך, מהווה הממשלה אמצעי להעמדת השימוש בכוח כפעולת תגמול, תחת בקרה אובייקטיבית.[8]
העובדה המטפיזית היסודית בדבר טבעו של האדם — הקשר בין קיומו ובין השימוש בתבונתו — היא זו שהקפיטליזם מכיר בה ושעליה הוא מגן.
בחברה קפיטליסטית כל היחסים האנושיים מתקיימים מתוך בחירה חופשית. בני האדם חופשיים לשתף פעולה או לא לשתף פעולה, לקיים קשרים עסקיים או לא לקיים קשרים כאלה, כפי שמורים להם השיפוטים, האמונות והאינטרסים הפרטיים שלהם. הם יכולים לנהל ביניהם קשרים רק בהתאם לתבונה ובאמצעותה, כלומר באמצעות דיון, שכנוע, הסכם חוזי, מבחירה מרצון ולמען תועלת הדדית. הזכות להסכים עם אחרים אינה מהווה בעיה בשום חברה; הזכות לא להסכים היא החשובה. מוסד הקניין הפרטי הוא שמגן על הזכות לא להסכים ומיישם אותה — וכך מפַנֶה את הדרך למאפיין רב הערך ביותר של האדם (בעל ערך אישי, חברתי ואובייקטיבי): התודעה היצירתית.
זהו ההבדל החשוב ביותר בין קפיטליזם לקולקטיביזם.
הכוח הקובע את ההתבססות, ההשתנות, ההתפתחות וההרס של מערכות חברתיות הוא הפילוסופיה. תפקיד המזל, המקרה או המסורת, בהקשר הזה, זהה לתפקידם בחייו של הפרט: כוחם עומד ביחס הפוך לכוחם של הכלים הפילוסופיים העומדים לרשותה של תרבות (או לרשותו של אדם), והוא גדל ככל שהפילוסופיה הולכת וקורסת. לכן, יש להגדיר ולהעריך את אופייה של שיטה חברתית מתוך התייחסות לפילוסופיה. ארבעת אבני היסוד של הקפיטליזם, בהתאמה לארבעת ענפי הפילוסופיה, הן: מבחינה מטפיזית — הדרישות של טבע האדם וקיומו; מבחינה אפיסטמולוגית — התבונה; מבחינה מוסרית — זכויות הפרט; מבחינה פוליטית — החירות.
זהו, באופן עקרוני, היסוד של הגישה הראויה לכלכלה פוליטית ולהבנת הקפיטליזם — לא הנחת היסוד השבטית שהורישו מסורות פרהיסטוריות.
ההצדקה ה"מעשית" לקפיטליזם אינה הטענה הקולקטיביסטית שהוא מביא לידי "ההקצאה המיטבית של משאבים לאומיים". האדם אינו "משאב לאומי" וגם תודעתו אינה כזאת, וללא הכוח היצירתי של תבונת האדם, חומרי גלם אינם אלא חומרי גלם חסרי תועלת.
ההצדקה המוסרית לקפיטליזם אינה הטענה האלטרואיסטית שהוא הדרך הטובה ביותר להשגת "טובת הכלל". הקפיטליזם אכן משיג זאת, אם לביטוי זה יש משמעות כלשהי, אך זו תוצאה משנית בלבד. ההצדקה המוסרית לקפיטליזם טמונה בכך שהוא השיטה היחידה שמתאימה לטבעו הרציונלי של האדם, שמגנה על קיומו של האדם כאדם, ושהעיקרון המנחה שלה הוא צדק.
כל שיטה חברתית מתבססת, באופן גלוי או סמוי, על תאוריה מוסרית כלשהי. הרעיון השבטי של "טובת הכלל" שימש הצדקה מוסרית לרוב השיטות החברתיות ולכל הרודנויות בהיסטוריה. מידת השעבוד או החופש של חברה תואמת את המידה שבה פעלו לפי הסיסמה השבטית הזאת או התעלמו ממנה.
"טובת הכלל" (או "האינטרס הציבורי") היא מושג שלא הוגדר ושאי אפשר להגדירו: לא קיימת ישות שהיא ה"שבט" או ה"ציבור"; השבט (או הציבור או החברה) הוא רק קבוצה של בני אדם יחידים. דבר אינו יכול להיות טוב לשבט כשלעצמו; "טוב" ו"ערך" מתייחסים רק לאורגניזם חי — לאורגניזם חי יחיד — ולא לאוסף ערטילאי של יחסים.
"טובת הכלל" היא מושג חסר משמעות, אלא אם הוא מפורש באופן מילולי, ואז משמעותו האפשרית היחידה היא: הסכום של כל הטוב לכל בני האדם הפרטיים שבהם מדובר. אבל במקרה הזה, המושג חסר משמעות כאמת מידה מוסרית: הוא מותיר על כנה את השאלה מהו הטוב בשביל האדם היחיד, וכיצד אפשר לקבוע זאת?
ואולם, המשמעות המילולית של מושג זה אינה הדרך שבה נוהגים להשתמש בו. השימוש בו רווח בדיוק בשל אופיו הגמיש, הבלתי ניתן להגדרה והמיסטי, שמהווה לא הנחיה מוסרית אלא מפלט מן המוסר. מאחר שהטוב לא ניתן ליישום ביחס לדברים ערטילאיים, הוא הופך להמחאה מוסרית פתוחה בידי מי שמנסה ליישמו.
תפיסת "טובת הכלל" של חברה כגורם נפרד ועליון לעומת הטוב האישי של כל אחד מחבריה, משמעותה היא שטובת חלק מהאנשים קודמת לטובתם של אנשים אחרים, הנדחקים למעמד של בעלי חיים המיועדים להיות קורבן. במקרים כאלה ההנחה הסמויה היא ש"טובת הכלל" היא "טובת הרוב", בניגוד למיעוט או לפרט. שימו לב לעובדה רבת המשמעות שההנחה הזו אינה גלויה: אפילו בעלי התפיסות הקולקטיביסטיות ביותר חשים שאי אפשר להצדיקה מבחינה מוסרית. אך "טובת הרוב" אף היא אינה אלא העמדת פנים ואשליה: שכן, מאחר שהפרה של זכויות הפרט פירושה למעשה ביטול הזכויות כולן, משמעותה של הנחת "טובת הרוב" היא הפקרת הרוב חסר האונים לחסדיה של כל כנופיה שמכריזה על עצמה שהיא "קולה של החברה" ומשתלטת על החברה בכוח הזרוע, עד שהיא מודחת בידי כנופיה אחרת שפועלת באופן דומה.
אם נקודת המוצא היא הגדרת הטוב עבור הפרט, רק חברה שבה הטוב הזה מושג ושבה אפשר להשיגו תיחשב לחברה ראויה. אך אם נקודת המוצא היא קבלת "טובת הכלל" כאקסיומה והתייחסות לטוב האישי כתולדה אפשרית אך לא הכרחית שלה (לא הכרחית בשום מקרה ספציפי), התוצאה היא אבסורד מבעית מסוגה של רוסיה הסובייטית, מדינה שמתיימרת לפעול למען "טובת הכלל", אך למעט חבורה סגורה וזעירה של שליטים, אוכלוסייתה כולה מתקיימת באומללות תת-אנושית כבר למעלה משני דורות.
מה מביא את הקורבנות, וגרוע מכך, את המתבוננים מן הצד, לקבל את מעשי הזוועה האלה ואחרים הדומים להם שהתרחשו במהלך ההיסטוריה, ולהוסיף להיאחז במיתוס של "טובת הכלל"? התשובה טמונה בפילוסופיה — בתורות פילוסופיות על טיבם של ערכים מוסריים.
קיימות באופן עקרוני שלוש אסכולות במחשבה על טבעו של הטוב: האינטרינזית, הסובייקטיבית והאובייקטיבית. התאוריה האינטרינזית טוענת שהטוב טבוע בפעולות או בדברים מסוימים כשלעצמם, ללא תלות בהקשר שהם נתונים בו או בהשלכותיהם, ללא קשר לתועלת או לנזק שהם עלולים להסב. זו תאוריה שמנתקת את מושג ה"טוב" מן הנהנים ממנו, ואת מושג ה"ערך" מן המעריך ומן התכלית, בטענה שהטוב הוא טוב כשלעצמו.
התאוריה הסובייקטיביסטית טוענת שהטוב נעדר כל קשר לעובדות המציאות, שהוא תוצר של תודעת האדם, שהוא נוצר על ידי רגשותיו, מאווייו, ה"אינטואיציות" או הגחמות שלו, ושהוא אינו אלא "קביעה שרירותית" או "מחויבות רגשית".
התאוריה האינטרינזית טוענת שהטוב מצוי במציאות כלשהי, ושהוא אינו תלוי בתודעת האדם; התאוריה הסובייקטיביסטית טוענת שהטוב מצוי בתודעת האדם, ושאין הוא תלוי במציאות.
התאוריה האובייקטיבית טוענת שהטוב אינו מאפיין לא של "הדברים כשלעצמם" ולא של מצביו הרגשיים של האדם, אלא הוא הערכה של עובדות המציאות הנעשית על ידי תודעת האדם על פי אמת מידה רציונלית של ערך. (רציונלית, בהקשר זה, פירושה: נובעת מעובדות המציאות ומאומתת באמצעות תהליך מחשבתי.) התאוריה האובייקטיבית טוענת שהטוב הוא פן של המציאות ביחס לאדם — שעל האדם לגלותו, לא להמציאו. ביסודה של התאוריה האובייקטיבית של ערכים עומדת השאלה: ערך עבור מי ועבור מה? תפיסה אובייקטיבית אינה מתירה השמטה של ההקשר או "גנבת מושגים"[9]; אין היא מתירה להפריד את ה"ערך" מן ה"תכלית", את הטוב מן המוטבים, ואת פעולות האדם מן התבונה.
מבין כל השיטות החברתיות בתולדות האנושות, הקפיטליזם הוא השיטה היחידה המבוססת על תאוריה אובייקטיבית של ערכים.
התאוריה האינטרינזית והתאוריה הסובייקטיביסטית (או עירוב של השתיים) הן התשתית ההכרחית של כל דיקטטורה, רודנות, או גרסה כלשהי של מדינה אבסולוטית. בין אם מחזיקים בהן באופן מודע או בלתי מודע — באופן מפורש בחיבורו של פילוסוף או בכאוס החבוי של הדהודיו ברגשות אדם כלשהו — שתי התאוריות מאפשרות לאדם להאמין שהטוב אינו תלוי בתודעת האדם ושאפשר להשיגו בכוח הזרוע.
אם אדם מאמין שהטוב אינטרינזי לפעולות מסוימות, הוא לא יהסס לכפות על אחרים לעשותן. אם הוא מאמין שהתועלת או הנזק שנגרמים מפעולות אלה הם חסרי חשיבות, גם מרחץ דמים ייראה בעיניו חסר חשיבות. אם הוא מאמין שהנהנים מפעולות אלה אינם רלוונטיים (או שהם ברי תחליף), טבח המוני בשירות הטוב ה"גבוה" יותר ייראה בעיניו כחובתו המוסרית. התאוריה האינטרינזית של ערכים היא שמולידה אנשים כמו רובספייר, לנין, סטאלין או היטלר. אין זה מקרה שאייכמן היה קאנטיאני.[10]
אם אדם מאמין שהטוב הוא עניין של בחירה סובייקטיבית שרירותית, אזי סוגיית הטוב והרע הופכת מבחינתו לשאלה: הרגשות שלי או הרגשות שלהם? ושום גשר, הבנה או תקשורת אינם אפשריים עבורו. התבונה היא אמצעי ההתקשרות היחיד בין אנשים, ומציאות שאפשר לתפוס באופן אובייקטיבי היא מסגרת הייחוס היחידה המשותפת להם; כשהתוקף של אלה נשלל (כלומר, כשהתבונה ותפיסת המציאות האובייקטיבית נתפסות כלא רלוונטיות) בתחום המוסר, הכוח הופך לדרך היחידה שבה בני האדם מתמודדים זה עם זה. אם הסובייקטיביסט שואף להגשים אידאל חברתי כלשהו, הוא מרגיש שהוא בעל זכות מוסרית לכפות את רצונו על אנשים "לטובתם שלהם", שכן הוא מרגיש שהוא צודק ושאין דבר שיתנגד לו מלבד רגשותיהם המוטעים.
כך, תומכי האסכולה האינטרינזית והאסכולה הסובייקטיביסטית נפגשים למעשה, וחולקים ביניהם בסיס משותף. (הדבר נכון גם באשר לפסיכו-אפיסטמולוגיה[11] שלהם: באילו אמצעים משתמשים מטיפי המוסר של האסכולה האינטרינזית כדי לגלות את ה"טוב" הטרנסצנדנטלי שלהם, אם לא באמצעות אינטואיציות לא רציונליות מיוחדות והתגלויות, כלומר, באמצעות רגשותיהם?) ספק אם מישהו יכול להחזיק באחת משתי התאוריות הללו כאמונה ממשית, גם אם מוטעית. אך שתיהן משמשות כרציונליזציה של תאווה לעוצמה ולשלטון בכוח הזרוע, מתירות את הדיקטטור הפוטנציאלי מכבליו ופורקות את קורבנותיו מנשקם.
תאוריית הערכים האובייקטיבית היא התאוריה המוסרית היחידה שאינה עולה בקנה אחד עם שלטון הכוח. קפיטליזם הוא השיטה היחידה המבוססת על תורת ערכים אובייקטיבית, והטרגדיה ההיסטורית היא שהדבר מעולם לא נאמר במפורש.
אם הטוב הוא אובייקטיבי — כלומר קבוע בטבע המציאות אך צריך להתגלות על ידי תודעת האדם — אזי הניסיון להשיג את הטוב בכוח הזרוע הוא סתירה מחרידה, השוללת מן היסוד את המוסריות, שכן היא הורסת את יכולתו של האדם להכיר את הטוב, כלומר את יכולת ההערכה שלו. הכוח שולל את תוקף השיפוט של האדם ומשתקו, משום שהוא מאלץ את האדם לפעול בניגוד לשיפוטו, וכך הופך אותו לחסר אונים מבחינה מוסרית. ערך שנכפה על אדם כך שהוא נאלץ לקבלו במחיר כניעת תודעתו אינו ערך עבור איש; מי שהוא משולל דעה בעל כורחו, לא יכול לשפוט, לבחור או להעריך. כל ניסיון להשיג את הטוב בכוח משול לניסיון להעניק לאדם אוסף תמונות בתמורה לניקור עיניו. ערכים לא יכולים להתקיים (אי אפשר להעריכם) מחוץ להקשר המלא של חיי האדם, צרכיו, מטרותיו, והידע שלו.
התפיסה האובייקטיבית של ערכים ניכרת בכל חלקי המבנה של החברה הקפיטליסטית.
הכרה בזכויות הפרט פירושה הכרה בכך שהטוב אינו הַפְשָטה שלא ניתנת לתיאור, המצויה בממד על טבעי כלשהו, אלא ערך השייך למציאות, לעולם הזה, לחייהם של בני אדם פרטיים (חשבו על זכות החתירה לאושר). משמעותה של הכרה זאת היא שהטוב לא יכול להיות מנותק מן המוטבים, שבני אדם לא יכולים להיחשב ברי תחליף, וששום אדם או שבט לא רשאי לנסות להשיג את הטוב לאנשים מסוימים בתמורה להפיכת אנשים אחרים לקורבנות.
השוק החופשי מייצג את היישום החברתי של התאוריה האובייקטיבית של ערכים. מאחר שערכים צריכים להתגלות באמצעות תודעת האדם, בני האדם צריכים להיות חופשיים כדי לגלותם — לחשוב, ללמוד, לתרגם את הידע שברשותם לצורה מוחשית, להציע את מוצריהם למסחר, לשפוט אותם ולבחור בהם, בין אם אלה מוצרים חומריים או רעיונות, כיכר לחם או חיבור פילוסופי. מאחר שערכים נוצרים בהקשר מסוים, על כל אדם לשפוט ערכים בעצמו, בהקשר הידע, המטרות והאינטרסים שלו. מאחר שערכים קבועים בטבע המציאות, המציאות היא שמשמשת כפוסק האחרון עבור בני האדם: אם השיפוט של אדם נכון, התגמול הוא שלו; אם שיפוטו שגוי, הוא הקורבן היחיד.
חשוב במיוחד להבין את ההבחנה בין התפיסות השונות — האינטרינזית, הסובייקטיבית והאובייקטיבית — ביחסן לערכים, בהקשר לשוק החופשי.
ערך השוק של מוצר אינו ערך אינטרינזי, הוא אינו "ערך כשלעצמו" הקיים בריק. השוק החופשי לעולם אינו חדל לשאול: ערך עבור מי? ובמסגרת תחומה הרחב של האובייקטיביות, ערך השוק של מוצר אינו משקף את ערכו האובייקטיבי מבחינה פילוסופית, אלא רק את ערכו האובייקטיבי מבחינה חברתית.
באומרי "אובייקטיבי מבחינה פילוסופית" כוונתי היא לערך שנאמד ביחס לטוב ביותר האפשרי לאדם, כלומר לפי אמת המידה של התודעה הרציונלית ביותר המחזיקה בידע הרב ביותר, בקטגוריה נתונה, בזמן נתון, ובהקשר מוגדר (אי אפשר להעריך דבר בהקשר לא מוגדר). למשל, אפשר להוכיח באופן רציונלי שמבחינה אובייקטיבית מטוס הוא בעל ערך רב לאין שיעור לאדם (לאדם במיטבו) מאשר אופניים, ושכתבי ויקטור הוגו הם, אובייקטיבית, בעלי ערך רב הרבה יותר מאשר צהובונים. אבל אם הפוטנציאל האינטלקטואלי של אדם מסוים בקושי מאפשר לו ליהנות מצהובונים, אין סיבה שאת רווחיו הזעומים, פרי מאמציו שלו, הוא יוציא על ספרים שהוא לא מסוגל לקרוא, או על סבסוד תעשיית התעופה, אם צורכי התחבורה שלו אינם מעבר למרחק שאפשר לעבור באופניים. (אין גם סיבה ששאר בני האדם יוגבלו לרמה של טעמו הספרותי, כישוריו ההנדסיים והכנסתו. ערכים אינם נקבעים לא בצו ולא ברוב קולות.)
כפי שמספר הדוגלים ברעיון מסוים, או מספר הרוכשים יצירת אמנות מסוימת או מוצר מסוים, אינו הוכחה לאמִתוּת או לשקריות של הרעיון, או ראָיה לערכה של יצירת האמנות או לשימושיות המוצר, בהתאמה — כך גם הערך של מוצרים או שירותים בשוק החופשי לא מייצג בהכרח את ערכם האובייקטיבי מבחינה פילוסופית, אלא רק את ערכם החברתי האובייקטיבי, כלומר סכום כל השיפוטים של כל אחד מבני האדם המעורבים במסחר בזמן נתון, הסכום של מה שהם העריכו, כל אחד בהקשר של חייו שלו.
כך, יצרן שפתונים עשוי להפיק רווח גדול הרבה יותר מזה של יצרן מיקרוסקופים, אף שאפשר להוכיח באופן רציונלי שמיקרוסקופים הם בעלי ערך רב יותר מבחינה מדעית מאשר שפתונים. אבל — בעלי ערך עבור מי?
המיקרוסקופ הוא חסר ערך עבור קצרנית הנאבקת להרוויח את לחמה; אך שפתון עשוי להיות בעל ערך עבורה; שפתון עשוי להיות ההבדל בין ביטחון עצמי לבין חוסר ביטחון עצמי, בין זוהר לבין אפרוריות.
ואולם, אין משמעות הדבר שהערכים השולטים בשוק החופשי הם סובייקטיביים. אם הקצרנית מוציאה את כל כספה על מוצרי קוסמטיקה ולא נותר לה כסף לשלם תמורת שימוש במיקרוסקופ (בביקור אצל הרופא) כשהיא זקוקה לכך, היא תלמד שיטה טובה יותר לניהול הכנסותיה; השוק החופשי משמש כמורה: אין לה כל אפשרות להעניש אחרים על טעויותיה. אם היא מנהלת את התקציב שלה באופן רציונלי, המיקרוסקופ יהיה תמיד זמין כדי לשרת את צרכיה שלה, ולא מעבר לכך: לא מוטל עליה מס שנועד לתמוך בבית חולים שלם, במעבדת מחקר, או במסע חללית אל הירח. במסגרת כוח הייצור שלה, היא משלמת חלק מעלותם של הישגים מדעיים, כאשר היא נזקקת להם ובמידה שבה היא נזקקת להם. אין לה "חובה חברתית", היא אחראית אך ורק לחייה שלה, והדבר היחיד ששיטה קפיטליסטית דורשת ממנה הוא מה שדורש ממנה הטבע: רציונליות, כלומר, שתחיה ותנהג לפי מיטב שיקול דעתה.
בכל תחום של מוצרים ושירותים המוצעים בשוק חופשי, הַסַפָּק של המוצר הטוב ביותר במחיר הזול ביותר הוא הזוכה בתגמול הכלכלי הרב ביותר בתחום זה — לא באופן אוטומטי או מִיָּדִי, ולא על פי צו — אלא הודות לשוק החופשי, המלמד את כל המשתתפים בו לחפש את הטוב ביותר מבחינה אובייקטיבית בתחום פעילותם, ומעניש את מי שפועל על סמך שיקולים לא רציונליים.
כעת, שימו לב שהשוק החופשי לא מגביל אנשים למכנה משותף כלשהו — אמות המידה האינטלקטואליות של הרוב לא שולטות בשוק חופשי או בחברה חופשית — ובני האדם יוצאי הדופן, החדשנים, הממציאים, היזמים, הענקים האינטלקטואליים, אינם כבולים בידי הרוב. למעשה אנשי המיעוט יוצא הדופן הזה הם שנושאים את החברה החופשית כולה לגובה הישגיהם, בעודם מוסיפים לנסוק.
שוק חופשי הוא תהליך מתמשך שאי אפשר לעצרו, תהליך שמגמתו מעלה, שדורש את הטוב ביותר (את הרציונלי ביותר) מכל אדם, ושגומל לו בהתאם. בעוד הרוב בקושי הטמיע את הערך של המכונית, המיעוט היצירתי הציג את המטוס. הרוב לומד באמצעות הדגמה, המיעוט חופשי להדגים. הערך "האובייקטיבי מבחינה פילוסופית" של מוצר חדש משמש כמורה למי שמוכנים להפעיל את כושרם השכלי, איש איש בהתאם ליכולתו. מי שאינם מוכנים לעשות כן נותרים ללא תגמול, וכך גם מי ששואפים ליותר מכפי שכישוריהם מייצרים. הקופאים על שמריהם, הלא רציונליים, הסובייקטיביסטים, לא יכולים לעצור את הטובים מהם.
(המיעוט הקטן בקרב האוכלוסייה הבוגרת שלא מסוגל לעבוד — לא זה שאינו מוכן לעבוד — צריך להסתמך על צדקה מרצון; חוסר מזל אינו סיבה לתבוע עבודה בכפייה; לא קיימת זכות לנצל את מי שבלעדיו אי אפשר להתקיים, לשלוט ולפגוע בו. באשר לתקופות של שפל כלכלי ואבטלה המונית, הן לא נגרמות בשל השוק החופשי, אלא בשל התערבות ממשלתית בכלכלה.)
הטפילים המנטליים — החקיינים המנסים לספק את מה שנדמה להם כטעם הקהל — מובסים בהתמדה בידי הממציאים, שמוצריהם נושאים את הידע והטעם של הציבור לגבהים חדשים. במובן זה, השוק החופשי נשלט לא בידי הצרכנים אלא בידי היצרנים. המצליחים ביותר הם מי שמגלים תחומי ייצור חדשים, שלא היו ידועים קודם לכן.
מוצר מסוים עשוי לא להיות מוערך מיד, במיוחד אם הוא חידוש מהפכני. אבל, למעט תקלות לא רלוונטיות, בטווח הארוך הוא גובר על מתחריו. במובן זה, השוק החופשי אינו נשלט בידי אמות המידה האינטלקטואליות של הרוב, שידן על העליונה רק בטווחי זמן קצרים; השוק החופשי נשלט בידי מי שמסוגלים לראות ולתכנן לטווח הארוך, וככל שהיכולת המחשבתית טובה יותר כך הטווח הזה ארוך יותר.
הערך הכלכלי של עבודתו של אדם נקבע בשוק חופשי על פי עיקרון אחד: ההסכמה מרצון של מי שמוכנים לסחור עמו ולהציע לו את עבודתם או את מוצריהם בתמורה לעבודתו או למוצריו. זו המשמעות המוסרית של חוק הביקוש וההיצע; היא מבטאת דחייה מוחלטת של שתי דוקטרינות זדוניות: הנחת היסוד השבטית והאלטרואיזם. היא מבטאת את ההכרה בכך שהאדם אינו רכושו או משרתו של השבט, שהאדם עובד כדי לקיים את חייו — כפי שהוא חייב לעשות, על פי טבעו — ושעליו להיות מכוון בידי האינטרס האישי הרציונלי שלו, ואם הוא מעוניין לסחור עם אחרים אין הוא רשאי לצפות להקרבת קורבנות, כלומר לצפות לקבל ערכים בלי להעניק ערכים תואמים בתמורה. אמת המידה היחידה להתאמה בהקשר זה היא השיפוט החופשי של הסוחרים, הנעשה מרצון, ללא כפייה.
בעלי הגישה השבטית תוקפים את העיקרון הזה משני כיוונים מנוגדים לכאורה: הם טוענים שהשוק החופשי "אינו הוגן" הן כלפי הגאון והן כלפי האדם הממוצע. התנגדות אחת מבוטאת בדרך כלל באמצעות שאלה כגון: "מדוע אלביס פרסלי צריך להרוויח יותר כסף מאיינשטיין?" התשובה: מפני שבני אדם עובדים כדי לקיים את חייהם וליהנות מהם, ואם רבים מוצאים ערך באלביס פרסלי, הם רשאים להוציא את כספם על מקור הנאתם. עושרו של פרסלי אינו נלקח מאלה שאדישים ליצירתו (אני אחת מהם) ולא מאיינשטיין, והוא גם לא מהווה מכשול בדרכו של איינשטיין; איינשטיין לא חסר הכרה ותמיכה ראויות, ברמה האינטלקטואלית ההולמת, בחברה חופשית.
באשר להתנגדות השנייה, לטענה כי אדם בעל יכולת בינונית סובל מנחיתות "לא הוגנת" בשוק החופשי –
הביטו אל מעבר לטווח של הרגע, אתם הזועקים שהנכם חוששים להתחרות בבעלי אינטליגנציה גבוהה, שתודעתם היא איום על פרנסתכם, אתם הטוענים שהחזקים לא מותירים לחלשים כל סיכוי בשוק של סחר מרצון... כשאתם חיים בחברה רציונלית, שבה אנשים חופשיים לסחור זה עם זה, אתם מקבלים ערך שלא יסולא בפז: הערך החומרי של עבודתכם נקבע לא רק בכוח מאמציכם, אלא גם בכוח מאמציהם של המוחות היצרניים הטובים ביותר הקיימים בעולם הסובב אתכם...
המכונה, הצורה הקפואה של תבונה חיה, היא הכוח המרחיב את הפוטנציאל של חייכם על ידי הגדלת מידת היצרנות שלכם... כל אדם חופשי להתפתח ככל שהוא יכול או רוצה, ורק רמת מחשבתו היא הקובעת את רמת התפתחותו. עבודה פיזית כשלעצמה לא יכולה לעבור את טווח הרגע. אדם שעובד בעבודה פיזית בלבד יכול לצרוך את מה שהוא בעל ערך שקול מבחינה חומרית לערך שהוא מייצר ושאותו הוא תורם לתהליך הייצור, והוא לא מותיר שום ערך נוסף, לא עבורו ולא עבור אחרים. אבל האדם שמייצר רעיון בכל תחום של פעילות תבונית — האדם המגלה ידע חדש — הוא מי שתורם לאנושות באופן תמידי... הערך של רעיון הוא הדבר היחיד שאפשר לחלוק עם מספר בלתי מוגבל של אנשים, להעשיר את כל החולקים בו ללא הקרבה או הפסד של מי מהם, ולהגדיל את כושר הייצור של כל מלאכה שהם עושים...
האדם שיוצר המצאה חדשה מקבל בתמורה, באופן יחסי לאנרגיה הרוחנית שהשקיע, אחוז קטן בלבד מהערך שהוא תורם במונחים של תשלום חומרי, ולא משנה כמה הון הוא מרוויח, לא משנה כמה מיליונים הוא משתכר. אבל האדם שעובד כפועל זוטר במפעל שמייצר את ההמצאה הזאת מקבל תגמול ענק באופן יחסי למאמץ הרוחני שהוא נדרש להשקיע. הדבר נכון ביחס לכל בני האדם שבתווך, בכל הרמות של שאפתנות ויכולת. האדם שבראש הפירמידה האינטלקטואלית תורם את התרומה הגדולה ביותר לכל אלה המצויים תחתיו, אך אינו מקבל דבר מלבד תשלום חומרי, הוא אינו מקבל תמורה אינטלקטואלית מן האחרים, שמגדילה את הערך של זמנו. האדם שמצוי בתחתית, זה שהיה גווע ברעב לו היה נעזב לנפשו בחוסר האונים המייאש שלו, אינו תורם דבר לאלה המצויים מעליו, אך מקבל את הערך שתורמים כל מוחותיהם יחדיו. זהו טבעה של ה"תחרות" בין החזקים לבין החלשים מבחינה אינטלקטואלית. זהו דפוס ה"ניצול" שבעטיו אתם מגַנים את החזקים. (מרד הנפילים)
וכזהו היחס בין הקפיטליזם ובין תודעת האדם וקיומו.
ההתקדמות הכבירה שהשיג הקפיטליזם בפרק זמן קצר — השיפור המופלא בתנאי הקיום של האדם בעולם — מתועדת בספרי ההיסטוריה. התעמולה כולה של אויבי הקפיטליזם לא יכולה להסתיר את ההתקדמות הזאת, להתחמק מלהכיר בה או לתרץ אותה. אבל מה שיש להדגיש באופן מיוחד הוא העובדה שההתקדמות הזאת הושגה ללא הקרבה.
אי אפשר להשיג קִדמה באמצעות כפייה של מחסור, באמצעות סחיטת "עודף חברתי" מקורבנות מורעבים. קדמה יכולה להיווצר רק מתוך עודף אישי (individual surplus), כלומר מן העבודה, האנרגיה, העודף היצירתי של מי שמסוגלים לייצר יותר מהצריכה הפרטית הדרושה להם, מי שמסוגלים מבחינה אינטלקטואלית וכלכלית לחתור אל החדש, לשפר את המוכר, לנוע קדימה. בחברה קפיטליסטית, שבה אנשים כאלה חופשיים לפעול ולהיות אחראים לפעולותיהם, קדמה אין פירושה הקרבת קורבנות למען עתיד רחוק כלשהו; היא חלק מהחיים בהווה, היא נורמלית וטבעית, היא מושגת כשאנשים עודם בחיים, ונהנים מחייהם.
כעת תנו דעתכם על החלופה — החברה השבטית, שבה כל האנשים מניחים את מאמציהם, ערכיהם, שאיפותיהם ומטרותיהם במאגר שבטי או בקדרה משותפת, ואחר כך ממתינים מזי רעב מעליה, בעוד המנהיג של חבורת טבחים בוחש בה בכידון שהוא אוחז בידו האחת, כשבידו השנייה המחאה פתוחה ביחס לחייהם. הדוגמה העקבית ביותר לשיטה כזאת היא ברית המועצות.
בתחילת המאה העשרים, ציוו המנהיגים הסובייטים על נתיניהם לנהוג בסבלנות, לשאת את תקופות המחסור ולהקריב למען "תיעוש" ארצם, בהבטיחם שזהו עניין זמני בלבד, שהתיעוש יביא עמו שפע, ושהקדמה הסובייטית תשיג את המערב הקפיטליסטי.
בימינו רוסיה הסובייטית עדיין אינה מסוגלת להאכיל את אוכלוסייתה — בשעה שמנהיגיה מנסים בכל מאודם לחקות, לשאול או לגנוב את ההישגים הטכנולוגיים של המערב. התיעוש אינו יעד נייח; הוא תהליך דינמי בעל קצב התיישנות מהיר. וכך, הצמיתים האומללים של הכלכלה השבטית המתוכננת, שרעבו בהמתנה לגנרטורים ולטרקטורים, גוועים כעת ברעב בהמתנה לאנרגיה אטומית ולטיסות חלל. כך, ב"מדינה העממית" הקדמה המדעית מהווה איום על העם, וכל צעד קדימה נעשה על חשבון נכסיהם ההולכים ומדלדלים.
אירועים כאלה לא היו חלק מההיסטוריה של הקפיטליזם.
השפע הקיים באמריקה לא נוצר באמצעות הקרבה של אנשים למען "טובת הכלל", אלא בזכות הגאונות היצרנית של אנשים חופשיים שחתרו למימוש האינטרסים האישיים שלהם וליצירת עושרם הפרטי. הם לא הרעיבו את העם כדי לשלם תמורת תיעושה של אמריקה. הם העניקו לאנשים משרות טובות יותר, שכר גבוה יותר ומוצרים זולים יותר הודות לכל מכונה חדשה שהמציאו, כל תגלית מדעית או התקדמות טכנולוגית. וכך המדינה כולה נעה קדימה והרוויחה, ללא סבל, לכל אורך הדרך.
אך אין לטעות ולהפוך בין סיבה למסובב: טובת המדינה התאפשרה בדיוק מפני שלא נכפתה על איש כתכלית מוסרית או כחובה; היא הייתה רק תוצאה; הסיבה הייתה זכותו של האדם לחתור להשגת טובתו האישית. זכות זאת, ולא תוצאותיה, היא ההצדקה המוסרית לקפיטליזם.
אך הזכות הזאת אינה עולה בקנה אחד עם תורת הערכים האינטרינזית או הסובייקטיביסטית, עם מוסריות אלטרואיסטית ועם הנחת היסוד השבטית. ברור מאוד איזו תכונה של האדם נשללת עם שלילת האובייקטיביות; ולאור הישגי הקפיטליזם, ברור נגד איזו תכונה של האדם עומדות יחד המוסריות האלטרואיסטית והנחת היסוד השבטית: נגד תודעת האדם, נגד התבונה — במיוחד נגד התבונה המיושמת לפתרון בעיות הקיום האנושי, דהיינו, היכולת היצרנית.
האלטרואיזם שואף לגזול מן התבונה את פירותיה, בטענה שחובתם המוסרית של בעלי הכישורים היא לשרת את חסרי הכישורים ולהקריב את עצמם לצרכיו של כל דורש; הנחת היסוד השבטית עושה צעד נוסף: היא מכחישה את עצם קיומה של התבונה ואת תפקידה בייצור העושר.
ההתייחסות לעושר כמוצר שבטי שאיש אינו אחראי לו ראויה לגינוי מוסרי, וכך גם הטענות בדבר "חלוקתו מחדש". ההשקפה שהעושר הוא תוצאה של תהליך קולקטיבי, בלתי מובחן, שכולנו פועלים כאיש אחד ואין לדעת מי עשה מה, ולכן נדרשת "חלוקה" שוויונית כלשהי — ההשקפה הזאת הייתה עשויה להתאים לג'ונגל בראשיתי, שבו שבט פראים מניע סלעים ממקום למקום בעבודה פיזית פשוטה (אם כי אפילו במקרה הזה היה על מישהו ליזום את העברתם). תמיכה בהשקפה הזאת בחברה מתועשת, שבה הישגים אישיים מתועדים וגלויים לכל, היא התכחשות בוטה כל כך לעובדות, עד שיהיה זה מגונה אפילו לתת לה ליהנות מן הספק.
כל מי שאי פעם היה מעסיק או מועסק, או התבונן בבני אדם בעבודתם, או הרוויח את לחמו ביושר, מודע לתפקיד החיוני של היכולת, של התבונה, של תודעה כשירה ממוקדת, בכל משלחי היד, מהפשוט ועד המורכב ביותר. הוא יודע שקיום של כישורים או היעדרם (בין אם היעדרם הוא ממשי או רצוני) יוצרים הבדל של חיים ומוות בכל תהליך יצרני. הראיות ברורות כל כך — מבחינה תאורטית ומבחינה מעשית, מבחינה הגיונית ומבחינה "אמפירית", באירועים היסטוריים ובשגרת יומו של כל אדם — עד שאיש אינו רשאי לטעון שהדבר אינו ידוע לו. טעויות גדולות כל כך אינן תמימות.
כשתעשיינים גדולים הרוויחו הון עתק בשוק החופשי (כלומר ללא שימוש בכוח, ללא סיוע או התערבות ממשלתית), הם יצרו עושר חדש; הם לא גזלו אותו ממי שלא יצרו אותו. אם יש לכם ספק בדבר, ראו את "התוצר החברתי הכולל", ואת רמת החיים, במדינות שבהן נאסר על אנשים כאלה לפעול.
שימו לב כמה מועט וכמה לוקה בחסר הדיון על התבונה האנושית בכתביהם של ההוגים המפתחים את התפיסה השבטית-אטטיסטית-אלטרואיסטית. שימו לב עד כמה תומכי הכלכלה המעורבת כיום נמנעים ומתחמקים בקפדנות מכל אזכור של תבונה או יכולת בהתייחסם לסוגיות פוליטיות-כלכליות בטענותיהם, בדרישותיהם ובמאבקים שהם מנהלים באמצעות קבוצות לחץ, לבזיזת "התוצר החברתי הכולל".
לעתים קרובות נשאלת השאלה: מדוע נהרס הקפיטליזם על אף הישגיו חסרי התקדים? התשובה טמונה בכך שעורק החיים המזין כל שיטה חברתית הוא הפילוסופיה השלטת בתרבות ושלקפיטליזם מעולם לא הייתה תשתית פילוסופית. הוא היה התוצר האחרון והבלתי שלם (מבחינה רעיונית) של השפעה אריסטוטלית. כאשר ניעור מחדש גל של מיסטיקה ששטף את הפילוסופיה במאה התשע עשרה, הקפיטליזם נותר בריק פילוסופי, מנותק מעורק החיים שלו. טבעו המוסרי, ואפילו עקרונותיו הפוליטיים, לא הובנו באופן מלא ולא הוגדרו מעולם. תומכיו לכאורה הניחו שהוא עולה בקנה אחד עם פיקוח ממשלתי (כלומר עם התערבות ממשלתית בכלכלה), בעודם מתעלמים מן המשמעות וההשלכות של המושג "לֶסֶה פֶר".[12] כך, מה שהיה קיים בפועל במאה התשע עשרה לא היה קפיטליזם טהור אלא צורות שונות של כלכלות מעורבות. מאחר שפיקוח מצריך ומוליד פיקוח נוסף, היסוד האטטיסטי בכלכלות המעורבות הוא זה שהמיט עליהן חורבן; והיה זה היסוד הקפיטליסטי, החופשי, שבו תלו את האשמה.
הקפיטליזם לא יכול להתקיים בתרבות שנשלטת בידי המיסטיקה והאלטרואיזם, בידי תפיסות הדוגלות בניתוק בין גוף לנפש ובהנחת היסוד השבטית. שום שיטה חברתית (ושום מוסד או פעילות אנושית כלשהם) לא יכולים להתקיים ללא בסיס מוסרי. כאשר המוסר האלטרואיסטי משמש בסיס לקפיטליזם, חייב היה הקפיטליזם להיות, ואכן היה, מגונה מן הרגע הראשון.[13]
למי שאינם מבינים באופן מלא את התפקיד של הפילוסופיה בסוגיות פוליטיות כלכליות, אני מציעה, כדוגמה הבהירה ביותר למצב האינטלקטואלי כיום, כמה מובאות נוספות מן המאמר על הקפיטליזם באנציקלופדיה בריטניקה.
מבקרים מעטים נוטים למצוא דופי בקפיטליזם בשל היותו מנוע ייצור. הביקורת עולה בדרך כלל בעקבות התנגדות מוסרית או תרבותית למאפיינים מסוימים של השיטה הקפיטליסטית, או בשל הטלטלות קצרות המועד (משברים ותקופות שפל) שקוטעות את תהליך השיפור בטווח הארוך. [ההדגשות שלי.]
"המשברים ותקופות השפל" נגרמו על ידי התערבות ממשלתית, לא על ידי השיטה הקפיטליסטית. אך מה היה טיבה של "ההתנגדות המוסרית או התרבותית"? המאמר סותם ואינו מפרש, אך מציע רמז מאלף:
ואולם, הן המגמות והן היישומים [של הקפיטליזם] נושאים את חותמם הברור של האינטרסים של איש העסקים, ויותר מכך — את צורת המחשבה שלו. יתרה מזאת, לא רק המדיניות נשאה חותם זה, אלא גם הפילוסופיה של החיים הלאומיים והאישיים, מערך הערכים התרבותיים. התועלתנות החומרנית שלו, הביטחון התמים בקדמה מסוג מסוים, הישגיו הממשיים בתחומי המדע התאורטי והיישומי, הצביון של יצירות האמנות שלו — מקור כולם ברוח הרציונליזם הנושבת ממשרדו של איש העסקים [ההדגשות שלי].
מחבר המאמר, שאינו "תמים" דיו להאמין בקדמה קפיטליסטית (או רציונלית), מחזיק, ככל הנראה, באמונה אחרת:
בסוף ימי הביניים מצבה של אירופה המערבית היה דומה למצבן של מדינות לא מפותחות רבות במאה העשרים. [משמעות הדבר היא שתרבות הרנסנס שוות ערך לתרבות של קונגו בימינו; או שאין קשר בין ההתפתחות האינטלקטואלית של אומה ובין מדע הכלכלה.] בכלכלות לא מפותחות משימתה הקשה של המדינאות היא להתניע תהליך מצטבר של פיתוח כלכלי, שכן מרגע שמושגת תנופה מסוימת, התפתחויות נוספות נוטות להגיע בעקבותיה באופן אוטומטי פחות או יותר.
רעיונות מעין אלה מצויים בבסיס כל תאוריה של כלכלה מתוכננת. בשל תפיסה "מתוחכמת" כזו, שני דורות ברוסיה נספו בעודם ממתינים להופעת הקדמה האוטומטית.
הכלכלנים הקלאסיים ניסו לתת הצדקה שבטית לקפיטליזם, בטענה שהוא מאפשר את "ההקצאה" המיטבית של "משאבי" הקהילה. הנה תוצאות משגיהם:
תאוריית השוק בדבר הקצאת משאבים במסגרת המגזר הפרטי היא הנושא המרכזי בכלכלה הקלאסית. רשמית, הקריטריון לחלוקת ההקצאות בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי זהה ביחס לכל חלוקה אחרת של משאבים, דהיינו שעל הקהילה ליהנות באופן שווה מן התוספת השולית במשאבים שעושים בהם שימוש בתחום הציבורי ובתחום הפרטי... כלכלנים רבים טוענים לקיומן של עדויות משמעותיות, אולי מכריעות, לכך שהרווחה הכוללת בארצות הברית הקפיטליסטית, למשל, תגדל אם תיערך חלוקה מחדש של משאבים למגזר הציבורי — יותר כיתות לימוד ופחות מרכזי קניות, יותר ספריות ציבוריות ופחות כלי רכב, יותר בתי חולים ופחות אולמות כדורת.
משמעות הדבר היא שאנשים מסוימים צריכים לעמול כל חייהם ללא תחבורה נאותה (כלי רכב), ללא כמות מספקת של מקומות שבהם יוכלו לקנות את המוצרים שהם זקוקים להם (מרכזי קניות), ללא מקומות בילוי (אולמות כדורת) — כדי שאפשר יהיה לספק לאנשים אחרים בתי ספר, ספריות ובתי חולים.
אם ברצונכם להיווכח בתוצאות הסופיות ובמשמעות המלאה של תפיסת העושר השבטית — חיסולה המוחלט של ההבחנה בין פעולה פרטית לפעולה ממשלתית, בין ייצור לבין כוח, חיסולו המוחלט של המושג "זכויות", חיסול הממשות של הפרט והחלפתה בהשקפה הרואה בבני אדם בהמות משא ברות תחליף או "גורמי ייצור" — עיינו בדברים אלה:
לקפיטליזם הטיה נגד המגזר הציבורי משני טעמים. ראשית, כל המוצרים וההכנסות מצטברים [?] תחילה במגזר הפרטי, בעוד המשאבים מגיעים למגזר הציבורי באמצעות תהליך מסוי כואב. צורכי הציבור מסופקים רק מכוח הסכמת הצרכנים לשאת בעול של משלמי מסים [ומה ביחס ליצרנים?], שנציגיהם הפוליטיים מודעים מאוד לרגישות [!] בוחריהם בעניין המסים. ההשקפה שאנשים יודעים טוב יותר מאשר ממשלות מה לעשות בהכנסתם קוסמת יותר מן ההשקפה המנוגדת, שלפיה אנשים מקבלים תמורת כספי המסים שהם משלמים ערך רב יותר מהערך שהם מקבלים תמורת הוצאות אחרות. [על פי איזו תורת ערכים? לפי שיפוטו של מי?]...
שנית, הלחץ למכור, שבו נתונים עסקים פרטיים, הוביל למערך האימתני של אמצעי השיווק המודרניים, המשפיעים על בחירת הצרכנים ומטים את ערכי הצרכן לעבר צריכה פרטית... [פירוש הדבר הוא שרצונכם להוציא את הכסף שהרווחתם, במקום שהוא יילקח מכם, אינו אלא הטיה.]. לכן, הוצאה פרטית רבה מנותבת לצרכים שאינם כה דחופים מכל בחינה בסיסית. [דחופים — עבור מי? אילו צרכים הם "בסיסיים", מעבר למערה, פרוות דב ונתח בשר נא?] התוצאה היא שצרכים ציבוריים רבים נזנחים מפני שהצרכים הפרטיים השטחיים הללו, המיוצרים באופן מלאכותי, זוכים בַּתחרות על אותם משאבים. [המשאבים של מי?]...
ההשוואה בין הקצאת המשאבים למגזר הפרטי ולמגזר הציבורי תחת הקפיטליזם ובין הקצאה זאת תחת הקולקטיביזם הסוציאליסטי מאירת עיניים. [אכן כך]. בכלכלה שיתופית, כל המשאבים עומדים לרשות הסקטור הציבורי והם זמינים עבור חינוך, ביטחון, בריאות, רווחה וצרכים ציבוריים אחרים, בלי שיועברו באמצעות מסוי. הצריכה הפרטית מוגבלת לתביעות על חשבון התוצר החברתי שקיבלו הרשאה [מאת מי?], כפי שהשירותים הציבוריים בכלכלה קפיטליסטית מוגבלים לתביעות מן המגזר הפרטי שניתנה להן הרשאה. [ההדגשה שלי.] בכלכלה קולקטיבית, הצרכים הציבוריים מקבלים אותו סוג של העדפה מובנית שמקבלת הצריכה הפרטית בכלכלה קפיטליסטית. בברית המועצות יש מורים רבים אך כלי הרכב מעטים, בעוד בארצות הברית המצב הפוך.
המאמר מסתיים כך:
תחזיות על הישרדות הקפיטליזם תלויות, בין השאר, בהגדרה. בכל מקום במדינות קפיטליסטיות אפשר לראות שהפעילות הכלכלית עוברת מן המגזר הפרטי לציבורי... בתקופה זאת [לאחר מלחמת העולם השנייה] נראה היה שהצריכה הפרטית צפויה לגדול במדינות קומוניסטיות [כמו צריכת החיטה?]. נראה היה כי שתי השיטות הכלכליות הולכות ומתקרבות זו לזו בשל שינויים מתכנסים משני הכיוונים. אבל עדיין נותרו הבדלים משמעותיים בין המבנים הכלכליים. היה סביר להניח שחברה המשקיעה יותר בהון אנושי תתקדם מהר יותר, ושלה שייך העתיד. במובן החשוב הזה, לדעת כמה כלכלנים, הקפיטליזם הוא בעל פגם יסודי, אף שלא בלתי נמנע, לעומת הקולקטיביזם.
הפיכת החקלאות הסובייטית לשיתופית הושגה באמצעות רעב שתוכנן בידי הממשלה — תוכנן והוצא לפועל במכוון כדי לכפות על איכרים לעבור לחוות שיתופיות; מתנגדיה של רוסיה הסובייטית טוענים כי חמישה עשר מיליון איכרים מתו ברעב הזה; הממשלה הסובייטית מודה במותם של שבעה מיליונים.
עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, מתנגדיה של רוסיה הסובייטית טענו כי שלושים מיליון בני אדם עבדו בעבודות כפייה במחנות ריכוז סובייטיים (ומתו בשל תת-תזונה מתוכננת, שכן חיי אדם זולים יותר ממזון); סָנגורֵיה של רוסיה מאשרים שהמספר הוא שנים עשר מיליון איש.
לכך קוראת אנציקלופדיה בריטניקה "השקעה באנשים".
בתרבות שבה הצהרה כזאת מושמעת ונהנית מחסינות אינטלקטואלית ומהילה של צדק מוסרי, האשמים ביותר אינם הקולקטיביסטים; האשמים ביותר הם מי שבהיעדר האומץ לערער על המיסטיקה או על האלטרואיזם, מנסים לעקוף את הסוגיות של תבונה ומוסר ונמנעים מלהגן על השיטה הרציונלית והמוסרית היחידה בתולדות האנושות — הקפיטליזם — על יסוד כלשהו מלבד היסוד התבוני והמוסרי.
[3] אטטזים (statism) הוא, לפי איין ראנד, ריכוז כוח בידי המדינה על חשבון חופש הפרט. [המערכת.] [חזרה]
[4] מתוך אנציקלופדיה בריטניקה, 1964, כרך 4, עמ' 845-839. [חזרה]
[5] "תפיסה (Perception) היא אוסף של תחושות הנשמרות ומאוחדות באופן אוטומטי במוחו של אורגניזם חי, דבר שמאפשר לו להיות מודע, לא לגירויים בודדים אלא לישויות, לדברים." מתוך "The Objectivist Ethics” בספר The Virtue of Selfishness. [המערכת.] [חזרה]
[6] מתוך “The Objectivist Ethics”, שם. תרגום לעברית של המאמר מופיע באתר מרכז איין ראנד בישראל, www.aynrand.org.il. [המערכת.] [חזרה]
[7] לדיון מפורט יותר בזכויות, אני מפנה אתכם למאמרי "זכויות אדם" המופיע בנספח כאן, ולמאמרי “Collectivized Rights” בספר The Virtue of Selfishness. [חזרה]
[8] לדיון מפורט יותר בנושא, ראו מאמרי "מהותה של ממשלה" בנספח. [חזרה]
[9] "גנבת מושג" הוא כשל לוגי שזיהתה לראשונה איין ראנד, ומשמעותו היא שימוש במושג תוך הכחשת הבסיס שהוא מונח עליו, כלומר הכחשת מושגים שבהם המושג תלוי. [המערכת.] [חזרה]
[10] במשפטו הצהיר אייכמן כי החזיק בתפיסה אתית קאנטיאנית, המבוססת על התאוריה האינטרינזית. [המערכת.] [חזרה]
[11] פסיכו-אפיסטמולוגיה — מונח שטבעה איין ראנד לציון חקר הקשרים שבין תהליכים קוגניטיביים מודעים רצוניים של האדם ובין תהליכים קוגניטיביים לא מודעים אוטומטיים. [המערכת.] [חזרה]
[12] לֶסֶה פֶר (Laissez faire), בתרגום לעברית "תנו לעשות" או "הניחו" (כלומר, let go), הוא מונח המשמש שם נרדף לכלכלת השוק, לתפיסה הקפיטליסטית הדוגלת בהתערבות ממשלתית מינימלית ככל האפשר בכלכלה, ועומדת בניגוד לאטטיזם. [המערכת.] [חזרה]
[13] לדיון במחדל של הפילוסופים ביחס לקפיטליזם, ראו בספרי For the New Intellectual את המאמר הנושא שם זה. [חזרה]
