הקדמה
הגותו של הפילוסוף ג'ון קאפוטו (Caputo) ביחס לתיאולוגיה הנוצרית מקבילה לקריאתו של דניאל בויארין בכתבי הקודש, מתוך גישה שהאחרון מכנה "קריאה איטית", כלומר, פרשנות שלוקחת בחשבון היבטים מגוונים מחוץ לטקסט. זאת בניגוד ל"קריאה סגורה" - דוקטרינה פרוטסטנטית־אמריקאית ריאקציונרית, לפיה אפשר לדעת הכול מתוך הטקסט, בלי העולם, כלומר, דה־פוליטיזציה, דה־היסטוריזציה ודה־קונטקסטואליזציה של הטקסט, שאת השלכותיה קאפוטו מבקר. שניהם נוגעים בתחום התיאולוגיה הפוליטית בטיפולם במושג הכוחנות, "מזימה של איזה שיח דתי הגמוני להעלים חלקים מהסיפור", ומציעים אפשרות למצוא חלופה מוסרית יותר להיררכיות של הממסד (מגדר, מטפיסיקה) דרך פרשנות פוסט־מודרנית של כתבי הקודש.
קאפוטו מתעניין בגישות קונטיננטליות לפילוסופיית דת ועובד על פיתוח גישות דתיות ותיאולוגיות לאור פנומנולוגיה עכשווית, הרמנויטיקה ודקונסטרוקציה. הוא עוסק גם בפילוסופיה שבוחנת מניעים דתיים רדיקליים.
קאפוטו ייסד את אסכולת "התיאולוגיה החלשה" (או "תיאולוגיה של האירוע"), וזו נחשבת תרומתו העיקרית לתיאולוגיה הנוצרית הפוסט־מודרנית. תיאולוגיה זו היא הנושא המרכזי של ספר זה, וכמו הפוסט־מודרניזם עצמו, גם התיאולוגיה הפוסט־מודרנית היא פרויקט לא גמור, שיכול לקבל תפניות לא צפויות. מכל מקום, קאפוטו דוחה את השימוש האובססיבי של מסורת התיאולוגיה הנוצרית בכוחו ובקיומו של אלוהים, ומאמץ תחת זאת את חולשתו והתעקשותו (התובענית) של אלוהים. כפי שמסביר ג'פרי רובינס (Robbins),1 השיח התיאולוגי החדש, מהסוג של קאפוטו ושל עמיתיו, למשל, קתרין קלר (Keller) וג'ון דומיניק קרוסאן (Crossan),2 נולד למעשה מפירוק הנצרות הדיאלקטית הניאו־לותרנית. העמקת הביקורת העצמית של הנצרות המערבית, בעיקר לאור ההשלכות של שתי מלחמות העולם והשואה, הביאה להתפרקותה. תהליך זה "הושלם" מצד אחד על ידי אסכולת "התיאולוגיה של מותו של אלוהים", שמוטטה את התיאולוגיה לגמרי על ידי העמדת עקרונותיה היסודיים בסימן שאלה, ובמקביל הובילה להופעתה של תיאולוגיה חדשה, שרואה בפירוק של עצמה כנושא שלה. זוהי התיאולוגיה של קאפוטו. כלומר, זהו שיח אופטימי דווקא, המשלב פירוק עצמי עם פלורליזם וקונסטרוקטיביזם. השיח הזה התגבר מזמן על החיפוש אחר תיאולוגיה "נכונה", עם גורם מייצב חד־משמעי המארגן את הדברים לכדי "שיטה קוהרנטית", שעדיין התקיים במאה ה-20 (למשל אצל בארת המוקדם, אצל בולטמן וטיליך [Tillich], וגם אצל בובר). עבור קאפוטו זו הנחה מיושנת במציאות הגלובלית של ימינו. בתיאולוגיה שלו לא רק שאין הודאת אמונה, אלא שהיא גורם מטריד. זוהי "תיאולוגיה מפריעה", אבל אופטימית.
קאפוטו עורך ניסוי עם הרעיון של צמצום שם האל לצורה של "אירוע" (event), אלוהים פועל בהיסטוריה לא במונחים של הכרחיות אלא של התחדשות, טרנספורמטיביות, הוא "קריאה בלתי־תלויה" שתובעת מאיתנו יחס ופעולה. המשמעות היא שאי־אפשר לדבר על משהו יציב ללא עוררין שמחזיק את הכול. כלומר, מדובר בדקונסטרוקציה של אלוהים לשם הבנייתו מחדש ככוח חלש ללא שררה וריבונות.3 אפשר להגדיר אותה "אסטרטגיית התערבות" או "ניסוי בתשוקה" (תשוקה לתיאולוגיה, לחיים) שהולם את הגיוון של הדתיות בעידן הגלובליזציה. כלומר, קאפוטו מתאים לעידן הפוסט־סקולריזם בכך שהוא מטפל במה שנראה במבט ראשון כמו מגמות מנוגדות של שיבת הדת והחילוניות. האחד לא מבטל את האחר. למעשה הדקונסטרוקציה שלו היא שיטה פרשנית אינטואיטיבית לצורך ביקורת תרבות. התיאולוגיה של קאפוטו היא עבורו כלי היוריסטי (ביקורת שמסתמכת על כלל אינטואיטיבי, לעתים במחיר דיוק מדעי נמוך), שמבטא בעיקר מרד בסדר העולם, בחוסר הצדק הקפיטליסטי, באלימות לסוגיה ובדתות הממוסדות ששכחו את ייעודן ו"יושבות עם העולם הזה לשתות קפה", כלומר, משחקות את המשחק שלו.4 אלוהים עבר מזמן את "התיאולוגיה" הכנסייתית הקונפסיונלית הדוגמטית (האורתודוכסית), הממסד הדתי כבר לא ממצה את מלוא טווח האפשרויות התיאולוגיות השקועות מעל / מתחת / בתוך הכינוי "אלוהים".
כהוגה מקראי, כמו קירקגור, לוינס ודרידה,5 סגנון הכתיבה של קאפוטו הוא מעין מדיטציה פילוסופית על התיאולוגיה הנוצרית, דרך פרשנות רדיקלית על התנ"ך שמגייסת הרמנויטיקה, פנומנולוגיה ודקונסטרוקציה של הפוסט־סטרוקטורליזם הצרפתי (שקאפוטו הוא מהשגרירים החשובים שלו בארה"ב), ובעיקר את הגיגיו של דרידה.6 בעזרת הקריאה החדשה שלו את כתבי הקודש קאפוטו מגבש את הטיעון המרכזי שלו: הנושא של התיאולוגיה הוא לא אלוהים וגם לא היותו של אלוהים ישות נשגבת, אלא קריאתו החלשה לצדק. בתוך הקריאה הפוסט־מודרנית הזו הוא מנהל כאמור דיאלוג עם התיאולוגיה הקלסית, והליכתו על שני המישורים האלה היא מרתקת. קאפוטו מושפע מאוד מפאול טיליך, ורואה בו תיאולוג חשוב ביותר. קאפוטו הוא פרשן חשוב ויצירתי של טיליך כיום. המוטיב העיקרי שהוא לקח מטיליך הוא המושג "בלתי־תלוי", האופי הבלתי־מותנה של האלוהות, ואותו הוא עיבד (בהשפעת דרידה) לכיוון שלו, שאלוהים הוא טענה בלתי־תלויה שמופנית אלינו.7
ספר זה מבוסס רובו ככולו על החיבור The Weakness of God - A Theology of the Event (2006),8 שבו מרוכזת התיאולוגיה של קאפוטו. מהלך הדיון שלי עוקב בדרך כלל אחרי מבנה התזה שלו: דקונסטרוקציה של הבריאה, תיאור מלכות אלוהים על סמך מאפייני הבריאה ולבסוף, הצורך ביישום מלכות אלוהים כיום והאפשרות לכך. לאחר מכן אעמת כמה רעיונות שלו עם ביקורת ישירה ועקיפה ואחתום בסיכום ובכמה הגיגים משלי. מבחינה טכנית הצגתי את העקרונות המרכזיים של התיאולוגיה של האירוע בצורה בהירה ומסודרת, יחד עם זאת, השתדלתי לשמר את האופי המדיטטיבי ההגיגני של הופעתם במקור.
תיאולוגיה חזקה
לטענת קאפוטו, הכוח הוא אחת הפנטזיות האנושיות, שבאה לבטוי גם בדת: התפיסה לפיה אלוהים הוא ישות ספציפית ("God" is), כול־יכול (omnipotens deus), בורא שמיים וארץ יש מאין (creatio ex nihilo), שיכול להתערב במהלך הטבע וההיסטוריה לטובת אנשי שלומו. דוקטרינה זו התגבשה לטענתו במהלך מחלוקת תיאולוגית במאה השנייה,9 ומאז נקשרה לתנ"ך על ידי השיח של הממסד הדתי ההגמוני. השערורייה בתיאולוגיה המטפיסית הזו, שאותה קאפוטו מכנה "תיאולוגיה חזקה", היא האירוניה הטרגית שגם לאחר כניסת המטפיסיקה של "יש מאין" עולם כמנהגו נוהג, הרוע ממשיך, פשעים מפלצתיים ואסונות מתרחשים מסביב, החיים חסרי משמעות, קצרים והרוסים - כל זה תחת שליטת האל "הכול־יכול". לא היה צריך לחכות לאושוויץ כדי להשתכנע שהבכי של הקורבן נשאר לרוב ללא מענה. כבר בספר איוב, שהמציא את ז'אנר התיאודיצאה, נמצא הטיעון האלוהי ה"חזק": "איפה היית ביוסדי ארץ", כלומר, טיעון שקושר את הצדק עם הכוח (might makes right).10 ספר איוב הוא גם אזהרה למונותואיזם מפני התפיסה של אל כוחני. הטיעונים של חבריו של איוב נדחו על ידי אלוהים. הטוב שאלוהים הכריז עליו עומד למבחן ההיסטוריה, אבל לא מבוטל.11 ואף על פי שהפסוק "וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם" (שמות ל"ג, י"ט) לא נראה משכנע, זה לא מפריע לתחושת ההקלה שהקורבנות חשים כשאלוהים שמע את תפילתם. וכשלא, זה מכיוון שאלוהים כנראה בוחן אותם או מכיוון שיש לו מטרה מסתורית אחרת. אפשר הרי להוכיח מה שרוצים.
הפנטזיה של הכוח אינה רחוקה מאלימות. הדת מניחה שכל הכוח הועבר אליה מאל עם כוח אינסופי, ותפקידה הוא להוציא לפועל את רצונו. מודל הריבונות הוא מידבק. ריבונות האל מורחבת לריבונות אנושית על בני אדם ועל כל הנבראים. אלוהים יופיע כדי להציל את כולנו דרך הרג, צבאות פולשים, מאוחר מדי למי שנרצחו על ידי אנשים שדיברו בשמו. הם מתים ואובדנם חסר ישועה. הדתי מפנטז על כוח כזה כפי שהחלש חולם על כוח פתאומי, סערה אלוהית שתשמיד את אויביו. כל האלימות והסבל הלא מוצדק בעולם באים בשמו של האל. זה לא מסתורין, אלא טעות בהנחה שהוא יביא את הטוב בעזרת כוח. כמו ניצחון אמונה קונפסיונלית על הכופרים או אתלט שמתפלל לאלוהים שיעזור לו לנצח - זה בזבוז של האומניפוטנטיות. לרעיון של בריאה יש מאין (ex nihilo) ושל ישות אלוהית כול־יכולה יש חותמת של אידאליזציה אפיסטמולוגית ופנטזיה פסיכואנליטית: ביצוע פעולה בחלל אידאלי שיש עליו שליטה אבסולוטית, שלא פוגשת התנגדות טבעית או היסטורית מהעולם האמיתי. העולם האמיתי ממשיך מצידו במהלך הברוטלי האיטי ומלא הדם שלו. לא פלא שהרעיון הזה לא מצוי בתנ"ך, אלא נהגה על ידי תיאולוגים כנסייתיים בוויכוח מטפיסי במהלך חיזוק כוח מוסדי. קאפוטו מסכם, לגישה המטפיסית של אלוהים היה מספיק זמן לאורך ההיסטוריה להוכיח את עצמה,12 אך התערבותו של אלוהים בהיסטוריה לטובת הנזקקים היא כה כושלת, שתמוה שתיאולוגים עדיין מלמדים אותה.13 הגיע הזמן למשהו אחר.
תיאולוגיה חלשה
קאפוטו עורך אפוא ניסוי שמתמקד באלוהים, הגיבור הראשי של הדת, כדי להתאושש מהתפיסה האורתודוכסית המטפיסית, כדי לחשוב על אלוהים בצורה אחרת. את החלופה שלו הוא מכנה "תיאולוגיה חלשה" או "תיאולוגיה של האירוע". הרעיון של חולשתו של אלוהים, שהוא הטיעון המרכזי שלו, מתבסס על רעיונות של פאולוס ודרידה שקאפוטו כרך יחד, כלומר, קרא אותם אחד דרך השני. הרעיון הראשון הוא דבריו של פאולוס בדיון שלו על "הלוגוס של הצלב": "כי דבר הצלב סכלות הוא לאובדים, אבל לנו הנושעים גבורת אלוהים הוא, כי כן כתוב: אאבד חוכמת חכמים ובינת נבונים אסתיר [...] יען כי סכלות האל חכמה היא מהאדם וחולשת האל חזקה היא מאדם [...] כי אם בסכל שבאדם בחר האל למען בייש את החכמים ובחלוש שבעולם בחר האל למען בייש את החזק. ובדלת העולם בחר האל ובנמאס ובאשר כאין, למען בטל את אשר ישנו, כדי שלא יתהלל לפניו כל בשר. וממנו אתם במשיח ישו אשר היה לנו לחוכמה מאת האלוהים ולצדקה ולקידוש ולפדיום" (ראשונה לקורינתים 18-30: 1). וגם: "לכן רצתה נפשי בחולשות ובחרפות ובצרות וברדיפות ובמצוקות בעד המשיח, כי כאשר חלשתי, אז גיבור אני" (שנייה לקורינתים 12:10).14 פאולוס הבין בהתגלות שאלוהים גילה את עצמו דרך מפלה, מוות משפיל של פושעים בצליבה. בשונה מאלוהי האומות שמנצחים את אויביהם, פאולוס הציב מודל תיאולוגי לפיו העדות על אלוהי ישראל באה דרך תבוסה, מודל שסתר כל דימוי של אלוהים שהיה לאנשים בעת העתיקה. לא יכול להיות אתגר גדול יותר לציפיות שלנו ממה שאלוהים אמור להיות. אמנם מוטיב הניצחון קיים בתיאולוגיה הכנסייתית. אנשי כנסייה מתהדרים בצלבים עשויים זהב, כוכבי טלוויזיה אבנגליסטים מנהלים חיי מותרות ובטוחים שישו יכול היה לרדת מהצלב אם רק רצה בכך, אך לא עשה זאת בגלל שהוא רצה להבהיר נקודה מסוימת, "מסתורית".15 אבל אלוהותו האמיתית מתגלה דוקא בריחוק ממַגְיָה, בזעקתו על נטישתו בניגוד לרצונו, ומעל לכל דבריו על מחילה. דווקא בנטישה טמון הכוח החלש של אלוהים. משמעות אלוהותו של ישו הפוכה בדיוק מכוח ברוטלי או מקסם וולגרי: זה הכוח של חוסר הכוח, כוח הקריאה של המחאה שעולה מהסבל שלו, נגד העולם. נגד סבל בלתי־מוצדק שנגרם ממשחקי הכוחות בעולם, הכוח להשתתף בסבל של חפים מפשע, שהוא הסימבול המרכזי של הנצרות.16
הבכי, התלונה שעולה מהצלב הוא אמירת "לא" חלשה כלפי חוסר צדק. אלוהים נמצא עם ישו על הצלב, עם הנרדף ולא עם הכוח האימפריאלי של הרומאים. לכן פאולוס אומר לקורינתים שאלוהים עשה את חוכמת העולם הזה לטיפשות, כי טיפשותו של אלוהים חכמה מחוכמת העולם וחולשתו חזקה מעוצמה אנושית. כלומר, הוא בחר אותם, את הלא משכילים, העניים, המסכנים, החולים והזרים, ה-ta me onta של העולם, כפי שפאולוס מכנה אותם ביוונית, כדי לאתגר את אלה שחושבים את עצמם למשהו או מישהו, ובקיצור: "אנשי הסובסטנציה".17 בגלל שהסולידריות של אלוהים היא עם החלשים, שהמחשבה עליהם נחשבת טיפשות בעיני העולם, האתגר שלנו הוא לראות את אלוהים מפני העניים, המדוכאים, אסירים חפים מפשע, המסכנים והחולים והנכים - לראות את אלוהים דרך חולשה, בלי סובסטנציה, ללא ישות. אין זו פעולה מזוכיסטית וגם לא דחייה של כל צורה של כוח, אלא הזדהות עם הכוח נטול הכוח של אלוהים, שהוא טיפשות בעיני העולם. קאפוטו מסביר ש"התיאולוגיה של הצלב" היא ההברקה של פאולוס, תמתיזציה של חולשת אלוהים, השערורייה של הופעתו של אלוהים כחלש. את הרעיון הפרדוקסלי הזה של פאולוס מהתנ"ך (הנוצרי) קאפוטו כורך כאמור יחד עם הספקולציה הפוסט־מודרנית של דרידה, ששאל אם ייתכן משהו "בלתי־תלוי" ללא ריבונות, צבא וכוח, שהוא לא "זה" (is) כלומר לא סובסטנטיבי, אלא "דיפרנס" שקורא לנו.18 ברם, אף על פי שדבריו של פאולוס על מלכות האלוהים תומכים לכאורה בתזה של התיאולוגיה החלשה, הוא העמיד אותה גם לרשות הרשויות עם הכוח. קאפוטו מבקר אותו לפעמים, במקומות שדבריו שייכים ל"שיח חזק"19 או, וזו עוד משמעות של כריכת שני הרעיונות יחד, שהוא קורא את פאולוס כקול חזק של טקסט קלסי דרך פילטר של קולו החלש של דרידה, כלומר, קול מינורי במובן הדלזיאני של השפעה חתרנית כלפי מסורת התיאולוגיה החזקה של הזרם המרכזי, שעומדת על המשמר סביב פאולוס.
מתוך מודעות לכך שהמעבר שהוא מנסה לקדם מתיאולוגיה של כוח אלוהי אומניפוטנטי, מהרעש של הקיום, לשקט של הקריאה הבלתי־תלויה החלשה, יגרור אנטגוניזם מצד גורמים שונים, קאפוטו מעיר בהומור שאם משטרת האורתודוכסיה תגיע אליו הוא יטפול את האשמה על שני "הקדושים": פאולוס ודרידה. הוא, קאפוטו, רק מילא אחר הוראותיהם. הוא מודע לתדמית הכמעט דמונית שנוצרה לדרידה, בעיקר על ידי גורמים מהימין,20 והוא אפילו משתמש בתדמית הזאת בעצמו בצורה הומוריסטית שנועדה לרכך אותה, למשל: "אני עומד לעשות קצר חשמלי למלכות בעזרת הדקונסטרוקציה של דרידה".21 אבל לגופו של עניין, קאפוטו מודה שהטיפול של דרידה בשפה שונה מפילוסופים אחרים בזמננו, אך הוא משתמש בפילוסופיה שלו באופן חיובי כדי לאשר את אמיתות הדת. לא רק שדקונסטרוקציה היא לא מילת גנאי,22 אדרבא, אם דרידה היה נוצרי אבנגלי הוא היה קורא לה "חדשות טובות" (אבנגליון).23 הדקונסטרוקציה הדרידיאנית עסקה אמנם גם במוות, אבל גם בשאלות הנוגעות לרעיונות הצדק, האחריות, המתנה, האירוח, הקרבה. למעשה, טוען קאפוטו, הניסוח המרתק ביותר של דרידה הוא שדקונסטרוקציה היא צדק (במובן התנגדות להרמטיות של החוק), ויותר מזאת: קאפוטו מראה שישו עצמו היה דקונסטרוקציוניסט.
כשהחיילים הרומאים השפילו את "מלך היהודים" כשאמרו לו לרדת מהצלב (לוקס 23:36-37), זה היה אירוני לדבר על מלכות. אם זוהי מלכות, הרי שהעולם עדיין לא ראה דבר כזה. זוהי האפשרות שמעניינת את קאפוטו, לזהות שלטון נטול כוח מעין זה. מלכות שכמו האל שלה נמנעת ממהותנות. בהשראת האתגר שהציבו פאולוס ודרידה, קאפוטו מתקדם צעד נוסף ומנסה לתקן את המצב שבו האלוהים של הדתות מונע משהו שחבוי מאחורי שמו. בעקבות דרידה וז'אן־לוק מריון (Marion)24 שהלכו אחר היידגר,25 קאפוטו מסיט את השם "אלוהים" ממישור ההוויה כדי לנסות להסתכל עליו לא כסיבתיות (מניע בלתי־מונע אריסטוטלי) או כנוכחות, אפילו לא במונחים של תיאולוגיה שלילית, כמצוי מעל ההוויה, שגם זה מודוס חזק, וגם לא כמיסטי כמו nomen, או מסתורי,26 אלא להביט מטה, אל תחתית, אל חורא הארצית, מלכות ה-me onta של פאולוס, להסתכל על אלוהים ב"דיפרנס" של דרידה,27 החלל או הרווח בין שני סמנים, שעובד גם על מסומנים כמו על פרקטיקות ואמונות. הוא עושה צמצום לשם אלוהים לכדי "אירוע", שמאפשר לחתוך ממנו את מה ששם אלוהים אומר באמת, בפועל, בחיים, מה שנעשה בדיבור וחשיבה עליו ללא אשליה. קאפוטו מושפע כאן גם מתפילתו של מייסטר אקהארט לאלוהים לסלק את הכינוי "אלוהים".28 קאפוטו טוען ש"האירוע" מאחורי השם הוא קריאה לצדק, שראינו אצל דרידה ופאולוס, קריאה שמורידה אותו ממרומי הטרנסצנדנטליות שלו, למטה למבוזים. שהרי המטרה של דיבור על טרנסצנדנטליות היא לא לרומם את אלוהים מנוכחות רגילה לנוכחות במישור בלתי־מושג (hyper presence) אלא להפריע להווה על ידי שוני, דיפרנס, שמאפשר לנמוכים להתעלות לשגב האלוהי. למעשה, במקום לדבר על טרנסצנדנטיות וישות, יש לדבר על ההתעקשות (insistence) של הקריאה. מהותו ועקשנותו של אלוהים זהות. אלוהים לא עומד לצד בעלי הכוח בעולם, אלא שייך לרוח שנושמת צדק. לצד הנוודים. אלוהים הוא דמות מטושטשת חסרת פנים עם סריטות ופציעות שמסמלות רעב ורדיפות, אלוהי הזרים והמהגרים, אלוהי הענווים, כדברי עמוס הנביא. הוא לא הסיבה של הקיום, אלא קול שמעורר את ה"יש", הרוח שנושמת מה יש "שם". הדיפרנס בא לזעזע את הכוליות. הדיפרנס הוא קריאה, הוא לא שולט על כלום ולא מפעיל שום סמכות. הוא הפרעה לכל מלכות שהיא, למשהו יציב שתלוי בעצמו. הרעיון מאחורי הדקונסטרוקציה הוא שיש תמיד "אולי", עם כל הפרברטיות שכרוכה בזה, אולי יש אפשרות למלכות נטולת מלכות. הוא מאיים על הנטייה האנושית לשררה.29 הדיפרנס הוא היסוד של כל המציאות ההפוכה המופלאה הזו.
קאפוטו מקשר, באופן שערורייתי (לא רק עבור בעלי האמונה אלא גם עבור אתאיסטים מסוימים), בין "דקונסטרוקציה" והאיגרת לקורינתים, ובין שני "הקדושים" דרידה ופאולוס, שתופסים מקום נכבד בהיררכיה של התזה שלו, יחד עם הנביאים וקירקגור.30 הוא הגדיר אפוא תפיסה פוסט־מטפיסית לפיה אלוהים אינו "קיים", הוא לא ישות, הוא לא כתובת שקוראים אליה, אלא משהו שקורא לנו. הוא פרובוקציה. דקונסטרוקציה אינה להיות קונפורמי עם ההווה, מסר שעובר דרך ארבעת האישים האלה, שהלכו נגד מי שמונע את "האירוע" בהווה. על הקשר הזה בנויה ההרמנויטיקה התיאו־פואטית של קאפוטו לקריאת התנ"ך.
