זיכרונותיו של דורבן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זיכרונותיו של דורבן
הוספה למועדפים

זיכרונותיו של דורבן

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אלן מבנקו

אלן מַבַּנקוּ, מן הקולות הבולטים והפופולריים ביותר בספרות הצרפתית העכשווית, נולד וגדל בקוֹנגוֹ-בּרָזָוויל, ובבגרותו עבר לצרפת. הוא פירסם רומאנים, קובצי שירה ומסוֹת. 'זיכרונותיו של דורבן' הוא ספרו המצליח ביותר, שגם זכה בפרס רֶנוֹדוֹ, מן הפרסים הספרותיים היוקרתיים ביותר בצרפת.

תקציר

"טוב, אני רק חיה, חיה הכי עלובה, בני-אדם היו אומרים 'חיית פרא', כאילו שבני-מינם לא יכולים להיות יותר חיות ויותר פראים מאיתנו"...

 בכפר קטן במעמקי היער האפריקני חיים האיש קיבַּנדי וכפילו הדורבן. בלילות, בשעה שבני-האדם נמים את שנתם, יוצא הזוג המוזר למסעות נקם ורצח, והחיה מוציאה אל הפועל את מאווייו האפלים של אדונהּ האנושי. הדורבן הוא שמספר לנו, בווידוי קצר-נשימה, מצחיק ומהורהר חליפות, איך נפרד מעולם החיות והפך לכפילו של אדם, איך ליווה אותו מילדות לבגרות, ואיך במשך שנים מתו באופן מסתורי הנערה היפה בבנות הכפר, האינטלקטואל המתנשא שלמד באירופה, ועוד רבים אחרים – עד לאותו יום של פורענות, שבו הצטווה לקטול קורבן אחד יותר מדי.

 אלן מַבַּנקוּ, מן הקולות הבולטים והפופולריים ביותר בספרות הצרפתית העכשווית, נולד וגדל בקוֹנגוֹ-בּרָזָוויל, ובבגרותו עבר לצרפת. הוא פירסם רומאנים, קובצי שירה ומסוֹת. 'זיכרונותיו של דורבן' הוא ספרו המצליח ביותר, שגם זכה בפרס רֶנוֹדוֹ, מן הפרסים הספרותיים היוקרתיים ביותר בצרפת.

 סגנונו של מַבַּנקוּ משלב את מסורת הכתיבה הצרפתית עם מסורת הסיפור בעל-פה של השפות האפריקניות. כדבריו, הספר "כתוב בשפה הצרפתית, אבל הקצב הוא קצב קונגואי". הוא מגולל לפנינו סיפור מצחיק וססגוני, ששורשיו במסורות שבטיות ובאגדות-עם, וענפיו מצמיחים כתיבה מודרנית, מבריקה ומלוטשת. אך מעבר לפולקלור ולהומור, זהו משל-חיות קלאסי, שמבקר את חברת בני-האדם, הלכודה במחזור לא-נגמר של הרג ואלימות. דווקא החיה היא שמפתחת בקרבּה אנושיוּת, לומדת חמלה ואהבה, ובסופו של דבר מקבלת את ההזדמנות לשים קץ למעגל הדמים.

 זיכרונותיו של דורבן הוא הספר הראשון בסדרת פאריז-דקאר בעריכת ניר רצ'קובסקי, סדרה שתשלב בין יצירות מופת מן הספרות הצרפתית – הקלאסית והעכשווית – לבין מיטב הספרות הפרנקופונית, הנכתבת בשאר חלקי העולם הדובר צרפתית, מאלג'יר ועד האיטי, מלבנון ועד סֶנֶגל. רצ'קובסקי, שתירגם את הספר, הוסיף לו גם אחרית-דבר.

פרק ראשון

טוב, אני רק חיה, חיה הכי עלובה, בני־אדם היו אומרים "חיית פרא", כאילו שבני־מינם לא יכולים להיות יותר חיות ויותר פראים מאיתנו, בשבילם אני סתם דורבן, ומפני שהם מאמינים רק במראה עיניים, הם בטח היו מסיקים שאין בי שום דבר מיוחד, שאני שייך למשפחת היונקים ארוכי הקוצים, וגם אומרים שאני לא יכול לרוץ מהר כמו כלב־ציד, שהעצלוּת שלי מכריחה אותי לגור קרוב לאיפה שאני אוֹכֵל

 

האמת היא שאין לי שום סיבה לקנא בבני־האדם, אני מצפצף על הכאילו־חוכמה שלהם, כי הרי הרבה שנים אני־עצמי הייתי הכפיל של האיש שנקרא קִיבַּנְדִי ומת שלשום, רוב הזמן הייתי מתחפר לא רחוק מהכפר והייתי מצטרף לאיש ההוא רק מאוחר בלילה, בשביל לבצע את המשימות המוגדרות שהוא היה מטיל עלי, ברור לי איך הייתי חוטף אם הוא היה חי ושומע אותי מתוודה כמו שאני מתוודה עכשיו, בחופשיות שבטח היתה נתפסת בעיניו ככפיוּת טובה, כי כל החיים הוא חשב לעצמו שאני חייב לו משהו, שאני סתם ניצב קטן, שהוא יכול לקבוע את גורלי כאוות נפשו, אז בסדר, אני לא רוצה למשוך את כל השמיכה לצד שלי, אבל גם אני יכול לומר אותו דבר עליו, כי בלעדַי מה הוא היה, סתם צמח מסכן, חיי האדם שלו לא היו שווים אפילו שלוש טיפות פִּיפִּי של הדורבן הזקן שמשל בנו בימים שעוד השתייכתי לעולם החיות

 

אני בן ארבעים־ושתיים, נכון להיום, ואני עוד מרגיש מאוד צעיר, אם הייתי סתם דורבן כמו אלה שמסתובבים בשדות של הכפר, לא היו לי כאלה חיים ארוכים, כי אצלנו, הדורבנים מהאזור הזה, ההיריון נמשך בין תשעים־ושלושה לתשעים־וארבעה ימים, אנחנו יכולים לחיות מקסימום עד גיל עשרים־ואחת כשאנחנו בשבי, אבל מה הטעם להעביר את החיים בהֶסגר כמו עבד, מה הטעם לפנטז על החופש מאחורי גדרות תיל, הָא, אני יודע שיש חיות עצלניות שזה מתאים להן, ששוכחות בסוף שמתיקות הדבש אף־פעם לא מפצה על עקיצת הדבורה, אבל אני מעדיף את הסיכונים של החיים ביער על־פני הכלובים שכמה מאחי כלואים בהם ומחכים להפוך לקציצות בשר בסירים של בני־האדם, ובאמת זכיתי לשבור את השיא של אריכות הימים בַּמִין שלי, להגיע לאותו גיל שהגיע אליו אדוני, אני לא אומר שהיתה קייטנה להיות הכפיל שלו, זאת היתה חתיכת עבודה, החושים שלי היו דרוכים כל הזמן, צִיַתִּי לו בלי להניד עפעף, וגם אם במשימות האחרונות התחלתי להירתע קצת, להרגיש שאנחנו כורים לעצמנו קבר, עדיין הייתי חייב לציית לו, נשאתי את מצב הכפיל כמו שצב סוחב את השריון שלו, הייתי העין השלישית, הנחיר השלישי של אדוני, זאת־אומרת שֶׁמה שהוא לא ראה, מה שהוא לא הריח, מה שהוא לא שמע, אני העברתי לו דרך החלומות, וכשהוא לא היה מגיב למסרים שלי, הייתי מתגלה לפניו בשעה שהגברים והנשים של סֶקֶפֶּמבֶּה היו יוצאים לשדות

 

נכחתי בלידה של קִיבַּנְדִי כמו אותם כפילים שנולדים יחד עם הילד שהם עתידים ללוות, באותו יום ממש, אלה כפילים מֵיטיבים, הם לא מתגלים לעיני אדונם, הם מתערבים רק במקרים מסוימים מאוד, למשל כשמוּקדָש שלהם חולה, או כשקורה לו משהו רע, הכפילים המיטיבים חיים חיים חדגוניים, האמת שאין לי מושג איך הם יכולים לסבול חיים כאלה, הם רופסים, איטיים, עסוקים בעיקר בבריחה למשמע כל רחש, ובסופו של דבר גורמת להם הגישה המטומטמת הזאת לפחד מהצללית של עצמם, שמעתי שרובם חירשים, עיוורים, ובכל־זאת אי־אפשר לתפוס אותם לא־מוכנים, הודות לחוש הריח המעולה שלהם, נֹאמר שהם שומרים על בן־האדם, מדריכים אותו, מתווים לו את התלמים שבהם ילך כל חייו, מתים כמונו באותו יום שבו מת אדונם, להעברת כוח כזה אחראי הסבא, ביום שבן־האדם נולד הזקן מתייעץ עם ההורים ואחר־כך נעלם עם התינוק מאחורי הבקתה, מדבר אליו, יורק עליו, מלקק אותו, מנענע, מדגדג, מניף באוויר, ותופס אותו ברגע שהנפש של הכפיל הטוב עוזבת את הגוף של האיש הזקן ונכנס לגוף של העולל, המוּקדש יעשה טוב כל חייו, יצטיין בנדיבותו וברוחב־ידו, ייתן צדקה למשותקים, לעיוורים, לקבצנים, יכבד את שכניו, יִלמד על צמחים בשביל לרפא חולים, וידאג להעביר את כישוריו הלאה לדורות הבאים ברגע שיצוצו על ראשו שערות לבנות, אלה חיים יותר־ממשעממים, שלא לומר משמימים, לא היה לי שום דבר לספר לך היום אילו הייתי אחד הכפילים המיטיבים האלה, שכלום לא קורה להם ואין בהם שום דבר מיוחד

 

אני שייך דווקא לקבוצת הכפילים המזיקים, אנחנו הכפילים הכי חסרי־מנוח, הכי מאיימים, גם הכי פחות נפוצים, וכמו שאתה יכול לתאר לעצמך, ההעברה של כפיל כזה יותר מסובכת, יותר מצומצמת, היא מתבצעת כשהילד בן עשר, וגם אז הדבר לא קורה מעצמו, צריך להצליח לגרום לו לשתות את משקה החניכה שנקרא מָאיַאמְווּמְבִּי, המוּקדש חייב לשתות אותו באופן סדיר כדי להיכנס למצב השיכרות שמאפשר לו להכפיל את עצמו, לשחרר את האני־האחר שלו, שִׁכפּוּל בּולמוּסי שכל הזמן מתרוצץ, דוהר, מדלג מעל נחלים, מסתתר בצמחייה, או רובץ ונוחר בבקתה של המוּקדש, אני מצאתי את עצמי בין השניים האלה, ולא בתור צופה מהצד, הרי בלעדַי לא היה יכול האני־האחר של אדוני להשביע את רעבונו הזללני והיה דועך, אני יכול לגלות לך שבניגוד להעברה של כפיל מיטיב, שבה נעשית ההקדשה בידיעתם של הורי הילד ובעידודם, בהעברה של כפיל מזיק זה לא ככה, פה נעשית ההעברה נגד רצונו של הילד, ובלי ידיעת האם, האחים, האחיות, כך אותם בני־אדם שאנחנו הופכים להתגלמות החייתית שלהם מסלקים מתוכם רגשות כגון חמלה, חרטה, רחמים, השתתפות־בצער, הם עוברים ללהטט עם האופל, וכשההעברה מסתיימת צריך הכפיל המזיק לעזוב את עולם החיות ולעבור לגור קרוב למוּקדש, לבצע בלי מחאה את המשימות שמוטלות עליו, האם ראה מישהו אי־פעם כפיל־מזיק ממרה את פיו של האיש שהוא חב לו את קיומו, הָא, זה בחיים לא קרה מאז שדורבנים זוכרים את עצמם, ולא רק לפילים יש זיכרון טוב, הנה עוד דעה קדומה של המין האנושי

אלן מבנקו

אלן מַבַּנקוּ, מן הקולות הבולטים והפופולריים ביותר בספרות הצרפתית העכשווית, נולד וגדל בקוֹנגוֹ-בּרָזָוויל, ובבגרותו עבר לצרפת. הוא פירסם רומאנים, קובצי שירה ומסוֹת. 'זיכרונותיו של דורבן' הוא ספרו המצליח ביותר, שגם זכה בפרס רֶנוֹדוֹ, מן הפרסים הספרותיים היוקרתיים ביותר בצרפת.

עוד על הספר

זיכרונותיו של דורבן אלן מבנקו

טוב, אני רק חיה, חיה הכי עלובה, בני־אדם היו אומרים "חיית פרא", כאילו שבני־מינם לא יכולים להיות יותר חיות ויותר פראים מאיתנו, בשבילם אני סתם דורבן, ומפני שהם מאמינים רק במראה עיניים, הם בטח היו מסיקים שאין בי שום דבר מיוחד, שאני שייך למשפחת היונקים ארוכי הקוצים, וגם אומרים שאני לא יכול לרוץ מהר כמו כלב־ציד, שהעצלוּת שלי מכריחה אותי לגור קרוב לאיפה שאני אוֹכֵל

 

האמת היא שאין לי שום סיבה לקנא בבני־האדם, אני מצפצף על הכאילו־חוכמה שלהם, כי הרי הרבה שנים אני־עצמי הייתי הכפיל של האיש שנקרא קִיבַּנְדִי ומת שלשום, רוב הזמן הייתי מתחפר לא רחוק מהכפר והייתי מצטרף לאיש ההוא רק מאוחר בלילה, בשביל לבצע את המשימות המוגדרות שהוא היה מטיל עלי, ברור לי איך הייתי חוטף אם הוא היה חי ושומע אותי מתוודה כמו שאני מתוודה עכשיו, בחופשיות שבטח היתה נתפסת בעיניו ככפיוּת טובה, כי כל החיים הוא חשב לעצמו שאני חייב לו משהו, שאני סתם ניצב קטן, שהוא יכול לקבוע את גורלי כאוות נפשו, אז בסדר, אני לא רוצה למשוך את כל השמיכה לצד שלי, אבל גם אני יכול לומר אותו דבר עליו, כי בלעדַי מה הוא היה, סתם צמח מסכן, חיי האדם שלו לא היו שווים אפילו שלוש טיפות פִּיפִּי של הדורבן הזקן שמשל בנו בימים שעוד השתייכתי לעולם החיות

 

אני בן ארבעים־ושתיים, נכון להיום, ואני עוד מרגיש מאוד צעיר, אם הייתי סתם דורבן כמו אלה שמסתובבים בשדות של הכפר, לא היו לי כאלה חיים ארוכים, כי אצלנו, הדורבנים מהאזור הזה, ההיריון נמשך בין תשעים־ושלושה לתשעים־וארבעה ימים, אנחנו יכולים לחיות מקסימום עד גיל עשרים־ואחת כשאנחנו בשבי, אבל מה הטעם להעביר את החיים בהֶסגר כמו עבד, מה הטעם לפנטז על החופש מאחורי גדרות תיל, הָא, אני יודע שיש חיות עצלניות שזה מתאים להן, ששוכחות בסוף שמתיקות הדבש אף־פעם לא מפצה על עקיצת הדבורה, אבל אני מעדיף את הסיכונים של החיים ביער על־פני הכלובים שכמה מאחי כלואים בהם ומחכים להפוך לקציצות בשר בסירים של בני־האדם, ובאמת זכיתי לשבור את השיא של אריכות הימים בַּמִין שלי, להגיע לאותו גיל שהגיע אליו אדוני, אני לא אומר שהיתה קייטנה להיות הכפיל שלו, זאת היתה חתיכת עבודה, החושים שלי היו דרוכים כל הזמן, צִיַתִּי לו בלי להניד עפעף, וגם אם במשימות האחרונות התחלתי להירתע קצת, להרגיש שאנחנו כורים לעצמנו קבר, עדיין הייתי חייב לציית לו, נשאתי את מצב הכפיל כמו שצב סוחב את השריון שלו, הייתי העין השלישית, הנחיר השלישי של אדוני, זאת־אומרת שֶׁמה שהוא לא ראה, מה שהוא לא הריח, מה שהוא לא שמע, אני העברתי לו דרך החלומות, וכשהוא לא היה מגיב למסרים שלי, הייתי מתגלה לפניו בשעה שהגברים והנשים של סֶקֶפֶּמבֶּה היו יוצאים לשדות

 

נכחתי בלידה של קִיבַּנְדִי כמו אותם כפילים שנולדים יחד עם הילד שהם עתידים ללוות, באותו יום ממש, אלה כפילים מֵיטיבים, הם לא מתגלים לעיני אדונם, הם מתערבים רק במקרים מסוימים מאוד, למשל כשמוּקדָש שלהם חולה, או כשקורה לו משהו רע, הכפילים המיטיבים חיים חיים חדגוניים, האמת שאין לי מושג איך הם יכולים לסבול חיים כאלה, הם רופסים, איטיים, עסוקים בעיקר בבריחה למשמע כל רחש, ובסופו של דבר גורמת להם הגישה המטומטמת הזאת לפחד מהצללית של עצמם, שמעתי שרובם חירשים, עיוורים, ובכל־זאת אי־אפשר לתפוס אותם לא־מוכנים, הודות לחוש הריח המעולה שלהם, נֹאמר שהם שומרים על בן־האדם, מדריכים אותו, מתווים לו את התלמים שבהם ילך כל חייו, מתים כמונו באותו יום שבו מת אדונם, להעברת כוח כזה אחראי הסבא, ביום שבן־האדם נולד הזקן מתייעץ עם ההורים ואחר־כך נעלם עם התינוק מאחורי הבקתה, מדבר אליו, יורק עליו, מלקק אותו, מנענע, מדגדג, מניף באוויר, ותופס אותו ברגע שהנפש של הכפיל הטוב עוזבת את הגוף של האיש הזקן ונכנס לגוף של העולל, המוּקדש יעשה טוב כל חייו, יצטיין בנדיבותו וברוחב־ידו, ייתן צדקה למשותקים, לעיוורים, לקבצנים, יכבד את שכניו, יִלמד על צמחים בשביל לרפא חולים, וידאג להעביר את כישוריו הלאה לדורות הבאים ברגע שיצוצו על ראשו שערות לבנות, אלה חיים יותר־ממשעממים, שלא לומר משמימים, לא היה לי שום דבר לספר לך היום אילו הייתי אחד הכפילים המיטיבים האלה, שכלום לא קורה להם ואין בהם שום דבר מיוחד

 

אני שייך דווקא לקבוצת הכפילים המזיקים, אנחנו הכפילים הכי חסרי־מנוח, הכי מאיימים, גם הכי פחות נפוצים, וכמו שאתה יכול לתאר לעצמך, ההעברה של כפיל כזה יותר מסובכת, יותר מצומצמת, היא מתבצעת כשהילד בן עשר, וגם אז הדבר לא קורה מעצמו, צריך להצליח לגרום לו לשתות את משקה החניכה שנקרא מָאיַאמְווּמְבִּי, המוּקדש חייב לשתות אותו באופן סדיר כדי להיכנס למצב השיכרות שמאפשר לו להכפיל את עצמו, לשחרר את האני־האחר שלו, שִׁכפּוּל בּולמוּסי שכל הזמן מתרוצץ, דוהר, מדלג מעל נחלים, מסתתר בצמחייה, או רובץ ונוחר בבקתה של המוּקדש, אני מצאתי את עצמי בין השניים האלה, ולא בתור צופה מהצד, הרי בלעדַי לא היה יכול האני־האחר של אדוני להשביע את רעבונו הזללני והיה דועך, אני יכול לגלות לך שבניגוד להעברה של כפיל מיטיב, שבה נעשית ההקדשה בידיעתם של הורי הילד ובעידודם, בהעברה של כפיל מזיק זה לא ככה, פה נעשית ההעברה נגד רצונו של הילד, ובלי ידיעת האם, האחים, האחיות, כך אותם בני־אדם שאנחנו הופכים להתגלמות החייתית שלהם מסלקים מתוכם רגשות כגון חמלה, חרטה, רחמים, השתתפות־בצער, הם עוברים ללהטט עם האופל, וכשההעברה מסתיימת צריך הכפיל המזיק לעזוב את עולם החיות ולעבור לגור קרוב למוּקדש, לבצע בלי מחאה את המשימות שמוטלות עליו, האם ראה מישהו אי־פעם כפיל־מזיק ממרה את פיו של האיש שהוא חב לו את קיומו, הָא, זה בחיים לא קרה מאז שדורבנים זוכרים את עצמם, ולא רק לפילים יש זיכרון טוב, הנה עוד דעה קדומה של המין האנושי