מפרויד עד איין ראנד

 

הפסיכואנליזה והעולם התרבותי סביבה קשורים בקשר בל יינתק, מזינים ומעצבים זה את זה, מתדיינים ביניהם ומנהלים זה עם זה שיח של ביקורת הדדית. מזווית כלשהי אף ניתן לומר שהפסיכואנליזה לא נולדה כתחום, אלא כבין-תחום. לא תיתכן תובנה פסיכואנליטית "טהורה" שאין בה השקפות עולם חיצוניות לה, מטען תרבותי והקשר חברתי ופוליטי. באותה מידה, דומה שאין בנמצא יצירת תרבות שאינה מציגה ביטוי כלשהו של שיח עם תובנות פסיכואנליטיות.

את הבין-תחומיות של הפסיכואנליזה אפשר להסביר בכך שהיא אינה כבור המתמלא מחולייתו, כלומר מקורותיה שלה אינם יכולים למלא ולהזין אותה. שום רעיון בה אינו סגור סביב עצמו, והיא עצמה תלויה בחיים המתנהלים סביבה: חיי הרוח של האדם, התרבות, הפילוסופיה והפרקטיקות החברתיות. בכל אלו שולטים, באופן חלקי לפחות, תהליכים לא-מודעים ומנגנונים נפשיים שהפסיכואנליזה היטיבה לתאר. מסיבה זו אין כל דרך לעמוד על משמעותן העמוקה של תיאוריות פסיכואנליטיות בלי להתעמק בשטחי החיים שבהם הן התפתחו, והבנת שטחי החיים האלה דלה יותר ללא המבט הפסיכואנליטי. נדמה שה"פנים" וה"חוץ" של הפסיכואנליזה מעמידים בסימן שאלה את ההבחנה בין פנים לחוץ, הן כקטגוריות מהותניות והן בחיי הסובייקט (הפסיכואנליטי).

כדי לפתח את התיאוריה שלו השתמש זיגמונד פרויד במאגר עצום של ידע ממקורות שהם חיצוניים לפסיכואנליזה: אנתרופולוגיה, אומנות וספרות, פסיכולוגיה ניסויית, מחקרי מוח, פוליטיקה ויחסים בין-לאומיים, רפואה ומדעי הטבע. אף הפילוסופיה, שבה האמין וששימשה נר לרגליו בכל קביעותיו, הכתיבה במידה רבה את התיאוריה הקלינית. הפוזיטיביזם ותיאוריית ההתאמה של האמת היו הפילוסופיה המקובלת של זמנו, ובהן האמין כל מי שזיהה עצמו עם המחנה הנאור, המשכיל והרציונלי. נדמה שפרויד דחה תפיסות אמת אחרות, אך במורכבות כתביו ובמורכבות תיאורי הנפש האנושית בהם השתלבו תפיסות אמת מגוונות ששבו והבהירו את העובדה שהנפש האנושית אינה ניתנת לרישום בשפה הומוגנית אחת, שכן תיאור אופייה ההטרוגני דורש ריבוי שפות. 

גם התובנות הקליניות מעולם לא היו רק "קליניות", מלשון הקיום הקליני כמיקרוקוסמוס מעבדתי. הן תמיד היו תלויות הקשר תרבות וחברה, ואותן הנחות קדם-חברתיות עלו והתגלו מהשיח הלא-מודע של המטופל. ניסיונו של פרויד להבין את המציאות הנפשית באמצעות כלים פסיכואנליטיים, וניסיונו להבין את המצוקה הנפשית, את הנוירוזה והפסיכוזה, את ההיסטריה והאובססיה – תמיד הצריכו הבנה מעמיקה של העולם החיצון על תרבותו, על השקפות העולם שלו ועל הפרקטיקות החברתיות שנהוגות בו. 

 ולראיה, כשהפילוסופיה השלטת בעולם הייתה פוזיטיביסטית, לבשה על עצמה הפסיכואנליזה אצטלה פוזיטיביסטית, וכשהפילוסופיה השלטת הפכה לפוסט-מודרנית, חשפה גם הפסיכואנליזה את הנחותיה האנטי-מהותניות, את הדגשיה על פרטיקולריות, שפה וחירות ואולי אף את מחויבויותיה החברתיות. היחס למגדר משקף היטב את השתנותה של הפסיכואנליזה בעקבות שינויים חברתיים. החלוקה הנוקשה לתפקידי "גבר" ו"אישה", שאפיינה את התקופה מסוף המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20, חלחלה גם לתיאוריות הפסיכואנליטיות שתפסו אימהות-אבות, נשים-גברים וסטרייטים-הומוסקסואלים באופן מקוטב ונוקשה. כל סטייה מתבנית צרה זו נחשבה פתולוגית ויוחסה לארגון אישיות בעייתי. כשהחברה המערבית הפכה לפתוחה יותר וגבולות התפקידים בין המינים היטשטשו, מיהרה הפסיכואנליזה לאמץ שינוי זה, לאוורר את תפיסת הדו-מיניות שהייתה נר לרגליו של פרויד והצמיחה תיאוריות מגדריות חדשות שתואמות לתפיסה החדשה הליברלית ושעומדות בחזית החשיבה הביקורתית נגד תפיסות מגדר שמרניות. 

עם זאת, הפסיכואנליזה לא רק מושפעת מהעולם הסובב אותה וניזונה ממנו. תובנותיה מיועדות גם לתת לו משמעות חדשה. כך עשה פרויד כשניסה להסביר יצירות אומנות, תופעות פוליטיות וחברתיות או מיתוסים היסטוריים. מאז פרויד, ביקורות התרבות והאומנות – על כל תוצריהן הרבים – מקבלות כמובן מאליו את הפרשנות הפסיכואנליטית. הפער בין התוכן הגלוי לתוכן הסמוי ובין הידע לאמת התברר כאמצעי חקירה ראשון במעלה. הרעיון שמה שידוע אינו בהכרח אמיתי ומה שאמיתי אינו בהכרח ידוע – נמצא רלוונטי לחקר הספרות, החברה והפילוסופיה. לדוגמה, רוט  מציינת: "קריאת ספרות מערבת מנגנונים נפשיים מורכבים ובחלקם הגדול בלתי מודעים ובלתי נגישים ל'אני' בחיי היום יום. לא מקרי הוא שחוקרים בתחום הפסיכואנליזה ניסו וממשיכים לנסות לבאר את תפקידו של הקורא במימוש הספרות ואת תפקידה של הספרות עבור הקורא".

למעשה, התוצרים האומנותיים והחברתיים התגלו כקרקע נוחה למדי להדגמה של התובנות העמוקות של הפסיכואנליזה ואף להוכחתן, הרבה יותר מהשיטות המדעיות המקובלות, שהיה קשה להתאימן לתובנות הפסיכואנליטיות. כך, למשל, מדגים פרויד את ההנחות הפסיכואנליטיות על השירה: "תיאורו של המשורר או מוצא השיגיון, האם עומד הוא במבחן המדע? על כך חייבים אנו להשיב את התשובה שאולי אינה צפויה, כי לאמיתו של דבר ולמרבה הצער, המצב הפוך הוא: המדע הוא שאינו עומד במבחנו של המשורר. לגבי המדע פעור עוד חלל ריק [...] המשורר מילא את הפער הזה. עדיין אין המדע תופס את משמעות ההדחקה".  

אם כן, קשרי הגומלין בין הפסיכואנליזה ל"עולם" מתקיימים כל הזמן בשתי רמות המנהלות ביניהן קשרי גומלין: ראשית, העולם, על תוצריו החברתיים, הספרותיים והאומנותיים, מגלם רעיונות פסיכואנליטיים ברמות עומק נסתרות, משמש הוכחה להם ואף עשוי להרחיב ולפתח אותם. שנית, רמות העומק הנסתרות שנחשפות משנות את משמעות תוצרי העולם. כך הופכת הפסיכואנליזה לפרדיגמת-על שמסוגלת לחשוף את הדינמיקה הנסתרת של תוצרי החברה, האומנות והתרבות. בעשותה כך, הפסיכואנליזה יכולה לתרום לדיסציפלינות החיצוניות לה אך גם להיתרם מהן, 

ואכן, בעשורים האחרונים חלו שינויים משמעותיים ביחסים שבין התוצרים התרבותיים והחברתיים לבין הפסיכואנליזה. העמדה המסורתית הפסיכואנליטית שהרבה פרויד להשתמש בה הייתה ניתוח התוצרים מעמדה מפרשת ובעלת סמכות. לדוגמה, הדמויות ועולמו הפנימי של המחבר הפכו למטופלים השוכבים על הספה, ותפקיד הפסיכואנליטיקאי הוא לפרש את הדינמיקה הנסתרת (עבור הקורא) כאילו הוא, הפרשן, מחזיק במפתח לאמת. עמדה זו מחלחלת גם לכתיבה הפסיכואנליטית הרווחת בקרב שותפיו של פרויד וממשיכיו עד המחצית השנייה של המאה ה-20. בעקבות שינויים בתפיסת האמת ובעקבות הפוסט-מודרניזם, במחצית השנייה של המאה ה-20 פינתה גישה זו את מקומה לגישה בין-תחומית שעל פיה הדיסציפלינות השונות (כגון מחקר הספרות) חולקות מתודולוגיה ומצע חווייתי משותפים, ובין שתיהן מתקיים מפגש ודיאלוג פתוח וחי. שינוי זה בחשיבה מהדהד כמובן את השינוי בגישה הטיפולית, מתפיסת הטיפול של אובייקט יודע-כול וסמכותי המטפל בסובייקט, למפגש בין שני סובייקטים שלכל אחד מהם צרכים ורגשות בלתי מודעים המתבטאים במפגש הטיפולי. 

סדרת "נרקיסוס – סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות" עוסקת בחיבורים הרבים והמורכבים שבין הפסיכואנליזה לתחומי ידע אחרים, ובהם ספרות, אומנות, פילוסופיה, חברה והיסטוריה. מטרתה להביא בפני הקוראים את הכתיבה העשירה והמגוונת של מטפלים וחוקרים ממגוון תחומים ואסכולות בישראל, העוסקים בפסיכואנליזה בהקשריה התרבותיים. באמצעות במה זו אנו מקווים לעודד ולהמריץ שיח מחקרי המתרכז בחשיבה הפסיכואנליטית הבין-תחומית באמצעות דיאלוג פורה בין הפסיכואנליזה לדיסציפלינות אחרות. 

ספרו של עודד גולדברג, מפרויד עד איין ראנד – פרקים בתולדות רגש האשמה בעידן הקפיטליסטי, עוקב אחר האופן שבו הובן רגש האשמה במחצית השנייה של המאה ה-20 באמריקה, בדגש על השפעתה הניכרת של הפסיכואנליזה על הבניה זו. החקירה מתחילה בפרויד, שהקדיש תשומת לב רבה להבנה של רגש זה, והוא משמש מרכיב חשוב ומרכזי בשיח הפרוידיאני. 

בהמשך עוקב הספר אחר השפעת השיח הפסיכואנליטי על השיח הקפיטליסטי האמריקאי הפופולרי בשני הקשרים: האחד הוא שיח הצרכנות כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתביו של אחד מדובריה הבולטים של תרבות הצריכה, הפסיכולוג ד"ר ארנסט דיכטר, והאחר הוא שיח העזרה העצמית, סוגה ייחודית המשקפת באופן מובהק את הרוח הקפיטליסטית האמריקאית. בשתי הדוגמאות מוטמעים לתוך השיח הקפיטליסטי היגדים, נרטיבים ורעיונות מתוך הפסיכואנליזה שנועדו לצמצם את השפעת רגש האשמה לטובת תחרות חופשית בשוק החופשי ולטובת צרכנות משוחררת מעכבות מסורתיות. הספר מראה כיצד נעשה שימוש בשיח הפסיכואנליטי כדי לצמצם את השפעתו של רגש האשמה, שהוא מכשול עבור הכלכלה והתרבות הקפיטליסטיות. נוסף על כך, הוא מראה שרעיונות פסיכואנליטיים עברו טרנספורמציות כשנעו מההקשר הקליני אל הקשרים תרבותיים אחרים, כגון שיח הצרכנות והשיח הטיפולי הפופולרי, ונשזרו יחד עם שיחים אחרים המאפיינים את התרבות הקפיטליסטית. 

 

תודות 

ספר זה מבוסס על עבודת דוקטורט שנכתבה במסגרת התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן. התוכנית, על מוריה ותלמידיה, היא בית גידול חם ומאתגר שאפשר את כתיבתה. אני מודה מקרב לב למי שעמד בראש התוכנית ואף הנחה אותי בכתיבת העבודה, הפרופ' אבי שגיא, שהשראתו, רוחו ורעיונותיו ליווני בכל שנות הכתיבה. תודה עמוקה וחוב גדול אני חב לד"ר דרור ינון, שהנחה אותי גם הוא ושחוכמתו ובהירותו המחשבתית היו לי לעזר רב, ולפרופ' משה צוקרמן, על הנחייתו המפרה, הנדיבה והמאפשרת. כמו כן, אני מודה לד"ר ענר גוברין, ראש מסלול פסיכואנליזה ופרשנות, על התמיכה, העידוד והעזרה הרבה בהוצאה של פרויקט זה אל הפועל. תודה לכל מורי התוכנית בעבר ובהווה על העזרה בשלביו השונים של המחקר ולראש התוכנית, פרופ' אד גרינשטיין, שבלי תמיכתו לא היה ספר זה יוצא לאור. תודה לאמיר עצמון על תרגום הטקסטים באנגלית.

כתיבת ספר היא מסע אישי מאוד, אולם הוא אינם יכול להתקיים בלא רשת של תמיכה חברתית המאפשרת אותו. חברים ועמיתים רבים סייעו בידי בדרכים שונות; לחשוב, לנסח, לערוך, לכתוב, לתקן, להתמיד ולדבוק בכתיבת הספר ואני מודה להם על כך בכל ליבי: מיכל הירשברג, ד"ר ילנה בכטינסקי, איילת מורגנשטרן, יורם ביטון, כוכי שלזינגר, אורה קניג גורפינקל ורני לוי. 

אחרונים ויקרים, שתודתי להם חורגת הרבה מעבר לספר זה, הם בני משפחתי, הוריי האהובים שהם סלעי ומצודתי בכל אשר אפנה, אכתוב ואפעל, אחיי שלומית, בני ועמוס, שאחאותו ורעותו הם לי בבחינת אוצר, ויותר מכול לניצן ושלו, ילדיי היקרים והמתוקים מדבש, שבכישרונם ובנדיבותם אף סייעו לי רבות בהכנת כתב היד לספר שלפניכם. 

 

 

 

 

לַבָּז אֵין שׁוּם טְעָנוֹת כְּלַפֵּי עַצְמוֹ.

מוּסַר כְּלָיוֹת זָר לַפַּנְתֵּר הַשָּׁחֹר.

דָּג הַפִּירַנָה לֹא מְפַקְפֵּק בְּצִדְקַת מַעֲשָׂיו.

נְחַשׁ הַפַּעֲמוֹנִים מְקַבֵּל אֶת עַצְמוֹ לְלֹא סְיָג.

 

ויסלבה שימבורסקה

 

 

 

 

 

 

 

 

"כאשר מתעוררת האשמה, דמיינו שאתם מחבקים אותה כאילו הייתה חבר ותיק ואומרים, 'היי, חבר. אני כל כך שמח שאתה כאן, כי אתה סימן לכך שעשיתי משהו נכון בשביל עצמי'".  

עצה זו, מפיה של המאמנת ומחברת רבי המכר שריל ריצ'רדסון (Richardson), מייצגת במידה רבה את מה שמכנה הסוציולוגית ארלי הוכשיילד (Hochschiled) "הכללים הרגשיים" (Feeling Rules)  ביחס לרגש האשמה הנוהגים במחצית השנייה של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. על פי קטע קצר זה, רגש האשמה הוא באופן פרדוקסלי סימן עבור האדם לכך שהוא עושה את הדבר הנכון ושעליו להמשיך ולפעול באותו האופן שעורר בו את רגש האשמה. כחמישים שנה קודם לכן כתב מבקר התרבות פיליפ רייף (Rieff), בספרו שעוסק בהשפעתו של פרויד על התרבות, שבניגוד לעבר ובהשפעתו של פרויד "כמעט לא ניתן להתייחס לתחושת האשמה כמדד מהימן לקיומן של עבירה ממשית וחרטה מוצדקת". 

ספר זה מבקש לדון בתהליכים שהובילו לעיצוב "כללים רגשיים" אלו ובשיח שהתפתח על אודות רגש האשמה במחצית השנייה של המאה ה-20, שכן כפי שמציין ההיסטוריון פטר סטרנס (Stearns), שיח זה שונה מאוד מהשיח שהיה מוכר קודם לכן בחברה הדתית ובחברה הוויקטוריאנית בכל הנוגע לרגש זה.  הדיון יתמקד בשתי תופעות תרבותיות מרכזיות ועמוקות שהתרחשו בתקופה זו: האחת היא הקפיטליזם הצרכני, דהיינו הצורה שלבש המבנה הכלכלי, החברתי והקפיטליסטי בתקופה זו. הספר מתמקד בהיבטים התרבותיים של מבנה חברתי כלכלי זה, שכן הקפיטליזם אינו רק שיטה כלכלית אלא גם, ואולי בעיקר, מבנה תרבותי.  במושג תרבות הכוונה היא להגדרתו הקלאסית של קליפורד גירץ (Geerts), שעל פיה התרבות היא "דפוס משמעויות הנמסר בדרך היסטורית ומגולם בסמלים, מערכת של מושגים העוברת במורשת ומתבטאת בצורות סמליות, המשמשת אמצעי למסירה, לשמירת ההמשכיות ולפיתוח הדעות והעמדות של בני אדם ביחס לעולם". 

התופעה האחרת היא הפסיכואנליזה. במושג פסיכואנליזה הכוונה אינה רק לתיאוריה המדעית ולפרקטיקה הקלינית, אלא לשיח הפסיכואנליטי שהתפשט במחצית השנייה של המאה ה-20 אל כל מרחבי החברה והתרבות והשפיע עליהן באופן העמוק ביותר, כפי שמנסח זאת פול ריקר (Ricoeur): "זה האופן שבו שייכת הפסיכואנליזה לתרבות המודרנית. בכך שהיא מפרשת את התרבות היא גם מעצבת אותה; בכך שהיא מעניקה לתרבות מכשיר לבחינה-עצמית, היא מטביעה בה חותם בל-יימחה".  

רבים אף הצביעו על כך שהשיח הפסיכואנליטי היה אחד היסודות העיקריים שיצרו את מה שמכונה "השיח הטיפולי", אחד השיחים העיקריים שבאמצעותו מכונן האדם המערבי את זהותו מאז המחצית השנייה של המאה ה-20.  שיח זה, כפי שמנסחת זאת אווה אילוז "עיצב מחדש את המישור העמוק ביותר של סמלי הזהות, וסמלי זהות אלו הם ששימשו לניסוחו של הסגנון הרגשי החדש". 

הטענה שבה מבקש הספר לדון היא שהתרבות הקפיטליסטית במחצית השנייה של המאה ה-20 נזקקה לשיח שיפחית מהשפעתו של רגש האשמה על התנהגותם של בני אדם, ושהפסיכואנליזה והשיח הטיפולי בכלל תרמו ליצירתו של שיח זה. רגש האשמה מציב בעיה בפני התרבות הקפיטליסטית בשני הקשרים מרכזיים. הראשון הוא האתוס הקפיטליסטי עוד מימיו של אדם סמית, הדוגל בהתנהגות המונעת על ידי אינטרס אישי ומוכוונת להשגת רווח. תפיסה זו דוגלת בהצבת האינטרס האישי כמניע הלגיטימי היחיד של האדם בהתנהגותו הכלכלית. רגש האשמה, כפי שהוא מוכר בתרבות המערבית היודו-נוצרית, עלול להקשות על בני אדם לפעול על פי אתוס זה. ההקשר השני שבו רגש האשמה מצוי במתח עם התרבות הקפיטליסטית הוא הערך המרכזי המוקנה לצרכנות בתרבות הקפיטליסטית במחצית השנייה של המאה ה-20. התרבות הצרכנית מעלה על נס שחרור מעכבות וסיפוק מיידי של דחפים ושל תשוקות. רגש האשמה עלול להיות מכשול בפני מימוש התנהגות צרכנית אידאלית זו. ניתן להציג את הטיעון גם באופן הבא: כדי לתפקד היטב במערכת כלכלית ותרבותית קפיטליסטית, בני אדם צריכים לאמץ ולהפנים שיח המפחית את השפעת רגש האשמה על התנהגותם. 

הספר מתמקד באופן שבו מיוצג רגש האשמה בשני שיחים, השיח הקפיטליסטי והשיח הפסיכואנליטי, ובמפגש ביניהם, באטיולוגיה המיוחסת לו, באופן ההתמודדות עם רגש זה, במסמנים שלו, במטאפורות שנקשרות אליו ובנרטיבים שנבנו על אודותיו. מטרת המחקר היא לעקוב אחר האופן שבו התפתח השיח על אודות רגש האשמה בתיאוריה הפסיכואנליטית בארצות הברית ולהצביע על ההקשר התרבותי שבו התפתח שיח זה, כלומר התרבות הקפיטליסטית האמריקאית. כמו כן יידון האופן שבו שיח זה על אודות רגש האשמה הוטמע בתרבות הפופולרית המאפיינת את התרבות הקפיטליסטית הצרכנית בארצות הברית באותה תקופה, ובתוך כך יידונו גם התמורות והטרנספורמציות שעברו מושגים והיגדים שמקורם בשיח הפסיכואנליטי במעבר אל שדות השיח הפופולריים ובמפגש עם שיחים אחרים שבהם נשזר.

 

רגשות תרבות ושיח

הפילוסוף רום הרה (Harré), העוסק בהבניה התרבותית של רגשות, טוען כי אחד המכשולים הניצבים בפני המחקר הפסיכולוגי בנושא רגשות הוא התפיסה המייחסת להם ממשות אונטולוגית. על פי תפיסה זו, רגשות הם ממשויות טבעיות המעוגנות בגוף, ומילים כגון אהבה, שנאה, אשמה וכיו"ב מצביעות עליהם, אך הם קיימים ללא תלות בשפה המתארת אותם ומנותקים ממנה. השפה רק מצביעה על ישויות אלו ומעניקה להן שם.  כמו כן, על פי גישה זו, רגשות הם תופעה פסיכולוגית ופיזיולוגית פרטית קדם-חברתית ובלתי תלויה תרבותית. גישה זו אופיינית לדיון על רגשות במסורת המערבית. היא רווחת בשפת היום-יום והיא זו שאומצה על ידי הוגים, מדענים ופסיכולוגים כגון ג'יימס, דארווין ופרויד. עם זאת, בשנות ה-80 החלו חוקרים מתחומים שונים, כגון סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, פילוסופיה ובלשנות, להטיל ספק בגישה זו. אנתרופולוגים כגון קתרין לוץ (Lutz) ולילה אבו לחוד (Abu-Lughud),  סוציולוגים כגון ארלי הוכשיילד  ואווה אילוז,  בלשנים כגון אנה ויירז'ביקה (Wierzbicka)  ופילוסופים כגון רום הרה וקלייר ארמון ג'ונס (Armon-Jones)  הראו שעצם הקטגוריה "רגש" היא הבניה תרבותית שאינה קיימת בכל השפות ובכל התרבויות, ושישנן תרבויות שבהן בני אדם חווים את חייהם, את עצמיותם ואת יחסיהם עם הסביבה בלי להידרש לקטגוריה זו. מעבר לכך חוקרים אלו ורבים אחרים הדגישו את היותן של החוויות הרגשיות השונות תלוית הקשר תרבותי, חברתי ולשוני.

 הגישה ההבנייתית בחקר רגשות מבוססת על כמה אסטרטגיות מחקריות. הראשונה היא השוואה בין-תרבותית המראה כיצד האופן שבו חושבים בני אדם על רגשות בכלל ועל רגשות מסוימים בפרט משתנה מחברה לחברה, וכיצד הדבר קשור למבנים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים המתקיימים באותה חברה. האסטרטגיה השנייה היא היסטוריזציה של רגשות, כלומר הצבעה על האופן שבו בתקופות שונות התפתחו קטגוריות רגשיות חדשות שעיצבו מחדש את עולמם הרגשי של בני התקופה. האסטרטגיה השלישית היא ניתוח השיח הדן ברגשות בחברות ובתרבויות שונות. אסטרטגיה זו מדגישה את תפקידה של השפה בהבניה התרבותית של רגשות.

הגישה ההבנייתית בנוגע לרגשות מדגישה את העובדה שכל חוויה רגשית מכילה בתוכה מרכיב קוגניטיבי שפתי הנוגע להערכה ולשיפוט של המציאות. רגשות קשורים תמיד ליחסים חברתיים מציאותיים או מדומיינים. למשל, כדי לחוש עצב האדם בוחן את המציאות החברתית ומעריך אותה, ורק לאור הערכה זו מתעורר רגש העצבות. הערכה זו אינה הערכה פרטית אלא נובעת מנורמות תרבותיות מופנמות ומשיפוטים באשר למצב העניינים הרצוי. נוסף על כך, התרבות מעצבת את מה שמכנה הוכשיילד "כללים רגשיים" (Feeling Rules), שבאמצעותם לומד האדם מה ראוי להרגיש, באילו סיטואציות, מהן ההתנהגויות הראויות שמבטאות רגש זה ועוד. בתהליך הסוציאליזציה בני התרבות מפנימים חוקים אלו ונוהגים על פיהם. ההיבט הקוגניטיבי נוגע גם לשיומו של הרגש וגם בו ממלאת התרבות תפקיד מרכזי. האדם מזהה את רגשותיו מתוך מאגר המילים המצוי בשפתו, שתואם את ההערכה שביצע באשר למצב העניינים. מאגר זה משתנה מתרבות לתרבות ומשפה לשפה. אדם אינו יכול לחוות רגש שלא נכלל בלקסיקון הרגשי שאותו מספקת לו התרבות. 

הבדלים בין-תרבותיים בשיומם של רגשות זכו לחיזוק מצד בלשנים כגון זולטן קובסס (Kovecses). קובסס חקר את האופן שבו תרבויות שונות עושות שימוש במטאפורות שונות כדי לתאר חוויות רגשיות. קובסס מייחס תפקיד מרכזי לתופעות פיזיולוגיות בעיצוב המטאפורות העוסקות ברגשות. היבט אוניברסלי זה משותף לכל השפות, אולם מעבר למצע משותף זה, קובסס עומד על ההבדלים באופן שבו מעוצבות המטאפורות בשפות השונות. טענתו היא שמטאפורות לא רק מתארות את החוויה הרגשית, אלא במידה רבה מבנות אותה, ועל כן דוברי שפות שונות יחוו חוויות רגשיות שונות. טענה זו, שעל פיה השיח לא רק מתאר אלא גם מכונן את החוויה הרגשית, חוזרת באופנים שונים אצל מי שעסקו בנושא זה. ההסטה של הדיון על רגשות מהמישור הפסיכולוגי למישור החברתי מדגישה את התפקיד שיש לרגשות באינטראקציות בין-אישיות וכן ביחסים חברתיים ופוליטיים, ובכלל זה יחסים של כוח במובן שאותו תיאר פוקו. דבריו של האנתרופולוג ריצ'ארד שוודר (Shweder) מסכמים היטב את הגישה ההבנייתית ביחס לרגשות. הוא כותב:

 

"רגשות" אינם "מושגים" או "דברים" או "מונחים" בשפה מסוימת. הם מבנים נרטיביים מורכבים המעצבים את החוויה הגופנית והאָפקטיבית ומקנים לה משמעות – חוויה זו... כרוכה בסיפורים המאפשרים לנו לדבר על מה שאנו מרגישים. 

 

שוודר מדגיש שאף שייתכן כי קיים מצע פיזיולוגי משותף, מבנים נרטיביים וסכמות פרשניות אלו משתנים מתרבות לתרבות ומשפה לשפה. הוא מדגיש שהסכמות והנרטיבים הם חלק אינטגרלי מהחוויה הרגשית עצמה, ולא ניתן לדבר על רגשות במנותק מהם. הפרשנות שמעניק האדם לתחושותיו היא חלק אינטגרלי מהחוויה עצמה. פרשנות זו אינה פרשנות אישית, אלא מוכתבת במידה רבה על ידי התרבות. הפילוסוף צ'רלס טיילור (Taylor) מדגים טענה זו באמצעות רגש האשמה. על פי טיילור, החוויה שחווה אדם שקושר בין רגש האשמה למעשה לא ראוי שונה מזו של אדם שרואה ברגש האשמה תוצאה של משקעי ילדות. טיילור לא מציין זאת במפורש, אולם באפשרות השנייה הוא רומז לסכמה הפרשנית שהוצעה על ידי הפסיכואנליזה לרגש זה, ושקושרת בין רגש האשמה לתסביכים ילדיים. טענתו של טיילור היא שההסברים השונים שנותן האדם לתחושות שמתעוררות בו משפיעים מניה וביה על החוויה עצמה. לא ניתן לנתק את החוויה הרגשית מהאופן שבו היא מתוארת בשיח, משל הייתה אובייקט הנתון לפרשנות. הוא מסכם בקביעה שאנשים המחזיקים באוצרות מילים הנבדלים מאוד אלו מאלו חווים סוגים שונים למדי של רגשות, שאיפות ורגישויות, של תביעות מוסריות ואחרות וכן הלאה.   

בדומה לכך, ספר זה דן בשיח על אודות רגש האשמה מתוך הנחה ששיח זה עיצב במידה רבה את חוויית האשמה, ולא רק תיאר וניתח אותה. עובדת היותו של השיח הפסיכואנליטי מושרש באופן עמוק בשיח המדעי והפופולרי כאחד הביאה לכך שהנרטיבים, המטאפורות והסכמות הפרשניות שהוא הציע הפכו לחלק מחוויית האשמה עצמה ו"הכללים הרגשיים" שחלים עליה. 

 

הפסיכואנליזה כמובן לא הייתה היחידה שהשפיעה בתקופה זו על השיח החדש על אודות רגש האשמה. הגותו של ניטשה, למשל, השפיעה ללא ספק על עיצוב שיח זה. גם האקזיסטנציאליזם הרבה לעסוק ברגש האשמה, במקורו, בחשיבותו ובהשלכותיו, וכמובן גם השיח הדתי. הספר לא דן בהשפעתם של שיחים אלו, אלא מתמקד רק בהשפעת הפסיכואנליזה והשיח הטיפולי שהתפתח בעקבותיה. מיקוד זה נובע ממרכזיותו של השיח הפסיכואנליטי בתרבות האמריקאית בתקופה זו ומהשפעתו החברתית העמוקה והרחבה על תרבות זו, ובעיקר על האופן שבו ניסחו בני אדם את האמיתות על אודות עולמם הרגשי והנפשי. בשנות ה-60 תיאר הסוציולוג פטר ברגר (Berger) את השפעתה של הפסיכואנליזה והדגים זאת באמצעות ההתייחסות לרגש האשמה. הוא כותב:

 

באירופה של ימי הביניים, רק מטורף היה מכחיש את קיומו של דיבוק על ידי שדים; דיבוק על ידי שדים היה אחת העובדות המובנות מאליהן בחיי היום-יום [...]. נראה שכמה מהנחות היסוד של הפסיכואנליזה הפכו להיות מובנות מאליהן באופן דומה. בשל כך, סביר שהטלת ספק בקיומו של הלא-מודע במסגרת כינוס של אמריקאים בעלי חינוך אקדמי תקנה לאדם תעודת אי-שפיות באותה מידה שתעשה זאת הטלת ספק בתפיסה שעל פיה מחלות נגרמות על ידי חיידקים. כאשר אמריקאים בעלי חינוך אקדמי מפרשים את עצמם, הם מכירים את עצמם כבעלי לא-מודע כעובדה בלתי מעורערת. מעבר לכך, הם אפילו מחזיקים בסברות ספציפיות למדי באשר לתכולתו של האיבר הנוסף הזה. למשל, הם נוטים מראש להודות בקיומה של אשמה לא-מודעת ולצפות לכך שזו תתפרץ החוצה בשלב מסוים. 

 

ראיה להשפעתה של הפסיכואנליזה על התמורות שהתחוללו בשיח על רגש האשמה היא גם העובדה שמבקריה של הפסיכואנליזה בתקופה זו ביקרו אותה על האופן שבו היא ניסחה מחדש את האמיתות על אודות רגש זה. הפילוסוף מרטין בובר הקדיש לנושא זה את ההרצאה שנשא בשנת 1957 בבית הספר לפסיכיאטריה בוושינגטון. בובר ביקר את הפסיכואנליזה וטען בפני שומעיו כי היא זו שגרמה לכך ש"מקובל לחשוב כי כבר הוכח שאין אשמה ממשית אלא רגשות אשמה ומוסכמות אשמה בלבד".  ביקורת דומה נמתחה על הפסיכואנליזה בשנות ה-50 וה-60 מצד גורמים כנסייתיים שגינו את האופן שבו עסקה הפסיכואנליזה ברגש האשמה.  הטענה החוזרת מצד מבקרים אלו הייתה כי בהשפעת השיח הטיפולי בכלל והשיח הפסיכואנליטי בפרט, רגש האשמה הפך מאמצעי שבעזרתו בוחן האדם את מעשיו לאור מערכת ערכיו המוסריים לביטוי לפתולוגיה שבה האדם מכפיף את עצמו להשפעות חברתיות ותרבותיות. 

 

פסיכואנליזה וקפיטליזם

בכתיבה על אודות הקשר בין השיח הפסיכואנליטי והקפיטליזם ניתן לזהות מגמות אחדות. האחת רואה בשיח הפסיכולוגיסטי, ובתוכו גם בפסיכואנליזה, יסוד המערער את החברה ואת התרבות, שובר מסגרות מסורתיות ומנתק את הפרט מהקשרו החברתי והתרבותי.  לעומת זאת, אחרים רואים בשיח זה שיח שמרני וממשטר, ובפסיכואנליזה הם רואים טכניקה סמויה של הפעלת כוח. פוקו הוא הדמות המרכזית המייצגת מגמה זו, אך ישנם גם אחרים.  לצד שתי מגמות אלו, המשקפות מימד ביקורתי נורמטיבי, יש המתארים את היחסים של השיח הפסיכותרפויטי והקפיטליסטי במנותק משאלה זו, ובוחנים את ההקשרים התרבותיים שבה צמחה הפסיכואנליזה באופן היסטורי. כתיבה זו מתרכזת בעיקר בהתפתחות הפסיכואנליזה בארצות הברית, והיא עוסקת בשאלה מה גרם להתפשטותה ולכוחה התרבותי העצום של הפסיכואנליזה בארצות הברית.   

נוסף על שלוש מגמות אלו, המתבוננות השתי התופעות, הקפיטליזם והפסיכואנליזה, כשתי תופעות חברתיות ותרבותיות ומנסות להבין את הקשר ביניהן, ישנה מגמה רביעית אשר נציגיה הבולטים הם הוגי אסכולת פרנקפורט.  אלו אימצו את הפרספקטיבה הפסיכואנליטית וניסו להבין ולבקר בעזרתה את התרבות הקפיטליסטית. מכיוון אחר לגמרי ביקר כריסטופר לאש (Lasch) גם הוא את החברה האמריקאית ועשה שימוש בין השאר במונחים פסיכואנליטיים כדי לעמוד על חולייה של חברה זו. 

רבים מהכותבים שהוזכרו כורכים יחד את הפסיכואנליזה עם כל מה שקשור בעיניהם לשיח הפסיכולוגיסטי, כגון קבוצות לעזרה עצמית, תוכניות אירוח וייעוץ ארגוני. מעטים הם הכותבים שעסקו בפסיכואנליזה באופן ספציפי בהקשר זה.

ספר זה מבקש להוסיף נדבך לספרות ענפה זו, ובפרט לזו המבקשת לתאר את אופני ההתקבלות וההפצה של השיח הטיפולי במחצית השנייה של המאה ה-20, בעיקר בארצות הברית. אף על פי שהספר נסמך במידה רבה על עבודות קודמות, הוא מבקש להציע נקודת מבט ייחודית בכמה מובנים: ראשית, בניגוד לאילוז, רוז ואחרים, שכרכו יחד את כל ענפיו וביטוייו הפופולריים, המדעיים, והקליניים של השיח הטיפולי וטענו לרציפות ולדמיון בין ענפים אלו, ספר זה מבקש גם לעקוב אחר השינויים והטרנספורמציות שעבר השיח הטיפולי כאשר שינה את מיקומו ואת אלו העושים בו שימוש. הספר מבקש להצביע על כך שמשמעותם של היגדים נגזרת מתוך ההקשר שבו הם נאמרים, בין שמדובר בהקשרים תוך-שיחיים ובין שמדובר בהקשרים חברתיים, פוליטיים וכלכליים.

שנית, הספר מבקש להראות כי למעשה, לא ניתן להצביע במציאות על "שיח טיפולי" מזוקק, שכן שיח זה לעולם מעורב ונשזר בשיחים אחרים המושפעים על ידו ומשפיעים עליו בעת ובעונה אחת. חלקו הראשון של הספר דן בתמורות שחלו בתוך השיח הפסיכואנליטי על אודות רגש האשמה כאשר הוא נדד מאירופה לאמריקה, והטענה המועלית בו היא כי תמורות אלו קשורות להקשר החברתי הפוליטי והכלכלי שבו פעלה הפסיכואנליזה האמריקאית. בחלקו השני הספר מנסה לתאר את האופן שבו נשזר השיח הטיפולי בשיחים אחרים ואת המשמעויות החדשות שהתהוו בעקבות שזירה זו. הוא מבקש להצביע על הטרנספורמציות שעבר השיח הפסיכואנליטי במעבר משיח מדעי לשיח פופולרי ומהקליניקה לאתרים תרבותיים אחרים, וכן על המפגש שלו עם שיחים אחרים, כגון שיח הצרכות, ועל האופן שבו הם משתלבים זה בזה. הספר מבקש להצביע על המשמעויות החדשות שניתנו להיגדים, לנרטיבים ולמטאפורות שמקורם בפסיכואנליזה, שנדדו אל אתרים תרבותיים פופולריים ונארגו יחד עם היגדים שמקורם בשיחים אחרים. 

הספר מבקש לדון בהתפתחות השיח הפסיכואנליטי תוך התייחסות להתפתחויות פנימיות שהתרחשו בפסיכואנליזה פנימה, ובה בעת גם להקשר החברתי-תרבותי שבו התרחשו התפתחויות אלו. ניקולס רוז מסווג את הכתיבה ההיסטורית על אודות התפתחותה של הפסיכולוגיה לשתי מגמות. הראשונה מתארת את התפתחות הפסיכולוגיה כהתפתחותו של מדע שבו אמיתות הולכות ונחשפות, תוך סינון הנחות ותיאוריות מוטעות מהעבר, עד לביסוסן של התיאוריות הפסיכולוגיות הנוכחיות הנתפסות כאמיתיות. כתיבה מסוג זה היא כתיבה פנימית, המבססת את הזהות העצמית של הדיסציפלינה כמדע ומתעלמת מההקשר החברתי-תרבותי שבו נוסחו אמיתותיה של הפסיכולוגיה. מנגד קיימת כתיבה היסטורית-ביקורתית הרואה בהתפתחות הפסיכולוגיה השתקפות של האתוס הקפיטליסטי המבקש לתמרן בני אדם לצרכיו ולמטרותיו. על פי תפיסה זו, הפסיכולוגיה אינה אלא תוצאה של השפעות חיצוניות שעיצבו את דרכה ואת התפתחותה.  הספר שלפניכם מבקש להתגבר על שתי מכשלות אלו. הטקסטים הפסיכואנליטיים ינותחו הן בהקשרם הפסיכואנליטי הפנימי, אגב התייחסות לתמורות התיאורטיות, הפוליטיות, המוסדיות והשיחיות שאירעו בפסיכואנליזה עצמה, והן להקשר החברתי-תרבותי הרחב שבו הם נוצרו, וזאת בניסיון לעמוד על הזיקה בין השניים. 

נוסף על כך, בשונה ממחקרים קודמים שעסקו בפסיכואנליזה או בשיח הטיפולי באופן כללי, מחקר זה עוקב באופן מדוקדק אחר מושג אחד ואחר השימושים שנעשו בו במסגרת שיח זה. רגש האשמה תפס מקום מרכזי מאוד בתיאוריה הפסיכואנליטית, ולכן הוא נקודת מוצא חשובה לדיון בהקשר החברתי והתרבותי של הפסיכואנליזה. חשוב מכך, אצל פרויד וחלק ממשיכיו רגש האשמה הוא נקודת המפגש בין הפרט לחברה ולתרבות, ועל כן אך טבעי שדיון בהקשר החברתי והתרבותי של הפסיכואנליזה ייסוב סביב רגש זה. 

 

הפסיכואנליזה כשיח

בספר שעוסק באופן שבו התקבלה הפסיכואנליזה בארצות שונות, ההיסטוריונית אדית קורצוויל (Kurzweil) קובעת שריבוי התיאוריות הפסיכואנליטיות והשונות ביניהן מוכיחים בין היתר, שחסידיו של פרויד "מאוחדים מבחינה מקצועית יותר מאשר מבחינה רעיונית".  קורצוויל מצביעה על כך שקשה למצוא מכנה משותף תיאורטי רחב בין הזרמים השונים שהתפתחו בפסיכואנליזה לאורך כמאה שנות קיומה. זרמים שונים בפסיכואנליזה הניחו הנחות יסוד אפיסטמולוגיות ואונטולוגיות שונות מאוד זה מזה ותיארו באופן שונה את נפש האדם.  קורצוויל רואה את המכנה המשותף של כל הזרמים בפסיכואנליזה בכך שהם עוסקים באותו מקצוע. ספר זה מבקש להוסיף על כך שלבד מהעובדה שהמסמן "פסיכואנליזה" מצביע על פרקטיקה משותפת, הוא גם מצביע על "שיח" משותף שבו משתתפים כל מי שרואים את עצמם חלק מתנועה זו. למעשה, קורצוויל עצמה רומזת למכנה משותף זה כאשר היא מכנה את הפסיכואנליטיקאים בשם פרוידיאניים, ובכך מצביע על אחד מכללי השיח הפסיכואנליטי, והוא היותו של פרויד נקודת ייחוס בעלת מעמד יוצא דופן בשיח זה. כדי להבהיר את הכוונה ואת האופן שבו מחקר זה מתייחס לשיח הפסיכואנליטי, נדון במושג זה בקיצור נמרץ. 

אף על פי שמושג השיח שכיח מאוד בשני העשורים האחרונים במדעי החברה והרוח, ואף שהחליף במידה רבה את מושגי האידאולוגיה והתרבות, הגדרתו אינה ברורה.  למרות זאת, ישנם מאפיינים מקובלים אחדים הנקשרים אליו. חוקר התרבות סטיוארט הול (Hall) הגדיר את השיח כך:

 

שיח הוא מקבץ של הצהרות המספקות שפה שבאמצעותה ניתן לדבר על – כלומר אופן שבו ניתן לייצג – סוג מסוים של ידע על אודות נושא כלשהו. כאשר הצהרות בדבר אותו נושא מושמעות במסגרת שיח מסוים, השיח מאפשר להבנות את הנושא באופן מסוים. כמו כן, הוא מגביל את האופנים האחרים שבהם ניתן להבנות את אותו נושא.   

 

בהגדרה זו מובלעת ההנחה שעל פיה השפה לא רק מתארת את המציאות, אלא במידה רבה מבנה אותה. מושג השיח מתייחס למה שמכונה, בעקבות ג'ון אוסטין (Austin), ההיבט הפרלוקוציוני של השפה, כלומר ההיבט שבו השפה משפיעה על המציאות ומעצבת אותה.  הנחה זו ביחס לשיח פותחה והודגמה על ידי מישל פוקו, שהשפעתו על התפתחות פרדיגמת השיח משמעותית ביותר. בספרו העיקרי, שבו הוא עוסק בשיח, הוא קובע ששיחים הם "פרקטיקות היוצרות באופן שיטתי את המושאים שהן מדברות עליהם".  פעולתו של השיח משפיעה הן על המציאות החיצונית והן על הסובייקט ועל עולמו הפנימי. הפסיכואנליזה, על פי רוב, לא התייחסה לעצמה כאל שיח אלא כאל תיאוריה מדעית שמתארת מציאות המתקיימת בעולם ללא קשר לאופן שבו היא מתוארת בשפה. עם זאת, היו גם פסיכואנליטיקאים שהצביעו על היבט זה. כך, למשל, הפסיכואנליטיקאי האמריקאי הנס לוואלד (Loewald) קובע ש"הפסיכואנליזה לא רק משנה את הידע שלנו על התודעה האנושית, אלא היא גם משנה את התודעה האנושית באמצעות ידע חדש זה".  לכן הפסיכואנליזה לא רק תיארה והמשיגה את חוויית האשמה אלא במידה רבה עיצבה אותה מחדש.

היבט נוסף המובלע בהגדרתו של הול הוא ההיבט המבני, שעל פיו השיח הוא מכלול של היגדים שביניהם מתקיימים קשרים מורכבים. ניתוחו יתייחס למכלול של היגדים והקשרים ביניהם, ולא להיגדים בודדים. מה שמאגד את כלל ההיגדים ומאפשר לתאר אותם כשיח אינו בהכרח טענות תיאורטיות משותפות, אלא שפה משותפת ובכלל זה אוצר מילים, היגדים ומטאפורות, וכן כללים המגדירים מי הדוברים המוסמכים של השיח, כיצד הוא מופץ ומתפשט, באילו מוסדות חברתיים הוא מיוצר, מהם גבולותיו וכיצד הם מתעצבים. גבולות השיח מבנים הן את מה שניתן לומר ולחשוב, אך לא פחות מכך – את מה שאינו ניתן להיאמר ולהיחשב במסגרת שיח נתון. בניתוח הטקסטים בספר זה יובאו גם היבטים אלו בחשבון.

אף על פי שניתן להצביע על שיחים שונים ועל גבולותיהם, שיחים אינם מערכות יציבות סגורות ומוגדרות, אלא מכלולים דינמיים המשתנים תדיר  ספר זה מתאר את השינויים שחלו בשיח הפסיכואנליטי בהשפעתם של שיחים אחרים, ובאופן שבו שיח זה נשזר אל תוך שיחים אחרים והשפיע עליהם. נדון בטקסטים שיוצגו ברוח מה שמכנה חוקר השיח נורמן פיירקלאף (Fairclough) ניתוח בין-שיחי (Interdiscursivity),  ונתייחס לאופן שבו נארגים יחד שיחים שונים וכך נוצרים שיחים חדשים. בעקבות פוקו ובחטין, פיירקלאף מצביע על כך שכל שיח מורכב משזירה של שיחים קודמים המוטמעים בתוכו. תפקידו של חוקר השיח הוא לזהות את השיחים השונים ואת האופן שבו הם נשזרים לשיח חדש, ובכך למקם את הטקסט בהקשר חברתי והיסטורי. הספר מנסה לבחון את האופן שבו אלמנטים (תוכניים, נרטיביים, סמנטיים וכד') מתוך הדיון הפסיכואנליטי על אודות רגש האשמה נארגו לתוך השיח הפופולרי על אודות רגש זה, וכן לעמוד על הטרנספורמציה שעברו מושגים "מדעיים" בתהליך הטמעתם בתרבות הפופולרית.

מכנה משותף נוסף למי שעסק בפרדיגמת השיח הוא הטענה שהשימוש בשפה הוא בראש ובראשונה פרקטיקה חברתית ושיש לנתחו ככזו. ההיגד נתפס כפעולה בעלת כוונות והשפעות חברתיות מודעות ולא מודעות, ולא רק כאמצעי תקשורת או כאמצעי לייצוג המציאות. פיירקלאף קובע כי "שיח הוא אופן פעולה".  השיח ומשמעותו מושפעים מההקשר החברתי שבו הם מיוצרים, והם בה בעת משפיעים על הקשר חברתי זה. ניתוח שיח מבקש לעמוד על פעולתה של השפה במציאות החברתית ועל השפעתה של מציאות זו על עיצובו של השיח. משמעות הדבר היא כי בניתוח ההיגדים בשיח יש להבין מהו מיקומו החברתי של הדובר, מיהם הנמענים של הטקסט, מהו ההקשר הפוליטי, הכלכלי והחברתי שבו התגבשו ההיגדים לכדי שיח ומהן השפעותיו על הקשר זה. לכל אלו ישנה חשיבות כיוון שהיגדים לעיתים משנים את משמעותם על פי המיקום החברתי שבו הם נאמרים ועל פי מיקומו החברתי של הדובר. הספר מבקש להצביע על ההקשר החברתי, הפוליטי והכלכלי שבו התקיים השיח הפסיכואנליטי ועל השפעותיו של הקשר זה על שיח זה, לצד האפקט שיצר שיח זה על סביבתו. 

הפרק הראשון דן באופן שבו דן פרויד ברגש האשמה. זו נקודת המוצא של המחקר כולו, שכן פרויד, כפי שמציין פוקו,  ייסד "פרקטיקת שיח" ובכך ייצר "את האפשרות ואת כללי ההיווצרות של טקסטים אחרים". בפרק ינותחו ארבעה טקסטים שכתב פרויד, שרגש האשמה נדון בהם בהרחבה. נבקש להראות שפרויד למעשה מציע את מה שמכונה בסוציולוגיה של הרגשות "סכמה פרשנית" ו"כללים רגשיים" חדשים לרגש זה, בהשוואה לאלו שהיו מקובלים בתקופתו. הדיון בטקסטים יתמקד בסכמות החדשות שמציע פרויד ובדיאלוג שמנהל פרויד עם בני תקופתו על אודות רגש זה, המשוקע בטקסטים שינותחו. לאחר שנדון בשיח הפרוידיאני נעבור לדון בשני שיחים מדעיים (פרקים 2 ו-3) ובשני שיחים פופולריים (פרקים 4 ו-5) שהתפתחו מתוכו ובהשפעתו בארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-20.

הפרק השני דן במעבר של הפסיכואנליזה לארצות הברית ולאופן שבו מיוצג רגש האשמה בתיאוריית "פסיכולוגיית האני". הדיון ייעשה באמצעות ניתוח טקסטים שנכתבו על ידי שתי דמויות בולטות בזרם זה, היינץ הרטמן (Hartmann) ואריק אריקסון (Erikson). הדיון בפסיכולוגיית האני יתמקד בעובדה המפתיעה שרגש האשמה, שהיה מרכזי ביותר באופן שבו תיאר פרויד את נפש האדם ואת מצוקותיה, נעלם כמעט לחלוטין מהשיח הפסיכואנליטי האמריקאי, בה בשעה שזרם זה ראה עצמו כממשיכו האותנטי של פרויד ושל פועלו. הדיון בפרק יתמקד בקשר שבין תופעה זו ובין ההקשר התרבותי-חברתי האמריקאי.

הפרק השלישי דן בתיאוריית "פסיכולוגיית העצמי" מבית מדרשו של הפסיכואנליטיקאי האמריקאי היינץ קוהוט (Kohut). הדיון בפרק זה יעסוק בהחלפת פרדיגמת האשמה הפרוידיאנית בתפיסה חדשה של נפש האדם, שבה רגש הבושה, ולא האשמה, הוא המקור העיקרי לסבל הנפשי. בדומה לפרק שלפניו, גם פה יידון ההקשר החברתי-תרבותי שבו התקיימה החלפה זו. 

פרקים 4 ו-5 עוסקים באופן שבו השיח הפרוידיאני השפיע על שני שיחים פופולריים שהתקיימו בתרבות הקפיטליסטית בתקופה שבה דנו פרקים 2 ו-3. פרק 4 עוסק במה שמכונה "תרבות הצריכה" שהתפתחה בארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-20. נדון בחלחול השיח הפסיכואנליטי אל תוך שיח הפרסום בשנות ה-50 וה-60 בעזרת כתביו של ד"ר ארנסט דיכטר (Dichter), פסיכולוג ממוצא וינאי שהיה דמות מרכזית מאוד בעולם הפרסום אחרי מלחמת העולם ודובר בולט של תרבות הצריכה האמריקאית. בעזרת קריאה צמודה בטקסטים מפרי עטו, הפרק עוקב אחר האופן שבו השתלבה הסכמה הפרשנית הפסיכואנליטית לרגש האשמה בשיח הקפיטליסטי הצרכני ואחר מה שקרה לשיח הפסיכואנליטי כאשר נדד לאתרים תרבותיים שמחוץ לקליניקה ונשזר בשיחים אחרים.

פרק 5 מוקדש לספרות העזרה העצמית ומנתח את האופן שבו מיוצג ומובנה רגש האשמה בסוגה פופולרית ומשגשגת זו, שהתפתחה בד בבד עם התפתחות הקפיטליזם. הפרק עוסק ברקע לצמיחתה של סוגה זו, בהשפעת השיח הטיפולי עליה וב"כללים רגשיים" שהיא מטפחת בכל הנוגע לרגש האשמה, באופנים שבהם חדר הדיון הפסיכואנליטי ברגש האשמה לשיח העזרה העצמית והשפיע עליו, וכן בפערים הקיימים בין הדיון הפסיכואנליטי מצד אחד והאופן שבו רגש האשמה מיוצג בשיח זה מצד אחר. סוגה זו היא נקודת מפגש משמעותית מאוד בין השיח הטיפולי והתרבות הקפיטליסטית, ועל כן תשמש הדגמה להשפעת ההקשר הקפיטליסטי על השיח הטיפולי הפופולרי בכלל ועל הייצוג וההבניה של רגש האשמה בפרט.