התרבות הבדואית בתנ"ך

לגלות את התנ"ך דרך הבדואים

 

 

רֹעֵה צֹאן... גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ

(בראשית מז 3)

 

 

בשלהי קיץ 1970 גרתי בלב הנגב במדרשת שדה־בוקר, שזה עתה נוסדה. משם הייתי יוצא לאיסוף מידע למחקר אתנוגרפי על התרבות הבדואית — תרבותם של נוודים שוכני מדבר. פעם אחת, ביום ראשון בשבוע, בעודי יושב בחדר עבודתי להכין הרצאה לְכינוס שאמור להתקיים ביום השישי באותו השבוע, והנה דופק בדלתי ידיד בדואי, סְוֵיילִם אַבּוּ בְּלַאיָה משבט אל־עזאזמה סַרָחִין השכן.1 מכיוון שלא ראיתיו זמן־מה, שמחתי בביקורו. הכנתי תה והגשתי לו, כשאנחנו יושבים זה מול זה ובינינו שולחן הכתיבה. ואולם קודם שלגם לגימה אחת הפתיע אותי בשאלה: "מדוע אתה כועס עלי?"

 

"כועס? למה אתה חושב שאני כועס?", השבתי.

 

"כי זה שבועות רבים לא באת לבקר אצלנו באוהל", ציין בעגמומיות.

 

"לא באתי לבקר כי אני עסוק בפרויקט שעלי להשלים עד יום שישי", הסברתי, "אבל הרי אין לי כל סיבה לכעוס עליך, ולכבוד יהיה לי לבקר אצלך בשבת".

 

סויילם ידידי היה כמדומה מרוצה מן ההסבר, שתה את התה שלו והלך. אך כעבור יומיים, ביום שלישי, חזר שוב לביתי, ואחרי שהכנתי לו תה והתיישבנו בחדר עבודתי הצנוע, כשעמדנו לפתוח בשיחה קלה, הישיר אלי מבט והצהיר בכובד־ראש, "אתה ודאי כועס עלי. אחרת לא היית דוחה את ביקורך עד שבת".

 

שוב הסברתי שעלי להקדיש כל דקה פנויה להשלמת הפרויקט עד יום שישי, ואין לו לייחס את היעדרותי מאוהלו לא לכעס ולא לכל דבר אחר. הוא הנהן בראשו להסכמה, שתה את התה שלו והלך. אלא שביום חמישי אחרי הצהריים בא שוב, וגם הפעם שתינו תה. אך הפעם, כשהחל קובל באוזניי על היעדרותי, החלטתי לעזוב לזמן מה את שולחן הכתיבה.

 

"איפה המאהל שלכם?", שאלתי.

 

"מעבר לרכס, מערבה מכאן", השיב.

 

"הגעת ברגל או על גבי גמל?".

 

"ברגל".

 

"יופי!" הכרזתי, "אחזיר אותך בג'יפ".

 

בהגיענו למאהל סויילם עמד על כך שאשתה קפה אצלו באוהל, כמיטב המסורת הבדואית. אור עדין של שעת בין־ערביים במדבר ומראה אשתו של סויילם האורגת בנול־קרקע רצועה ארוכה של שער עיזים שחור לכיסוי אוהל החורף יצרו אווירה פסטורלית שפיתתה אותי להיעתר לרצונו. שתיית קפה הרי לא תימשך הרבה זמן.

 

ואולם כשנכנסתי לאוהל נדהמתי ממש. היו מכונסים שם עשרים־שלושים גברים, בני בית האב (clan) ושכנים. כולם קמו על רגליהם לקראתי, וכך נאלצתי לעבור ביניהם מימין לשמאל וללחוץ את ידו המושטת של כל אחד ואחד מהם אגב השמעת הברכות המקובלות. לאחר מכן הושיבו אותי על השטיח לצד זקן בית האב של סויילם והגישו לי קפה מר בספלון חרסינה, שלוש פעמים, כנהוג. משסיימתי לשתות והודעתי שאני עוזב, הופיע לפניי סויילם, ידיו נוטפות דם של כבש. "אינך יכול לעזוב עכשיו", הכריז, "שחטנו הרגע את ארוחת הערב שלך. לא תוכל לעזוב עד אשר תסעד!"

 

בהכירי את מנהגי האירוח המקודשים לבדואים, התיישבתי חזרה במקומי על השטיח, אבל עכשיו כבר כעסתי. להכנת כבש ובישולו דרושות שלוש שעות לפחות, זמן שבשום אופן לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיד מאחר שהתכוונתי לסיים את כתיבת ההרצאה עד הבוקר. העברתי את הזמן בשיחה עם כל הנוכחים; אך כשסוף־סוף הוגשו קערות של בשר כבש, בעודני נרגז על מה שהיה בעיניי הטרדה, טעמתי בלי גינונים נגיסה אחת כדי לצאת ידי חובה, וקמתי ללכת. מיד נצטעקה החבורה כולה: "לאן אתה חושב שאתה הולך?!"

 

"אכלתי, אני חוזר לעבודה", השבתי.

 

"אינך יכול לעזוב עכשיו", מחו, "ברצוננו לשוחח אתך".

 

"אנחנו משוחחים כבר שלוש שעות", התעקשתי.

 

"כן, אבל עכשיו ברצוננו לשוחח אתך בנושא חשוב".

 

הנושא החשוב בעיני החבורה היה בקשת טובה שרצו לבקש ממני. הגיעה העת למול את בניהם בטרם ימלאו להם שלוש־עשרה, כמצוות האסלאם, ועתה הם מבקשים לחגוג את הטקס חודש ימים במאהל מיוחד. הם ביקשו ממני שאפנה בשמם לצה"ל להשיג להם אישור להקים את מאהל החגיגה סמוך לאחד מכבישי הנגב, מאחר שהצווים הקיימים מחייבים את הבדואים להקים את המאהלים שלהם מעבר לרכסים הגובלים בכבישים. בשביל הבדואים, לא לקיים את החגיגה במקום גלוי לעיני עוברי אורח כמוהו כביטול מצוות הכנסת אורחים, כאילו אינם מעוניינים לארח; ומכאן בקשתם וחשיבותה בעיניהם.

 

למרות הקִרבה והידידות ששררו ביני ובין כמעט כל הגברים הנוגעים בדבר, הם לא היו מסתכנים לבקש ממני להטריח את עצמי בשבילם בלי שיקדימו ויעניקו לי דבר כלשהו, שישמש משקל־נגד לבקשתם וגם יחייב אותי כלפיהם. לכן, כשהבדואים רוצים לבקש מאדם טובה גדולה, הם מקדימים לבקשתם מתן "טובה" משלהם, לעיתים קרובות סעודת בשר כבש או מתנת כבש, רכושם היקר להם מכול. טובה מעין זו, כלומר, מתנה — מחייבת; ואף על פי שלגמול טובה תחת טובה עלול לעלות ביוקר ("הטובה באה על גבי חמור אבל חוזרת על גבי גמל"), אין לסרב לבקשה.

 

בקשת טובה זו היא שעמדה מאחורי ההזמנה שקיבלתי לסעוד איתם. המאמץ שנדרש מכל המסובים בשבוע ההוא, להגיע אל אוהלו של סויילם ברכיבה על גמל שלוש פעמים בציפייה לבואי, ממחיש את הצורך שלהם להעניק לי מתנה. אמנם כשיש באפשרותם של הבדואים לעזור לזולת, הם עשויים בהחלט לקבל על עצמם התחייבות כזאת בלי "מקדמה" — בייחוד בהענקת הגנה וצדקה לנזקקים — אך לרוב אינם נוטים להיכנס ליחסי חבות ותחת זאת מעדיפים להישאר משוחררים מכל מחויבות ובעיקר חופשיים לדאוג לאינטרסים שלהם בתחומי הביטחון והכלכלה, ככל שיתעוררו, ולכן הם אינם ששים לקבל טובות ומתנות. "הטובה כבדה מן ההר", אומרים אצלם.

 

עבורי, דרכם של הבדואים לגייס אותי לטובת עניינם באמצעות מתנה שנתנו לי הייתה בבחינת הארה. עיניי נפקחו לאפשרות של מציאת מאפיינים רבים בחיי הבדואים שעשויים לשפוך אור על אירועים והיבטים של החיים במדבר המתוארים בתנ"ך. במקרה דנן, החוויה הבהירה לי מיד את פרשת אברהם ואבימלך, שקראתי בילדותי: אברהם מנסה לגרום לאבימלך (המזוהה כפלשתי, אך אפשר לטעון במידה רבה של סבירות שהיה ראש שבט חשוב בצפון הנגב, מדרום לפלשת התנ"כית) להכיר בבעלותו של אברהם על באר שחפר אברהם שנה קודם לכן ורועי אבימלך גזלוה, כמסופר בבראשית כא 25-30:

 

וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם: [...] וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה: וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת.

 

התובנה בנוגע להתרחשות זו, שהיא כשלעצמה אינה בעלת חשיבות יתרה בתורה, היא שהובילה אותי לבסוף לכתוב את הספר הנוכחי. אמנם איני חוקר תנ"ך מובהק אלא מי שקורא בסקרנות בתנ"ך בתקווה למצוא קווי דמיון נוספים בין חיי הבדואים למאורעות המתוארים בו. לשם כך נעזרתי ב-45 שנות ניסיון (1967-2012) שבהן חייתי פרקי זמן לא־מבוטלים עם הבדואים בסיני ובנגב כחוקר, כעד וכמשתתף בחייהם. זאת, כדי להציע תובנות חדשות שעשויות לשפוך אור על תפיסתנו המסורתית בפרשות רבות בתנ"ך. יתר על כן, סברתי שהצטברות תובנות מעין אלו עשויה לשפוך אור על האפשרות שדמויות רבות מקרב האבות וצאצאיהם כפי שהם מתוארים בתנ"ך אכן היו נוודים או שמוצאם מנוודים, כלומר, שאינם פרי דמיונם של מסַפרי התנ"ך הקדמונים ותו לא, כטענת כמה חוקרים בני זמננו.2

 

הבדואים: תרבות עתיקה ובלתי משתנה

 

אולי אין בכוחה של התרבות הבדואית להאיר לנו את רוב הכתובים הסתומים לעיתים בתנ"ך או אפילו את רובם. אבל היא בהחלט עשויה לשמש עבורנו הקשר ראוי להבנת פרשיות רבות, בתור תרבות שהייתה קיימת בזמן כתיבת הטקסטים. עד המחצית השנייה של המאה ה-20, תקופה שבה התחוללו תמורות מרחיקות לכת באורח החיים הבדואי, הייתה התרבות הבדואית אחת מקומץ התרבויות העתיקות בעולם ששרדו ועדיין קיימות — תרבות של הישרדות באמצעות התאקלמות והסתגלות לתנאים השוררים במדבריות המזרח התיכון, שבהם חיו. על התרבות הזאת למדתי מבדואים "טרום־מודרניים" דוברי ערבית, שבקרבם ערכתי מחקר אתנוגרפי — "טרום־מודרני" במובן זה, שהם גדלו באורח חיים עתיק ובלתי משתנה קודם שפלשה המודרנה אל המדבר ואל חייהם. פגשתים לראשונה באמצע שנות ה-60, כשהגמל והחמור עדיין שימשו להם אמצעי התניידות יחיד, לחם ומוצרי חלב היו מזונם היום־יומי העיקרי, הג'לבייה הייתה הלבוש המקובל לגברים ונשים כאחד וכלי הבית הפשוטים המועטים היו תוצרת בית (קערות עץ ואוכף עץ לגמל, יריעות וגג האוהל, עורות לחביצת חמאה ולנאד המים) או נרכשו בשוק בכסף או בסחר חליפין (פריטי לבוש מכותנה, סירים וטסים ממתכת לבישול ולהכנת תה וקפה, כוסות זכוכית וספלוני חרסינה, שמיכות ופריטי מזון כגון סוכר, תה וקפה). תרבותם, שצמחה מסביבתם הטבעית ולא מהשפעת תרבויות זרות, נדמתה בעיניי כמעין טקסט קדמון להתייחסויות רבות שמצאתי בתנ"ך.

 

היות שלמדתי על תרבות נוודים זו בעיקר מאותם בדואים טרום־מודרניים, אני מכנה אותה כאן "בדואית", אף שהמילה "בדואי" התגלגלה מן הערבית, לשון שלא הייתה קיימת במרבית התקופה הנדונה. בערבית, אחת המילים למדבר היא בַּאדְיה, וממנה נגזר שם הייחוס בַּדַוִי (ברבים: בַּדו) — איש המדבר, שוכן מדבריות. ואולם השימוש שלי במילה "בדואים" חורג מן ההגדרה המקובלת "נוודים דוברי ערבית". זאת, משום שהלשון שדיברו הנוודים שוכני מדבריות המזרח התיכון בכל תקופה נתונה לאורך ההיסטוריה המתועדת הארוכה שלהם (2500 לפנה"ס עד 2000 לספירה לערך) אינה רלוונטית למה שאני מגדיר תרבות ההסתגלות, שהייתה קיימת הרבה לפני שבניה דיברו ערבית. העובדה שתרבות זו הייתה קיימת עוד בתקופה הטרום־תנ"כית היא שחשובה להבנה טובה יותר של התנ"ך.

 

נוסף על עתיקותה, תרבות זו לא השתנתה למעשה במשך אלפי שנים, שכן היא נגזרת ממיעוט המשקעים במדבר ואי־ודאותם. המחסור במים, שיידון בפרק הראשון להלן, מנע מהנוודים במזרח התיכון (ומהנוודים למחצה, כפי שמכנים אותם לעיתים חוקרים במערב) את היכולת להתקיים מחקלאות כבסיס לכלכלתם, ותחת זאת אילץ אותם לחיות בעיקר ממשק חי.3 נוסף על כך, מיעוט המשקעים במדבר ופיזורם הבלתי־אחיד חייבו את הרועים הבדואים לנדוד עם עדריהם ממקום למקום בחיפוש אחר שטחי מרעה לא־רציפים שיספקו את המזון הנחוץ לעיזים, לכבשים ולגמלים. לנדידות אלו נודעו השפעות נוספות על אורח החיים הבדואי. לדוגמה, בתרבותם החומרית, האוהל הבדואי ענה על הצורך במחסה נייד; תפריט צנוע ומיעוט רכוש וחפצים תאמו את הצורך הקיומי "להתקפל ולזוז".

 

הנדידה בחיפוש אחר מרעה שיספיק לבעלי החיים אילצה את הבדואים לחיות בפזורה כדבר שבשגרה, באזורים המרוחקים מנוכחות השלטון. לפיכך הם נאלצו ליצור קבוצות חברתיות — בתי אב ושבטים — שימלאו את מקומו של השלטון בהבטחת הביטחון האישי וזכות הגישה למים ולמרעה. ריחוקם ממנגנוני אכיפת החוק של השלטון המרכזי אילץ את אבות־אבותיהם של הבדואים בני זמננו גם להמציא מערכת משפט משלהם, ובה חוקים ומוסדות שעונים על הצרכים המאפיינים חברה של נוודים — מערכת משפט שעדיין תקפה בימינו.4 במישור הרוחני והפסיכולוגי פיתחו הבדואים ערכים, השקפות ואמונות דתיות שהקלו במקצת על קשיי החיים הכרוכים בנדידה תכופה ועל החששות הנלווים לקשיי החיים במדבר.5

 

אלו אינם אלא המאפיינים הכלליים והבולטים בתרבות שהתפתחה כדי לאפשר לבניה לשרוד בסביבתם הטבעית — המדבר. כל עוד לא המירה קבוצת בדואים את מקום מגוריה בסביבה תרבותית אחרת, וכל עוד לא נכנסו הטכנולוגיה והתקשורת המודרנית אליהם למדבר ושינו את אורח חייהם (כמו שאכן קרה בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-20), אפשרויות ההישרדות שלהם לא השתנו. דור אחר דור נדרש להסתגל לתנאי המדבר הבלתי־משתנים על מנת לשרוד, ולכן גם תרבותם לא השתנתה, והיא מורכבת רובה ככולה מהאמצעים שמשרתים הסתגלות זו.

 

ההיסטוריון מייקל ראוטון (Rowton), שחקר חיי נוודות בתקופה בת 4,000 שנה במדבריות מסופוטמיה, ייחס אף הוא את העדר השינוי בחברות נוודים כמו אלו שהכיר ל"השפעת הסביבה הפיזית באזור נתון על ההיסטוריה שלו". השפעה זו כינה "טופולוגיה", בהנחה שהטופולוגיה הבדואית כוללת "הן את הנדידה העונתית והן את תנאי השטח הקשים", כשתנאי השטח הם גם גורם צבאי ששמר על חוסנם התרבותי. העובדה שטופולוגיה עתיקה זו הוסיפה להתקיים עד אמצע המאה ה-20 מלמדת שרק אז השיגו ממשלות טכנולוגיה צבאית שאיפשרה להן לחדור למדבר ולדכא את האוטונומיה הבדואית שהתקיימה זה 4,500 שנה.6

 

ראיות בתעודות מלמדות עד כמה אכן עתיקה ובלתי משתנה היא תרבות המדבר. נציין בפרט את קבוצות הנוודים "שסו" ו"מרתו", המתועדות לראשונה בשנת 2,500 לפנה"ס לערך, בתקופת השושלת החמישית במצרים ובתקופה השומרית במסופוטמיה, בהתאמה, ומהוות אישוש לכך שמה שאנחנו מכנים כאן התרבות הבדואית קיימת לפחות מאז — ונמשכה מאז דרך תקופת התנ"ך ולאורך כל ההיסטוריה עד למידענים הבדואים שלי, שוכני המדבר, במאה ה-20 — רצף בן כמעט 4,500 שנה, כאמור.7

 

סימן מאלף להמשכיות הזאת הוא אופן תיאור הנוודים בכתבי תרבויות שכנות של מתיישבי קבע לאורך כל התקופה עד ימינו. אמנם בתחום חקר המזרח הקדום אין תמימות דעים בנוגע לזהותם של בני השסו, אך הגיעו לידינו ייצוגים אחדים של פעילותם ממקורות ראשוניים שפרסם האגיפטולוג דונלד רדפורד. תיאורים אלו דומים למדי לאפיון הבדואים בכמה מקורות מצריים — ייצוגים שעדיין היה ניתן לפגוש בעבר הטרום־מודרני הלא רחוק, ובהם המאפיינים הבאים: נדידה, יציאה למרעה, מתן שירותים, פשיטות, שוד וביזה, התעלמות מן החוק והיותם ככלל "אבן נגף" לכל ממשל באשר הוא.8 בדומה לכך, כתבים מיישובי קבע בשומר מתארים את בני המרתו (אמורים), שוכני המדבר הסורי הסמוך, כ"ברברים שוכני אוהלים הנהדפים בכל רוח", "בית לא ידעו ולא עיר", "דגן לא ידעו" (=חקלאות), "גורמים רק צרות" ו"צדים [...] ושוחטים יעלים"9 — תיאורים המשקפים התרשמויות מן הזמן האחרון שמקורן בקבוצות יושבי קבע בסהר הפורה ("הבדואים מוכי־שחין, התרחק מהם")10 ובעירק.11

 

דוגמאות אלו ממצרים ומשומר מאששות במידה רבה את ההנחה שהתרבות הבדואית היא תרבות עתיקה ובלתי ניתנת לשינוי מעיקרה. מכאן שתרבות זו היא מקור ראוי לשמש לנו הקשר לחיי היום־יום שבו נוכל למקם פרשיות אחדות בתנ"ך ולצלול לממשות עולמו, כטקסט שנתחבר ברובו בנקודות זמן כלשהן בין המאה ה-10 למאה ה-6 לפנה"ס,12 כאלפיים שנה אחרי הופעתם המתועדת הראשונה של בני השסו והמרתו על במת ההיסטוריה. רוב נקודות הדמיון נוגעות בעיקר לסיפורי התורה, שהאבות ובני ישראל מתוארים בהם כשוכני מדבר, אך הן מועילות לנו גם להבנת שלבי ההתנחלות וההתיישבות הישראלית בחבלי ההר הטרשי בצפון ובמרכז כנען, שתרבות המדבר נשתמרה גם שם במידה רבה.

 

יתר על כן, סיבה נוספת לכך שראוי שנתבונן בהיבטים אחדים בתנ"ך באספקלריה של חיי הנוודים שחקרתי ועימם התגוררתי היא הימצאותם בנגב ובמדבר סיני, מקום התרחשותם של חלקים גדולים מספרי בראשית ושמות, שהדמויות המרכזיות בהם מוצגות כנוודים. כך ניטיב להבין את סיפורי האבות ובני ישראל במקום התרחשותם, מבחינת הפעילות הכלכלית, סוגי המגורים, התפריט ושמות המקומות המופיעים בסיפורים. סיוע נוסף מגיע מן העובדה שתרבותם של אבות־הטיפוס שלי מקרב הבדואים בנגב ובסיני הייתה לא רק עתיקה אלא גם "טהורה", כהגדרתו של ראוטון לחיי הנוודים שנותרו בעומק המדבר ושימרו את תרבותם המקורית בלי שתתפורר בשל מגע עם חברת יושבי קבע או בשל תלות בה.13 עד המאה ה-20 היה דבר זה בוודאי נכון בנגב, שהיחסים הבין־שבטיים נותרו בו עצמאיים למדי מכל סמכות חיצונית, אף שבאופן רשמי היו הבדואים תחת מרות האימפריה העותמנית.14 זאת ועוד: כשם שסביר להניח שהחברה הבדואית שלראשונה הכרתיה בשנות ה-60 של המאה ה-20 עדיין הייתה מסורתית מאוד ושימרה מוסכמות ודרכי מחשבה שהתקיימו לכל הפחות מאות שנים, כך סביר להניח שהדמיון בינה ובין החברה התנ"כית, שהבחנתי בו אצלם, יובן טוב יותר אם נשתדל לחשוב כמו בדואי טרום־מודרני. דרך מחשבה זו, המציעה תפיסה שונה מהתפיסות המודרניות שבהן מחזיקים רוב קוראי התנ"ך בימינו, תתבהר בעזרת הדוגמאות הרבות מהתרבות הבדואית שיובאו להלן.15

 

 

 

הנוכחות הבדואית בתנ"ך

 

על פניו התנ"ך הוא סאגה תיאולוגית המבקשת להציג את ישראל כעמו של האל ששמו יהוה. כרקע אתני, בספר בראשית מתוארים אבות האומה כנוודים שוכני האזורים הצחיחים והצחיחים־למחצה בדרום כנען ובמזרחה, לאחר שהיגרו לשם מסְפַר המדבר הצפוני בארם נהריים. ספרי שמות ובמדבר מספרים על יציאת בני ישראל ממצרים אחרי שהתגוררו בה כמה דורות, ואת חייהם במדבר סיני ובמדבר עבר־הירדן כהכנה לשובם לארץ כנען, הארץ שהבטיח להם יהוה. ספרי יהושע ושופטים ומגילת רות מתארים את ישראל בדורות הבאים כמתיישבים למחצה בעלי עבר של נוודות, בתקופת התבססותם בחיי חקלאות בכנען, בחבלי ההר בצפון ובמרכז, כשהם מוסיפים לשמר שרידים רבים מחייהם כנוודים, בפרט בתחום ההתארגנות וההתנהגות החברתית. שרידים כאלה מתגלים עוד בתיאורי ישראל (בספרי שמואל ומלכים ובספרי הנביאים המקבילים לאותה התקופה) כעם שכמעט כולו מתיישבי קבע בממלכה המאוחדת בימי שאול, דוד ושלמה וגם לאחר הפילוג, בממלכת יהודה ובממלכת ישראל.

 

אמנם חוקרי תנ"ך רבים בני זמננו מתקשים לאשש את האמיתות ההיסטוריות של הדמויות ושל האירועים שבתורה ובספרי יהושע ושופטים,16 אבל שפע הראיות התרבותיות המובא בספר הנוכחי יש בו כדי לחזק את ההכרה שמוצאם של חלקים מבני ישראל בראשית תולדות העם הוא למעשה מנוודים, הגם שלא ניתן לזהות את הדמויות כיחידים. אם כן, סביר להניח שדורות של סופרים ועורכים שחיברו מאוחר יותר את היצירה התנ"כית היו מקצתם צאצאי הנוודים ההם, והטמיעו בכתבי הקודש סיפורים ומרכיבים מן התרבות המוכרת להם מהמסורת שבעל פה, גם אם כבר הייתה בת מאות שנים. ההשערות הללו יידונו בפרק השביעי.

 

בעודי חוזר וקורא בתנ"ך כהכנה לכתיבת ספרי זה, עמדתי על דברים שהזכירו לי את התרבות הבדואית, ההולכים ונגלים מהטקסט, פעם בחלקים הסיפוריים ופעם במרכיבים עצמאיים כגון חוקים, מנהגים והתייחסויות מגוונות. בספר בראשית לבדו זיהיתי כ-25 סיפורים המשקפים רקע שבטי ובו סממני המסורת הבדואית שבעל פה. נקודות דמיון עולות גם במאורעות יציאת מצרים והנדודים במדבר סיני ובעבר הירדן, כגון אכילת מצות, אכילת המן והשליו והמגורים בסוכות. כל אלו הם נוהגים בדואיים באזורים הנדונים, שמצאו את דרכם לספרי שמות, ויקרא ובמדבר. כמו כן, לכל אורך התנ"ך מצאתי פרטים רבים הדומים לתרבות הבדואית בתחומי הכלכלה, התרבות החומרית, הערכים החברתיים, ההתארגנות החברתית, מערכת המשפט, מנהגי הדת והמסורות שבעל פה. לבסוף, עמדתי גם על רמיזות דקות, אקראיות אך אותנטיות, לתרבות הבדואית, המפוזרות בספרי הנביאים, בספר איוב, בשיר השירים ובמגילת רות וכן בתהלים: המזמור המוכר (תה' כג 1-2) "יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר: בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי [...]" מתייחס להקלה שמרגיש הרועה היגע במדבר בשנה ברוכת גשמים כשהמרעה בשפע, בניגוד לשנים השחונות הארוכות שמאלצות אותו להתרוצץ בעקבות צאנו, כאשר העדר הרעב נפוץ לכל עבר בחיפוש אחר בדל עשב ללחך.

 

ובכן, שפע החומרים הבדואיים המגוונים שלוקטו והובאו כאן הם מסמך תרבותי המשלים את הידיעות שלנו ממקורות אחרים כגון תולדות המזרח הקדום, חקר התנ"ך, ארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה. יתר על כן, נוסף על תרומתו של מסמך זה ליכולתנו לחקור ולדרוש בשאלה מי למעשה היו ישראל ההיסטוריים — ואולי לקבוע שלפחות חלקים מאוכלוסיית ישראל הקדומה אכן היו נוודים — הוא מאיר באור חדש את הכתוב בתנ"ך ומספק תובנות חדשות לתפיסה המקובלת שלנו בנוגע להיבטים המרכזיים ביהדות ושורשיהם התנ"כיים. מקצת התובנות האלה נוגעות לתכונת אלוהי ישראל, שהוא בלתי נראה, למשמעות המקורית של מנהג המילה, לאכילת מצות בפסח, לישיבה בסוכה ולאיסור על אכילת בשר חזיר ושאר המאכלים האסורים.

 

עם זאת, למרות ריבוי הממצאים בתנ"ך להתנהגות מעין־בדואית, הספר הנוכחי אינו בא לטעון שהתרבות הבדואית היא ייחודית בהוויה הישראלית הקדומה. החוקרים כבר הוכיחו השפעות חזקות של תרבויות אחרות במזרח הקדום — המצרית, האשורית, הבבלית, החיתית והכנענית — בפרט בכמה מתחומי הספרות, התיאולוגיה, המוסדות והמשפט.17 ניתן למצוא נקודות דמיון בין תופעות המתוארות בתנ"ך ובין תרבויות קדומות מהאזור המזרחי באגן הים התיכון בתחום חיי היום־יום כגון גידול צאן, פולחן הקורבנות, נקמת דם, התארגנות חברתית ושירה.18 אפשר אפוא לטעון שהמקבילות התנ"כיות שאני מבקש לזהות עם התרבות הבדואית אינן בלעדיות למקור זה, ובמידה שווה אפשר שמקורן בארם נהריים, באגן הים התיכון או במקום אחר כלשהו; כשם שאפשר לציין, בהסתמך על מחקרים אנתרופולוגיים שנעשו בעולם, שעמים אחרים גם הם בעלי מנהגים ופרקטיקות הדומים לאלו שאנו מוצאים בתנ"ך, שאינם מזוהים באופן בלעדי עם התרבות הבדואית.19 מבחינת פרטי הפרטים של חיי היום־יום, עמים הרחוקים מרחק רב מעולם התנ"ך עשויים אף הם, כמו הבדואים, לבנות את עדרי הצאן בעיקר מנקבות, לציין במונח "לחם" מזון על כל סוגיו, להשתמש באבן צור לחיתוך, להפגין קנאות לשמירת בתולי הבת לפני החתונה, לדרוש ששופט יהיה נקי כפיים, להקריב קורבנות לאבות הקדמונים ולשבץ פתגמים בשיח היום־יומי, ובפועל אכן מתקיימים כל הדברים האלה.

 

אף על פי כן, אין בכך כדי לסתור בהכרח את הסבירות שהמסַפרים התנ"כיים הושפעו מהתרבות הבדואית בתיאורי הפרקטיקות האלה באורח החיים של בני ישראל. ריבוי קווי הדמיון לבדואים, ההיגיון המשותף שמאחורי הדמיון בפרטי אורח חיי הבדואים ובתיאורי התנ"ך והימצאותם של הבדואים מימי קדם סמוך למקומות שנאמר עליהם בתנ"ך שהם מקום מושבם של ישראל — כל אלו מגבירים את הסבירות ששורשיהם של כמעט כל החומרים מהתנ"ך המוצגים בספר הנוכחי נעוצים בתרבות הבדואית דווקא.

 

כדי להציג את החומרים שבספר הנוכחי בדרך שמדגישה את הנוכחות הבדואית בתנ"ך, חומרים אלו סודרו בפרקים העוסקים כל אחד בהיבט משותף לשתי התרבויות המושוות: ההיבט הכלכלי, החומרי, החברתי, המשפטי, הדתי והספרותי. לכל אורך הספר, הצגת המשותף לתרבות הבדואית ולתנ"ך פותחת בהסבר על הבדואים, שכן לעומת ההיסטוריה התרבותית הבדואית בת 4,500 שנה, אין הנוודות של בני ישראל אלא תקופה קצרה יחסית. הפסוקים הובאו כלשונם וכפשוטם, כדי לאפשר לנו להתמקד באופן בלתי־אמצעי בכתוב בהקשר של עולמו התרבותי. לפיכך אין בספרי זה התייחסות לספרות המדרש ולפרשנות הענפה שהתפתחו במסורת היהודית ובמסורת הנוצרית. זאת, בהתאם לתכלית היסודית של פרשנות מדעית לתנ"ך בימינו, על פי הגדרתו של חוקר התנ"ך בנג'מין סומר: להבחין בין מה שאומר הכתוב ובין מה שהמפרשים ואבות הכנסייה אומרים שהכתוב אומר.20