רעש ילדים
זה קרה בקיץ שבו מלאו לי עשר, ממש אחרי שעברנו לבית החדש בהפנרפיורד'ור והרבה לפני שהם התגרשו וכל זה. הבית היה חדש לגמרי, מבנה ארוך בן שתי קומות בצבע לבן, עשוי כולו מבטון כך שלא נשמעו בו חריקות כמו בבית הקודם.
שנת הלימודים עוד לא התחילה ולא היה לי מה לעשות כי לא הכרתי אף אחד בשכונה. הם חזרו מייד לריב, על אף שהיו משוכנעים שהמצב ישתפר כשנעבור לעיר. שניהם מצאו עבודה ואמא דיברה כל הזמן על החברות הוותיקות שלה שעברו לגור בעיר לפניה. היום הראשון שלה בעבודה נדחה והיא הייתה תקועה איתי בבית, בתוך כל הבלגן שעוד לא מצא את מקומו.
הם טעו בחישוב גודל הבית וכל החדרים היו מלאים בארגזים וברהיטים. הריהוט שלנו היה גדול מדי בשביל דירה קטנה בבניין והרגשתי כאילו אנחנו גרים במחסן – תמונות ויצירות אמנות נשענו על הקירות בכל פינה והם התווכחו כל הזמן איפה צריך לתלות אותן. בבית הישן הם נכנסו תמיד לחדר העבודה של אבא כדי לריב, אבל כאן לא היה חדר נוסף ואני הייתי זו שצריכה להיכנס לחדר או לצאת לגינה.
הגינה הייתה קטנה ומרובעת, מוקפת גדר גבוהה שהסתירה אותנו מפני השכנים, אבל בפינת החצר הכניע הטבע את הגדר שקרסה ואפשרה לו לפלוש לגינה ואולי אפילו לתוך הבית, אם לא יעצרו בעדו. הטבע כלל עץ עבות, עשבים שוטים, גדר חיה, קוצים וסרפדים. כשנכנסנו לדירה אבא אמר שצריך לעבוד בגינה – לסדר אותה, לעקור את הגדר החיה, לגזום את העץ ולבנות גדר חדשה, אבל התוכניות שלו מעולם לא התממשו. הוא רק קצר במכסחת הדשא את הבלגן שהצטבר בפינה.
הקיץ שבו עברנו דירה היה חמים. הדשא הצהבהב השתרע בגינה כאילו פוזר במטאטא. עמדתי בחוץ, מחכה שעוד מריבה תמצה את עצמה והעברתי את הזמן בשרטוט צורות על האדמה בעזרת נעליי. ניסיתי לצייר את הסימנים שראיתי ב"תאמינו או לא", אלה שמופיעים לפעמים בשדות התירס שבארצות הברית. דמיינתי שאלה סימנים שנעשו על ידי חייזרים שנתקעו על כדור הארץ, אותות מצוקה שניסו לשדר לחבריהם בחלל החיצון כדי להזעיק עזרה. המחשבה שאולי הם ייקחו אותי בטעות הסעירה אותי כל כך עד שכמעט שכחתי איפה אני.
הגינה כבר הייתה מסומנת כולה והתחלתי לדמיין באיזו צרה אסתבך ומה יקרה כשאבא ואמא ייראו את היצירה הזו. באותו רגע שמעתי משהו מהפינה המבולגנת של הגינה; קללה עסיסית. התקרבתי אל מקור הרעש וניסיתי להציץ מבין ענפי העץ. הקולות מהצד השני הלכו והתחזקו ואני התחלתי לפלס אליהם דרך מבעד לצמחייה הסבוכה. הסרפדים צרבו את שוקיי שהלכו והאדימו במהירות, שערי התמלא בזרעים ואצבעותיי הפכו דביקות ממגע שורשיהם העבותים של העשבים. הקללות מעבר לעצים פסקו וכשהצלחתי לחלץ עצמי מתוך סבך הענפים האחרון עמד מולי נער בגילי שהביט בי בציפייה כאילו שמע אותי מתקרבת וחיכה לי.
"היי," אמר.
"היי," השבתי.
"את יכולה לעזור לי?"
"במה?" שאלתי בחשש. הוא הרים את ידו והראה לי כבל חשמלי שחור שהיה כרוך ומהודק סביב כף ידו ובקצהו תקע חשמלי לבן שהתנדנד על המפרק. הוא אחז בו כמו בשוט והכבל, שהיה שמוט על האדמה היה מחובר מצידו השני לטלוויזיה ישנה שנחה על הדשא במרחק סנטימטרים ספורים מאיתנו. הוא אחז בכבל בשתי ידיו, היטה את גופו לאחור כדי למשוך בו וניסה להרים את הטלוויזיה על כתפיו, נאבק להתייצב. הטלוויזיה התנדנדה, החליקה ונפלה על הקרקע בחבטה. הוא משך שוב בכבל וקילל אותה נמרצות, אבל היא נותרה בסירובה. הוא הזדקף וזרק את הכבל. התקע הוטח ברעש באמצע המסך. הילד ירק.
"לא משנה, ממילא לא נצליח לסחוב אותה כל הדרך," אמר באכזבה.
"לאן אתה הולך עם זה?" שלחתי מבט אל הטלוויזיה. המסך היה שלם, אבל הקופסה הייתה שרוטה והרוסה לגמרי מהניסיונות שלו למשוך ולהרים אותה.
"אתה מתכוון לתקן אותה?"
הוא הסתכל עליי כאילו זה היה הדבר הכי מטופש ששמע בחייו.
"לא, אני מתכוון לפוצץ אותה."
הרגשתי עקצוצים בבטן. "באמת?"
"הרעש שהמסך משמיע כשהוא נשבר," הוא הידק את כפות ידיו זו לזו ואז פתח אותן בבת אחת, משמיע קול שדמה לזה שנשמע מגריל הגז שלנו כשאבא מדליק אותו. "לפעמים יש גם ניצוצות, אבל רק אם זה מחובר לחשמל."
"איך אתה מתכוון לשבור את המסך?" הסתכלתי סביבי, אבל לא ראיתי שום דבר שהוא יכול היה להשתמש בו. היינו בתוך שטח הפקר בין שני רחובות. נראה שהיה שביל באמצע, אבל הוא נחסם משני קצותיו – גדר תיל שחוקה מצד אחד וגדר חיה מצידו האחר. אנשים לא העלו על דעתם שאפשר בקלות להתגנב לתוכו.
"אני לא אפוצץ אותה פה," הוא אמר, "כבר מצאתי מקום. הוא קצת רחוק, אבל צריך קודם כול להביא אותה לשם." הוא הניח את רגלו על הטלוויזיה כמו צייד באפריקה המציג מול המצלמה את החיה שזה עתה הרג. "אם הייתה לנו מריצה, זה היה קלי קלות. יש לאבא שלך מריצה?"
"לא," עניתי ומיהרתי להוסיף, "אנחנו חדשים פה."
"חייבים למצוא דרך להשיג מריצה," הוא אמר. "את יודעת אולי על איזה שכן שיש לו?"
הנדתי בראשי לשלילה. הוא כנראה לא גר ברחוב הזה כפי שחשבתי, כי הוא לא הכיר את השכנים. חלק מהגינות היו מוקפות גדר גבוהה עם שער או דלת והוא התחיל לרוץ ולחפש, להציץ דרך החרכים. "תעזרי לי," אמר. "אם את רואה מריצה, אני יכול לטפס מעבר לגדר ולהביא אותה. נחזיר אותה אחר־כך." עשיתי מה שאמר, רצתי בין הגדרות בצד שלי וקיוויתי למצוא אותה לפניו, עד שהבחנתי בנצנוץ מתכתי בתוך הדשא הגבוה. "מצאתי!" קראתי בהתרגשות. הוא רץ אליי, דחף אותי הצידה כדי להציץ בין חרכי הגדר ואז הסתובב אליי בחיוך רחב. "מושלם." הוא ניסה לדחוף את דלת החצר בכתפו, אבל היא נשארה סגורה.
"תעשי לי סולם."
התכופפתי ושילבתי ידיים, הוא הניח את הרגל שלו על כפות ידיי ונאחז בגבי לתמיכה, התמתחתי ודחפתי בכל הכוח והוא הצליח להגיע למעלה ולטפס. שמעתי אותו נוחת בחבטה מעברה השני של הגדר. היה שקט לרגע ואז מנעול הדלת הסתובב, הדלת נפתחה והוא יצא, הולך לאחור וגורר אחריו מריצה.
"עכשיו את חייבת לעזור לי."
הטלוויזיה הייתה כבדה מכפי שציפיתי, המריצה כל הזמן נטתה הצידה כשניסינו להעמיס אותה. "בזהירות," הוא התנשף, "תיזהרי לא לשבור את המסך." בסוף הצלחנו. הוא רצה ללכת למקום ההוא מייד, אבל אני פחדתי שמישהו יראה אותנו ויחשוב שגנבנו את הטלוויזיה, אז התחלתי לכסות אותה בעשב ישן שהיה מונח בערמות לידינו. השביל כולו היה מלא בפסולת של גינות – כיסא עם ריפוד קרוע, מזרן רקוב ומעופש וכמובן, הטלוויזיה עצמה. הוא התפעל מהרעיון והביט בי בהערצה בזמן שהרמנו יחד את גושי העשב הלחים וכיסינו בהם את הטלוויזיה. האדמה מתחת לערמות העשב הייתה חסרת חיים ולבנה כאילו פיזרו עליה רעל. לא הצלחנו לכסות את הטלוויזיה לגמרי, אבל העשב אזל ונאלצנו להסתפק בזה. נאבקנו לגלגל את המריצה דרך השיחים שנמעכו תחת הרפתקת הילדים שלנו. לא ראינו אף מבוגר בדרך, רק כמה ילדים קטנים ששיחקו בארגז החול שבגינת השעשועים ונעצו בנו מבט כשחלפנו על פניהם, ראשיהם נעו באיטיות כמו מצלמות אבטחה. הצצתי לעברם בזווית העין, אבל הילד לא נראה מוטרד מהם והיה שקוע כולו בהסבר איך מתניעים רכב בלי מפתח על ידי חיכוך של שני כבלים. לא ממש הבנתי איך זה עובד ובסוף הוא הודה שמעולם לא ניסה זאת בעצמו.
"עדיין לא," הדגיש.
הוא גם סיפר לי איך לערבב סודה לשתייה עם מים כדי להכין פצצת דבק ושפטישי הפלסטיק הכתומים שתלויים מעל יציאת החרום של האוטובוס יכולים לשבור כל זכוכית לאלף רסיסים במכה אחת. "אם היה לנו אחד כזה, לא היינו צריכים להיסחב עם כל זה," אמר. הוא דיבר בשטף לאורך כל הדרך, מתנשף ודוחף את הטלוויזיה בכל כוחו. הצעתי להחליף אותו, אבל הוא התנגד ואמר שהוא יכול לעשות את זה בעצמו על אף שראיתי שהוא לגמרי עייף. כשהגענו סוף־סוף, עמדנו מול חניון בן שלוש קומות שניצב לצד בניין משרדים גבוה יותר. לא היה שם אף אחד ואני הנחתי שזה בגלל השעה המאוחרת, אבל שכחתי מזה כשהוא הסביר מדוע בחר להגיע לכאן.
החניון כולו, כולל שער הכניסה היה מוקף גדר והמקום נראה כמו בית כלא. לא היה ספק שהשער נעול בלילות, אבל הוא היה פתוח כשהגענו. השער היה גדול, עשוי ברזל מוצק ומעליו חוטי תיל גבוהים ודוקרניים שאי אפשר לטפס מעליהם.
היו אלה דוקרני הגדר בצורת החרבות שמצאו חן בעיניו. הוא רצה לזרוק את הטלוויזיה מהקומה העליונה ולנפץ את המסך על אחד מהם.
דחפנו יחד את המריצה במעלה הבניין, נעזרים ברמפות כדי להגיע לקומה האחרונה. לא היה אף אחד שיעצור אותנו או ישאל מה אנחנו עושים, המקום היה נטוש לגמרי פרט לכמה מכוניות שהתחבאו בפינות אפלות. הקומה השלישית הייתה מוקפת חומה, אבל נטולת גג. איכשהו הצלחנו לחלץ את הטלוויזיה מהמריצה ולהניח אותה על החומה. היינו רטובים מזיעה. הוא מתח את צווארו כדי לוודא שיש דוקרן מתחתינו.
"מוכנה?" נשימתו הייתה מהירה ונרגשת. ממרומי החניון נפרש נוף רחב ידיים של העיר ויכולתי לראות שלג על ההרים ואת לובן הקצף על גלי הים. "כן," עניתי.
"אחת, שתיים וש...לוש!" שחררנו אחיזה. הכבל השמיע שריקה כשחלף ליד אוזני, ממשיך בעקבות הטלוויזיה אל מעבר לקצה. נעמדנו על קצות האצבעות כדי לראות את הדוקרן פוגע ישירות במסך ומשסע את הקופסה לשניים. היה רעש של משהו נשבר, אבל לא היה פיצוץ והחלקים התפזרו על הכביש. הנחתי לעצמי לשחרר אחיזה ולנחות על הרצפה ותחושת אימה אחזה בי. הרעש היה חזק מאוד.
"בוא, אנחנו חייבים ללכת," אמרתי. הוא הביט אליי מלמעלה, עדיין נצמד לחומה, רגליו מתנודדות. "ראית את זה?" שאל, "ראית?"
"בוא," צרחתי, הוא נחת על הקרקע ותפס בידיות המריצה. "עזוב אותה," נזפתי בו, אבל הוא לא עזב אלא התחיל לרוץ, נותן למריצה להוביל ולהכתיב את קצב הדהירה במורד הרמפות והחוצה אל הרחוב. רצתי מהר ככל שיכולתי והשארנו אחרינו ענן אבק. המריצה הייתה עדיין חצי מלאה וכשיצאתי לא הסתכלתי על הטלוויזיה המרוסקת והמשכתי לרוץ. הרגליים שלי רצו כאילו היו להן חיים משלהן. הוא רץ אחריי עם המריצה, שמעתי את חריקת הגלגלים ואת צעדיו הקצרים והמהירים. הוא קרא מאחוריי בהתלהבות: "פגיעה ישירה! בול פגיעה!"
לא האטנו עד שמצאנו מסתור במנהרה שהייתה בקרבת מקום. נשענו על הקיר וניסינו להסדיר נשימה. "בול פגיעה," הוא חזר, "פגיעה ישירה." השמחה שלו הייתה מידבקת ולא עבר זמן עד שהפחד העמוק שחלחל בתוכי והידק את הבטן לגב הפך להתרגשות, כאילו זו לא הייתי אני שרצה את כל המרחק הזה עם הלב בתחתונים. כשהוא ניסה להקניט אותי על שפחדתי, חייכתי וביטלתי בתוקף את דבריו. "זה נכון, את פחדת פחד מוות," הוא אמר ואני רק צחקתי, הנדתי בראשי לשלילה ולא רציתי להודות בכך. הוא הניח לנושא ואחרי כמה רגעים התחלנו לנתח את כל מה שקרה לפרטי פרטים. "ראית?" שאלנו זה את זה שוב ושוב. "כן, אבל ראית?"
בסוף החלטנו לא להחזיר את המריצה. "אי אפשר לדעת," הוא אמר, "אולי נצטרך אותה שוב." במקום זאת החלטנו להחביא אותה בין אבני הבזלת. הוא התעקש לסחוב אותי על המריצה וכל הדרך טלטל והסיע אותה בזיג־זג על המדרכה, צועק: "תיזהרי, תיזהרי!" התפקעתי מצחוק עד שכאבו לי הבטן, הפנים והטוסיק מכל הקפיצות ומפרקי האצבעות שלי הלבינו מהאחיזה. ניסיתי לרדת כשהגענו אל הגשר שמעל הכביש הראשי של רייקיאנס, כי הדרך למעלה הייתה יותר מדי תלולה, אבל הוא אמר: "לא, תשבי, זה בסדר." האטנו והוא התאמץ מאוד כדי לדחוף אותי למעלה. הגשר נמתח בקשת מעל הכביש ובצידו השני ירד שביל תלול, ארוך וקטלני. הרגשתי פרפרים בבטן כשחשבתי על הירידה, אבל פתאום הוא נעצר באמצע הגשר. המעקה בצידה של העיר היה גבוה, עשוי סורגי ברזל כל כך צפופים שילד קטן לא יכול היה להכניס את ראשו ביניהם, אבל בצד השני היה קיר בטון. מעל הקיר שכב חתול זהוב ומפוספס, עיניו עצומות, שמש בין ערביים זרחה מבעד לפרוותו ויצרה סביבו הילה.
החבר החדש שלי הרפה מידיות המריצה וצעד לכיוון החתול. הוא ניגש אליו בזהירות, הושיט יד והניח לו לרחרח אותה. עצרתי את נשימתי. לא יכולתי לזוז או להוציא הגה, כאילו הייתי מהופנטת. רעש המכוניות שמיהרו באדישות מתחתינו גבר על כל רחש אחר. החתול הרים את ראשו וראיתי שלא היה לו קולר, אבל הוא היה שמנמן ועדין והבנתי שהוא לא חתול רחוב. הוא מתח רגל אחת בעצלנות וציפורניו נחשפו, כף רגלו נראתה לרגע כמו יד קטנה ושעירה עם אצבעות פרושות לרווחה, כמו של ילד. הוא משך אותה חזרה ופיהק ושיניו הלבנות והחדות זהרו בפיו הוורדרד. העיניים שלו היו בצבע דבש כהה, כאילו קרני השמש זרחו מבעד לגולגלתו והאירו אותן. החתלתול חיכך את ראשו בכפות רגליו וידעתי שהוא מגרגר אפילו שלא שמעתי. החבר שלי הפנה אליי את גבו ולא ראיתי את החתול, אבל יכולתי להרגיש את פרוותו החמימה בין אצבעותיי. הוא דחף את החתול באותה ההנאה שבה דחף את הטלוויזיה קודם לכן. החתול ניסה להיאחז בגשר, אך לא הצליח ונעלם. החבר שלי נשען בידיו על הגשר והתרומם כדי להציץ, רגליו נותקו מהרצפה והוא היה תלוי שם, כאילו מניף את עצמו מתוך בריכה. מעלינו נסעו שני עננים ומטוס סילון שפיצל את השמיים לשניים. תנועת המכוניות מתחתינו האטה קצת, שמעתי יללה נוראית, מלאת ייסורים ומקפיאת עצמות ואז בלע רעש תנועת המכוניות את הכול. הוא נחת על רגליו והתקרב אליי.
"היא הצליחה לברוח," אמר מאחורי גבי ולקח את ידיות המריצה. "נחתה על הרגליים. נראה לי שהיא שברה את האגן." הוא דיבר על החתול, אז כנראה זו הייתה חתולה. אני לא יודעת להבדיל, אבל הוא ידע מייד.
אחרי הרעש על הגשר שררה דממה מוחלטת. שמעתי את רחש החצץ מתחת לגלגלי המריצה, משקלה אפשר להם לנוע קדימה במורד הגשר ללא כל מאמץ. הרגשתי כאילו הפה שלי מלא בכותנה. הלשון נדבקה לחיך היבש כשניסיתי לדבר. "למה פגעת בה?" שאלתי לבסוף בלי להביט לאחור. המריצה המשיכה להתגלגל קדימה בכוחות עצמה. הקול מאחוריי נשמע כאילו המחשבה כבר מזמן עזבה את החתול שעל הגשר. "מה? החתולה? לא ניסיתי לפגוע בה, רק רציתי לראות." הגענו לסוף הירידה והוא הגביר מהירות, התכופף ורץ. הרגשתי את הבל נשימתו החמה והמהירה על עורפי ועל אוזניי. "כמו עם הטלוויזיה," אמר.
קרענו פיסות טחב גדולות מעל אבני הבזלת והנחנו מעל המריצה ההפוכה כדי להסתיר אותה. לא היה לי מושג איך אגיע הביתה, אבל הוא אמר שהוא מכיר את הדרך. השמיים היו עדיין בהירים ושמחתי ששכחתי את השעון בבית, כך יכולתי לשקר שלא ידעתי שכל כך מאוחר. השמש התחילה לשקוע והצללים שלנו נפלו לפנינו, דקים וארוכים והתחככו זה בזה. הלכנו במשך זמן רב עד שזיהיתי איפה אנחנו נמצאים. פחדתי קצת שמישהו יראה אותנו בחוץ כשכל כך מאוחר, בטח כבר מעבר לזמן המותר לשהייה בחוץ, אבל לא אמרתי כלום כי נראה שהוא כלל לא חושב על זה.
ברחוב החדש שלי הבתים נראו רדופי רוחות וחיוורים באור הערב. הוא רצה לדעת איזה מהחלונות הוא החלון של חדרי וכשהצבעתי הוא הנהן, כמו מאשר את מה שכבר ידע. "אני יכול לטפס על המרזבים ולדפוק על החלון אם נצטרך לדבר בלילות. אפשר לפתוח אותו?" שאל. כשהנהנתי לחיוב הוא חייך, חיוך רחב עם כל השיניים. "אם תרצי לדבר איתי, שימי נר דולק בחלון. אני כבר אראה אותו כשאעבור בסביבה," והוסיף בגאווה שראה את זה בסרטי בילוש.
נפרדנו ליד הדלת ונופפתי לו לשלום. טרקתי את הדלת מאחוריי, רצתי במעלה המדרגות ונכנסתי לחדרי. שמעתי קולות מהטלוויזיה שבסלון, אבל לא ניגשתי כדי להודיע שהגעתי. הם ממילא יעלו כדי לדבר איתי. הנעליים היו עדיין על רגליי כשטיפסתי על המיטה כדי להגיע לחלון, רציתי לנופף לו כדי לוודא שהוא יודע בדיוק איפה החלון שלי, אבל כשהסטתי את הווילון הוא כבר לא היה שם.
"אנה דיס!" קראה אמא מהקומה התחתונה. "זו היית את שנכנסה הרגע?"
שמעתי את צעדיה המהירים במדרגות. היא לא דפקה בדלת לפני שנכנסה. בדרך כלל היא עושה את זה כדי להראות שלכולם יש זכות לפרטיות בבית שלה, או כך לפחות היא אומרת.
"איפה היית?" שאלה, זרועותיה שלובות על חזה.
"בחוץ, רציתי להכיר את השכונה."
"אבא שלך מחפש אותך, הוא כבר נסע לכל מקום אפשרי ואני מתה מפחד פה בבית. חשבתי שמשהו קרה. איפה היית?"
שתקתי.
"אנה דיס, היכן היית!"
"בחוץ, טיילתי."
היא חיכתה שאמשיך. לא רציתי לשקר לה, אבל הייתי עושה זאת אם הייתה ממשיכה לשאול. במקום זאת היא אמרה: "את חייבת להודיע לנו לאן את הולכת, את יודעת את זה," זרועותיה נשמטו לצדדים והיא שילבה אותן שוב. ראיתי איך הפליגה בדמיון וחזתה את הגרוע מכול – שנפלתי לתוך בור בשדות הלבה או שפדופיל חטף אותי והכניס אותי בכוח למכונית שלו. "אנחנו לא מכירים פה אף אחד, לא היה לנו שמץ של מושג לאן יכולת ללכת." כל כך הוקל לה שהיא נאלצה להתאפק שלא לחבק אותי, אך במקביל גם לסלוח לי. מתחת לשרוול המעיל צבטתי את העור הדק של מפרק כף היד, מעל לוורידים וסובבתי עד שהכאב הפך בלתי נסבל. עיניי נרטבו וניסיתי לא לזוז כדי שהדמעות לא ייזלו על לחיי.
"לא תכננתי להיות כל כך הרבה זמן, היה כל כך מואר בחוץ, לא ידעתי שכל כך מאוחר."
"איפה השעון שלך?"
"על שולחן הכתיבה, הוא לא נוח, אני מזיעה איתו."
"אנה דיס," היא נאנחה כאילו הייתה גמורה מעייפות וכבר לא ידעה מה לומר או לעשות. לפתע כרעה על ברכיה והתחילה לפרום את שרוכי נעליי כפי שנהגה לעשות כשהייתי קטנה. "תרימי," אמרה ואני הרמתי את רגליי בזו אחר זו והיא משכה מעליי את הנעליים, הניחה יד על הברך שלי בכדי להרים את עצמה ופתחה את רוכסן המעיל שלי. הזזתי את הזרועות כדי לעזור לה למשוך את השרוולים, היא קיפלה את המעיל בעדינות והניחה על זרועותיה ואז התכופפה כדי להרים את הנעליים.
"השיחה הזו עוד לא הסתיימה," אמרה, "אבל אני צריכה לצלצל לאבא שלך ולהודיע לו שהגעת הביתה. תצטרכי לבקש ממנו סליחה, הוא מאוד דאג לך. שנינו מאוד דאגנו."
"אני יודעת," אמרתי בקול נמוך. "סליחה, אני מתנצלת."
"תרדי למטה לאכול ארוחת ערב ואז ישר למיטה."
"זה בסדר אם ארד עוד מעט?" שאלתי בייאוש. "רק כמה דקות?" היא נענעה בראשה מבלי לומר דבר ופנתה לצאת.
"אמא," אמרתי כשכבר הגיעה לדלת. היא הביטה וחיכתה. "אני יכולה להדליק נר בחדר?"
היא לא ציפתה לשאלה ולא ידעה איך להתמודד איתה. "אני לא יודעת אם אני יכולה להרשות לך משהו אחרי הערב הזה," אמרה ואז תהתה, "למה את צריכה נר?"
"סתם, כדי לשים בחלון או על שולחן הכתיבה שלי, הלהבה כל כך יפה."
"נראה," אמרה. "אבא ואני צריכים להחליט יחד, כי נר דולק בחדר זו אחריות גדולה. תצטרכי להוכיח לנו שאת מספיק זהירה כדי שנוכל לסמוך עלייך."
הנהנתי והיא יצאה וסגרה אחריה את הדלת. היא ידעה שאני רוצה שהדלת תהיה סגורה, ובליבי הודיתי לה על כך ועל הדקות הספורות שנתנה לי לפני שירדתי לקבל עוד הטפות מוסר. שכבתי על מיטתי. מבעד לדלת שמעתי את רחשי הטלוויזיה בוקעים מהסלון ואת אמא מדברת עם אבא בטלפון. ניסיתי לרוקן את מחשבתי, כמו הגורואים מנפאל שראיתי ב"תאמינו או לא". הם מסוגלים לרוקן את המחשבה עד כדי כך שהם יכולים לצאת מהגוף שלהם ולרחף. הרבה פעמים ניסיתי לרוקן את המחשבה כמותם, אבל לא ממש הצלחתי. המחשבות התגנבו תמיד אל תוך ראשי ומשכו אותי חזרה לקרקע. לא משנה כמה ניסיתי, אף פעם לא הצלחתי לרחף מספיק רחוק מהן. רציתי לרחף גבוה־גבוה, למעלה בשמיים, כדי שהמחשבות שלי לא יצליחו להגיע אליי לעולם.
