קצין משטרה מחייך על הבוקר. יש מראה מלבב מזה?
שמרון ביקר בקומה שלנו וכרגיל נתן הופעה של דוגמן, לפחות תמונת שער של ירחון המשטרה. פרסומת לשירות משטרתי משמעותי, למנהיגות מעוררת הערצה ולטיפול שיניים יקר מאוד. על שפתיו חיוך כובש. כובש זו ללא ספק המילה. ידיו מונחות לצידי גופו, מוכנות להצדעה בכל עת שזו תידרש או לחיבוק בעת הצורך. שוטר־על. ולו במובן זה שיש כובע על ראשו. השוטר היחיד שאני מכיר שחובש כובע בכל עת, גם מחוץ לטקסים. מסתבר שיש לו על מה לכסות . עלי הגפן וענפי הזית לבלבו על כתפיו בהתלהבות לקול ציוץ להקת ציפורים בבניין המטה הארצי.
הציפורים, כתמיד, לצידו: נתי וכהן, סיטבון מ־433, ודגנית, ראש לשכתו. וגם צ'ומי, ששוב השתרך מאחור, מחפש את עצמו בין הסדקים של המרצפות. פמליה של ממש! התרגשתי.
דגנית פסעה במהירות סמוך אליו, מנופפת בכל מה שהיא יכולה לנופף בו, והקשיבה לו בדריכות מסורה בשעה שדיבר חרישית. כביכול שם ממש, במסדרון הקומה הרביעית, נחרצים בזמן אמיתי עניינים שברומה של משטרה לאוזניה של שוטרת שעל דלות האינטלקט שלה מפצה גזרה חטובה וערנית.
כשהבחין בי ניסיתי להביט דרכו. כמו תמיד. לדמיין את קו הרכס של הר הזיתים, שהיה נשקף אליי אם לא היה שם בניין ולא היו שם קירות בטון וארונות ותריסים ונציאניים בחלונות. אלא שאז הוא האט מהליכתו וכחכח בגרונו. הר הזיתים נעלם באחת, הקירות והווילונות התעופפו חזרה ואני, משום מה, עצרתי שלושה צעדים ממנו. מרחק מסוכן לכל הדעות. לפחות לאחד משנינו.
עמדנו רגע זה מול זה ואז הוא עשה דבר מדהים שתפס אותי לחלוטין לא מוכן: הוא חייך! המשיך ללכת והתרחק משם. נשארתי נטוע במסדרון, לא מצליח להתנער מן הקיפאון. הוא חייך אלי! מה לעזאזל קורה כאן?
