סגול 351
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סגול 351
הוספה למועדפים

סגול 351

4.2 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הם מתקבצים ליד השער הצפוני לבית העלמין. יואל ואבשלום מצטרפים. מישהו מכריז שיואל מגיע, וכולם מפנים את ראשם בעקבות ידו המורה. יואל מאובק מכף רגל ועד ראש, כמו בסופו של תרגיל לילה בנגב. פניו לבנות מאבק שדבק בהן, או מצבעו של המוות. אבשלום מביט ביואל ומדמה לראות מתחת לבגדיו את השלד של המת בגופו של החי. המראה מפחיד. חבריו רואים את עצמם צעירים בארבעים שנה, ונחרדים מאיך היו פעם, לעומת היום, עם שלושים קילו יותר, בעיקר באזור המותניים ובסנטר הכפול. יואל סופג טפיחות על השכם וקריאות התפעלות. הם עומדים בחבורות, מדברים ביחד ובקול רם. אפשר לחשוב שדחוף להם כל כך לומר את אשר על לבם. אף על פי שהדבר לא קרה אתמול וגם לא שלשום, הוא חי ונושם בתודעתם.
 
לחבורה של מילואימניקים בני שבעים ויותר, שלחמו יחד במלחמת יום הכיפורים, יש חשבון פתוח עם מי שהיה המח"ט שלהם בעניין קרב שנוי במחלוקת על תל אל־מְהֵיר ברמת הגולן — "סגול 351 " במפת הקוד. ארבעים וארבע שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים הם מתארגנים, חוטפים את המח"ט מביתו ובאים איתו חשבון בדירת מקלט, שבה הם משחזרים את הקרבות וסוחטים אותו כדי שיעשה את הדבר שלא היה מוכן לו ארבעים שנה — להמליץ על המג"ד שלהם, שזה מכבר מלאו לו שמונים, לתפקיד מח"ט טנקים. סגול 351 הוא ספר מטלטל וטורד מנוחה, ובה בשעה מצחיק; מציאותי להחריד, ובו בזמן עתיר פנטזיה. זהו סיפור סוחף וקולח, הכתוב ביד אמן, המעלה, בין השאר, שאלות נוקבות על כבוד צבאי מול חיי אדם ועל משמעת צבאית מול מצפון פנימי.
 
זהו ספרו השביעי של אבי ולנטין. ספרו החמישי, "בסתר כנפיים" בהוצאת מטר, זכה לציון לשבח מטעם ועדת פרס ברנר והוגדר כאחד הספרים החשובים לשנת 2017 . אבי ולנטין כתב בעיתון הארץ מאמרים על פשע מאורגן ופרסם את "מסמך ה־11". במלחמת יום כיפור לחם בגדוד סיור משוריין. ספר זה מתבסס בחלקו על מקצת מחוויותיו.

פרק ראשון

1
 
הם בני שבעים פחות או יותר; פחות בני פחות ויותר בני יותר. כמה אף חצו את קו השמונים. לפני ארבעים וארבע שנים, כשמלחמת יום הכיפורים פרצה, הם היו בני עשרים וחמש, פחות או יותר; פחות בני פחות ויותר בני יותר. כחצי שנה לאחר מכן המלחמה הסתיימה, אבל לא זו שלהם. המלחמה שלהם בוערת על אש קטנה יותר מארבעים שנה. אולי עכשיו היא תסתיים. אם לא תהיינה תקלות בלתי צפויות, כמו שתמיד יש.
 
אחד מאלה שעבורם המלחמה עדיין בוערת על אש קטנה הוא אבשלום לֶפְל, שכולם קוראים לו אב־ש־לום, במלעיל. הוא בן שישים ושבע, מי שהיה קצין הקשר של גדוד הסיור. יש לו תוכניות רבות לגיל הפרישה לגמלאות ─ כמו הקמת בית ספר ללימוד מקצועות הקרקס לבני חמישים ומעלה, או הפעלת קו ייצור ביתי לכבישת מלפפונים בחומץ, ואם כבר מלפפונים, אז גם חצילים קטנים ופלפלים מכל הצבעים, ואולי גם בצלים לבנים וסגולים. כל תוכנית חדשה שהוא הוגה מתקבלת בהתלהבות ומבטלת את קודמותיה. באחרונה, אחרי שפסל את כל התוכניות הקודמות, כמו, בין היתר, להקים חברה להפעלת ליצנים רפואיים, הוא הוגה באפשרות לגייס מחדש את חבריו לגדוד המילואים שלחמו יחד במלחמת יום הכיפורים ─ את אלה ששמרו על קשר כל אותן שנים ─ ושם דגש על כך שהגיוס לא ייעשה במסגרת רשמית כלשהי, אלא אזרחית והתנדבותית. מכל התוכניות זו הקוסמת לו ביותר, אף על פי שהיא עשויה חורים כמו רשת דייגים בלויה. הוא יהיה מרוצה גם אם יצליח לגייס רק שלושים לוחמים לשעבר מתוך חמש מאות חיילי הגדוד. מי שלא ירצה להצטרף ─ זכותו; מי שירצה ויבוא ─ יבורך. אבל קודם לכול הוא עושה את מה שלא עשה בשלושים השנים האחרונות; הוא מבקר את חברו משנים, את הבלש הפרטי איציק בן־יעקב, שבזכותו יקום או ייפול דבר.
 
איציק הוא הבעלים של משרד לחקירות פרטיות בצפון תל אביב יותר מארבעים שנה. הוא אינו אוהב את השימוש בתואר "חוקר פרטי", כי את שנותיו הראשונות במקצוע עשה במשטרה, ושם היה בלש. בלש, לדבריו, זה יותר מחוקר. בלש בולש ועושה יותר מחוקר שחוקר. אבל מה לעשות והרישיון שקיבל מהמדינה הוא של חוקר פרטי ומשרד חקירות. מלבד להתלונן על ההבדל הסמנטי, שלדעתו אינו כזה כלל וכלל, הוא לא עושה דבר וממשיך לקבל לקוחות, שעבורם הוא מבצע חקירות פרטיות. אף על פי שהוא "חוקר פרטי" יותר שנים מכפי שהיה בלש במשטרה, טרם התרגל לתואר. לעתים, כדי לשעשע את עצמו, הוא כותב על החשבוניות שהוא מגיש ללקוחותיו "עבודות בילוש פרטי" ורק הוא, או אלה שמכירים אותו מקרוב, שותפים לבדיחה.
 
משרד החקירות של איציק שוכן בקומת הקרקע של בניין בן חמישים שנה ברחוב קטן בגבה של כיכר המדינה, שלא זוהר ולא הדר דבקו בו. הבניין לא שופץ מאז הוקם, והדבר ניכר בחיצוניותו. דלת הכניסה הוחלפה בדלת אלומיניום ובה אינטרקום שלא פועל, כי ועד הבית נואש מלתקן אותו והדיירים לא נואשו מלקלקלו. המשרד של איציק לא השתנה עם השנים, כמו שבעליו ואבשלום לא השתנו. הוא פשוט הזקין, כמו שהם. כל המשרד הזקין. על הקירות הסדוקים פה ושם מצהיבות תעודות הסיום של קורסים שונים שהשלים בעליו, ותעודות הוקרה נושנות, נשכחות. על הספה הכחולה שבפאתי החדר הגדול לא יושב איש, כי נערמים שם עיתונים ישנים שאיציק השאיר בכוונה, לקרוא בהם מאוחר יותר. עד היום לא התפנה לקרוא, והם מצהיבים משמש אחר הצהריים ומעלים אבק. לעתים, כשיש לו שעה פנויה והוא רוצה להשלים את החסר, אינו זוכר למה השאיר אותם לקרוא בהם אחר כך. מובן שאפשר וצריך היה לפנותם לפח האשפה, אולם חבל לו לזרוק מה שהיו פעם רעיונות טובים, אף שאיננו זוכר אותם. מזגן הקיר הוחלף במזגן מפוצל, שמקרר ולא משתלט על השיחה. החור בקיר נסתם, אבל התיקון לא סויד. בחדר עומד ריח של עובש ועשן סיגריות, מעורבב באבק מהשטיח שלא ניקו אותו בשלושים השנים האחרונות. אין טעם לשאוב את השטיח, כי ממילא לא רואים עליו את הלכלוך.
 
בראשית היכרותם היו לאבשלום ולאיציק שני נושאים משותפים: חקירות פרטיות וצבא. עם השנים ─ משנושאים אלה חדלו להעסיק את אבשלום ─ התרחקו. לעומתו, המשיך איציק לעסוק באותם נושאים. הוא קצין מודיעין במילואים, רב־סרן על פי דרגתו ומבוגר מאבשלום בשלוש שנים. קומתו ממוצעת והליכתו כשל בלש: לעולם ילך סמוך לקיר ועיניו מרוכזות במדרכה שלפניו ולא באנשים שבאים מולו, מקסימום עיניו יהיו בגבו של זה שהוא הולך בעקבותיו. שערותיו חלקות וארוכות והן נופלות תדיר על עיניו, מזכירות במשהו את ארבעת המופלאים שאת המוזיקה שלהם העריץ. הוא סובל מחיבה בלתי מוסברת למכוניות ביואיק ישנות, שגם כשהוא מחליף אותן לחדשות יותר, הן נראות ישנות כמעט באותה מידה.
 
בשנים הראשונות להיכרותם היה המשרד של איציק ביתו השני של אבשלום. הוא נהג לבקר שם סתם כך רק כדי לדבר ולהתייעץ עם איציק, בכל שעה פנויה מהתחייבויותיו האחרות. לפעמים היה שוכח את סדר העדיפויות והיה עושה את ביקוריו במשרד של איציק להתחייבויותיו. כמעט בכל ביקור במשרד נוספו לחברת מכריו עוד אנשים מאלה שביקרו שם. בעיקר אנשים עם סיפור ─ יותר בלשים מלקוחות, כי החברים קדמו לכולם. הכול התנהל שם בפתיחות רבה, סביב שולחן אחד, בחדר גדול אחד שמעולם לא נסגרה דלתו, מטלפון חוגה והרבה גרעינים שחורים. על השולחן נשכחו כוסות קפה שחור ריקות, ששימשו מאפרות מאולתרות, עמוסות בדלי סיגריות. בין לבין, בשעות עלומות, עבד איציק לפרנסתו, ובתורו, כל אחד מהחברים סייע במשהו להצלחת המשרד. גם אבשלום נתן את חלקו, לפעמים אף מבלי שיהיה מודע לכך.
 
"אז מה, אב־ש־לום?" שואל איציק, "כאילו שלא עברו עשרים וחמש שנים?"
 
"לא עברו עשרים וחמש שנים ─ לא... עברו יותר."
 
"איפה היית כל השנים האלה?"
 
״איפה היית אתה?"
 
"אני הייתי באותו מקום, כאן."
 
"ואני הייתי... הייתי... אין לי תשובה טובה..."
 
"לא נורא. שמח לראותך."
 
"גם אני."
 
"נשוי?" שואל איציק.
 
"לא, תודה. הייתי. ואתה?"
 
"גרוש פעמיים ואִין רליישנשיפ..."
 
"י־פ־ה! ילדים?"
 
"שני בנים ושלושה נכדים. וזה רק מהצד שלי. ואתה?"
 
"שני ילדים," אומר אבשלום.
 
"טוב... ומה הביא אותך לכאן? אני משער שלא התגעגעת, אחרת היית בא קודם, או שלא מגיע בכלל."
 
"מקבל את הנזיפה באהבה," אומר אבשלום. "מגיע לי..."
 
מבוכה. שקט משתרר. איציק מחפש את המילים להחיות את השיחה.
 
"האמת היא," אומר איציק, "שלמרות הנתק, קיבלתי לפעמים דרישות שלום ממך."
 
"איך?"
 
"מציגל'ה."
 
"ציגל'ה... אהה... כן... הוא מלטף את השכנה שלי."
 
"בדיוק."
 
"הוא עדיין עובד איתך?"
 
"לפעמים, כשאני צריך עזרה."
 
"ציגל'ה הבלש... אני לא רואה אותו בזמן האחרון."
 
"טוב... המצב אצלו מסובך... יש לו מישהי אחרת ומדי פעם הוא גם מבקר את אשתו... צריך כוח בשביל זה, לא?"
 
"בעיקר המון זמן..."
 
"אז מה מביא אותך לכאן?"
 
"המח"ט."
 
"היו הרבה מח"טים."
 
"אבל היה סגול שלוש חמש אחד ─ אחד."
 
"אתה עוד שם?"
 
"באתי כדי שתעזור לי להיחלץ."
 
"זאת אומרת?"
 
"המח"ט לא בריא. נכנס ויוצא מבתי חולים. אני לא רוצה שייקח איתו את הסוד של סגול שלוש חמש אחד."
 
"איך אתה רוצה לעשות את זה?"
 
"אני רוצה לחקור אותו."
 
"תשכיל אותי ─ איך? חקירות כאלה הן תחום של המשטרה הצבאית, או ענף היסטוריה. בפעם האחרונה שנפגשנו לא היית במשטרה הצבאית ולא חוקר בענף היסטוריה. גם עכשיו נראה לי שאתה לא."
 
"פעם זה לא הפריע לך."
 
"לא... זה לא הפריע לי. נכון..."
 
"אתם עוד עושים את זה?" שואל אבשלום.
 
"הזמנים השתנו... אב־ש־לום. מה שהיה אפשרי פעם ─ היום אסור. האמת היא שגם פעם זה היה אסור, ההבדל הוא שהיום מקפידים."
 
"אז אתם לא עושים את זה?"
 
"לא... אנחנו לא עושים... אבל... אבל זה לא אומר שלא נעשה!"
 
"ידעתי שאפשר לסמוך עליך."
 
"אל תגזים, אב־ש־לום, אפילו אני לא יודע אם אפשר לסמוך עליי."
 
"אבל תחשוב על זה, נכון?"
 
"נכון. והחברים שלך? הם יעזרו?"
 
"... אני עוד לא יודע."
 
"כדאי שתדע לפני... לא בזמן ולא אחרי... במיוחד אם התשובה שלילית..."
 
אני אגיד לך על מה חשבתי."
 
"דבר..."
 
"חשבתי לגייס כמה עשרות מאנשי המילואים של הגדוד, לתצפת את הדירה של המח"ט וכשנהיה מוכנים ניקח אותו לחקירה."
 
"הוא לא יבוא."
 
"אז ניקח אותו."
 
"בכוח?"
 
"עם מוח, אבל אם יהיה צורך אז גם."
 
"חטיפה זה פשע חמור."
 
"גם רצח."
 
"טוב... זה לא ממש... זה היה במלחמה."
 
"אבל מוות מיותר..."
 
"טוב... לא נתווכח עכשיו... אני זוכר."
 
"אז אתה בפנים?"
 
"נראה..."

סקירות וביקורות

"סגול 351": יצירה יוצאת דופן בספרות העוסקת במלחמת יום כיפור גיא הורוביץ הארץ 22/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

"סגול 351": יצירה יוצאת דופן בספרות העוסקת במלחמת יום כיפור גיא הורוביץ הארץ 22/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
סגול 351 אבי ולנטיין
1
 
הם בני שבעים פחות או יותר; פחות בני פחות ויותר בני יותר. כמה אף חצו את קו השמונים. לפני ארבעים וארבע שנים, כשמלחמת יום הכיפורים פרצה, הם היו בני עשרים וחמש, פחות או יותר; פחות בני פחות ויותר בני יותר. כחצי שנה לאחר מכן המלחמה הסתיימה, אבל לא זו שלהם. המלחמה שלהם בוערת על אש קטנה יותר מארבעים שנה. אולי עכשיו היא תסתיים. אם לא תהיינה תקלות בלתי צפויות, כמו שתמיד יש.
 
אחד מאלה שעבורם המלחמה עדיין בוערת על אש קטנה הוא אבשלום לֶפְל, שכולם קוראים לו אב־ש־לום, במלעיל. הוא בן שישים ושבע, מי שהיה קצין הקשר של גדוד הסיור. יש לו תוכניות רבות לגיל הפרישה לגמלאות ─ כמו הקמת בית ספר ללימוד מקצועות הקרקס לבני חמישים ומעלה, או הפעלת קו ייצור ביתי לכבישת מלפפונים בחומץ, ואם כבר מלפפונים, אז גם חצילים קטנים ופלפלים מכל הצבעים, ואולי גם בצלים לבנים וסגולים. כל תוכנית חדשה שהוא הוגה מתקבלת בהתלהבות ומבטלת את קודמותיה. באחרונה, אחרי שפסל את כל התוכניות הקודמות, כמו, בין היתר, להקים חברה להפעלת ליצנים רפואיים, הוא הוגה באפשרות לגייס מחדש את חבריו לגדוד המילואים שלחמו יחד במלחמת יום הכיפורים ─ את אלה ששמרו על קשר כל אותן שנים ─ ושם דגש על כך שהגיוס לא ייעשה במסגרת רשמית כלשהי, אלא אזרחית והתנדבותית. מכל התוכניות זו הקוסמת לו ביותר, אף על פי שהיא עשויה חורים כמו רשת דייגים בלויה. הוא יהיה מרוצה גם אם יצליח לגייס רק שלושים לוחמים לשעבר מתוך חמש מאות חיילי הגדוד. מי שלא ירצה להצטרף ─ זכותו; מי שירצה ויבוא ─ יבורך. אבל קודם לכול הוא עושה את מה שלא עשה בשלושים השנים האחרונות; הוא מבקר את חברו משנים, את הבלש הפרטי איציק בן־יעקב, שבזכותו יקום או ייפול דבר.
 
איציק הוא הבעלים של משרד לחקירות פרטיות בצפון תל אביב יותר מארבעים שנה. הוא אינו אוהב את השימוש בתואר "חוקר פרטי", כי את שנותיו הראשונות במקצוע עשה במשטרה, ושם היה בלש. בלש, לדבריו, זה יותר מחוקר. בלש בולש ועושה יותר מחוקר שחוקר. אבל מה לעשות והרישיון שקיבל מהמדינה הוא של חוקר פרטי ומשרד חקירות. מלבד להתלונן על ההבדל הסמנטי, שלדעתו אינו כזה כלל וכלל, הוא לא עושה דבר וממשיך לקבל לקוחות, שעבורם הוא מבצע חקירות פרטיות. אף על פי שהוא "חוקר פרטי" יותר שנים מכפי שהיה בלש במשטרה, טרם התרגל לתואר. לעתים, כדי לשעשע את עצמו, הוא כותב על החשבוניות שהוא מגיש ללקוחותיו "עבודות בילוש פרטי" ורק הוא, או אלה שמכירים אותו מקרוב, שותפים לבדיחה.
 
משרד החקירות של איציק שוכן בקומת הקרקע של בניין בן חמישים שנה ברחוב קטן בגבה של כיכר המדינה, שלא זוהר ולא הדר דבקו בו. הבניין לא שופץ מאז הוקם, והדבר ניכר בחיצוניותו. דלת הכניסה הוחלפה בדלת אלומיניום ובה אינטרקום שלא פועל, כי ועד הבית נואש מלתקן אותו והדיירים לא נואשו מלקלקלו. המשרד של איציק לא השתנה עם השנים, כמו שבעליו ואבשלום לא השתנו. הוא פשוט הזקין, כמו שהם. כל המשרד הזקין. על הקירות הסדוקים פה ושם מצהיבות תעודות הסיום של קורסים שונים שהשלים בעליו, ותעודות הוקרה נושנות, נשכחות. על הספה הכחולה שבפאתי החדר הגדול לא יושב איש, כי נערמים שם עיתונים ישנים שאיציק השאיר בכוונה, לקרוא בהם מאוחר יותר. עד היום לא התפנה לקרוא, והם מצהיבים משמש אחר הצהריים ומעלים אבק. לעתים, כשיש לו שעה פנויה והוא רוצה להשלים את החסר, אינו זוכר למה השאיר אותם לקרוא בהם אחר כך. מובן שאפשר וצריך היה לפנותם לפח האשפה, אולם חבל לו לזרוק מה שהיו פעם רעיונות טובים, אף שאיננו זוכר אותם. מזגן הקיר הוחלף במזגן מפוצל, שמקרר ולא משתלט על השיחה. החור בקיר נסתם, אבל התיקון לא סויד. בחדר עומד ריח של עובש ועשן סיגריות, מעורבב באבק מהשטיח שלא ניקו אותו בשלושים השנים האחרונות. אין טעם לשאוב את השטיח, כי ממילא לא רואים עליו את הלכלוך.
 
בראשית היכרותם היו לאבשלום ולאיציק שני נושאים משותפים: חקירות פרטיות וצבא. עם השנים ─ משנושאים אלה חדלו להעסיק את אבשלום ─ התרחקו. לעומתו, המשיך איציק לעסוק באותם נושאים. הוא קצין מודיעין במילואים, רב־סרן על פי דרגתו ומבוגר מאבשלום בשלוש שנים. קומתו ממוצעת והליכתו כשל בלש: לעולם ילך סמוך לקיר ועיניו מרוכזות במדרכה שלפניו ולא באנשים שבאים מולו, מקסימום עיניו יהיו בגבו של זה שהוא הולך בעקבותיו. שערותיו חלקות וארוכות והן נופלות תדיר על עיניו, מזכירות במשהו את ארבעת המופלאים שאת המוזיקה שלהם העריץ. הוא סובל מחיבה בלתי מוסברת למכוניות ביואיק ישנות, שגם כשהוא מחליף אותן לחדשות יותר, הן נראות ישנות כמעט באותה מידה.
 
בשנים הראשונות להיכרותם היה המשרד של איציק ביתו השני של אבשלום. הוא נהג לבקר שם סתם כך רק כדי לדבר ולהתייעץ עם איציק, בכל שעה פנויה מהתחייבויותיו האחרות. לפעמים היה שוכח את סדר העדיפויות והיה עושה את ביקוריו במשרד של איציק להתחייבויותיו. כמעט בכל ביקור במשרד נוספו לחברת מכריו עוד אנשים מאלה שביקרו שם. בעיקר אנשים עם סיפור ─ יותר בלשים מלקוחות, כי החברים קדמו לכולם. הכול התנהל שם בפתיחות רבה, סביב שולחן אחד, בחדר גדול אחד שמעולם לא נסגרה דלתו, מטלפון חוגה והרבה גרעינים שחורים. על השולחן נשכחו כוסות קפה שחור ריקות, ששימשו מאפרות מאולתרות, עמוסות בדלי סיגריות. בין לבין, בשעות עלומות, עבד איציק לפרנסתו, ובתורו, כל אחד מהחברים סייע במשהו להצלחת המשרד. גם אבשלום נתן את חלקו, לפעמים אף מבלי שיהיה מודע לכך.
 
"אז מה, אב־ש־לום?" שואל איציק, "כאילו שלא עברו עשרים וחמש שנים?"
 
"לא עברו עשרים וחמש שנים ─ לא... עברו יותר."
 
"איפה היית כל השנים האלה?"
 
״איפה היית אתה?"
 
"אני הייתי באותו מקום, כאן."
 
"ואני הייתי... הייתי... אין לי תשובה טובה..."
 
"לא נורא. שמח לראותך."
 
"גם אני."
 
"נשוי?" שואל איציק.
 
"לא, תודה. הייתי. ואתה?"
 
"גרוש פעמיים ואִין רליישנשיפ..."
 
"י־פ־ה! ילדים?"
 
"שני בנים ושלושה נכדים. וזה רק מהצד שלי. ואתה?"
 
"שני ילדים," אומר אבשלום.
 
"טוב... ומה הביא אותך לכאן? אני משער שלא התגעגעת, אחרת היית בא קודם, או שלא מגיע בכלל."
 
"מקבל את הנזיפה באהבה," אומר אבשלום. "מגיע לי..."
 
מבוכה. שקט משתרר. איציק מחפש את המילים להחיות את השיחה.
 
"האמת היא," אומר איציק, "שלמרות הנתק, קיבלתי לפעמים דרישות שלום ממך."
 
"איך?"
 
"מציגל'ה."
 
"ציגל'ה... אהה... כן... הוא מלטף את השכנה שלי."
 
"בדיוק."
 
"הוא עדיין עובד איתך?"
 
"לפעמים, כשאני צריך עזרה."
 
"ציגל'ה הבלש... אני לא רואה אותו בזמן האחרון."
 
"טוב... המצב אצלו מסובך... יש לו מישהי אחרת ומדי פעם הוא גם מבקר את אשתו... צריך כוח בשביל זה, לא?"
 
"בעיקר המון זמן..."
 
"אז מה מביא אותך לכאן?"
 
"המח"ט."
 
"היו הרבה מח"טים."
 
"אבל היה סגול שלוש חמש אחד ─ אחד."
 
"אתה עוד שם?"
 
"באתי כדי שתעזור לי להיחלץ."
 
"זאת אומרת?"
 
"המח"ט לא בריא. נכנס ויוצא מבתי חולים. אני לא רוצה שייקח איתו את הסוד של סגול שלוש חמש אחד."
 
"איך אתה רוצה לעשות את זה?"
 
"אני רוצה לחקור אותו."
 
"תשכיל אותי ─ איך? חקירות כאלה הן תחום של המשטרה הצבאית, או ענף היסטוריה. בפעם האחרונה שנפגשנו לא היית במשטרה הצבאית ולא חוקר בענף היסטוריה. גם עכשיו נראה לי שאתה לא."
 
"פעם זה לא הפריע לך."
 
"לא... זה לא הפריע לי. נכון..."
 
"אתם עוד עושים את זה?" שואל אבשלום.
 
"הזמנים השתנו... אב־ש־לום. מה שהיה אפשרי פעם ─ היום אסור. האמת היא שגם פעם זה היה אסור, ההבדל הוא שהיום מקפידים."
 
"אז אתם לא עושים את זה?"
 
"לא... אנחנו לא עושים... אבל... אבל זה לא אומר שלא נעשה!"
 
"ידעתי שאפשר לסמוך עליך."
 
"אל תגזים, אב־ש־לום, אפילו אני לא יודע אם אפשר לסמוך עליי."
 
"אבל תחשוב על זה, נכון?"
 
"נכון. והחברים שלך? הם יעזרו?"
 
"... אני עוד לא יודע."
 
"כדאי שתדע לפני... לא בזמן ולא אחרי... במיוחד אם התשובה שלילית..."
 
אני אגיד לך על מה חשבתי."
 
"דבר..."
 
"חשבתי לגייס כמה עשרות מאנשי המילואים של הגדוד, לתצפת את הדירה של המח"ט וכשנהיה מוכנים ניקח אותו לחקירה."
 
"הוא לא יבוא."
 
"אז ניקח אותו."
 
"בכוח?"
 
"עם מוח, אבל אם יהיה צורך אז גם."
 
"חטיפה זה פשע חמור."
 
"גם רצח."
 
"טוב... זה לא ממש... זה היה במלחמה."
 
"אבל מוות מיותר..."
 
"טוב... לא נתווכח עכשיו... אני זוכר."
 
"אז אתה בפנים?"
 
"נראה..."