הנשיקה המהממת

1

 

"למה שלא תחזרי למלון ותנוחי קצת, קורל? באמת די מחניק היום." אמילי העיפה מבט של אהדה אל חברתה כשפסעו בנחת לאורך הרחובות הלוהטים של הבירה.

"אני חושבת ש'די מחניק' זה בלשון המעטה. הטמפרטורה בטח מגיעה לארבעים מעלות," אמרה קורל בעצב והסירה רגע את כובעה כדי למחות את הזיעה ממצחה. היא נאנחה. "אולי אני אתפוס מונית ואחזור... יש לך עוד הרבה עבודה, אלי?"

"לא ממש – אבל אני אבדוק עוד מקום אחד לפני שאסיים את יום העבודה שלי," השיבה אמילי. היא הציצה בשעונה. "אני אחזור לפני חמש, ואז יהיה לי זמן לנוח ולהתקלח לפני שנמצא מקום לארוחת ערב."

שתי הנערות התאכסנו במלון קטן ברומא, בפאתי טרסטוורה. אמילי יצאה לאחת ממשימות העבודה השגרתיות שלה, שבהן הוטל עליה לבדוק אי אילו מלונות ומסעדות בשביל חברת הנסיעה שהעסיקה אותה, וזו היתה הפעם הראשונה שמישהו התלווה אליה לנסיעת עסקים. אך סטיב, שהיה החבר של קורל במשך שנים רבות, זרק אותה לאחרונה, ובניסיון לעודד את חברתה, אמילי הציעה לה להצטרף אליה לרומא. "שינוי אווירה יועיל לך, קורל," אמרה, ולאחר שכנועים מעטים קורל נעתרה.

אף שהידע שלה באיטלקית היה דל למדי, אמילי גמרה אומר ללמוד לדבר ברהיטות מספקת כדי שהעובדים בכל המקומות שהתבקשה לבדוק ייטיבו להבין אותה. במקביל היא ציפתה שהם והאנגלית שלהם יצליחו להתמודד עם הזרם הנמשך של מבקרים מבריטניה.

היא עצרה רגע כדי לקנות לעצמה גלידת קפוצ'ינו ואחר החלה לפסוע בנחת ברחוב צדדי שנראה כמעט מוצל לחלוטין בשל הבניינים הגבוהים שמשני עבריו. אחרי עצירה קלה כדי להעביר את לשונה במהירות על גלידת השמנת החלקה שאיימה לנזול לפני שהיא תספיק לאכול אותה, היא המשיכה בדרכה בחוסר חשק. אולי גם היא היתה צריכה לחזור למלון, חשבה. אך נותרה לה מסעדה אחת לפקוד לפני שתסיים את יומה.

בעודה סופגת את האווירה של העיר העתיקה, היא תהתה אם הוריה פסעו ברחוב זה ממש במסגרת כל הטיולים שלהם. המחשבה על אמה, שמתה בפתאומיות ארבע שנים קודם לכן כשאמילי היתה בת עשרים ואחת, העלתה לחלוחית בעיניה, והיא בלעה גוש מכאיב בגרונה. אף שאביה, יו, אסף את שברי חייו והמשיך בדרכו לבד, היא ידעה שלא היה לו קל. הם היו זוג כה קרוב והורים נפלאים לה ולאחיה, פול. פול היה מבוגר ממנה בשנים אחדות בלבד, אך היה בעל אופי והשקפת חיים רציניים למדי, דבר שאולי עבודתו כעורך-דין יכלה להסביר חלקית. אמילי הצטערה שהוא לא נמצא כאן עכשיו, כדי שתוכל לחבק אותו.

בעודה שקועה במחשבות, חלומה בהקיץ נקטע בפתאומיות – ובאופן מביש – כשכמעט נפלה על מישהו שישב על המדרכה מחוץ לחנות קטנה שבכניסתה הפתוחה הוצג מבחר ססגוני של כלי חרס וזכוכית. האיש ספק ישב, ספק השתרע, על כיסא קנבס, כשרגליו הארוכות מתוחות לפניו בנונשלנטיות, כובעו רחב-השוליים מסתיר את פניו לחלוטין. אפשר היה לחשוב שהוא שקוע בשינה עמוקה מפני שהוא לא ביצע שום תנועה מורגשת כשאמילי עצרה כדי להתבונן במרכולת המוצעת למכירה. מפני שהיתה נבוכה במקצת מפני שכמעט נחתה בחיקו, היא כחכחה בגרונה והעסיקה את עצמה בהרמת פריט או שניים, אף שלא היתה לה שום כוונה לקנות משהו. אילו היתה רוכשת משהו בכל מקום שאליו נשלחה מאז החלה לעבוד בחו"ל, דירתה הקטנה היתה עולה על גדותיה. מצד שני, תמיד היה מקום לעוד כד אחד, חשבה.

היא נכנסה אל קדמת החנות והרימה בזהירות צנצנת ריבה עגולה ושמנה. אביה התחיל לרקוח ריבות בעצמו, והיא חשבה כמה הוא ישמח על הצנצנת.

"ייחודית." קולו של הגבר היה מפתה להפליא.

אמילי פנתה במהירות ומצאה את עצמה מביטה בעיניים שחורות משחור, עיניים שנצנצו במשובה אל עיניה האפורות הרכות. הדמות הרפויה שבחוץ התעוררה לחיים! הוא הסיר את כובעו, ושערו הסמיך, הכהה והמבריק צנח על מצחו. העור השזוף של פניו הנאות הבריק מעט מזיעה.

"סליחה...?" אמילי גילתה שיש לה פרפרים בבטן כמו לנערה מטופשת! בחייך, חשבה, זה לא הגבר האיטלקי הראשון שאת פוגשת! קחי את עצמך בידיים!

"ייחודית," חזר האיש ואמר והסיט את מבטו ממנה לרגע כדי להרים את אחת הצנצנות ולסובב אותה לאט באצבעותיו הארוכות והחושניות. "כל אחת מהן ייחודית."

אמילי חייכה בתוכה. הוא היה גבר שממעט במילים, ודרך ההתנסחות התמציתית שלו רמזה בבירור שהאנגלית שלו בערך שקולה לאיטלקית שלה.

"הן... יפות... מאוד," מלמלה, מדברת לאט. "כמה...?"

עכשיו הוא חייך, שיניו הבוהקות והמושלמות מדגישות את השיזוף העמוק שלו. הוא הצביע על תווית מחיר קטנה שהוצמדה אל תחתית הצנצנת וזקף גבה אחת בשאלה בלי להסיר את עיניו ממנה.

"כמובן, הייתי צריכה להבחין בזה," מיהרה אמילי לומר והוציאה את הארנק שלה מתיקה.

"אין בעיה." הוא דיבר בזהירות – ואמילי חשבה, נו טוב, מסתבר שהוא למד את המשפטים הדרושים כדי להסתדר. עד כה הוא הגה רק שש מילים בערך, אבל הוא הסתדר יפה. מספיק יפה כדי לנהל את החנות הקטנה והבלתי יומרנית. היא חייכה אליו והושיטה לו את היורו שלה, מודעת לכך שאצבעותיו השתהו על אצבעותיה שניות אחדות מעבר לנדרש אך מודה שלא היתה לה התנגדות למגע. הוא לא היה פוגעני בשום מובן, פשוט... פשוט... חם... חם ורוחש חיבה. בדיוק מה שהיה דרוש לה באותו רגע.

היא צפתה בו כשעטף בזהירות את הצנצנת בנייר חום לפני שהכניס אותה לשקית קטנה. הוא הושיט לה אותה לאט.

"בשבילך?" שאל.

אמילי לא יכלה שלא לחייך אליו שוב. "לא. מתנה," ענתה בקצרנות דומה. "לאבא שלי. הוא... הוא אוהב להכין ריבות בעצמו בימים אלה." מדוע היא טרחה לספר זאת לאיש? הוא סתם נוהג בנימוס. הוא לא צריך לשמוע עליה פרטים.

"אה, כן." עיניו הכהות הרצינו רגע. "אבא שלך... הוא לבד, כן?"

היא היססה. "אמא שלי מתה. לא כל-כך מזמן," אמרה חרש ופתאום ידו השחומה תפסה שוב את ידה ולחצה עליה בעדינות, לא כמו קודם, אלא באימפולסיביות, באהדה.

"אני מצטער," מלמל ואז הרפה ממנה והתרחק. פתאום שבו עיניו לנצוץ והרגע חלף.

אמילי הסתובבה בהחלטיות. "תודה רבה לך... על הצנצנת," אמרה.

הוא הטה קלות את ראשו הצדה. "על לא דבר," השיב ברשמיות.

אמילי יצאה אל הרחוב והודתה שיש לה תחושה משונה. מה לעזאזל קרה לה? היא חטפה מכת שמש? אבל המפגש הלא צפוי עם הגבר האיטלקי החושני ביותר שפגשה מימיה זעזע אותה. סחרר אותה. מה לעזאזל הכניסו לגלידה שלה?

בעיניים מכווצות קמעה הוא צפה בה מתרחקת. מובן שהוא ראה אותה מתקרבת לעברו ברחוב לפני מספר דקות, והאנטנה הטבעית שלו התמקדה בהופעתה הנעימה, בשמלה הקרירה והישרה שהגיעה עד קצת מעל לברכיה וחשפה רגליים דקות ושזופות מעט, בשערה הבהיר הארוך שצנח בחופשיות על כתפה, בסנדלי הרצועות המבריקים שלה שנצצו בחום. ניכר היה בה שהיא לא ממהרת, חשב כשהתבונן בה נהנית מהגלידה שלה. היא עצרה מספר פעמים כשליקקה את הגלידה, ואחר כירסמה את שרידי הגביע לפני שהוציאה ממחטה מתיקה וניגבה את שפתיה. הוא הבחין בן רגע שהיא לא מקומית – מן הסתם אנגלייה, חשב, או גרמנייה, או אולי שבדית. רטט תשוקה מוכר עבר בגבו כשראה את הדמות הדקיקה מתקרבת, והוא הרכין את ראשו אל חזהו שעה שהמשיך לסקור אותה ללא הפרעה. ואז היא סיפקה לו הזדמנות מושלמת להתקרב אליה כשעצרה לבחון חלק מהסחורה המוצגת לראווה. ולקנות משהו. הוא לא נחפז לארוז את מה שבחרה ושאף לתוכו את המשב הקליל והמתגרה של הבושם שלה.

הוא נאנח כשצפה בה נעלמת מן העין. היא היתה כמו אורחת מבורכת בחום אחר-הצהריים המעיק למדי, ועכשיו היא עזבה. הוא הציץ בשעונו ברוגז מה. נותרה לו כאן רק עוד שעה לפני שמישהו יבוא להחליף אותו, ואז הוא יוכל ללכת ולשתות משהו כדי להתרענן. 

אמילי התקשתה מעט למצוא את המסעדה שהופיעה ברשימה שלה. נראה שאיש לא ידע היכן היא ממוקמת. אך לבסוף איתרה את המקום וערכה למנהל ראיון קצר. המסעדה נראתה ידידותית ופופולרית, בדיוק מסוג המקומות שבהם היא עצמה היתה נהנית לאכול. אחרי שלקחה עמה תפריטים אחדים וחומר פרסומי נוסף, עצרה מונית וחזרה אל המלון.

קורל שכבה על המיטה וקראה מגזין.

"אוה, יופי, חזרת," אמרה. "הצלחת לסיים את העבודה שלך?" היא הביטה רגע באמילי וחשבה כמה יפה חברתה. היא נותרה עם אותה גזרה דקיקה שהיתה לה בשנות העשרה. "את נראית רעננה, אלי. ויש לך מזל גדול שלא נשרפת בשמש הזאת," העירה. "בניגוד אלי. עם העור הבהיר שלך היית אמורה להיראות שלוקה." היא נאנחה. "אין צדק בעולם." שערה האדמוני של קורל ועורה המנומש נזקקו להגנה רבה בתנאים אלה.

"טוב, אולי אני לא נראית שרופה, אבל ככה אני מרגישה כרגע" – אמילי חייכה – "אז אני ניגשת לעשות מקלחת קרה." היא לקחה חצאית כותנה ארוכה וחולצה נקייה מהארון ופסעה אל חדר הרחצה. "אני לא אתעכב."

לאחר התרעננות והיערכות לקראת הערב שלהן, עזבו שתי הנערות את המלון ונסעו במונית אל מרכז העיר.

"עם הניסיון והמומחיות שלך, את אמורה להכיר את המסעדות הכי טובות," אמרה קורל כשפסעו לאורך הרחובות ההומים.

"יש לי עוד הרבה מה ללמוד," אמרה אמילי. "נשלחתי לכאן רק פעם אחת בעבר, אבל בהחלט יש אפשרויות בחירה רבות." הן המשיכו בדרכן וחלפו על פני מסעדות רבות. האווירה של שעות הערב המוקדמות היתה שקטה ורגועה. הן עצרו רגע מחוץ למקום מואר במיוחד כדי לבחון את התפריט. "זה נראה טוב," אמרה. "רוצה לנסות?"

הן התיישבו ליד שולחן בחוץ מתחת לשמשייה וקורל נאנחה. "למה המחשבה על אוכל ממלאת אותי תמיד באושר כזה?" שאלה כשהביטה באמילי. "ברגע הספציפי הזה אני לא רוצה להיות בשום מקום אחר, עם אף אחד אחר," הוסיפה ברוב-משמעות.

אמילי חייכה לשמע דבריה כי ידעה שקורל תמיד אהבה אוכל. אך מאז הפרידה מהחבר שלה, סטיב, לפני חודש, היא בהחלט רזתה, וזה לא הלם אותה. התיאבון הטבעי של קורל היה אגדי, והוא הלך יד-ביד עם הפופולריות שלה ועם השקפת החיים העליזה שלה.

"הדבר היחיד שחסר כדי להשלים את התמונה האידילית הזאת," אמרה קורל כשעיינה בתפריט, "זה שגבר איטלקי משגע יופיע לרגלי ויזמין אותי לאיזו פגישה אקזוטית. אבל רק אחרי שאסיים לאכול," הוסיפה.

אמילי שמחה לגלות ששינוי האווירה השפיע לטובה על מצב רוחה של קורל. הדיכאון שאפיין אותה בתקופה האחרונה נחלש, לפחות לעת עתה. קורל וסטיב היו זוג במשך ארבע שנים, ונראה שאף אחד מהם לא רצה להתמסד, אבל יום בהיר אחד הוא הכריז שזהו זה, הוא רוצה להיפרד. לקרוא לזה פצצה רגשית היה בלשון המעטה, וגם אמילי הרגישה בכך, שכן הנערות חלקו יחד דירה. זה היה נורא לראות את קורל העליזה כה שפופה.

אמילי העבירה אצבע לאורך התפריט הענקי וקימטה מעט מצחה. זה טוב ויפה לחשוב על הרומנים ומערכות היחסים של אנשים אחרים, אבל מה עם חיי האהבה שלה? היא היתה מוכרחה להודות שהם לא היו ראויים להתעמקות מרובה כרגע – ומי יכול היה להאשים אותה בכך? הביטחון שלה בכושר ההישרדות של מערכות יחסים אנושיות התנפץ כשמרקוס, החבר האחרון שלה, הפך למושא עניינה של חברתה הטובה ביותר מהאוניברסיטה, שלא הסתירה את העובדה שתמיד חיבבה את מרקוס. אך זה מעולם לא הטריד את אמילי, שסמכה עליו בתמימות כזאת, לכן כשהוא נכנע לבסוף לקסמים הנחושים של האישה השנייה, ספגה אמילי פצצה משלה. אז היה זה תפקידה של קורל לאסוף את השברים של האגו והלב החבול שלה. אמילי נאנחה רגע בשל מחשבותיה. האירוע התרחש לפני שנה תמימה, ואף שהיא כמעט לא חשבה עליו כעת, היא למדה לקח כואב. יש להיזהר מאנשים שנראים אמינים. במיוחד מגברים נאים, שבאופן טבעי מושכים את בנות המין השני.

הן מסרו למלצרית האיטלקיה הצעירה את הזמנותיהן, ובתוך מספר דקות הגיעו לשולחן שני גביעים גדולים של יין לבן. קורל הרימה מיד את כוסה וזרחה אל אמילי.

"לחיים," אמרה ולגמה לגימה נדיבה. אמילי החזירה לה חיוך כשהרימה את המשקה שלה. היא נהנתה מחברתה של קורל בנסיעה הזאת, חשבה. אף שהיא כבר התחילה להתרגל למצוא את דרכה בכוחות עצמה במקומות חדשים ולדאוג לעצמה.

קורל התרווחה בכיסאה והביטה סביב. "בכל מקום יש כל-כך הרבה יופי," אמרה כמעט בצער. "זאת אומרת, תסתכלי על שני הגברים האלה שם, אלי. נכון שהם חתיכים?" היא השתתקה. "היי, הם מסתכלים עלינו. את חושבת שהמזל אולי ישחק לנו...?"

"אולי לך," אמרה אמילי בעליזות, "אבל אני לא בתמונה. מחר מחכה לי היום הכי עמוס שלי, ואחרי שנסיים לאכול אני הולכת למיטה."

"מבאסת," אמרה קורל. "בכל אופן, סתם צחקתי." אך היא הוסיפה ללטוש עיניים בגברים והשיבה לחיוכיהם המרומזים.

אמילי אמרה בנועם, "אל תעודדי אותם, קורל. זה ממש יסבך את המצב אם הם יחשבו שאנחנו מתחילות איתם."

עד מהרה הונח לפניהן האוכל, ובעשר הדקות הבאות קורל לא אמרה מילה נוספת כשהחלה לאכול במהירות את כל מה שהונח בצלחתה.

"העגל הזה כל-כך רך," אמרה אמילי בהערכה, "והלוואי שהייתי יודעת איזה רוטב יש על הסלט. הוא נהדר."

"ואני מתה, מתה, מתה על הצ'יפס הזה!" אמרה קורל בתיאטרליות. "כל-כך פחדתי שבחופשה הזאת נזכה לאכול רק פסטה."

המנות היו נדיבות, לכן הנערות החליטו שדי להן בפירות ובקפה כדי לסיים את הארוחה. אך קורל התעקשה להזמין עוד יין תוך התעלמות ממחאתה של אמילי.

"אל תהרסי את הכיף, אלי," אמרה בתחינה, "אנחנו בחופשה, זוכרת?"

"את בחופשה, אני לא," השיבה אמילי אך היא שתתה את היין בכל זאת. היא בהחלט לא רצתה להיחשב לכבדה. חוץ מזה, קורל נהנתה כל-כך עד שהיה קשה לא להידבק בהתרוממות הרוח שלה.

כשישבו ולגמו את היין שלהן, הגברים שהחליפו חיוכים עם קורל ניגשו אל השולחן שלהן, ובלי לקבל הזמנה שלפו שני כיסאות כדי להתיישב.

"בסדר לשבת?" אמר אחד מהם, ואף שאמילי רק משכה בכתפיה בחביבות, קורל היתה נרגשת.

"בטח שזה בסדר," אמרה בעליזות והעיפה מבט חטוף באמילי.

אחד הגברים אותת מיד למלצר והתעקש שהנערות צריכות לשתות עוד יין. הם היו צעירים – מן הסתם בקושי בני עשרים, חשבה אמילי – וחתיכים ולבושים היטב, וניכר היה שהמבטים שקורל נעצה בהם עודדו אותם.

לא נדרש להם זמן רב כדי לגלות שהנערות היו מאנגליה ושהן בחופשה, ובניסיונות המגומגמים שלהם להתבטא, הם נעשו נלהבים יותר ויותר, השליכו את ראשיהם לאחור ושאגו בצחוק מטעויות הדיבור שלהם. אך כאשר אחד מהם רכן קדימה ואחז בידה של אמילי, הביט בעיניה ואמר לה כמה היא יפה, היא החליטה שדי לה. אף שהסכימה לזרום עם העניין – במידה מסוימת, למענה של קורל – ניכר היה שזה צפוי להוביל למצב שבו היא לא היתה מעוניינת. היא הרחיקה את ידה והציצה בשעונה.

"טוב, היה נהדר להכיר אתכם," אמרה, "אבל אנחנו צריכות ללכת עכשיו."

"לא, לא," אמר המחזר שלה. "מוקדם מדי..."

אמילי הביטה בקורל בחוסר ישע וקיוותה לתמיכה, אבל חברתה סירבה לפגוש במבטה ונראתה כנהנית מהמצב. רגעים אחדים היתה אמילי אובדת עצות. הגברים היו ידידותיים והיא לא הרגישה מאוימת. עם זאת, בדיוק ממצב כזה היא רצתה להימנע. איך היא תצא מזה בלי שהבחורים המקומיים האלה יחשבו שהיא מזלזלת בהם?

ואז נחתה על כתפה הפיה הטובה שלה, פשוטו כמשמעו, כשידו החמה של האיטלקי הנאה שפגשה מוקדם יותר באותו יום נגעה רגע בזרועה החשופה. הוא ראה את מבטה המופתע וחייך אליה כך שהדופק שלה הואץ.

"שוב אנחנו נפגשים," אמר ברוגע. "ישבתי בבר ושתיתי לי משקה, ופתאום ראיתי אותך נכנסת." הוא השתתק. "הכול... הכול בסדר?" המילים נאמרו באנגלית מושלמת, והדבר בלבל רגע את אמילי. מה שהיא פירשה קודם כשליטה מגומגמת באנגלית היה ללא ספק תכסיס ששימש אותו כדי להימנע מניהול שיחות מעייפות עם לקוחות! אך היא הודתה בינה לבינה שרווח לה על הופעתו, כי כעת המצב השתנה, והגברים הצעירים הבינו זאת מיד ונעמדו כמעט ביראת כבוד.

"ג'ורנו, ג'ובאני," אמרו הגברים כמעט פה-אחד. הוא ללא ספק היה מוכר, חשבה אמילי – ולמה לא? הוא ניהל חנות מקומית, ואלה היו צעירים מקומיים. היא חייכה אליו.

"שלום לך שוב," אמרה. "אנחנו... בדיוק הסברנו ל... בחורים האלה... שאנחנו צריכות ללכת..."

ג'ובאני דיבר אל הגברים באיטלקית מהירה, והם השיבו לו באופן דומה, וכל השלושה צחקו בקול וללא ספק נהנו מאיזו בדיחה – מן הסתם על חשבונה וחשבון קורל, חשבה אמילי. אחר-כך עזבו הבחורים בחיוך והשאירו את ג'ובאני לעמוד שם לבד. הוא הביט בנערות והרעיף על קורל את אחד החיוכים המנטרלים שלו לפני שהציג את עצמו והושיט את ידו לכל אחת מהן בתורה.

"קוראים לי ג'ובאני," אמר, "אבל החברים שלי קוראים לי ג'ו... ג'יאו." הוא השתתק ועיניו רפרפו על פניה המורמות של אמילי.

היא נחפזה לומר, "אה, אני אמילי, וזאת קורל. הגענו לכאן רק לכמה ימים, כמין חופשה..." המשיכה בגמגום, מודעת למבטה פעור-הפה של חברתה. לא רק מפני שניכר היה שג'ובאני מוכר לאמילי, אלא גם מפני שהוא היה כה נאה עד שהיא ידעה שהסקרנות של חברתה הורגת אותה. אמילי ידעה שקורל מצפה להסברים!

"אה... שב בבקשה... ג'ובאני," אמרה בהיסוס, והוא שלף מיד כיסא. היא העיפה מבט בקורל. "קניתי לאבא שלי מתנה נחמדה בחנות של ג'ובאני היום אחר-הצהריים," החלה לומר, "וככה פגשתי את... ג'ובאני... ג'יאו..."

אף שקורל אולי התאכזבה מעזיבתם החפוזה של הגברים הצעירים יותר, היא היתה כה מהופנטת מהופעתו של ג'ובאני עד שהתקשתה לפצות פה! הוא לבש מכנסי ג'ינס איכותיים וחולצת כותנה לבנה צחה רפויה שהיתה פתוחה בצוואר וחשפה שטח מגרה של חזה שחום שרירי. שערו היה סתור באופנתיות, קווצה או שתיים נופלות על מצחו הרחב. ועיניו המכשפות היו תחומות בריסים ארוכים ומעוגלים. אך כשהוא רכן ולחץ רגע את ידה של קורל ואמר, "אני שמח מאוד להכיר אותך, קורל," חשבה אמילי שחברתה עומדת להתעלף!

"אוה..." אמרה קורל לבסוף. "נעים להכיר אותך, ג'יאו." היא שלחה מבט חטוף אל אמילי, כאילו רצתה לומר – יכולת להגיד משהו – לפני שהעניקה לאיש את תשומת לבה. והאנגלית המושלמת שלו, שתובלה מדי פעם במבטא איטלקי מגרה, הפכה את ניהול השיחה לעניין פשוט ומשעשע להפליא, כשהוא הפעיל את כל הקסם הלטיני שלו. הוא אותת למלצר המשקאות ופנה אל אמילי.

"אנחנו יכולים לחגוג את ההיכרות שלנו?" שאל. "מה תרצי לשתות? ואת, קורל? אני יכול להזמין בשבילכן?"

"אני אשמח לשתות עוד קפה, בבקשה," אמרה אמילי בתקיפות. היא כבר שתתה כמה כוסות יין נדיבות. כל כוס נוספת תהיה הגזמה, חשבה. אך קורל לא סבלה מבעיה דומה, ועד מהרה היא לגמה עוד כוס גדולה של בועות יקרות כשעינגה את ג'ובאני בסיפור חייה ואפשרה לאמילי להוסיף הערה או שתיים על עצמה שעה שהוא האזין בריכוז.

אמילי החליטה שמבחינתה הערב נגמר. "אני רוצה לחזור למלון עכשיו, קורל," אמרה. "השעה מאוחרת."

"איפה אתן מתאכסנות?" שאל ג'ובאני בקלילות, וכשהן ענו לו, אמר, "אני יכול להסיע אתכן, אם אתן רוצות. המכונית שלי חונה במרחק של דקות אחדות בלבד מכאן."

"אוה, יופי!" אמרה קורל מיד, אבל אמילי התערבה בפסקנות.

"תודה, אבל אנחנו יכולות בקלות להשיג מונית. אנחנו לא רוצות להטריח אותך." היא נעמדה והעיפה מבט אזהרה בקורל, וגם חברתה נעמדה. אחר-כך הושיטה את ידה. "היה נעים מאוד לפגוש אותך... ג'יאו," אמרה. "ותודה על הקפה."

הוא חייך אליה והטה קלות את ראשו. "בבקשה," אמר ואחר-כך היסס. "דרך אגב, אם תתקשי לאתר את המקומות שבהם את צריכה לבקר מחר, אני אהיה בחנות, כך שאת יודעת איפה למצוא אותי. אני תמיד אוכל להפנות אותך לכיוון הנכון."

"תודה רבה, אבל אני בטוחה שאסתדר," אמרה אמילי.

"למה לא הסכמת להצעת הטרמפ שלו?" דרשה קורל לדעת כשנסעו בחזרה למלון במונית.

"כי אנחנו לא מכירות אותו, קורל!"

"הוא לא בדיוק זר..."

"אפשר לומר שכן," השיבה אמילי.

אך מאוחר יותר, כשאמילי הקשיבה לנחרות הרכות של קורל מהמיטה הסמוכה, היא הרגישה אינסטינקטיבית שלא היה לה שום צורך לחשוש מכוונותיו של ג'ובאני. הוא היה ללא ספק חבר מוכר בקהילה המקומית, ואם לשפוט לפי תגובת הגברים הצעירים, הוא היה אדם מכובד ביותר.

אמילי התהפכה והטילה את זרועה על הכרית שלה. מאחורי עפעפיה העצומים היא עדיין יכלה לראות את העיניים המפתות ההורסות האלו נעוצות בה. היא התיישבה למחצה והסיטה את שערה מפניה. זה לא בסדר, חשבה. היא הגיעה לכאן בעיקר בענייני עבודה, לא כדי להתפנק במחשבות על האיטלקי הראשון שהתייחס אליה. פשוט חבל שהיא וג'ובאני מן הסתם לעולם לא ייפגשו  שוב,  במיוחד  מפני  שנותרו  רק  יומיים  עד  שובן לאנגליה.

ג'ובאני, שחזר לדירת הפאר שלו בלב העיר, העביר את חולצתו מעבר לראשו ופתח את מכנסי הג'ינס שלו לפני שנכנס להתקלח. איך המזל שיחק לו כשהוא נתקל שוב באמילי. היא יכלה להגיע לכל אחת מהמסעדות הרבות מספור בעיר או יכלה כבר להיות בדרכה חזרה למלון. ואיזה מזל שהגורל סיפק לו הזדמנות לגשת אליה בלי לפגוע בה. הוא צפה בגברים הצעירים נדבקים אל שתי הנערות והבחין מיד שאמילי לא מרגישה בנוח עם זה. והיא בהחלט לא התלהבה מהחיזור המסורבל של אחד מהם. זה מה שדחף את ג'ובאני להתערב.

הוא הביט בעצמו רגע במראה, חיוך קל על פניו המחוספסות. הוא פגש הרבה נשים יפות, וזו לא היתה הפעם הראשונה שהצד הגברי שבו התעורר ועבר טלטלה. אך משום מה, התחושה היתה שונה... פתאום הוא הרגיש שוב חיים בתוכו, והאשמה העיקשת שהעיקה עליו בשנתיים וחצי האחרונות התפוגגה קמעה. הוא נשך את שפתו. לא הגיע הזמן לתת לעצמו הזדמנות רגשית ולהתחיל להביט קדימה במקום אחורה? והוא לא התכוון להכחיש את העובדה שאמילי עוררה בו זיק מיוחד שהיה הן מלהיב והן בלתי צפוי. אחרי היכרות כה קצרה הוא פשוט הוקסם ממנה. היא לא היתה רק יפהפייה, אלא גם... מהורהרת... אולי עגומה... איזו תכונה אחרת שהוא התקשה לזהות. אבל היא עוררה בו רצון לחבק אותה ולהגן עליה. הוא מעולם לא הרגיש משיכה מידית ועמוקה כזאת לאישה, והבנה זו זעזעה אותו למדי.

הוא נכנס למקלחת והניח למים לשטוף את גופו המתוח והשרירי בגלים קרירים ומרגיעים לפני שהחל להסתבן במרץ. לפחות הוא ידע איפה היא מתאכסנת בימים הקרובים, אבל לא עמד לרשותו זמן רב, והוא רצה להתוודע יותר אל האישה האנגלייה הזאת, לפני שיהיה מאוחר מדי.

הוא סיים להתקלח, קשר מגבת לבנה ענקית סביב מותניו והתהלך יחף אל חדר השינה בתחושה של התרוממות רוח. הוא הרגיש שוב בן שמונה-עשרה. אמילי סינקלר בהחלט פיזרה עליו קצת אבק קסמים באותו יום, הודה, ומי יודע מה צפוי לו בהמשך? הרי כל חבריו כינו אותו "ג'יאו בר-המזל".