פרולוג
"קדימה, אמל, תמהרי. את מכירה את אבא שלך, הוא יסחוב אותך מהשיער אם לא תצטרפי אל כולם בהקדם," אימא מזרזת אותי. אני מסתכלת פעם נוספת בראי, ליבי פועם במהירות. אני לא רוצה להתחתן, אבל אצטרך להתחתן עם הגבר שאבא בחר עבורי, בדיוק כפי שאולצתי לעטות חג'אב.
אני יוצאת מחדר השינה בעקבות אימא ומשפילה את ראשי. כל צעד לקראת גזר הדין כואב וממלא את בטני בפחד. האחים שלי זכו כשנולדו גברים, הם לא נאלצים לחיות כמוני, כמו בובה על חוט שאחרים מכתיבים את תנועותיה ואת עתידה ובכלל, האם אפשר לקרוא לחיי 'חיים'? בעולם שלי לנשים אין זכויות, יש רק חובות. אבא שלי הוא אחד הפושעים הגדולים והעשירים במדינה, אף אחד לא מעז להתעסק איתו או להמרות את פיו. השמועות אומרות שהוא הורג בלי להניד עפעף, שהוא גוזר את גזר דינם של אנשים ומחליט איך יראו חייהם, אז איך אוכל אי פעם להמרות את פיו אם גברים גדולים וחסונים ממני חוששים אפילו להזכיר את שמו או להתייצב מולו?
שמי הוא תקווה. לפעמים אני חושבת שהשם שלי הוא סוג של בדיחה, צחוק הגורל. איזו תקווה יש לי? המילה הזאת לא נועדה לנשים כמוני, נשים החיות בעולם שלי.
אנחנו נכנסות לחדר מלא בגברים. אני מסתכלת על האיש שבקרוב יהיה בעלי. נראה שהוא בשנות השישים לחייו. מעט מאוד נותר משערו וכרסו מקדימה אותו, אבל נאמר לי שהוא עשיר וחזק, כמו רבים מהגברים המקורבים לאבא.
"עלי, תכיר את הבת היחידה שלי," אומר אבא, מדגיש את המילים האחרונות, ולא מתוך גאווה, אלא כדי להעלות את המחיר. כולם חולמים להתחתן עם בתו היחידה של חסן אל־מנסור, כמעט כמו שהיו חולמים להתחתן עם בתו של שליט דובאי. אני לא חושבת שיש הבדל גדול בין ההון של השניים, ההבדל היחיד הוא שאנחנו חיים במרוקו.
אני משפילה את מבטי כאשר אני מרגישה את עיניו בוחנות אותי. אני לא אוהבת את האופן שבו הוא מסתכל עליי. יש בו משהו רע, כמו באבא.
"זה כבוד גדול עבורי לשאת לאישה את הבת שלך, אדוני," הוא אומר ביראת כבוד.
"אם כך, זה הוחלט. החתונה תערך בעוד חודש ימים, כמו שהסכמנו."
"אני מודה לך מאוד, אדוני."
הם לא פונים אליי או שואלים לדעתי.
האחים שלי יושבים לצד אבא ונראים משועממים. לא מעניין אותם מה יעלה בגורלי, העיקר פה הוא כבוד המשפחה.
אני לא רוצה להתחתן איתו. אני לא רוצה להיות כמו אימא.
