המרד נגד האונייה אפרודיטה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המרד נגד האונייה אפרודיטה

המרד נגד האונייה אפרודיטה

3.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אורה מורג

אורה מורג (נולדה ב-1943 בחיפה), סופרת לילדים ולנוער, היא כלת פרס זאב, פרס אקו"ם ופרס הספריות הציבוריות. מורג למדה בבית־ספר תיכון בקריית מוצקין. בצבא שירתה בלהקת הנח"ל בגרעין "צאלה". בהמשך למדה ספרות עברית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. שיחקה על הבמה בתיאטרון הקאמרי ובהבימה. מורג כתבה ספרי שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים. תרגמה ספרים לעברית, בין השאר מספרי רודיארד קיפלינג וא. א. מילן. שירה "קלרה אפרסק" (מתוך "תומר כ"ץ ילד מומלץ") בוצע על ידי גלי עטרי בפסטיבל החמישי לשירי ילדים בחנוכה 1974.

מורג כתבה יותר מחמישים ספרים לילדים ולנוער, בהם סדרת ספרי המתח ההיסטוריים שלה שעוסקת במלחמות ישראל, במבצעים השונים ובגיבורינו הנועזים – מבצע אנטבה, חיסול מרצחי ספורטאי מינכן, תקיפת הכור הגרעיני בעיראק, פרשת אלי כהן ועוד. ספרה הבית הנעלם זכה בפרס זאב, ספרה המרגל שבא מן הים זכה בפרס אקו"ם, וב-2012 זכתה בפרס הספריות הציבוריות.  

תקציר

תחרות ידע ארצית בין כיתות ד' מעניקה לכיתות המנצחות פרס נפלא - הפלגה משותפת באונייה אפרודיטה לאיים הקסומים הסמוכים ליוון. הצוות הנבחר מבית-ספר ויצמן העניק לכיתה כולה את הניצחון הנכסף, אבל נועם, אחד מחברי הצוות, ייאלץ לוותר על השתתפותו בהפלגה; נועם מרותק לכיסא גלגלים ועל האונייה אין סידורים מתאימים. הכיתה מתלבטת. האם לוותר על הנסיעה תוך הזדהות עם נועם או להתפתות לחוויה המרתקת. מכריזים על מרד - בלי נועם לא נוסעים! ובכל זאת... קשה... האם תצטרף הכיתה בסופו של דבר להפלגה, או תגלה ערבות ומעורבות? האם הכיף של איי יוון הקסומים יקרוץ ויכריע את האחווה והדאגה לאושרו של הזולת? מסע אל עולמה המיוחד של חברות-אמת.

פרק ראשון

התחרות

 

השָלב האחרון בַּתחרוּת היה הקשה והמותֵח מכּול.

הִתמודַדנו מול שתֵי כּיתות ד' שהִגיעו לגמר באזור הצפון.

מִספַּר הנקודות של הכּיתות היה זֵהֵה. לכל כּיתה נותרה עוד שאֵלה אחת, לכן המתח היה בִּלתי נִסבּל. תשובה נכונה - מזַכּה בעלִייה לשלב השאלה הזהָה. תשובה שגויה, וכל המאמץ היה לשָווא.

ההִתרגשוּת גברה. האוּלם היה מלא במעוֹדדים רעשָניים. כּל קבוצה לבשה את מדֵי בּית־הספר שלהּ וקראה קריאות קְצוּבות בּליווּי משרוקיות.

"רו-ני! רו-ני! רו-ני!"

גי-לי! גי-לי! גי-לי!

מי-רי! מי-רי!

"שאֵלה לבית־ספר עמל," קרא השופט, והֵניף את ידו לבקָשת שֶקט: "מי כּתב את הספר פִּצְפּוֹנת ואַנְטוֹן?"

"אֶרִיך קֶסְטְנֶר!" הֵשיבה הילה. היא היתה אחת המשתתפות הכי מעַצבּנות בַּתחרות. לא היתה שאֵלה שהיא לא ידעה. אף פַּעם לא טעתה. שֶתחשוב פַּעם, שתהסֵס. לא היא; גם לא חושבת לִפני התשובה, וגם צודקת תמיד. אִם היא היתה בַּנבחרת של הכּיתה שלי הייתי מבינה, אבל היא היתה מבית־הספר המִתחרֶה. באמת מעַצבּנת.

"שְתֵי נקודות!" הִכריז השופט וסידר את שְׂערות ראשו שבָּרחו מִמרכּז הקרחת, "בּיַחד 32 נקודות."

שאֵלה לבית־ספר חוגים," קראה השופטת השנִייה, ויִישרה את חולצתהּ: "מי היה הנשׂיא הראשון של מדינת ישראל?" שלושֶת הילדים שאלֵיהם הופנתה השאֵלה התכַּדרְרוּ ראש אל ראש, וניסוּ לחפֵּשׂ את התשובה. הזיעו, אִמצו את מוחם.

מהמקום בּו ישבתי, נראֶה היה שהַתשוּבה לא ממש ידועה להם.

"יצחק בן צבי!" אמר ראש הצוֶות.

"תשובה שגוּיה," קרא השופט בקול דרמָטי. "הוא היה הנשׂיא השֵני. השאֵלה עוברת למשתַתפים האחרוֹנים. בית־ספר וַיצמָן."

נועם, גלי ואני הסתוֹדַדנו. השאֵלה היתה קלה בִּמיוחד למי שלמד בבית־ספר וַיצמָן. אבל פּחדנו שיֵש כָּאן מַלכּודת: אולַי לִפנֵי וַיצמָן היה נשׂיא של חוֹדש או שבוע שֶעליו לא ידענו. תמיד בַּחידונים האלֶה יש טריקים מַכשילים. הכּול היה תלוי עכשיו בַּתשובה שלנו. אִם נֵדע, נִשתוֶוה לבית־ספר עמל ונשאר בַּתמונה לַשאֵלה הזֵהָה.

"וַיצמָן," ענה נועם בקול צלוּל, "חַיים וַיצמָן."

 

"נכון מְאוד," אמר השופט, "32 נקודות."

קפצנו ממקומֵנו מֵרוֹב שִׂמחה, ואיתנו קפצה כּל הכּיתה שיָשבה בּאוּלם ועוֹדדה.

הצֶוות של בּית־ספר חוּגים קם וירד מֵהבּמה בּהבָּעה מאוּכזבת. לַגמָר נוֹתרוּ שנַיים. אנחנו ובית־ספר עָמָל. ובבית־ספר עָמָל, נא לא לשכּוֹח, נמצֵאת הילה - המעצבּנת בּבּנות.

"השאֵלה הבּאה מופנֵית לשתֵי הכּיתות. מי שלוחץ ראשון ועונֶה נכון, הוא המנַצח."

המתַח היה נורא. הרגשנו שהלֵב שלנו כִּמעט מתפּוצֵץ. שאֵלה קלה, הִתפַּללתי, שאֵלה שנדַע. ושלא יקדימו אותנו...

כּל הכּיתה ישבה וקיוְותה יַחד איתנו. לא רק בּגלל כְּבוד הכּיתה וכבוד בּית־הספר, שגם זה דֵי חשוב, אֶלא בִּגלל שלַמנצֵח הוּבטח פּרָס. פּרס לגמרֵי לא קטן.

המנַצחים בּתַחרות - תֵשבו טוב על הכּיסאות - יפליגו בּאונייה לאַתוּנָה ולאִיֵי יָוָון. הכּוָונה לא רק לשלושֶת המִשתתַפים אלא לכל הכּיתה כּוּלהּ.

בּהַפלגה יִשתתפו תלמידֵי כּל כּיתות ד' מרַחבֵי המדינה, שזכוּ בּתחרויות הידַע שנעֶרכו בָּאֵזורים השונים.

לַכּיתות הזוכות מחכֶּה שבוע של כּיף אמיתי. דיסקו כּל עֶרב, תַחרויות, חידונים, בּרֵיכה, קריאה, סרטים ושיזוּף על החוף, דגים ובשׂר על האש, וסִיוּר בָּאיים הקטנים והמַקסימים שקרובים לאַתוּנָה.

והנֵה, הכּול עמד להִתרסֵק או להמריא על חוּדהּ של תשובה קטנה אחת, ועל מהירוּת התגוּבה של אחד משלוֹשתֵנו. גם אסור להֵיחפֵז. לְחיצה מהירה ותשובה שגוּיה, מורידה נקודה. תוסֶפת של נקודה אחת, זה מה שהִצטרַכנו באותו רגַע. רק נקודה אחת עגולה וקטַנה.

התלמידים כּאִילו הפסיקו לִנשום. כּל כּיתה הִתפַּללה שהצֶוות שהיא בּחרה יהיֶה מוצלח יותר ולא יטעֶה. גם אני עצרתי אֶת נשימתי ואימַצתי את מוחי שיִהיה נכון לִשלוף את התשובה אַלפּית השנִייה לפנֵי המעַצבֶּנת ההיא מִמול, שיודעת הכּול.

השופֶטת אסתר בּן זמרה קמה באיטיוּת, שָלפה את דפֶּיה, סידרה אֶת משקפֶיה, מָתחה שוב את חוּלצתהּ, הֶחליקה את חצָאיתהּ, רִפרפה בּקצוֹת אצבְּעותיהָ על הסוֶודר שלהּ ושָאלה: "מי גילָה את החיסוּן נגד שיתוּק ילדים?"

היתה דממה. ואז נשמַע צלצוּל של צֶוות עָמָל. התאבַּנתי. הם צִלצלו ראשונים. אני לא הֵעזתי. הייתי בּטוחה בּתשובה, אבל פּחדתי לקחַת על עצמי את האַחריוּת. שיִשגוּ, התפּלַלתי. שיִשגו.

"שוַויצֶר," ענתה הילה המעַצבּנת, "ד''ר אַלבֶּרט שוַויצֶר."

"תשובה שגוּיה," אמרה השופֶטת. "שוַויצֶר היה רופא שחַי בּאַפריקה ועזר לרַפֵּא את ילידֵי המקום. השאֵלה עוברת לבית־ספר וַיצמָן. עכשיו אתם יכולים לַענות בּלי להסתַכּן. אִם תִשגו נוסיף שאֵלה."

 

התבּרֵר ששלושתֵנו היינו בּטוחים שהכּוָונה לסָאלק, אבָל רק לנועם היה האומֶץ לוֹמר את התשובה בקול רם. עצרנו את הנשימה, ונועם אמַר: "ד"ר ג'ונְס סָאלק. הוא היה רופֵא אמריקאי, ובַחיסוּן שהשתַמשו בּו פּעם רִאשונה בּשנַת 1954, היו נְגיפים מֵתים של חַיידק בּשֵם פּוֹליוֹ..."

 

"תשובה נכוֹנה!" קטעה אותו השופטת, רגע לִפנֵי שֶכּל הכּיתה פָּרצה בּשאָגות שִׂמחה.

"נוסעים!" צרַחנו בּגרוֹנות צרוּדים. "נוסעים!"

כּולם רצו אלֵינו, חיבּקו ונישקו אותנו - הצֶוות הנבחָר שכָּלל את נועם, גלי ואותי, לַמרות שכּל הכּיתה עָזרה ותָמכה לאורך כּל החידון הקשֶה.

עוד שָבוע מַפליגים. וכדי ששִׂמחתֵנו תַרקיע לקצֵה גבול השמַים, כּל תלמיד יכול לצָרף אֵליו להפלגה אבּא או אמא, אח או אחות, לפי בּחירָתו או בּחירתם.

אורה מורג

אורה מורג (נולדה ב-1943 בחיפה), סופרת לילדים ולנוער, היא כלת פרס זאב, פרס אקו"ם ופרס הספריות הציבוריות. מורג למדה בבית־ספר תיכון בקריית מוצקין. בצבא שירתה בלהקת הנח"ל בגרעין "צאלה". בהמשך למדה ספרות עברית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. שיחקה על הבמה בתיאטרון הקאמרי ובהבימה. מורג כתבה ספרי שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים. תרגמה ספרים לעברית, בין השאר מספרי רודיארד קיפלינג וא. א. מילן. שירה "קלרה אפרסק" (מתוך "תומר כ"ץ ילד מומלץ") בוצע על ידי גלי עטרי בפסטיבל החמישי לשירי ילדים בחנוכה 1974.

מורג כתבה יותר מחמישים ספרים לילדים ולנוער, בהם סדרת ספרי המתח ההיסטוריים שלה שעוסקת במלחמות ישראל, במבצעים השונים ובגיבורינו הנועזים – מבצע אנטבה, חיסול מרצחי ספורטאי מינכן, תקיפת הכור הגרעיני בעיראק, פרשת אלי כהן ועוד. ספרה הבית הנעלם זכה בפרס זאב, ספרה המרגל שבא מן הים זכה בפרס אקו"ם, וב-2012 זכתה בפרס הספריות הציבוריות.  

המרד נגד האונייה אפרודיטה אורה מורג

התחרות

 

השָלב האחרון בַּתחרוּת היה הקשה והמותֵח מכּול.

הִתמודַדנו מול שתֵי כּיתות ד' שהִגיעו לגמר באזור הצפון.

מִספַּר הנקודות של הכּיתות היה זֵהֵה. לכל כּיתה נותרה עוד שאֵלה אחת, לכן המתח היה בִּלתי נִסבּל. תשובה נכונה - מזַכּה בעלִייה לשלב השאלה הזהָה. תשובה שגויה, וכל המאמץ היה לשָווא.

ההִתרגשוּת גברה. האוּלם היה מלא במעוֹדדים רעשָניים. כּל קבוצה לבשה את מדֵי בּית־הספר שלהּ וקראה קריאות קְצוּבות בּליווּי משרוקיות.

"רו-ני! רו-ני! רו-ני!"

גי-לי! גי-לי! גי-לי!

מי-רי! מי-רי!

"שאֵלה לבית־ספר עמל," קרא השופט, והֵניף את ידו לבקָשת שֶקט: "מי כּתב את הספר פִּצְפּוֹנת ואַנְטוֹן?"

"אֶרִיך קֶסְטְנֶר!" הֵשיבה הילה. היא היתה אחת המשתתפות הכי מעַצבּנות בַּתחרות. לא היתה שאֵלה שהיא לא ידעה. אף פַּעם לא טעתה. שֶתחשוב פַּעם, שתהסֵס. לא היא; גם לא חושבת לִפני התשובה, וגם צודקת תמיד. אִם היא היתה בַּנבחרת של הכּיתה שלי הייתי מבינה, אבל היא היתה מבית־הספר המִתחרֶה. באמת מעַצבּנת.

"שְתֵי נקודות!" הִכריז השופט וסידר את שְׂערות ראשו שבָּרחו מִמרכּז הקרחת, "בּיַחד 32 נקודות."

שאֵלה לבית־ספר חוגים," קראה השופטת השנִייה, ויִישרה את חולצתהּ: "מי היה הנשׂיא הראשון של מדינת ישראל?" שלושֶת הילדים שאלֵיהם הופנתה השאֵלה התכַּדרְרוּ ראש אל ראש, וניסוּ לחפֵּשׂ את התשובה. הזיעו, אִמצו את מוחם.

מהמקום בּו ישבתי, נראֶה היה שהַתשוּבה לא ממש ידועה להם.

"יצחק בן צבי!" אמר ראש הצוֶות.

"תשובה שגוּיה," קרא השופט בקול דרמָטי. "הוא היה הנשׂיא השֵני. השאֵלה עוברת למשתַתפים האחרוֹנים. בית־ספר וַיצמָן."

נועם, גלי ואני הסתוֹדַדנו. השאֵלה היתה קלה בִּמיוחד למי שלמד בבית־ספר וַיצמָן. אבל פּחדנו שיֵש כָּאן מַלכּודת: אולַי לִפנֵי וַיצמָן היה נשׂיא של חוֹדש או שבוע שֶעליו לא ידענו. תמיד בַּחידונים האלֶה יש טריקים מַכשילים. הכּול היה תלוי עכשיו בַּתשובה שלנו. אִם נֵדע, נִשתוֶוה לבית־ספר עמל ונשאר בַּתמונה לַשאֵלה הזֵהָה.

"וַיצמָן," ענה נועם בקול צלוּל, "חַיים וַיצמָן."

 

"נכון מְאוד," אמר השופט, "32 נקודות."

קפצנו ממקומֵנו מֵרוֹב שִׂמחה, ואיתנו קפצה כּל הכּיתה שיָשבה בּאוּלם ועוֹדדה.

הצֶוות של בּית־ספר חוּגים קם וירד מֵהבּמה בּהבָּעה מאוּכזבת. לַגמָר נוֹתרוּ שנַיים. אנחנו ובית־ספר עָמָל. ובבית־ספר עָמָל, נא לא לשכּוֹח, נמצֵאת הילה - המעצבּנת בּבּנות.

"השאֵלה הבּאה מופנֵית לשתֵי הכּיתות. מי שלוחץ ראשון ועונֶה נכון, הוא המנַצח."

המתַח היה נורא. הרגשנו שהלֵב שלנו כִּמעט מתפּוצֵץ. שאֵלה קלה, הִתפַּללתי, שאֵלה שנדַע. ושלא יקדימו אותנו...

כּל הכּיתה ישבה וקיוְותה יַחד איתנו. לא רק בּגלל כְּבוד הכּיתה וכבוד בּית־הספר, שגם זה דֵי חשוב, אֶלא בִּגלל שלַמנצֵח הוּבטח פּרָס. פּרס לגמרֵי לא קטן.

המנַצחים בּתַחרות - תֵשבו טוב על הכּיסאות - יפליגו בּאונייה לאַתוּנָה ולאִיֵי יָוָון. הכּוָונה לא רק לשלושֶת המִשתתַפים אלא לכל הכּיתה כּוּלהּ.

בּהַפלגה יִשתתפו תלמידֵי כּל כּיתות ד' מרַחבֵי המדינה, שזכוּ בּתחרויות הידַע שנעֶרכו בָּאֵזורים השונים.

לַכּיתות הזוכות מחכֶּה שבוע של כּיף אמיתי. דיסקו כּל עֶרב, תַחרויות, חידונים, בּרֵיכה, קריאה, סרטים ושיזוּף על החוף, דגים ובשׂר על האש, וסִיוּר בָּאיים הקטנים והמַקסימים שקרובים לאַתוּנָה.

והנֵה, הכּול עמד להִתרסֵק או להמריא על חוּדהּ של תשובה קטנה אחת, ועל מהירוּת התגוּבה של אחד משלוֹשתֵנו. גם אסור להֵיחפֵז. לְחיצה מהירה ותשובה שגוּיה, מורידה נקודה. תוסֶפת של נקודה אחת, זה מה שהִצטרַכנו באותו רגַע. רק נקודה אחת עגולה וקטַנה.

התלמידים כּאִילו הפסיקו לִנשום. כּל כּיתה הִתפַּללה שהצֶוות שהיא בּחרה יהיֶה מוצלח יותר ולא יטעֶה. גם אני עצרתי אֶת נשימתי ואימַצתי את מוחי שיִהיה נכון לִשלוף את התשובה אַלפּית השנִייה לפנֵי המעַצבֶּנת ההיא מִמול, שיודעת הכּול.

השופֶטת אסתר בּן זמרה קמה באיטיוּת, שָלפה את דפֶּיה, סידרה אֶת משקפֶיה, מָתחה שוב את חוּלצתהּ, הֶחליקה את חצָאיתהּ, רִפרפה בּקצוֹת אצבְּעותיהָ על הסוֶודר שלהּ ושָאלה: "מי גילָה את החיסוּן נגד שיתוּק ילדים?"

היתה דממה. ואז נשמַע צלצוּל של צֶוות עָמָל. התאבַּנתי. הם צִלצלו ראשונים. אני לא הֵעזתי. הייתי בּטוחה בּתשובה, אבל פּחדתי לקחַת על עצמי את האַחריוּת. שיִשגוּ, התפּלַלתי. שיִשגו.

"שוַויצֶר," ענתה הילה המעַצבּנת, "ד''ר אַלבֶּרט שוַויצֶר."

"תשובה שגוּיה," אמרה השופֶטת. "שוַויצֶר היה רופא שחַי בּאַפריקה ועזר לרַפֵּא את ילידֵי המקום. השאֵלה עוברת לבית־ספר וַיצמָן. עכשיו אתם יכולים לַענות בּלי להסתַכּן. אִם תִשגו נוסיף שאֵלה."

 

התבּרֵר ששלושתֵנו היינו בּטוחים שהכּוָונה לסָאלק, אבָל רק לנועם היה האומֶץ לוֹמר את התשובה בקול רם. עצרנו את הנשימה, ונועם אמַר: "ד"ר ג'ונְס סָאלק. הוא היה רופֵא אמריקאי, ובַחיסוּן שהשתַמשו בּו פּעם רִאשונה בּשנַת 1954, היו נְגיפים מֵתים של חַיידק בּשֵם פּוֹליוֹ..."

 

"תשובה נכוֹנה!" קטעה אותו השופטת, רגע לִפנֵי שֶכּל הכּיתה פָּרצה בּשאָגות שִׂמחה.

"נוסעים!" צרַחנו בּגרוֹנות צרוּדים. "נוסעים!"

כּולם רצו אלֵינו, חיבּקו ונישקו אותנו - הצֶוות הנבחָר שכָּלל את נועם, גלי ואותי, לַמרות שכּל הכּיתה עָזרה ותָמכה לאורך כּל החידון הקשֶה.

עוד שָבוע מַפליגים. וכדי ששִׂמחתֵנו תַרקיע לקצֵה גבול השמַים, כּל תלמיד יכול לצָרף אֵליו להפלגה אבּא או אמא, אח או אחות, לפי בּחירָתו או בּחירתם.