פתח דבר
מארש אימץ את כל כוחות הנפש שלו כדי להרוג את עצמו.
ידו רעדה בשעה שניסה לאזור כוח להושיט את ידו לאחור, לשלוף את היתד הנעוצה בגבו ולשים קץ לקיומו המחריד. הוא כבר ידע שאין לו סיכוי להשתחרר מגורלו. שלוש שנים. הוא היה אינקוויזיטור במשך שלוש שנים, ובהן היה כלוא בתוך מחשבותיו. אותן שנים הוכיחו לו שאין שום אפשרות לברוח. אפילו כעת, מוחו היה מעורפל.
ואז הוא השתלט עליו. העולם רעד סביבו; ולפתע פתאום היה ביכולתו לראות בבירור. מדוע הוא נאבק? מדוע הוא דואג? הכול היה כפי שהיה צריך להיות.
הוא צעד קדימה. אף שכבר לא ראה כמו שראו בני אדם רגילים - אחרי הכול, היו לו יתדות פלדה שננעצו בתוך ארובות עיניו - הוא חש את החדר סביבו. היתדות בצבצו החוצה מעורפו; אילו היה מושיט לשם את ידו, הוא היה חש בחודים. לא זלג משם דם.
היתדות העניקו לו עוצמה. כל חפץ היה מוקף בקווים אלומנטיים כחולים שהאירו את העולם. ממדיו של החדר היו בינוניים וכמה מחבריו - שגם הם היו מוקפים בכחול, כשהקווים האלומנטיים מצביעים אל המתכות שבתוך דמם - עמדו לצדו. בעיניו של כל אחד מהם היו יתדות.
בעיני כולם, פרט לאדם שהיה קשור לשולחן שמולו. מארש חייך, לקח יתד מהשולחן שלצדו והניף אותה מעלה. פיו של האסיר לא היה חסום. הם רצו לשמוע את הצעקות.
“בבקשה”, לחש האסיר, רועד כולו. אפילו משרת טריסאי נשבר ומתחנן כשהוא ניצב בפני המוות. האיש נאבק בחולשה. מצבו היה לא נוח במיוחד, מכיוון שהוא נקשר אל השולחן מעל אדם אחר. עיצובו של השולחן כלל שקעים שנועדו לספק מקום לאדם שלמטה.
“מה אתם רוצים ממני?” שאל הטריסאי. “איני יכול לספר לכם עוד דבר על מועצת הסינודה!”
מארש ליטף את יתד הפליז. מלאכה רבה נכונה לו אבל הוא היסס, נהנה מהכאב והאימה בקולו של האיש. הוא היסס כדי שיוכל...
מארש השתלט על מוחו. ריחות החדר איבדו את מתיקותם, ובמקום זה הוא הריח את צחנת הדם והמוות. האושר שחש הפך לאימה. האסיר היה שומר טריסאי - אדם שפעל כל חייו למענם של אחרים. הרצח שלו לא יהיה רק פשע. זו תהיה טרגדיה. מארש ניסה לשלוט בגופו, ניסה להשתלט על זרועו כדי שיוכל ללפות את היתד המרכזית שבגבו - הוא ימות אם יצליח להוציא אותה.
אבל הוא היה חזק מדי. הישות. הכוח. באופן כלשהו הוא השתלט על מארש - והיה זקוק למארש ולשאר האינקוויזיטורים כדי שישמשו כידיו. הוא היה חופשי - מארש הרגיש באושר שחש - אבל משהו עדיין מנע ממנו להשפיע ישירות על העולם. התנגדות. כוח שעטף את הארץ כמו מגן.
הוא עדיין לא היה מושלם. הוא היה זקוק לעוד. למשהו אחר... למשהו נסתר. ומארש ימצא את אותו הדבר ויביא אותו לאדונו. האדון שווין שחררה. הישות שנכלאה בתוך באר האלוהות.
הוא קרא לעצמו הרס.
מארש חייך כשהאסיר התחיל לבכות. הוא צעד אליו והניף את היתד בידו. הוא הניח אותה על חזהו של האדם המייבב. היתד תצטרך לחדור את גופו של האיש, לעבור דרך לבו ולהינעץ בגופו של האינקוויזיטור הקשור מתחתיו. המלורגיה הייתה עניין מלוכלך ביותר.
ובדיוק בשל כך היה העיסוק באומנות הזאת מהנה כל-כך. מארש הרים את המקבת והחל להלום ביתד.
