פרולוג
ממקום מושבו על ראש הסלע הגדול, הביט סגן משנה טום דייוויס אל הקצה השני של המערה, לעבר קפטן לושיוס אַבֶּרְנָתי, קצין המדעים ק׳אינג והמהנדס הראשי פול ווסט, שנחו על סלע אחר גדול יותר, וחשב לעצמו, טוב, המצב מחורבן.
"תולעי אדמה בורגוביות!" אמר קפטן אברנתי והכה בכף ידו הפתוחה על הסלע. "הייתי צריך לדעת".
היית צריך לדעת? איך לכל הרוחות לא ידעת? חשב לעצמו סגן משנה דייוויס והביט בקרקע העפר העצומה של המערה, פני הקרקע האבקתיות נעו פה ושם, וגבשושיות עמומות ציינו את תזוזתן של התולעים הענקיות הטורפות.
"אני לא חושב שאנחנו צריכים פשוט להיכנס לשם", אמר דייוויס לצ׳ן, איש הצוות הנוסף במשלחת המחקר שלהם, כאשר המערה הופיעה מולם. אברנתי, ווסט וק׳אינג כבר נכנסו פנימה ראשונים, אף שדייוויס וצ׳ן היו למעשה חוליית האבטחה שלהם.
צ׳ן, אשר היה קצין טרי, נחר בבוז. "בחייך". הוא אמר. "זאת רק מערה. מה כבר יכול להיות בפנים?"
"דובים?" הציע דייוויס. "זאבים? להקה של טורפים גדולים שאולי חושבים שהמערה יכולה לשמש מחסה טוב מפני איתני הטבע? מעולם לא יצאת לקמפינג?"
"אין דובים בפלנטה הזאת", אמר לו צ׳ן, מפספס במספר מטרים את כוונתו של דייוויס. "ובכל מקרה, יש לנו אקדחי פעימות. עכשיו, קדימה. זאת משימת המחקר הראשונה שלי. אני לא רוצה שהקפטן ישאל את עצמו איפה אני נמצא". הוא רץ פנימה אחר הקצינים.
ממקומו על הסלע הביט דייוויס מטה, לעבר הכתם המאובק שעל קרקע המערה, שהיה כל מה שנותר מצ׳ן. תולעי האדמה, שנמשכו אל קולות בני האנוש הפולשים אל המערה, התחפרו מתחתיו וגררו אותו מטה. הן לא הותירו ממנו זכר, מלבד הדי הצעקות והכתם הזה.
טוב, זה לא נכון בדיוק, חשב דייוויס כשהציץ אל עומק המערה וראה את כף היד שנחה שם, ועדיין אחזה באקדח הפעימות שצ׳ן נשא, ושלא עזר לו כלל, כפי שהתברר.
האדמה רעדה, והיד נעלמה לפתע.
בסדר, עכשיו זה נכון, חשב דייוויס.
"דייוויס!" קרא קפטן אברנתי. "הישאר במקומך! כל תנועה על הקרקע תמשוך אלינו את התולעים! הן יאכלו אותך מיד!"
באמת תודה על המידע הברור מאליו וחסר הערך הזה, דביל, חשב דייוויס, אבל לא אמר זאת בקול רם, שכן הוא היה רק סגן משנה, ואברנתי היה הקפטן. במקום זאת, הוא אמר, "כן, קפטן".
"יפה", אמר אברנתי. "אני לא רוצה שתנסה לרוץ ולהגיע אל פתח המערה כי התולעים יתפסו אותך. אבא שלך לעולם לא יסלח לי".
מה? חשב דייוויס, ולפתע הוא נזכר שקפטן אברנתי שירת בפיקודו של אביו ביבנג׳מין פרנקלין. הספינה בנג׳מין פרנקלין, יהיה זכרה ברוך. למעשה, אביו של דייוויס הוא שהציל את אברנתי, שהיה בעצמו סגן משנה באותה התקופה, בכך שהשליך אותו, מחוסר הכרה, לתוך תא ההצלה, צלל בעצמו פנימה ושיגר את התא ממש לפני שהיפרנקלין התפוצצה במופע ראווה סביבם. הם ריחפו בחלל במשך שלושה ימים, והחמצן בתא כמעט אזל בטרם הצילו אותם.
דייוויס הניד בראשו. מוזר מאוד שכל הפרטים האלו בנוגע לאברנתי צצו פתאום בראשו, במיוחד בנסיבות האלה.
כאילו המתין לאות, אמר אברנתי, "אתה יודע שאביך הציל פעם את חיי".
"אני יודע —" החל דייוויס לומר, ואז כמעט התגלגל מראש הסלע, כאשר תולעי האדמה השליכו את עצמן לפתע על האבן הגדולה וגרמו לה להתנודד.
"דייוויס!" אמר אברנתי.
דייוויס התכופף והשתטח כנגד הסלע כדי לשמור על שיווי משקלו. הוא הביט לעבר אברנתי, אשר התייעץ עם ווסט ועם ק׳אינג. מבלי שהיה מסוגל לשמוע אותם, ידע דייוויס שהם משתפים זה את זה בכל מה שידעו על תולעי אדמה בורגוביות ומנסים להגות תוכנית לנטרול היצורים הללו, כדי שהם יוכלו לחצות את המערה בבטחה ולהגיע אל החדר שבו נמצא המחשב המרכזי העתיק של אנשי בורגוביה, שאולי יוכל לתת להם רמז בנוגע להיעלמותו של אותו גזע חכם ומסתורי.
אתה באמת חייב להתחיל להתמקד במצב הנוכחי שלך, חלק כלשהו במוחו של דייוויס אמר לו, והוא שוב הניד בראשו. דייוויס לא היה יכול להתנגד להבחנה הזאת; המוח שלו מצא לו זמן מוזר להתחיל לפלוט מידע שולי שלא הועיל לו כלל ברגע זה.
התולעים נענעו שוב את הסלע שלו. דייוויס אחז בו בחוזקה ככל שיכול וראה שאברנתי, ווסט וק׳אינג החלו לפעול נמרצות כדי לפתור את הבעיה.
מחשבה צצה במוחו של דייוויס. אתה חלק מחוליית האבטחה, היא אמרה. יש לך אקדח פעימות. אתה יכול פשוט לאדות את היצורים האלו.
דייוויס היה מכה את עצמו בראשו אילולא היו התולעים גורמות לו לדחוק את ראשו כנגד הסלע. כמובן! אקדח הפעימות! הוא הושיט את ידו אל חגורתו כדי לשחרר את האקדח מהנרתיק. בזמן שעשה זאת, תהה חלק אחר של מוחו מדוע הוא עושה כך, אם אידוי התולעים הוא באמת הפתרון הפשוט ביותר, קפטן אברנתי או אחד מהקצינים האחרים ודאי היו פוקדים עליו לעשות כן.
נראה שיש לי הרבה קולות בראש היום, אמר חלק שלישי במוחו של דייוויס. הוא התעלם מהקול המסוים הזה וכיוון לעבר גבשושית עפר שנעה על האדמה והתקרבה לעבר הסלע.
הזעקה של אברנתי "דייוויס! לא!" הגיעה ברגע שדייוויס ירה ושילח פעימות קרן חלקיקים בוהקים והרסניים לעבר תלולית העפר. זעקה בקעה מן התלולית, דבר-מה התנועע בחדות אלימה, נהמה מבשרת רעות נשמעה, ואדמת המערה נבקעה כאשר עשרות תולעים פרצו לפתע מתוך האדמה.
"אקדח הפעימות חסר תועלת כנגד תולעי אדמה בורגוביות!" שמע דייוויס את קצין המדעים ק׳אינג אומר מעל הרעש המחריד של התולעים הרוחשות. "התדר של הפעימה הופך אותן למטורפות. סגן משנה דייוויס זימן אלינו כרגע את כל התולעים שבאזור!"
לא יכולת להגיד לי את זה לפני שיריתי? רצה דייוויס לצרוח. לא יכולת פשוט לומר, "דרך אגב, אל תירו באקדח פעימות בתולעי האדמה הבורגוביות", במהלך התדרוך למשימה? בזמן שהיינו בספינה? כשדיברנו על כך שנעגון בבורגוביה, שיש בה תולעי אדמה מזורגגות?
דייוויס לא צרח את הדברים האלו לעבר ק׳אינג, מכיוון שידע שאין סיכוי שק׳אינג ישמע אותו, ומלבד זאת, כבר היה מאוחר מדי. הוא ירה. התולעים היו אחוזות טירוף. ככל הנראה מישהו עומד למות.
ככל הנראה יהיה זה סגן משנה דייוויס.
מבעד לשאון ולאבק הביט דייוויס לעבר אברנתי, אשר הביט בו חזרה, מצחו היה חרוש קמטי דאגה. ואז תהה דייוויס מתי אברנתי דיבר אליו לאחרונה לפני המשימה הזאת, ואם דיבר אליו אי-פעם בכלל.
אברנתי ודאי דיבר איתו — הוא ואביו של דייוויס היו קרובים מאוד מאז שהיפרנקלין הושמדה. הם היו חברים. חברים טובים. ככל הנראה אברנתי הכיר את דייוויס כאשר היה נער, ואולי אפילו הפעיל כמה קשרים כדי להבטיח לבנו של חברו את המקום הנחשק ביאינטרפיד, ספינת הדגל של האיחוד האוניברסלי. הקפטן לא נהג לבלות את זמנו עם דייוויס — אסור לקפטן להראות יחס מיוחד לאחד מהקצינים — אבל הם ודאי דיברו בעבר. כמה מילים פה ושם. אברנתי אולי שאל לשלום אביו של דייוויס. ואולי באחת ממשימות המחקר האחרות.
דייוויס לא הצליח להיזכר.
לפתע הרעש פסק. באותה המהירות שבה אחז הטירוף בתולעים, הן נרגעו והתחפרו חזרה תחת העפר. האבק שקע.
"הן נעלמו!" דייוויס שמע את עצמו צועק.
"לא", אמר אברנתי. "אלה תולעים חכמות".
"אני יכול להגיע אל פתח המערה!" דייוויס שמע את עצמו צועק.
"הישאר במקומך, סגן משנה!" אמר אברנתי. "זו פקודה!"
אבל דייוויס כבר זינק מהסלע והחל לרוץ לעבר פתח המערה. חלק כלשהו במוחו של דייוויס נאנק נוכח חוסר ההיגיון שבפעולה הזאת, אבל לכל שאר החלקים של דייוויס לא היה אכפת. הוא ידע שהוא חייב לזוז. זה היה כמעט כמו כורח. כאילו לא הייתה לו ברֵרה.
אברנתי צרח, "לא!" כמו בהילוך אטי, אך דייוויס כבר עבר מחצית מהדרך. אולם אז האדמה נבקעה, ותולעי אדמה, מסודרות בחצי מעגל, הסתערו לעבר דייוויס.
וברגע ההוא, כאשר דייוויס נסוג לאחור, ולמעשה בדיוק כאשר פניו הביעו פליאה אדירה, לסגן משנה דייוויס הייתה הארה.
זה היה הרגע המכונן בחייו. הסיבה שלשמה הוא קיים. כל דבר שאי-פעם הוא עשה בעבר, כל דבר שהוא פעם היה, אמר או רצה, הובילו אותו לרגע הזה בדיוק, לנסיגה לאחור בזמן שתולעי אדמה בורגוביות נוברות בעפר ומנופפות באוויר כדי לתפוס אותו. זה היה ייעודו. זה היה גורלו.
בן-רגע, ובעת שהביט בשיניים החדות כתער הרועדות בלסת הנעה במעגל, ללא כל סיבה אבולוציונית של תולעת האדמה, ראה סגן משנה טום דייוויס את העתיד. כל זה לא היה קשור בהיעלמות המסתורית של הבורגובים. אחרי הרגע הזה איש לא ידבר עוד על הבורגובים.
הכול קשור בו — או בעצם, במה שמותו יגרום לאביו האדמירל. ואף נכון יותר, במה שמותו יגרום למערכת היחסים של אדמירל דייוויס עם קפטן אברנתי. דייוויס ראה את המעמד שבו אברנתי מבשר לאדמירל דייוויס על מותו של בנו. ראה את ההלם הופך לכעס, ראה את הידידות שבין שני האנשים נהרסת. הוא ראה את המעמד שבו השוטרים הצבאיים של האיחוד האוניברסלי עוצרים את הקפטן באשמה מפוקפקת של גרימת מוות ברשלנות בעקבות ראיות שהאדמירל שתל.
הוא ראה את המשפט הצבאי ואת קצין המדעים ק׳אינג, המשמש פרקליטו של אברנתי, מרסק בדרמתיות את האדמירל על דוכן העדים, גורם לו להודות בכך שהוא עשה הכול בעקבות מותו של בנו. דייוויס ראה את אביו מושיט את ידו בתחינה ומבקש סליחה מהאדם שהוא האשים על לא עוול בכפו וגרם למעצרו, וראה את קפטן אברנתי מושיט את ידו אליו בפיוס אמיתי וכן באולם בית המשפט.
זה היה סיפור גדול. דרמה נהדרת.
והכול נגרם בגללו. בגלל הרגע הזה. בגלל ייעודו. זהו גורלו של סגן משנה דייוויס.
סגן משנה דייוויס חשב, שילכו להזדיין, אני רוצה לחיות, והוא הסתובב כדי לחמוק מתולעי האדמה.
אך אז הוא מעד, ואחת מתולעי האדמה אכלה את פניו, והוא מת בכל מקרה.
מעמדת התצפית לצדם של ווסט וק׳אינג הביט קפטן לושיוס אברנתי בחוסר אונים בטום דייוויס, שנפל קורבן לתולעי האדמה. הוא הרגיש יד נחה על כתפו. זה היה המהנדס הראשי ווסט.
"אני מצטער, לושיוס", הוא אמר. "אני יודע שהוא היה חבר שלך".
"הוא היה הרבה יותר מחבר", אמר אברנתי והחניק את יגונו. "הוא היה גם בנו של חבר. ראיתי אותו מתבגר, פול. הפעלתי קשרים כדי להשיג לו מקום ביאינטרפיד. הבטחתי לאביו שאני אשגיח עליו. ועשיתי את זה. בדקתי מה שלומו מפעם לפעם. מעולם לא הפגנתי כלפיו יחס מיוחד, כמובן. אבל השגחתי עליו".
"זה ישבור לאדמירל את הלב", אמר קצין המדעים ק׳אינג. "סגן משנה דייוויס היה הבן היחיד של האדמירל ושל אשתו המנוחה".
"כן", אמר אברנתי. "זה יהיה קשה".
"זאת לא אשמתך, לושיוס", אמר ווסט. "לא אמרת לו לירות באקדח הפעימות. לא אמרת לו לרוץ".
"זאת לא הייתה אשמתי", הסכים אברנתי. "אבל זאת הייתה אחריותי". הוא התקדם לעבר הנקודה המרוחקת ביותר שעל הסלע כדי להיות לבדו.
"אלוהים אדירים", מלמל ווסט לעבר ק׳אינג, אחרי שהקפטן עזב אותם והם היו סוף כל סוף לבדם וחופשיים לדבר. "איזה מין מטומטם יורה באקדח פעימות על קרקע מערה שרוחשת תולעי אדמה, ואז מנסה לחצות אותה בריצה? אמנם הוא היה בן של אדמירל, אבל הוא לא היה חכם במיוחד".
"זה אכן מצער ביותר", אמר ק׳אינג. "סכנות תולעי האדמה הבורגוביות ידועות ומוכרות. צ׳ן ודייוויס היו צריכים לדעת שאסור לעשות זאת".
"הסטנדרטים של האיחוד מתרופפים", אמר ווסט.
"יכול להיות", אמר ק׳אינג. "על כל פנים, עצוב שבמשימה הזאת ובמשימות האחרונות איבדנו מספר ניכר של אנשים. העובדה נותרת בעינה: אנחנו זקוקים לאנשי צוות נוספים, בין שהם עומדים בסטנדרטים שלנו ובין שלא".
