דוקטור, את לא אלוהים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דוקטור, את לא אלוהים
מכר
מאות
עותקים
דוקטור, את לא אלוהים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דוקטור, את לא אלוהים

4.8 כוכבים (30 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רבקה אלג'ם

רבקה אלג'ם, בוגרת לימודי רפואה בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב בשנת 1982, היא מומחית ברפואת המשפחה. מתגוררת בתל אביב ואם לאוהד.
 
תעודות ופרסים 
2005: תעודת הוקרה מהנהלת מחוז תל אביב-יפו, קופ"ח כללית, "הראשון בשירות", על בחירתה
 על ידי צוות המרפאה כ"מצטיינת שי"א" (שירות, יחס, אכפתיות).
2007: פרס מנכ"ל הכללית על הצטיינות בביצוע עבודה למופת.
2007: פרס מנהל המחוז על ביצוע עבודה במחוז תל אביב-יפו בהצטיינות רבה.
2016: פרס הנהלת מחוז תל אביב-יפו על שם אברהם וסוניה ליס ז"ל, לעובדים מצטיינים. 

תקציר

דוקטור, את לא אלוהים! הוא קובץ סיפורים המבוססים על חוויותיה של רופאת משפחה, שחיי מטופלים רבים נשזרו בחייה לאורך השנים. 
 
בכנות נדירה, בחמלה אנושית ועם הבנה עמוקה של נפש האדם, חושפת בפנינו רבקה אלג'ם את עולמה ואת עולם מטופליה מתוך לִבּה, מחשבותיה ורגשותיה, לצד דילמות אישיות ומקצועיות והחלטות קשות שקיבלה בדרך. 
 
הסיפורים מגוללים עלילות קטנות מ̞שנות חיים - על סוד קבור שצץ פתאום בבדיקת דם, על שגרת בריאות שנקטעת באלימות, על רופאת משפחה מוערכת  שהופכת לאויבת מרה כי קל יותר לכעוס מלכאוב, על עשרות רגעים דרמטיים שרובנו מכירים היטב מהצד השני של שולחן הרופא. 
 
ילדה בת 12 שרק אביה של ד"ר אלג'ם - רופא מנוסה בעצמו - מבין ממה היא סובלת; מטופל שקורס במינימרקט השכונתי; מנהל בנק שסודו הרפואי מתגלה במקרה; טרנסג'נדרית שמגיעה בקביעות רק כדי לוודא שרואים אותה; ניצולת שואה צינית; בעל אידיאלי ששקריו כמעט הורגים את אשתו; פסיכיאטר שצחוקו יהדהד במוחה של ד"ר אלג'ם ימים רבים; קולגה שמתחננת לא לשמוע את האמת על מצבה הרפואי; ספורטאי צעיר שנשאר בחיים באקראי; מטופל שכמעט מת משפעת; סַפּר בדימוס שכבודו העצמי גורר אותו לשפל נוראי, ועוד הצצות לעולמות הקטנים שד"ר אלג'ם היתה עדה להם במהלך הקריירה שלה. 
 
בד בבד עם הסיפורים נגלית לעינינו מערכת הבריאות הציבורית, על הישגיה וכְשָליה כאחת. מערכת שהורעבה לאורך השנים ולא השכילה להתאים את עצמה לתמורות שחלו בשני שותפיה העיקריים, המטפלים והמטופלים. גם השינוי המבני והפילוסופי שהיא עוברת מתפיסת החולה כמטופל לתפיסתו כלקוח לכל דבר, מתגלם בספר זה  באופן מעורר מחשבה.
 
 
רבקה אלג'ם, בוגרת לימודי רפואה בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב בשנת 1982, היא מומחית ברפואת המשפחה. מתגוררת בתל אביב ואם לאוהד.
 
תעודות ופרסים 
2005: תעודת הוקרה מהנהלת מחוז תל אביב-יפו, קופ"ח כללית, "הראשון בשירות", על בחירתה
 על ידי צוות המרפאה כ"מצטיינת שי"א" (שירות, יחס, אכפתיות).
2007: פרס מנכ"ל הכללית על הצטיינות בביצוע עבודה למופת.
2007: פרס מנהל המחוז על ביצוע עבודה במחוז תל אביב-יפו בהצטיינות רבה.
2016: פרס הנהלת מחוז תל אביב-יפו על שם אברהם וסוניה ליס ז"ל, לעובדים מצטיינים. 

פרק ראשון

פתח דבר
 
 
נולדתי בת בכורה לד"ר ויזורקה ולד"ר משה אלג'ם, רופאת שיניים ורופא משפחה, ונשמתי רפואה מרגע צאתי לאוויר העולם. באופן מפתיע חלמתי דווקא להיות עורכת דין, מקצוע ש"תפור עליי" לכאורה כמי שידועה מילדוּת כרודפת צדק, לוחמת בעוולות, רהוטת דיבור ודבֵקה בָּאמת שלה עד הסוף, ללא שמץ מורא. אבל אבי ז"ל היה משוכנע שנולדתי להיות רופאה, ושכל בחירה אחרת תהיה החמצה. העובדה שהתקבלתי גם לרפואה וגם למשפטים חרצה את גורלי. "אמרתי לך," אמר אבא בהתרגשות. "גם אחרים גדולים ממני חושבים שאת מתאימה לרפואה." הכול התחיל אפוא בגלל אבא שלי. הגשמתי את החלום שלו. ב-1976, כמעט בת עשרים, התחלתי בלימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב — מסע מיוחד במינו שנמשך למעלה מארבעה עשורים.
 
בתום הלימודים בהצטיינות בחרתי ללא כל התלבטות להתמחוֹת ברפואת משפחה. היה זה הטעם שהכרתי מילדוּת בצילו הענק של אבא, רופא משפחה ומנהל מרפאה בקופת חולים כללית בנתניה. החל מהחופשה הראשונה בשנה א' של בית הספר לרפואה, ישבתי לידו בחדרו שבמרפאת אום חאלד בנתניה, נרגשת בחלוק הלבן ומשפילה עיניים כל אימת שהציג אותי בפני מטופליו בגאווה. כצעירה אופטימית מלאת התלהבות חוויתי כצופה מן הצד במורכבות התפקיד של רופא המשפחה. לא תיארתי לי אז עד כמה זה עתיד להיות קשה ומסובך ביום שבו תופיע החותמת האישית שלי על החלטות שאקבל. בתום ההתמחות, הן בבתי חולים והן במרפאות, הוכתרתי כ"מומחית ברפואת המשפחה" ועבדתי בשתי מרפאות בצפון הישן של תל אביב — 10 שנים במרפאה אחת ו-22 בשנייה, עד לפרישתי. אהבתי את הקשר האישי המתמשך עם המטופלים ואת האתגר של רופאה בקו הראשון, המאבחנת ומרכזת את הטיפול במכלול הגוף והנפש. ראיתי בעצמי "רופאה אישית" ולא "רופאת משפחה" — הגדרה מדויקת וליבָּתית יותר של תפקידי. מה גם שחלק לא מבוטל מהמטופלים שלי היו בודדים, נטולי משפחות.
 
לאורך כל השנים התקוממתי על כך שתפקידו של רופא המשפחה אינו מוערך דיו וממוקם בתחתית סולם ההיררכיה הרפואית. הן הקהילה הרפואית על כל גווניה והן חלקים בציבור רואים ברופא המשפחה תפקיד אפרורי פקידותי־משהו וחסר תהילה. זהו פלא בעיניי לנוכח המציאות, שבה רופאים הולכים ומתמקצעים בתת־תתי־התמחויות ומתרחקים לא פעם מהמגע האישי האנושי. למעשה, רופא המשפחה הוא כמעט היחיד שרואה בראייה כוללת את האדם המטופל, ולא רק את המחלה שלו או את האיבר החולה. תפיסה לקויה זו מיקמה אותי — כמו את כל רופאי הקו הראשון בקהילה — בתוך מערכת בריאות ציבורית מסורבלת, לא קשובה ועיוורת לחשיבותה של רפואת הקהילה. מערכת שלא השכילה להתאים את עצמה עם השנים לצורכי השטח ולהזדקנות האוכלוסייה, ולא עסקה בכובד ראש בתכנון לטווח ארוך, הן לימות שִגרה וקל וחומר למצבי קיצון, כגון משבר הקורונה.
 
במהלך שנות עבודתי התחוללה לנגד עיניי מהפכת המחשוב בשירותי הבריאות, החל ב-1997 עם מִחשובם של התיקים הרפואיים של המטופלים. למרבה הצער, לא הייתה די השקעה בתשתית חשובה זו. עבדנו במשך שנים רבות עם מחשבים מסורבלים ואיטיים. הציוד הנלווה המיושן והתקלות התכופות גררו עיכובים והפכו את השימוש בהם לבלתי ידידותי. ובכל זאת הייתי מחלוצות השירות הזמין של התכתבות במייל עם מטופליי מכל הגילאים. הנהלת הקופה, שהעריכה את הגישה הזאת שלי ואף זיכתה אותי בפרסים עליה, לא חשבה שזמן העבודה המקוונת ראוי לתגמול כספי. מבחינה זו נראה שהקדמתי בהרבה את זמני. באופן אירוני סיפק המִחשוב להנהלת הקופה בעיקר בקרה על עבודת הרופא והוליד את הרעה החולה שנקראת "מדדי איכות" — מדדים שבודקים כל צעד ושעל בעבודתו של רופא המשפחה בקהילה. למרבה הצער, אלה הפכו לנושא העיקרי המעסיק את קופות החולים השונות ולמוקד תחרות ביניהן על "ביצועים". מדדי האיכות הביאו להתמקדות אך ורק בתוצאה והסיטו את תשומת הלב מהתהליך הרפואי ומסביבת העבודה, תוך התעלמות מחוויותיהם של שני השותפים המרכזיים במערכת: המטפל והמטופל. שכבה ניהולית מעוּבּה ברופאי מנהלה ובפקידים בכירים בחנה את הביצועים שלנו, ובנוסף אמדה במיוחד אותנו, רופאי המשפחה, תוך שימוש במונחים מלחיצים כמו תפוקה, קצב ועלויות ששייכים לעולם העסקי. ומטרידה במיוחד הייתה הפיכתם של הרופאים ל"נותני שירות", ושל המטופלים ל"לקוחות".
 
בתוך המציאות הלא שפויה הזו האמנתי שעליי להיות רופאה טובה, אבל בעיקר להיות בן אדם על פי אמות המידה שהגדירו לי מבקריי הפנימיים, שלושת ידידיי הוותיקים: הפרפקציוניזם, האכפתיות והמצפון. הם לא עשו לי שום הנחות והזכירו לי תמיד עד כמה שבריריים הם גופו ונפשו של האדם. תחושת האחריות הכבדה כלפי המטופלים והשאיפה למצוינות הניעו אותי לא לוותר לעצמי ולהתעלם מכל המכשולים שנערמו לרגליי בזה אחר זה בדרך הסיזיפית הארוכה, הן מסיבות מערכתיות והן מסיבות פרסונליות, במרפאה שבה עבדתי בשנים האחרונות. לאורך עשרות שנות עבודה מעולם לא נתתי יד לרפואה פרטית. המוטו שלי תמיד היה, שאצלי מקבלים כולם יחס של רפואה פרטית במתקן ציבורי. בתוך המים האלה, העכורים וסוערים לעיתים, שחיתי, צללתי, עמדתי על סף טביעה ושוב צפתי. פעמים רבות שחיתי נגד הזרם, ובסופו של דבר הצלחתי לזכור תמיד לראות את האדם שיושב מולי בחדר הקטן במרפאה. את זה הבָּריא ואת זה שבגופו מקננת מחלה. עודדתי את המטופל הבריא לדאוג לבריאותו. הקשבתי, הסברתי ודיברתי בגובה העיניים ובשפה ברורה. השתדלתי להיות זמינה, לפתור בעיות, לענות על שאלות, לאבחן חולי, לטפל, לעקוב, לעודד, לתמוך ולהקל.
 
במהלך שנות הקריירה הארוכות התמודדתי עם מטופלים מורכבים, מאתגרים ובעייתיים. עד מהרה גיליתי ש"הבועה הצפון תל־אביבית" היא לחלוטין לא הומוגנית. בתוך אותה שכונה חיו אנשים משלל שכבות סוציואקונומיות, מקצועות, גילאים ורקע ועם מחלות מגוונות. לא בחרתי ולא בררתי אותם. כולם היו בניי ובנותיי. קרה שטיפלתי בשלושה דורות של בני משפחה אחת, בחמולות שלמות, בשכנים מאותו בניין ובחברים שהעבירו את שמי מפה לאוזן, אבל גם במטופלות ובמטופלים יחידים שהייתי להם קרובת המשפחה העיקרית בעיר הגדולה. הייתי האֵם המקבלת, הנוכחת והזמינה לצעירים שהגיעו לתל אביב הרחוקה ממשפחות המקור שלהם; אבל גם האֵם המחבקת לקשישות ולקשישים שחיפשו אוזן קשבת, קִרבה וחום אנושי בבדידות זקנתם. המרפאה ששימשה בעיקר קשישות וקשישים בתחילת הקריירה שלי בתל אביב, הפכה עם הזמן למרפאת צעירות וצעירים. קהילת הלהט"בים בטיפולי גדלה במהירות. הקשישים נשארו באחריותי גם כשעברו לדיור מוגן. החוויות והסיפורים האנושיים שפגשתי היו מגוונים. חלקם מרניני נפש ומשמחים שמילאו אותי סיפוק ואושר, וחלקם סיפורים קשים, מאכזבים וכפויי טובה. טבע האדם מפתיע בימי שגרה, קל וחומר בעת חולי ומשבר. סיפור יוצא דופן הקדשתי לתיאור הניצחון שלי על מטופלת שהחליטה לתבוע אותי על "רשלנות רפואית". לאירוע נוראי זה הייתה השפעה מכוננת על הקריירה שלי. למדתי על בשרי שהמטופלים עלולים להיות בלתי צפויים ומזיקים ללא רחם עד מאוד. הפכתי לזהירה יותר ולחשדנית. "רפואה הגנתית", קוראים לזה מומחים. אחרי אירוע קשה זה הקפדתי יותר מתמיד בכל מילה שרשמתי בתיקים הרפואיים של המטופלים. הרשומה הרפואית שניהלתי הפכה לשם דבר ברחבי המחוז. נזהרתי יותר, אבל לא חדלתי לאהוב את מטופליי ולדאוג להם בגלל עשב שוטה רעיל אחד.
 
בכל מפגש שהתקיים בחדרי במרפאה נחשפתי לסיפור אנושי בכיכובו של הגיבור — המטופל שהגיע אליי. החלטתי להעלות על הכתב את הנבחרים מאינספור הסיפורים שאני נושאת עמי. הסיפורים שאני פורשת בפניכם אינם פרי הדמיון, יש להם בהחלט אחיזה במציאות, אם כי הדמויות שונו כמובן. הסיפורים משקפים את היופי בעבודה שלי בצד המורכבויות שליוו אותה במשך עשרות שנים.
 
אני מבקשת להודות לכל אחת ואחד מהמטופלות ומהמטופלים הרבים, שחייהם השיקו לחיי לאורך כמעט ארבעה עשורים. לכל אותם אנשים יקרים שנתנו בי את אמונם. יותר משחשפתם בפניי גוף, חשפתם בפניי נפש על קשייה, לבטיה ומורכבותה. נגעתם בנפשי לא פחות משנגעתי אני בנפשכם, טיפלתם בי לא פחות משטיפלתי אני בכם. נכנסתם לחיי במהלך המסע הארוך והמופלא של היותי רופאה, מילאתם אותי בתוכן ובמשמעות, והוקרתם לי את אהבתכם ואת תודתכם שאותן אנצור בתוכי לנצח.
 
ועכשיו — לסיפורים!
 
 
 
רבקה אלג'ם, תל אביב־יפו, 2020
 
 
 
קבלת התואר
 
 
קיץ 1984. בוגרי מחזור 1982 בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ואנוכי ביניהם, מתכנסים באולם החגיגי ביותר באוניברסיטה, מלוּוים בבני משפחה נרגשים, לקראת טקס קבלת התואר דוקטור לרפואה. האולם מואר בעוז ומקושט כולו בפרחים. קולות התרגשות ושמחה מכל עבר. הבזקים של מצלמות בוהקים להנצחת הרגע. חגיגה באוויר.
 
וכעת בדיקה אחרונה של המיקרופונים. האות ניתן, ודקאן הפקולטה והמכובדים מוזמנים לעלות לבמה ומתקרבים לשולחן הכבוד. מחיאות כפיים. לפתע כבים כל האורות, ואני תוהה האם זה לצורך פתיחה דרמטית של הטקס. אך האורות מבוששים להידלק שוב. גל של אי־נוחות חולף בקהל המופתע באולם החשוך. אחרי דקות ארוכות מישהו מודיע בצעקה שכולם מתבקשים לצאת מהאולם בגלל תקלה חמורה במערכת החשמל. רחש אכזבה מתפשט באוויר. מנחים אותנו להגיע למדשאה שבחזית בניין הפקולטה לרפואה על שם סאקלר, שם ייערך הטקס.
 
אחרי כשעתיים איחור הקהל ישוב על שורות הספסלים והכיסאות שסודרו במדשאה מול שולחן המכובדים המאולתר. הטקס מתחיל.
 
דקאן הפקולטה פותח בברכתו. הבוגרים ניגשים אחד־אחד לקבל את תעודת הגמר ולוחצים ידיים בהתרגשות ליושבים בשולחן המכובדים.
 
וכעת מתבקשים כל הבוגרים לעמוד. בהינתן האות אנו מרימים את זרוענו הימנית, ושבועת הרופא העברי מוקראת בקול. "...על משמרתכם הופקדתם יום ולילה לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה... ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם גֵר אם נוכרי אם אזרח נקלה ואם נכבד... ושמרתם עד מאוד חיי האדם..."
 
"אמן, אמן, כן נעשה," קוראים כל הבוגרים באחת.
 
איש אחד תמיר, בחליפה חגיגית, שערו הכסוף מסורק בקפידה, יושב בקהל, מביט בהתרגשות במחזה ודמעות זולגות מעיניו. אבא שלי.
 
 

רבקה אלג'ם

רבקה אלג'ם, בוגרת לימודי רפואה בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב בשנת 1982, היא מומחית ברפואת המשפחה. מתגוררת בתל אביב ואם לאוהד.
 
תעודות ופרסים 
2005: תעודת הוקרה מהנהלת מחוז תל אביב-יפו, קופ"ח כללית, "הראשון בשירות", על בחירתה
 על ידי צוות המרפאה כ"מצטיינת שי"א" (שירות, יחס, אכפתיות).
2007: פרס מנכ"ל הכללית על הצטיינות בביצוע עבודה למופת.
2007: פרס מנהל המחוז על ביצוע עבודה במחוז תל אביב-יפו בהצטיינות רבה.
2016: פרס הנהלת מחוז תל אביב-יפו על שם אברהם וסוניה ליס ז"ל, לעובדים מצטיינים. 

עוד על הספר

דוקטור, את לא אלוהים רבקה אלג'ם
פתח דבר
 
 
נולדתי בת בכורה לד"ר ויזורקה ולד"ר משה אלג'ם, רופאת שיניים ורופא משפחה, ונשמתי רפואה מרגע צאתי לאוויר העולם. באופן מפתיע חלמתי דווקא להיות עורכת דין, מקצוע ש"תפור עליי" לכאורה כמי שידועה מילדוּת כרודפת צדק, לוחמת בעוולות, רהוטת דיבור ודבֵקה בָּאמת שלה עד הסוף, ללא שמץ מורא. אבל אבי ז"ל היה משוכנע שנולדתי להיות רופאה, ושכל בחירה אחרת תהיה החמצה. העובדה שהתקבלתי גם לרפואה וגם למשפטים חרצה את גורלי. "אמרתי לך," אמר אבא בהתרגשות. "גם אחרים גדולים ממני חושבים שאת מתאימה לרפואה." הכול התחיל אפוא בגלל אבא שלי. הגשמתי את החלום שלו. ב-1976, כמעט בת עשרים, התחלתי בלימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב — מסע מיוחד במינו שנמשך למעלה מארבעה עשורים.
 
בתום הלימודים בהצטיינות בחרתי ללא כל התלבטות להתמחוֹת ברפואת משפחה. היה זה הטעם שהכרתי מילדוּת בצילו הענק של אבא, רופא משפחה ומנהל מרפאה בקופת חולים כללית בנתניה. החל מהחופשה הראשונה בשנה א' של בית הספר לרפואה, ישבתי לידו בחדרו שבמרפאת אום חאלד בנתניה, נרגשת בחלוק הלבן ומשפילה עיניים כל אימת שהציג אותי בפני מטופליו בגאווה. כצעירה אופטימית מלאת התלהבות חוויתי כצופה מן הצד במורכבות התפקיד של רופא המשפחה. לא תיארתי לי אז עד כמה זה עתיד להיות קשה ומסובך ביום שבו תופיע החותמת האישית שלי על החלטות שאקבל. בתום ההתמחות, הן בבתי חולים והן במרפאות, הוכתרתי כ"מומחית ברפואת המשפחה" ועבדתי בשתי מרפאות בצפון הישן של תל אביב — 10 שנים במרפאה אחת ו-22 בשנייה, עד לפרישתי. אהבתי את הקשר האישי המתמשך עם המטופלים ואת האתגר של רופאה בקו הראשון, המאבחנת ומרכזת את הטיפול במכלול הגוף והנפש. ראיתי בעצמי "רופאה אישית" ולא "רופאת משפחה" — הגדרה מדויקת וליבָּתית יותר של תפקידי. מה גם שחלק לא מבוטל מהמטופלים שלי היו בודדים, נטולי משפחות.
 
לאורך כל השנים התקוממתי על כך שתפקידו של רופא המשפחה אינו מוערך דיו וממוקם בתחתית סולם ההיררכיה הרפואית. הן הקהילה הרפואית על כל גווניה והן חלקים בציבור רואים ברופא המשפחה תפקיד אפרורי פקידותי־משהו וחסר תהילה. זהו פלא בעיניי לנוכח המציאות, שבה רופאים הולכים ומתמקצעים בתת־תתי־התמחויות ומתרחקים לא פעם מהמגע האישי האנושי. למעשה, רופא המשפחה הוא כמעט היחיד שרואה בראייה כוללת את האדם המטופל, ולא רק את המחלה שלו או את האיבר החולה. תפיסה לקויה זו מיקמה אותי — כמו את כל רופאי הקו הראשון בקהילה — בתוך מערכת בריאות ציבורית מסורבלת, לא קשובה ועיוורת לחשיבותה של רפואת הקהילה. מערכת שלא השכילה להתאים את עצמה עם השנים לצורכי השטח ולהזדקנות האוכלוסייה, ולא עסקה בכובד ראש בתכנון לטווח ארוך, הן לימות שִגרה וקל וחומר למצבי קיצון, כגון משבר הקורונה.
 
במהלך שנות עבודתי התחוללה לנגד עיניי מהפכת המחשוב בשירותי הבריאות, החל ב-1997 עם מִחשובם של התיקים הרפואיים של המטופלים. למרבה הצער, לא הייתה די השקעה בתשתית חשובה זו. עבדנו במשך שנים רבות עם מחשבים מסורבלים ואיטיים. הציוד הנלווה המיושן והתקלות התכופות גררו עיכובים והפכו את השימוש בהם לבלתי ידידותי. ובכל זאת הייתי מחלוצות השירות הזמין של התכתבות במייל עם מטופליי מכל הגילאים. הנהלת הקופה, שהעריכה את הגישה הזאת שלי ואף זיכתה אותי בפרסים עליה, לא חשבה שזמן העבודה המקוונת ראוי לתגמול כספי. מבחינה זו נראה שהקדמתי בהרבה את זמני. באופן אירוני סיפק המִחשוב להנהלת הקופה בעיקר בקרה על עבודת הרופא והוליד את הרעה החולה שנקראת "מדדי איכות" — מדדים שבודקים כל צעד ושעל בעבודתו של רופא המשפחה בקהילה. למרבה הצער, אלה הפכו לנושא העיקרי המעסיק את קופות החולים השונות ולמוקד תחרות ביניהן על "ביצועים". מדדי האיכות הביאו להתמקדות אך ורק בתוצאה והסיטו את תשומת הלב מהתהליך הרפואי ומסביבת העבודה, תוך התעלמות מחוויותיהם של שני השותפים המרכזיים במערכת: המטפל והמטופל. שכבה ניהולית מעוּבּה ברופאי מנהלה ובפקידים בכירים בחנה את הביצועים שלנו, ובנוסף אמדה במיוחד אותנו, רופאי המשפחה, תוך שימוש במונחים מלחיצים כמו תפוקה, קצב ועלויות ששייכים לעולם העסקי. ומטרידה במיוחד הייתה הפיכתם של הרופאים ל"נותני שירות", ושל המטופלים ל"לקוחות".
 
בתוך המציאות הלא שפויה הזו האמנתי שעליי להיות רופאה טובה, אבל בעיקר להיות בן אדם על פי אמות המידה שהגדירו לי מבקריי הפנימיים, שלושת ידידיי הוותיקים: הפרפקציוניזם, האכפתיות והמצפון. הם לא עשו לי שום הנחות והזכירו לי תמיד עד כמה שבריריים הם גופו ונפשו של האדם. תחושת האחריות הכבדה כלפי המטופלים והשאיפה למצוינות הניעו אותי לא לוותר לעצמי ולהתעלם מכל המכשולים שנערמו לרגליי בזה אחר זה בדרך הסיזיפית הארוכה, הן מסיבות מערכתיות והן מסיבות פרסונליות, במרפאה שבה עבדתי בשנים האחרונות. לאורך עשרות שנות עבודה מעולם לא נתתי יד לרפואה פרטית. המוטו שלי תמיד היה, שאצלי מקבלים כולם יחס של רפואה פרטית במתקן ציבורי. בתוך המים האלה, העכורים וסוערים לעיתים, שחיתי, צללתי, עמדתי על סף טביעה ושוב צפתי. פעמים רבות שחיתי נגד הזרם, ובסופו של דבר הצלחתי לזכור תמיד לראות את האדם שיושב מולי בחדר הקטן במרפאה. את זה הבָּריא ואת זה שבגופו מקננת מחלה. עודדתי את המטופל הבריא לדאוג לבריאותו. הקשבתי, הסברתי ודיברתי בגובה העיניים ובשפה ברורה. השתדלתי להיות זמינה, לפתור בעיות, לענות על שאלות, לאבחן חולי, לטפל, לעקוב, לעודד, לתמוך ולהקל.
 
במהלך שנות הקריירה הארוכות התמודדתי עם מטופלים מורכבים, מאתגרים ובעייתיים. עד מהרה גיליתי ש"הבועה הצפון תל־אביבית" היא לחלוטין לא הומוגנית. בתוך אותה שכונה חיו אנשים משלל שכבות סוציואקונומיות, מקצועות, גילאים ורקע ועם מחלות מגוונות. לא בחרתי ולא בררתי אותם. כולם היו בניי ובנותיי. קרה שטיפלתי בשלושה דורות של בני משפחה אחת, בחמולות שלמות, בשכנים מאותו בניין ובחברים שהעבירו את שמי מפה לאוזן, אבל גם במטופלות ובמטופלים יחידים שהייתי להם קרובת המשפחה העיקרית בעיר הגדולה. הייתי האֵם המקבלת, הנוכחת והזמינה לצעירים שהגיעו לתל אביב הרחוקה ממשפחות המקור שלהם; אבל גם האֵם המחבקת לקשישות ולקשישים שחיפשו אוזן קשבת, קִרבה וחום אנושי בבדידות זקנתם. המרפאה ששימשה בעיקר קשישות וקשישים בתחילת הקריירה שלי בתל אביב, הפכה עם הזמן למרפאת צעירות וצעירים. קהילת הלהט"בים בטיפולי גדלה במהירות. הקשישים נשארו באחריותי גם כשעברו לדיור מוגן. החוויות והסיפורים האנושיים שפגשתי היו מגוונים. חלקם מרניני נפש ומשמחים שמילאו אותי סיפוק ואושר, וחלקם סיפורים קשים, מאכזבים וכפויי טובה. טבע האדם מפתיע בימי שגרה, קל וחומר בעת חולי ומשבר. סיפור יוצא דופן הקדשתי לתיאור הניצחון שלי על מטופלת שהחליטה לתבוע אותי על "רשלנות רפואית". לאירוע נוראי זה הייתה השפעה מכוננת על הקריירה שלי. למדתי על בשרי שהמטופלים עלולים להיות בלתי צפויים ומזיקים ללא רחם עד מאוד. הפכתי לזהירה יותר ולחשדנית. "רפואה הגנתית", קוראים לזה מומחים. אחרי אירוע קשה זה הקפדתי יותר מתמיד בכל מילה שרשמתי בתיקים הרפואיים של המטופלים. הרשומה הרפואית שניהלתי הפכה לשם דבר ברחבי המחוז. נזהרתי יותר, אבל לא חדלתי לאהוב את מטופליי ולדאוג להם בגלל עשב שוטה רעיל אחד.
 
בכל מפגש שהתקיים בחדרי במרפאה נחשפתי לסיפור אנושי בכיכובו של הגיבור — המטופל שהגיע אליי. החלטתי להעלות על הכתב את הנבחרים מאינספור הסיפורים שאני נושאת עמי. הסיפורים שאני פורשת בפניכם אינם פרי הדמיון, יש להם בהחלט אחיזה במציאות, אם כי הדמויות שונו כמובן. הסיפורים משקפים את היופי בעבודה שלי בצד המורכבויות שליוו אותה במשך עשרות שנים.
 
אני מבקשת להודות לכל אחת ואחד מהמטופלות ומהמטופלים הרבים, שחייהם השיקו לחיי לאורך כמעט ארבעה עשורים. לכל אותם אנשים יקרים שנתנו בי את אמונם. יותר משחשפתם בפניי גוף, חשפתם בפניי נפש על קשייה, לבטיה ומורכבותה. נגעתם בנפשי לא פחות משנגעתי אני בנפשכם, טיפלתם בי לא פחות משטיפלתי אני בכם. נכנסתם לחיי במהלך המסע הארוך והמופלא של היותי רופאה, מילאתם אותי בתוכן ובמשמעות, והוקרתם לי את אהבתכם ואת תודתכם שאותן אנצור בתוכי לנצח.
 
ועכשיו — לסיפורים!
 
 
 
רבקה אלג'ם, תל אביב־יפו, 2020
 
 
 
קבלת התואר
 
 
קיץ 1984. בוגרי מחזור 1982 בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ואנוכי ביניהם, מתכנסים באולם החגיגי ביותר באוניברסיטה, מלוּוים בבני משפחה נרגשים, לקראת טקס קבלת התואר דוקטור לרפואה. האולם מואר בעוז ומקושט כולו בפרחים. קולות התרגשות ושמחה מכל עבר. הבזקים של מצלמות בוהקים להנצחת הרגע. חגיגה באוויר.
 
וכעת בדיקה אחרונה של המיקרופונים. האות ניתן, ודקאן הפקולטה והמכובדים מוזמנים לעלות לבמה ומתקרבים לשולחן הכבוד. מחיאות כפיים. לפתע כבים כל האורות, ואני תוהה האם זה לצורך פתיחה דרמטית של הטקס. אך האורות מבוששים להידלק שוב. גל של אי־נוחות חולף בקהל המופתע באולם החשוך. אחרי דקות ארוכות מישהו מודיע בצעקה שכולם מתבקשים לצאת מהאולם בגלל תקלה חמורה במערכת החשמל. רחש אכזבה מתפשט באוויר. מנחים אותנו להגיע למדשאה שבחזית בניין הפקולטה לרפואה על שם סאקלר, שם ייערך הטקס.
 
אחרי כשעתיים איחור הקהל ישוב על שורות הספסלים והכיסאות שסודרו במדשאה מול שולחן המכובדים המאולתר. הטקס מתחיל.
 
דקאן הפקולטה פותח בברכתו. הבוגרים ניגשים אחד־אחד לקבל את תעודת הגמר ולוחצים ידיים בהתרגשות ליושבים בשולחן המכובדים.
 
וכעת מתבקשים כל הבוגרים לעמוד. בהינתן האות אנו מרימים את זרוענו הימנית, ושבועת הרופא העברי מוקראת בקול. "...על משמרתכם הופקדתם יום ולילה לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה... ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם גֵר אם נוכרי אם אזרח נקלה ואם נכבד... ושמרתם עד מאוד חיי האדם..."
 
"אמן, אמן, כן נעשה," קוראים כל הבוגרים באחת.
 
איש אחד תמיר, בחליפה חגיגית, שערו הכסוף מסורק בקפידה, יושב בקהל, מביט בהתרגשות במחזה ודמעות זולגות מעיניו. אבא שלי.