האישה ששמעה צבעים

פרק 1

לורן ואיזבלה

ניו יורק

אוגוסט 2009

לוֹרֶן אוֹ'פַארֶל, שמיהרה לעלות מתחנת הרכבת התחתית בדרכה לביקור אצל איזַבֶּלָה פְלֶטְשֶר, ידעה שהלחות הפושטת תחת חולצתה ולאורך הצווארון ומכתימה את החולצה מלפנים היא תוצאה של המתח, ולא רק של החום שפלש לעיר בימים האחרונים. מעודה לא עשתה דבר כזה. אמנם זאת לא הפעם הראשונה שהיא מנסה להשיג מידע בעזרת שמץ של הונאה, אבל עד כה היא לא שיקרה כדי להיכנס לביתו של מישהו. היא תֵירצה את המעשה בכך שלא סביר, וקרוב לוודאי שלא ייתכן כלל, שגברת פלטשר תסכים לפתוח את הדלת מרצונה למי שתבוא ותטיח הַאֲשמה שאמה היתה משתפת פעולה עם הנאצים, שהיא סייעה להיטלר לטהר את המוזיאונים הממלכתיים ממה שכינה "אמנות מנוונת" ואחר כך גם עמדה מנגד כשציורים, הדפסים ורישומים שנחשבו לא חשובים הושמדו, בעוד היצירות היקרות יותר מועברות מיד ליד ככלי שרת פוליטי במשחק שהתקדם בבירור לעבר מלחמה ו"הפתרון הסופי". אישה שכדי למלא את כיסיה בכסף עזרה ככל הנראה "להיפטר" מיצירות אמנות, וקרוב לוודאי שגם שמרה לעצמה ציור או שניים.

גברת פלטשר נשמעה ספקנית כשלורן התקשרה בבוקר והסבירה ששכרו את שירותיה לערוך חקירה פרטית בעניין תביעת נזיקין שהגיש בעל דירה בבניין, ושהיא מראיינת דיירים כדי לברר את הפרטים. שקר וכזב. כשהאישה התעניינה בפרטי התביעה, לורן השיבה שאין לה רשות לדון בה כי מסירת פרטים עלולה להטות את תוצאות השיחות האקראיות. היא מסרה את מספר רישיון החוקרת שלה, שהיה חוקי, אבל שמעה את הפקפוק בקולה של גברת פלטשר כשזו אמרה שהיא צריכה לחשוב על זה, ותתקשר אליה מאוחר יותר ותודיע לה מה החליטה. חלפו שעתיים, שבמהלכן לורן בעיקר נזפה בעצמה על שהעלתה בדעתה בכלל שהאישה תקנֶה את המעשייה המפוברקת באופן גס כל כך. ואז הטלפון שלה צלצל, ובלי לשאול אם לוח הזמנים מתאים לה, הודיעה לה איזבלה פלטשר שהן ייפגשו היום בשתיים אחרי הצהריים.

הבניין נמצא במרחק כמה רחובות מסנטרל פארק, והשוער, גבר כבד גוף עם קול רועם, בירך את לורן בהטיית כובע קלה, ביקש ממנה תעודה מזהה, בדק אותה בשבע עיניים והניח לה לעלות: "גברת פלטשר מחכה לך," אמר.

לורן נכנסה והרגישה פרץ פתאומי ואחרון של חום שהציף אותה תכופות כשנכנסה ביום קיץ חם מהרחוב אל בניין ממוזג אוויר. המבואה היתה ריקה. גבר ואישה יצאו מהמעלית ולורן נכנסה אליה. המעלית עלתה; קיבתה צנחה. היא חזרה ואמרה לעצמה שהמעשה שהיא עושה מוצדק לחלוטין.

אישה קשישה פתחה את הדלת בלי לנתק את שרשרת הביטחון, הציצה החוצה בעיניים כחולות צלולות מתחת לגבות ששיוו לה חזות חמורה ושאלה בקול תקיף שתאם את חזותה: "את החוקרת, גברת או'פארל?" אפילו בדל של מבטא זר לא נשמע בדיבורה של איזבלה פלטשר, דבר שלורן הבחינה בו כבר כששוחחו בטלפון.

"כן. אני שמחה מאוד לפגוש אותך, גברת פלטשר."

איזבלה פלטשר סקרה במבטה את האישה הצעירה ממנה כאילו התחרטה על היענותה וביקשה לראות את רישיון החוקרת מטעם מדינת ניו יורק וגם רישיון נהיגה, ולורן מסרה לה אותם. לרגע היתה בטוחה שגברת פלטשר פשוט תטרוק לה את הדלת בפרצוף, אבל זו אמרה בקול חסר הטעמה, "את לגמרי לא מה שציפיתי."

היא שמעה את זה כבר מקודם, במגוון סגנונות. הנוסח היה בדרך כלל, לא חשבתי שאת נמוכה כזאת, כביכול הקול הטלפוני שלה גבוה בכמה סנטימטרים מקומתה, מטר חמישים ושמונה. או שהיא צעירה מהצפוי, אף כי זה עתה מלאו לה שלושים ושש, גיל שלדעתה הוא כבר בהחלט בתחום הבגרות. או, חשבתי שאת אירית. למה קשה כל כך להקיש שהיא התחתנה עם גבר אמריקאי ממוצא אירי? הפליא אותה שאנשים אינם מסוגלים להסיק את המסקנות האלה בעצמם. פעמים רבות, כשאחד מלקוחותיה, עובד מוזיאון או אפילו בעלים של יצירת אמנות הזקוקה לאישור, פגש אותה פנים אל פנים, היא קלטה תגובה מוכרת - לעתים רחוקות מנוסחת במילים ולמרות זאת מפוענחת בקלות. היא ירשה מאמה ומאם-אמה, סבתא גולדמן, את קומתן ואת הפרופיל שלהן, ואילו את העיניים הכהות והחודרות ואת השיער השחור, הסמיך והמתולתל ירשה מסבתא רוזנטל. ככה מכל מקום אמר אביה. היא לא זכתה להכיר את סבה וסבתה מצד אביה.

הדלת נפתחה לאטה.

"בואי תיכנסי," אמרה גברת פלטשר וליוותה את הזמנתה בתנועת כף יד פרושה, אף כי נימת קולה לא היתה מזמינה במיוחד. היא לבשה חליפת פשתן תכולה ויפה מאוד וענדה מחרוזת פנינים. שערה הכסוף היה מעוצב כאילו יצאה זה עתה מ"סלון יופי", כפי שקראה לזה סבתא או'פארל של פטריק.

כשעברו ממסדרון הכניסה אל הסלון נשמעה מהמטבח שריקת קומקום. "תשתי תה?" הציעה איזבלה פלטשר. לורן שאלה את עצמה אם האישה כיוונה את הקומקום כך שיצפצף בדיוק ברגע שייכנסו לסלון. היא בירכה אפוא את עצמה על שהגיעה בזמן, אף על פי שבדרך כלל דייקה, כי היה לה ברור שאיחור לא היה מתקבל בעין יפה.

"כן, תודה, אני אשמח מאוד," אמרה לגברת פלטשר, אם כי כוס תה חם לא היתה בדיוק הדבר שהיתה מבקשת.

איזבלה החוותה בידה על הספה ויצאה מהחדר להביא את התה, ובכך אפשרה ללורן להתיישב ולהניח לרגליה את התיק הגדול שלה - ששימש גם כתיק עבודה, ובו בזמן לסרוק בזריזות את הסובב אותה. בחדר עמד ניחוח של פרחים רעננים - היא ראתה אגרטל בדולח עם ורדים צהובים על שולחן סמוך לפתח החדר - מהול בעוד משהו שלא הצליחה לעמוד על טיבו, תערובת של תכשיר להברקת רהיטים בניחוח לימון וריח מוכר אבל חסר שם, רפואי משהו, שהבחינה בו לעתים קרובות כשביקרה אצל לקוחות קשישים. הווילונות היו סגורים חלקית, והתאורה בחדר השקט היתה קלושה. עיניה התרוצצו במהירות וקלטו אח בנויה משיש וכוננית ספרים המותקנת בגומחה בקיר ועמוסה בספרים בכריכות קשות, ספה וכורסאות מרופדות נאות, שעליהן פזורות כריות נוי ממשי ומגובלן, ורצפת פרקט עשויה עץ משובח מכוסה במגוון שטיחים מזרחיים, מהוהים במידה שהעידה על היותם אותנטיים. אף על פי שהריהוט היה מסורתי, התמונות על הקירות - מבחר גדול של ציורים, רישומים ותחריטים, שרבים מהם לא נראו בבהירות בגלל התאורה העמומה - היו כולן מודרניות. יצירות של אקספרסיוניסטים. אימפרסיוניסטים. ציורים אבסטרקטיים. רישומי עט ודיו חפוזים ומרומזים. לבה של לורן החסיר פעימה. יכול להיות שהן מקוריות?

הציור שהיה תלוי מעל מדף האח נראה כמו פרנץ מארק, אחד מציורי החיות הצבעוניים שלו. גַבְּריאֶלֶה מוּנטֶר אחד, סצנה כפרית בהירה מהעיירה מוּרנַאוּ. תחריט, אולי של אוטו דיקְס, אבל כיוון שהיה רחוק מדי, לא הצליחה להבחין בפרטים. כולם ציירים גרמנים. כולם ציירים שנמנו בבירור עם האמנים שהוגדרו "מנוונים". היא כמעט קמה כדי להתקרב אל התחריט, אבל גברת פלטשר חזרה, נושאת מגש. היה באישה חן של ימים עברו, של חינוך מעולה, אף על פי שגינוניה היו נוקשים ורשמיים מאוד. לורן העריכה שהיא כבת שמונים, פחות או יותר, בדיוק בגיל המתאים, אם היא מי שלורן חשדה שהיא.

"אני מודה לך מאוד, גברת פלטשר," אמרה כשהאישה הניחה את המגש על השולחן. עוגיות היו מסודרות על צלחת קטנה ומונחות ליד קנקן תה, ספלי חרסינה, מפיות בד, כפיות קטנטנות וסוכר. העוגיות היו עיגולים מושלמים, בלי ספק קנויות.

"אני כבר כמעט לא אופה," אמרה גברת פלטשר, ואל המילים השתרבב קורט של התנצלות. היא מזגה לכל אחת מהן ספל תה, הציעה סוכר, שלורן סירבה לו, והגישה את צלחת העוגיות. לורן אכלה ארוחת צהריים מאוחרת ולא היתה רעבה, אבל למען הנימוס לקחה לה עוגייה והניחה אותה על המפית.

ואז התיישבה גברת פלטשר בכורסה שהוצבה בזווית נוחה לשיחה עם לורן. לורן הזדקפה על הספה, שהיתה מעט רכה מדי לטעמה, והיטיבה את תנוחתה בעזרת אחת מכריות הנוי שתחבה בהיחבא מאחורי גבה. האישה הוסיפה לתה שלה קורט סוכר, בחשה אותו והניחה את הכפית על התחתית.

"התמונות האלה," פתחה לורן בטבעיות גמורה במעין שיחה לא מחייבת כהכנה לקראת השאלות הקשורות לחקירה שהיא עורכת כביכול, "מקסימות."

איזבלה הנהנה.

"מודרניות מאוד," הוסיפה לורן, "וצבעוניות." היא אמרה את הדברים כאילו היתה בורה גמורה בענייני אמנות. "הן מקוריות?"

"מודרניות." המילה הצחיקה את האישה. "הרבה מהן נוצרו הרבה לפנַי. ואני לא בדיוק באביב ימי. חלק מהן יותר מבנות מאה."

לורן נענעה את הראש בתימהון מעושה.

"את יודעת כמה הן היו שוות אילו היו מקוריות?" השיבה גברת פלטשר בשאלה לשאלתה השנייה של לורן, בכוונה ברורה להתחמק מתשובה ישירה.

לורן משכה בכתפיה, כביכול אין לה צל של מושג, וחיכתה רגע בתקווה שגברת פלטשר תמשיך, אולי תנדב עוד פרטים על הציורים. לורן כמעט יכלה לדמיין את השיחה עם פטריק הערב, כשתחזור הביתה.

"טוב..." אמרה גברת פלטשר לבסוף והחליקה בידה את חצאיתה. המילה הבודדת נשמעה כהוראה ללורן לגשת לעניין שלשמו באה. האישה לקחה עוגייה מהצלחת והניחה אותה על התחתית שלה.

לורן הוציאה מתיקה בלוק כתיבה ועט והתכוננה לדבר על הסיבה שאמורה להסביר את נוכחותה פה. ברכבת התחתית היא שיננה שאלות דוגמת, כמה זמן את כבר גרה בבניין? היא קיוותה שהשאלה הזאת תשמש פתח לשיחה על הרקע של גברת פלטשר. לורן חייכה, אבל הבעת פניה של האישה נשארה חמורה.

"אני יודעת למה באת," אמרה איזבלה פלטשר בלי הקדמות.

לורן בהתה בבלוק, התחמקה מקשר עין ושאלה את עצמה אם ייתכן שהאישה אכן יודעת למה באמת היא באה. "כן?" אמרה. היא הסיטה לאחור קווצת שיער ותחבה אותה מאחורי אוזנה ואז הרימה את מבטה.

"אני מעדיפה שלא תרשמי," אמרה גברת פלטשר. היא התבוננה בתיק של לורן. "ואין לך מכשיר הקלטה?"

לורן נענעה את ראשה לשלילה והכניסה את הבלוק והעט בחזרה לתיק.

"בגלל הקנדינסקי," אמרה איזבלה.

לורן נאלמה דום, דבריה של האישה הפתיעו אותה עד כדי כך שהמילים נעתקו מפיה. "הקנדינסקי?" שאלה לבסוף, ושלא מרצונה שבו עיניה לשוטט על הכתלים.

"לא, לא," הצטחקה איזבלה פלטשר. "הוא לא פה. הוא גדול מדי בשביל החדר הזה."

 ולפני שלורן הספיקה לענות, הוסיפה, "בלשית האמנות. את בלשית האמנות."

לורן הרגישה גל מעקצץ של מתח שוטף אותה לשֵמע ההכרזה הזאת, וכך בדיוק יצאו המילים מפיה של גברת פלטשר. כהכרזה. שתיהן לא דיברו, אבל הן החליפו ביניהן מבט מהיר. הקשישה מהשתיים היתה מודעת לכך שכרגע ידה על העליונה - כפי שנוכחה לורן לדעת על פי שפתיה הקפוצות - והניחה לצעירה את כל הזמן הנחוץ לה כדי לעכל את מה ששמעה.

בלשית האמנות? הכינוי הזה יכול לבוא רק ממקור אחד, התחוור ללורן. בעיתון בוגרי האוניברסיטה שבה למדה הופיעה לפני כמה שנים כתבה קטנה, שתיארה כיצד סייעה לורן לאתֵר יצירות אמנות שאבדו במלחמה, בעיקר ציורים שנבזזו ממשפחות יהודיות. חיפושיה כללו נבירה באוספים פרטיים ואפילו באוספים של מוזיאונים מפורסמים. לפעמים שכרו המוזיאונים את שירותיה לחקירת רכישה של יצירת אמנות שגלגוליה היו לוטים בערפל.

לורן מעודה לא כינתה את עצמה "בלשית אמנות", אבל זו היתה כותרת הכתבה.

היא סיימה את הדוקטורט, עבדה כמתמחה במוזיאון ולימדה בלימודי ערב באוניברסיטה סמסטר אחד, ואז מצאה עבודה כעוזרת לאוצרת של אוסף הציור המודרני במוזיאון לאמנות בקליבלנד. תפקידה כלל את קִטלוג האוסף ואת בדיקת הרקע של רכישות חדשות. כשחקרה את תולדותיו של ציור, הבינה שאפשר ללמוד מהצד האחורי של יצירת אמנות לא פחות מאשר מהציור עצמו. היא גילתה שם חותמות, סימונים מספריים, בולי מכס, כתובות בכתב יד ועדויות להשתייכותן לאוספים קודמים. היא למדה שהנאצים הצטיינו במיוחד בניהול רישום מפורט.

אחרי ההיריון - שהיה לא מתוכנן אבל רצוי הן לה והן לבעלה - קיבל פטריק הצעת עבודה בניו יורק, ולורן החליטה לעבוד כעצמאית ולנצל את כישוריה בתחום האיתור של יצירות אמנות אבודות. כעצמאית היא יכלה לקבוע את שעות העבודה ולהשאיר לעצמה זמן רב יותר עם התינוק. אחרי שאדם נולד, היא הרגישה לפעמים שהיא כורעת תחת העומס, אבל היא לא ויתרה והצליחה לאזן עבודה ואמהות. אדם היה בן שלוש עכשיו, ילד נבון ומאושר, והיא עשתה חיל בעבודתה והצליחה להחזיר לבעליהן מספר רב של יצירות אמנות אבודות. יצירות אחרות היו בהליכים משפטיים.

"כחוקרת," אמרה איזבלה פלטשר לבסוף, "היה סביר להניח שתערכי בדיקת רקע יסודית יותר. מתברר ששתינו למדנו באותה האוניברסיטה." שביעות רצון עצמית נשזרה בדבריה בנימה מנומסת, מחונכת מאוד. היא לקחה את העוגייה, נגסה נגיסה קטנה והניחה אותה על התחתית. היא מחתה את שפתיה הצרות במפית והשאירה כתם שפתון קטן וּורוד על הפשתן הלבן.

לורן הרגישה את הדופק פועם בדיוק מאחורי עינה השמאלית ותהתה אם האישה רואה את העווית העצבנית. היא נזקקה לכמה מילים שימלאו את הפער בשיחה. "ואסילי קנדינסקי, הרוסי," אמרה.

"כן, הוא היה רוסי, אבל הוא למד במינכן. הוא יצר חלק מהיצירות החשובות ביותר שלו בגרמניה. כשמסתכלים על מכלול היצירה של הצייר הזה, צריך לרשום לזכותה של גרמניה את ההכשרה וההשראה שהוא רכש בה בתחילת דרכו."

ללורן לא היה מושג למה גברת פלטשר אמרה שהיא יודעת שהיא באה בגלל הקנדינסקי. היא לא ידעה דבר על ציור של קנדינסקי. אולי היא מדברת על אחד הציורים שרכשה ממשלת גרמניה והיטלר החרים כשעלה לשלטון? ברשימות האוספים שהגיעו מברלין היו פערים גדולים, חללים שיוחסו ליצירות שנלקחו למכירה בלוצרן. אולי גברת פלטשר חושבת שהיא באה כדי לקחת יצירות שנבזזו ולהחזיר אותן לבעליהן? זה היה נושא הכתבה שהתפרסמה בעיתון האוניברסיטה; כתבה שסיפרה על פעולתה של לורן להחזרת יצירות אמנות גנובות שנגזלו מיהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

"המשפחה שלך ממינכן?" שאלה. היא הסיקה אפוא שגברת פלטשר הזמינה אותה כדי להוכיח את בעלותה על ציור שלורן אפילו לא ידעה על קיומו.

"אבי נולד שם," אמרה לה גברת פלטשר. "ושם הורי נפגשו."

"ואמא שלך?" שאלה לורן. "איפה היא נולדה?"

"בבוואריה. למשפחה של אמי היתה חוות בקר לחלב באזור שנקרא אַלְגוֹי."

למעשה לורן התעניינה יותר באמה. אולי איזבלה פלטשר תגלה עוד פרטים על אמה בלי לדעת שזה בדיוק מה שלורן מחפשת? לאט-לאט, הזהירה את עצמה.

"האזור הזה עדיין מצטיין בגבינות שלו," אמרה איזבלה. "דודתי ודודי המשיכו לעסוק בזה גם פה בארצות הברית. 'מחלבת קוֹבּלֶר'?"

"כן, בטח." לורן הבזיקה אליה חיוך קצר. "יש להם גלידות נהדרות." למעשה באמצעות משפחת קובּלר היא הצליחה לעלות על עקבותיה של האנה שְמִיד, אמה של איזבלה, אישה שכבר איננה בין החיים יותר משישים שנה, ולורן האמינה שהיא ניסתה להסתיר את זהותה האמיתית במשך כל שנות חייה באמריקה.

"הקנדינסקי נמצא ברשות המשפחה כבר הרבה שנים," אמרה איזבלה.

"הוא נרכש בגרמניה?" שאלה לורן.

איזבלה מצמצה פעם ופעמיים ואחר כך העבירה את מבטה אל תצלום שהיה מונח על שולחן פינתי לידה. "לאנדרו ולי לא היו ילדים." גבר נאה, בערך באמצע שנות החמישים שלו בעת שצולם. אנדרו פלטשר, הניחה לורן.

עיניה של האישה התכסו בדוק זגוגי לח. "מהצד שלי במשפחה, אף אחד מהדור שלי לא נשאר. אחי, אחותי - אחותי למחצה, למעשה - כולם כבר מזמן אינם. נפטרו לפני הרבה-הרבה שנים. כל בני הדודים שלי, גם בגרמניה וגם בארצות הברית. כולם נפטרו. אחותו של אנדרו עדיין איתנו, אם כי מצבה לא טוב במיוחד." נעימת קולה התרככה. "האחיינים והאחייניות הצעירים מצד פלטשר - אני לא מכירה את הצעירים האלה. הם לא ראו את הקנדינסקי אפילו פעם אחת. הם אף פעם לא באו לבקר אותנו," הוסיפה בנענוע ראש אדיש. "החברה תעבור לבני משפחת פלטשר. אבל הציור..." קולה נקטע.

לורן מוללה בהיסח הדעת פינה של כרית משי, שהיתה רכה ומרגיעה כמו גימור הסאטן בשמיכת תינוקות. היא הרגישה שעצביה מתוחים. ההתרגשות נוכח הסיכוי לגלות תגלית היתה מעורבת במנות זהות של בלבול ודאגה. היא הופתעה שאיזבלה פלטשר מספרת לה דברים כאלה.

גברת פלטשר אמרה, "אני מניחה שהכוונות שלך טהורות, אבל אני מבטיחה לך שהקנדינסקי נרכש בצורה חוקית." לורן גילתה רטט קל בקולה. היא נענתה במנוד ראש מרגיע כדי לעודד את האישה להמשיך.

"אני בהחלט יודעת היטב שבתקופת המלחמה נגנבו יצירות אמנות. אנחנו ממשיכים לשמוע סיפורים כאלה." קולה של גברת פלטשר היה מתון עכשיו, אף כי היא טפחה טפיחות קלות ועצבניות על חזָהּ והעבירה את קצות אצבעותיה על הפנינים. "פתאום צצות יצירות אמנות יקרות שנעלמו בתקופת המלחמה ושהניחו שהושמדו בהפצצות או נבזזו בידי הנאצים, ומשפחות צצות לפתע פתאום וטוענות לבעלות על ציורים, שבעליהם הנוכחיים חושבים שהושגו בדרך חוקית. רק לפני כמה ימים ראיתי כתבה על שחקנית מפורסמת שקנתה ואן גוך, ואז התברר לה שהוא ככל הנראה הגיע למוכר בדרך לא חוקית - אני מבטיחה לך שזה לא המקרה כאן. המשפחה שלי רכשה את הקנדינסקי כחוק. אף אחד לא יכול לבוא לתבוע בעלות עליו, אבל ברור שבגלל זה את פה."

כעבור רגע שאלה לורן בזהירות, "המשפחה שלך רכשה את הקנדינסקי במינכן?"

איזבלה הנהנה.

ושוב סקרה לורן את הציורים הרבים שעל הקיר. "אני יכולה לראות אותו?" העזה.

איזבלה פלטשר צחקה, הצטחקה, ליתר דיוק, צחוק שנהפך למעין נחרה לא יאה לגברת. היא מחתה שוב את פיה במפית הפשתן. "לא, לא נראה לי שאני כבר מוכנה לזה." היא כחכחה והמשיכה. "אמנם מצבי הבריאותי מצוין, אבל אני לא נעשית צעירה עם הזמן. בקרוב אצטרך להחליט מה לעשות בציור. אני יכולה למכור אותו ולחלק את התמורה הנכבדה בין בני המשפחה. אבל מבחינתו של העולם, הציור הזה כבר לא קיים." היא התבוננה בלורן וציפתה בבירור לעוד שאלה.

לורן השתדלה להישאר רגועה, קשובה, לא נלהבת מדי. היו לה הרבה מאוד שאלות, אבל היא לא רצתה להיכשל באמירת דבר שגוי, שעלול לסכור את שטף הדברים. היא נגסה נגיסה מהעוגייה ואחריה לגמה לגימת תה. חרסינה עדינה מאוד. והיא המשיכה לשתוק בתקווה שגברת פלטשר תמשיך.

"אני צריכה להבהיר את כל העניין הזה כל עוד אני בחיים," אמרה הקשישה, "או, ישמור אלוהים," הוסיפה בניעת יד מזלזלת, "לפני שאני מאבדת את הזיכרון והשכל. אף אחד לא מכיר את הסיפור שמאחורי הקנדינסקי. בלי לדעת כראוי את תולדות הציור, יהיה קשה למכור אותו." פתאום היא קמה, ניגשה לחלון והסיטה את הווילונות כדי להכניס עוד אור. היא השקיפה למטה רגע קצר, כאילו התבוננה במשהו ברחוב.

גברת פלטשר חזרה והתיישבה. "אף פעם לא סיפרתי את כל הסיפור," אמרה. "אולי הגיע הזמן."

לורן שאלה את עצמה בתדהמה אם איזבלה באמת מתכוונת לגלות לה משהו שלא גילתה לנפש חיה. מדוע היא מוכנה לבטוח בזרה שנכנסה לביתה בתואנת שווא?

"אולי תספרי לי קצת על הציור?" ביקשה לורן בקול מאופק, אבל רגוע.

"זאת אחת היצירות המוקדמות שלו, לא מאוד גיאומטרית..." איזבלה הפסיקה לדבר ונענעה את ראשה כאילו ראתה מול עיניה משהו שאינו לרוחה. "היצירות המאוחרות שלו, מתקופת הבאוהאוס, כולן מעגלים ומרובעים. אני לא אוהבת במיוחד את התקופה הזאת בעבודה שלו. אני מעדיפה בהרבה את הציורים שצייר במינכן." היא פלטה צחוק קל. "אבל כל אחד והטעם שלו. אני בטוחה שזה מה שאבי היה אומר. גם אמי. לכל אחד צריך להיות החופש לבחור מה מוצא חן בעיניו ומה לא. הקנדינסקי שלנו צויר בערך ב-1910, הרבה לפני שאני באתי לעולם."

ולורן שוב חיכתה בתקווה שגברת פלטשר תוסיף ותדבר, אבל האישה לא אמרה דבר. לבסוף שאלה לורן, "את מוכנה לספר לי איך הציור הגיע למשפחה שלך? מתי הוא נרכש?"

"בתחילה, בשנה שאחי נולד, ב-1911. מתנה מאבי לאמי לכבוד הולדת אחי. הוא היה תלוי בחדר המוזיקה שלנו. קראנו לו 'הצבעים של וילי'. וילי אהב אותו מאוד."

"וילי, אחיך?"

איזבלה הנהנה. "וילהלם. הוא נפטר לפני הרבה שנים."

"נרכש בתחילה?"

"בתחילה, כן. כי למעשה הוא נרכש פעמיים."

פעמיים? התפלאה לורן. מה זאת אומרת? "ירשת את הציור מהורייך?"

"כן."

"באת לאמריקה עם הורייך?" שאלה לורן, רק כדי לראות מה היא תגיד.

"אבי מת בגרמניה."

"ואמך?"

"היא נמלטה."

"נמלטה?" לורן הסתקרנה מהשימוש שעשתה איזבלה במילה. יצאה באופן לא חוקי, עם מסמכים מזויפים, עם כיסים מלאים כסף, עם מזוודה מלאה יצירות אמנות - זה יהיה תיאור מדויק יותר. "ברחה עם הציור?" שאלה.

"הוא הגיע מאוחר יותר."

תשובותיה התקצרו. בתחילה נראה שגברת פלטשר מוכנה לספר, שהיא נפתחת, ופתאום היא נסגרה כמו פריחה חשׂוּכת אור. לורן המתינה בסבלנות ושוב העסיקה את ידיה בשוליה של הכרית.

איזבלה אמרה, "כדי להבין את ההיסטוריה של הציור הזה, צריך להבין את הסיפור של הורי. את הסיפור של אמי. כן..." היא צחקה צחוק קל, חרישי. "אמא תמיד ראתה בקנדינסקי את האמן שלה." האישה נעצה את עיניה בלורן ואז מצמצה פעם אחת, פעמיים, ועפעפיה המקומטים עפעפו על זוג עיניים כחולות, רכות ולחות. "האמת צריכה להתגלות."

"אין לי שום דבר נגד האמת," השיבה לורן בנעימה מושחזת פי כמה מכפי שהתכוונה, מושחזת כל כך עד שניחתה כאתגר.

גברת פלטשר הנהנה בלי לגרוע את מבטה מפניה של בת שיחתה הצעירה. הפה החשוק בתקיפות, הסנטר המורם קלות כמו אמרו ללורן שהיא מוכנה להתמודד עם האתגר.

"ציורים של קנדינסקי," אמרה איזבלה, "כמו יצירות של אמנים חלוציים אחרים, נחשבו בעיני היטלר לאמנות אליטיסטית במובן זה שרק בעלי יוחסין מסוגלים להבין אותה. התיאוריה שלו היתה שאם האדם הפשוט ברחוב לא תופס את זה, זה חרא."

לורן בלעה צחוק, היא הופתעה מהשימוש של איזבלה במילה חרא. הקשישה פלטה צחוק קל ועדין, כאילו הפתיעה את עצמה.

היא המשיכה, "והרבה פעמים הוא קישר את המושג אליטיסטי עם הגזע היהודי."

לורן נגעה בשולי ספל התה, שהיה כמעט מלא עדיין, והעבירה את אצבעותיה על השפה השברירית והעדינה. היא הרגישה שהיא שואפת ונושפת בקצב מהיר ולא אחיד.

"אמא שלי," אמרה גברת פלטשר, "ודאי שלא באה מרקע אליטיסטי, והיא בכל זאת אהבה אמנות מהסוג הזה אהבת נפש."

"אמרת שהיא נולדה בכפר, בחווה. איך היא הגיעה למינכן?"

איזבלה הרהרה בשאלה כאילו חככה בדעתה כיצד להשיב עליה. "קודם כול, היא היתה אומללה. אני מניחה שהיא חיפשה משהו."

"מה למשל?"

"חיים עצמאיים, מלהיבים, טובים יותר. מה כולנו מחפשים?"

"והיא מצאה?"

"אני מאמינה שהיו לה רגעים של אושר אמיתי." חיוך קלוש הבהב על פניה של האישה. "היא גדלה במשפחה גדולה עם אב גרמני קפדן. כשאמה היתה בחיים, היא היתה מאושרת מאוד. אבל היא התייתמה מאמה, ואביה נישא מחדש. אני יודעת שאמי בזה לאמה החורגת, אם כי אני חושבת, שבבגרותה היא התחרטה במידה מסוימת שלא נוצרו ביניהן אף פעם קשרים אמיתיים."

"באיזו שנה זה היה?" שאלה לורן. "מתי היא נסעה למינכן?"

"היא היתה רק בת שש-עשרה." איזבלה חשבה רגע. "1900."

"בתחילת המאה. היא היתה רק בת שש-עשרה? והיא נסעה לבדה?"

איזבלה הנהנה. "כן. בעצם, לא, לא בדיוק. דודתי קייטי - אז היא נקראה קֶתֶה - כבר עבדה במינכן. אמא קיוותה למצוא עבודה בבית שבו אחותה הגדולה עבדה כטבחית. היא ואמי התכתבו ברציפות, בבית - הן היו קרובות מאוד. הבית שלהן בבוואריה מוקף באחד הנופים היפים ביותר בעולם. כשהייתי קטנה נסעתי הרבה לבקר את הדודים ובני הדודים שלי בחווה. ראית פעם את האלְפּים הבוואריים, גברת או'פארל?"

"כן. הם נהדרים." במסגרת הלימודים באוניברסיטה היא עשתה סמסטר באירופה, למדה אמנות וניצלה כל הזדמנות לטייל. מאז כבר היתה פעמיים בגרמניה, היא נסעה לחטט בארכיונים של הנאצים.

"הבית במינכן היה יפהפה," אמרה גברת פלטשר. "אקזוטי מאוד, בעיקר לנערה מהכפר, אבל בית שכמוהו מצפים למצוא באגן הים התיכון ולא בלב עיר גרמנית. גג רעפים אדום. רצפת שיש. שטיחים ארוגים ביד. מעקים מעץ אגוז ממורק."

איזבלה עצמה עיניים כאילו ראתה את המראה בעיני רוחה, כאילו שבה בדמיונה לארץ מולדתה. ופתאום נפקחו עיניה לרווחה והיא שוב הישירה מבט אל לורן. "צריך לספר את הסיפור. את הסיפור האמיתי." המילים הללו נאמרו בכבדות שלורן כמעט יכלה למשש, כמו עמדה בת שיחתה הקשישה למסור לה דבר רב-חשיבות, כאילו איזבלה פלטשר היא שמציבה אתגר עכשיו.