אריה פצוע

ראיתי בשכונת מגורי מדענים משכילים מטפסים על ערמות אשפה ומלקטים קליפות לתוך מסטינג קשור לצווארם. ראיתי רופאים מלומדים מהלכים זבי פצעים בכפות רגליים יחפות, תרים אחר קיום רגעי. אני, הבור וחסר ההשכלה, השגתי אוכל לי ואפילו למשפחתי. מה עוד יכולתי לדרוש לעצמי? איבדתי כל מוטיבציה. הפסקתי לשאוף. נעצרתי.

"מרק עם אטריות, זה מעל לרמה של קבצן," אמר מנהל הגימנסיה, כשהוא בגבו לתלמיד אריה, רוכן אל כיור שטיפת הידיים.
אריה, הנער בן החמש־עשרה, בלע את רוקו וכמו מסך ענק ירד מול עיניו. תם בחייו פרק הלימודים שכל כך אהב.
המנהל פרלמן סבב אל שולחנו, ולא כדי להעניק תשומת לב לנער שכרגע גורש מהגימנסיה.
עיני תכלת הפלדה של אריה ניסו למצוא נוחם במבטו של המנהל, או לפחות לצוד את מבטו.
אולי המנהל יגיד שהוא מצטער על כך שנער כישרוני כמותו לא יכול להמשיך בגימנסיה, אולי יאמר שחבל שאין להוריו כסף לשלם...
המנהל פרלמן לא היה איתו. אריה החזיר את עיניו אל עצמו וביטחונו החל חוזר אליו. לפחות המנהל יודע שאני מסוגל להבין את משל המרק והקבצן, חשב אריה לעצמו, הוא לא מזלזל בי.
אריה סיים את בית הספר היהודי היסודי "יבנה" בלודז' והחל ללמוד בגימנסיה העברית על־שם בראודה. בעיר היו שלוש גימנסיות: שתיים של בנים ואחת של בנות. המורים היו יהודים גליצאים, אוסטרו־הונגרים.
לקראת חודש פברואר נקראו הילדים להביא את שכר הלימוד עבור הרבעון הראשון.
השכם בבוקר של אותו יום, בבית המלאכה בקומת הקרקע של בית המשפחה, הישיר אריה מבט אל אביו, מצפה לתשובתו.
"תגיד למנהל פרלמן שאנחנו נשלם לקראת פסח. אז בוודאי ישלמו הלקוחות, כי לא ירשו לעצמם לא לקבל את הסחורה לכבוד החג," אמר האב.
שנת 1933 היתה שנה רגילה עבור משפחתו של אריה. קשה כמו הקודמת וכנראה כמו הבאה אחריה. איש לא תיאר לעצמו שיכול להיות הרבה יותר קשה, אם כי שמעו כבר על אחד שם בגרמניה שנוהג אחרת מהרגיל.
אבא ואמא נתקפו יגון. אחיו הגדול של אריה למד אמנם בגימנסיה, אבל אריה כבר לא ילמד ולא ברור מה יהיה עם אחיו הצעיר. כן ברור שהאחיות יישארו לעזור בבית המלאכה.
הם ידעו שאריה מוכשר.
כך היה כשנולד בשם זליג־לייב והחל לתקוע את הכפית לתוך פיו בגיל ארבעה חודשים בלבד.
בגיל אחת־עשרה הצטרף לתנועת הנוער הציונית "גורדוניה" ושם התחלף שמו לאריה. בתנועה היה מוכר לכול בשירתו החמה, בוויכוחיו הלוהטים ובחיבורו האנושי המהיר.
"חבל שאריה לא ימשיך ללמוד," מלמלה פרידה האם, כשהיא ניצבת בפתח בית המלאכה המשפחתי המתמחה ברקמה ובלולאות לכותנות מכופתרות. רחוב שרודמיינסקה 22, שם גרו ושם היה בית המלאכה.
"נו, מה, אני אשם?" חנק האבא את רוגזו מול עיני הפלדה של בנו.
"כן, אתה אשם," אמר אריה, "אבל זה לא נורא. אני יכול לעבוד. דווקא מעניין אותי להתחיל לעבוד. במתכת אני רוצה."
אריה החליט להפסיק להתאבל עוד בטרם קברו הוריו את לימודיו.
אבא השים עצמו מרוכז בתיקון המנוע של אחת ממכונות התפירה, ונראה כמי שלא מתעניין במיוחד בעתידו של הבן. אריה ידע שאביו שוב עייף מהתמודדות עם כבודו שלו — על שאינו מצליח לפרנס כראוי את משפחתו, ועל שאינו מצליח להתמודד עם פסקנותו ועם מסקנותיו המהירות של בנו.
"אין לכם מה להתעצב, אני בטוח שאצליח ללמוד בדרכים אחרות," זרק לעבר אמו ויצא אל הרחוב הראשי.

רוח אביב של שנת 1933 סטרה על פניו של הנער בן החמש־עשרה.
אריה הביט ברחוב הענק, שבימים מפוארים יותר נועד להכיל את מצהלות סוסי הפרשים הפולנים של הוד מלכותו. כסייח היוצא לחופשי החל מאיץ צעדיו לריצה, מטופף בעקביו על מרצפות האבן, מזגזג בסערה בין העצים האדירים הנטועים על שפת המדרכה.
רוח החופש הסעירה אותו.
מתנשף, פתח את דלת חנות הספרים במעלה הרחוב, עוצר את מרוצתו בהיתקלו בדלפק העץ הכבד הנושא ערמות ספרים.
הזוג הצעיר שניהל את החנות קידם את פניו בחיוך הנתון למכר ותיק. זו ההזדמנות שלהם לדבר עברית עם הנער תכול העיניים, עם אריה.
"במה אתה חפץ?" שאל הגבר, מצפה לתשובתו בעברית של אריה.
"אתה שואל מה אני רוצה, או מה אני צריך?" מלמל אריה בדרכו הזהירה להדריך את בני שיחו לשימוש נכון יותר בשפה העברית. ומיד המשיך, "כרגיל, פנקס קטן להעתקת שירים."
"יישר כוחך," ענה בעל החנות, מצפה למבטה הסוגד של אשתו על העברית העשירה שהפגין. אך היא היתה עסוקה במרדף אחר בנם בן החמש שהתרוצץ בחנות.
"אורי, אורי, טפס אל על בעד הסולם והבא לאורח פנקס בצבע שחור מהמדף הצר," קרא האב לבנו, מרעים קולו בשפה העברית הכבדה שבפיו.
הילד אורי פיזז רגליו הקטנות במעלה הסולם אל המדפים העליונים הקטנים, נושאי הפנקסים קלי המשקל. את הספרים הכבדים אחסנו על המדפים הנמוכים יותר למען קלות ההורדה. הילד הניף בידו את הפנקס, שהעלה ענני אבק נושן שנשר אל אפה של אמו. זו התעטשה ונזפה בקטן שירד כבר מהסולם.
"נשים מתעטשות מאבק," אמר לעצמו אריה, מסיק מסקנות חפוזות.
"הא לך," הגיש בעל החנות לאריה את הפנקס, כשאשתו מחייכת בגאווה על שפתו העברית הצחה.
אריה הכיר את רצונו של האיש לתרגל את שפתו בעזרתו, חניך התנועה הציונית המרבה קרוא בשפה העברית וחובב שירה ידוע ברחוב שרודמיינסקה.
אריה אהב את מעמדו ההולך לפניו ברחוב. "הנער דובר העברית היפה" — יצא שמו, ואף יותר מזה — "הנער המזמר שירה עברית". ואכן, על שום כך זכה בעל חנות הספרים לביקוריו התכופים, שבדרך כלל היו עקרים מבחינה כספית אך מעשירי נפש עבור הזוג הנכסף לשפה העברית.
"אילו שירים תעתיק לפנקסך?" שאל האיש.
"התשמע קולי רחוקי שלי... כחכות רחל לדודה... והתשובה לשם המשוררת בגוף השאלה," ענה אריה לאיש בחידה.
"כמובן, שירת רחל שאנו כה אוהבים," ענה האיש בשמחה, משועשע מדרכו המיוחדת של הנער לענות בחידה. הוא הביט באריה וחש במטען הכבד המונח על כתפיו. לא לעתים קרובות מדי היה נכנס לחנות הסדקית־ספרים־מתנות שלו ידען שירה כמו הנער בעל עיני הפלדה.
בניגוד לשאר הנערים, שהיו מבקרים בחנות מכשירי הכתיבה ברחוב פיוטרקובסקה 14 כדי לקנות מכשירי כתיבה לבית הספר, היה נער זה בא אליו לעיין בספרים. הוא אהב את ביקוריו. האיש הבחין שהנער לבוש תמיד בבגדי מבוגרים מהוהים שהעידו שנתפרו בבית, וידע שלהוריו בית מלאכה לרקמה ולתפירה. בגדיו של הנער שיוו לו מראה של איש קטן. אולי אדון קטן, חשב לעצמו, אדון קטן בעל עיניים עמוקות המקרינות חשיבות עצמית, אך ללא העמדת פנים. אך בניגוד לאוהבי השירה האחרים שהכיר, מדולדלי הגוף, התרשם בעל החנות מגופו הגמיש ומתנועותיו הבוטחות כשהיה הנער מטפס על הסולמות אל המדפים הגבוהים. אשתו אף הסבה לא פעם את תשומת לבו לכך שלנער זרועות משורגות גידים ושרירים.
שעות על שעות היה אריה רוכן אל הדלפק ומעתיק שירים לפנקסיו בריכוז של דממה, ללא תזוזה. "כמו חיה," היתה אומרת לבעלה, "כמו חיה האורבת לטרפה הוא מעתיק שירים — דרוך, דומם וסבלני."
בביקורו זה חש בעל החנות שהנער אריה שקוע בצער, מה שבוודאי כיוון אותו לשירת רחל.
"אורי, אורי אקרא לו," החווה האיש באצבעו לעבר בנו, "איזה ספר תביא לנער?"
האיש ואשתו צחקו בהנאה למשמע החידה שצלחה מפיו של האיש, שאימץ את שיטתו של אריה.
"'עקרה', זה שם השיר המכונה 'בן לו היה לי'," ענה אריה לשמחתם.
"שב, שב כאן והעתק שירתה מהספר ברשותי," האיץ בו האיש.
"שברשותי," תיקן אריה, מפייס בחיוך על השמטת האות שין.
מעולם לא הדגיש האיש בדרך זו או אחרת את חוסר יכולתו של אריה לרכוש את הספרים שכה אהב. תמיד מצא דרכו לא לשאול ולא להסיק איך יעתיק אריה שירים לפנקסיו אם אין ברשותו ספרים.
אורי הקטן דידה צעדיו על רצפת העץ השחוקה ובידיו ספר שיריה של המשוררת רחל. הוא הגיש אותו לאריה, שהתיישב על הכיסא המוגבה אל הדלפק, ושמט עצמו לישיבה תחת הכיסא הגבוה שעליו ישב.
אריה החל להעתיק מהספר אל תוך הפנקס בצבע השחור.
כך, באותו היום שבו גורש מבית הספר התיכון בשל חוסר היכולת של אבא שלו לשלם את שכר הלימוד, ישב אריה בחנות הספרים והעתיק שירים לפנקסו. למרגלותיו ישב מאובק אורי הקטן, מתבונן מעלה אל מושא שליחויותיו האהובות לטיפוס על הסולם הגבוה.
הזוג הצעיר נעלם מבעד לווילון המוליך אל מחסן הספרים האחורי. אריה עלעל בדפי הספר הריחניים ומבטו מרחף מהמילים הדואבות אל רחוב שרודמיינסקה הנשקף מבעד לדלת הזכוכית של החנות. הרוח האביבית התחזקה, מנשבת בצעיפיהם של תלמידי הגימנסיה שסיימו את לימודיהם, מהלכים בדרכם לבתיהם. חבורות של תלמידים דוחפים ונוגעים ומצחקקים על המדרכות. אריה הביט בהם וידע שיותר לא יהא חלקו עמם — כמאמר המשורר ביאליק, שביקר בסניף "גורדוניה" בקיץ הקודם והקריא משירו "יהי חלקי עמכם".
עכשיו, אחרי שימצא עבודה, יתמסר יותר לתנועת הנוער ויתקדם. כך תיאר לעצמו את גורלו ששפר מאחר שסולק מחברת בני גילו בבית הספר התיכון.
הערב ירד ואריה סיים להעתיק בכתב ידו המוקפד את אחרון שירי הספר.
הזוג הצעיר חזר לחנות ובידיהם אותו הספר. "החלטנו להעניק לך במתנה עותק מספרה של המשוררת," אמרה האישה, מחייכת.
"צר לנו עד מאוד על שלא השכלנו לחשוב על כך לפני שטרחת להעתיק כה הרבה," התנצל האיש. "איננו זריזי מחשבה כשכמותך," הוסיף בביישנות.
"כמוך," תיקן אותו אריה, "כמוני, כמוך. לא נחוץ כמותי, כמותך. מה גם שהטיה זאת מכילה מוות," אמר אריה, המום מהמחווה.
"כמוני כמוך," השיב בעל חנות הספרים בטוב לב.
"אגמול לכם בעצה," אמר אריה לזוג שניצב מחויך למולו, בעודו מחבק אל חזהו את הספר שקיבל. "על הכריכה החומה של המחברות המשובצות שהתלמידים קונים בחנותכם מופיע לוח הכפל. עלה בדעתי רעיון שאולי יש בו ערך כספי עבורכם: על כריכות מחברות השורה יודפס שיר. שיר שונה על כל מחברת. משירי משוררי ארצנו, ארץ ישראל כמובן. אולי זה יעודד אוהבי שירה לקנות דווקא אצלכם."
הבעל התעשת והנהן בראשו כשהוא ממלמל, "רעיון טוב, רעיון משובח, דומני."
"נדמה לי," תיקן אותו הנער.
"געה געזונטער הייט," אמר האיש דווקא ביידיש.
לך לך לדרכך בבריאות — פירש אריה ויצא אל הרחוב הקריר.
חופשי מבית הספר התיכון, שירת רחל בחיקו, יצא לאוויר רחוב שרודמיינסקה.

שיר מסוים ביקש בחור כבן שש־עשרה. לבחור היה זקן טרוצקי. אריה היה בטוח שהוא צריך להכיר אותו או את שקשור אליו.
"אורי אקרא לו," ביקש הטרוצקי.
"בן לו היה לי," החזיר לו אריה.
דממה נפלה על התחנה.

מנהל בית הספר, פרלמן הזה, נעל את דלת חדרו הפרטי וחצה את מסדרון הכיתות החשוך. הרוח שרקה במסדרונות כאילו גם היא מחפשת להימלט מהגימנסיה בסוף יום הלימודים. התלמידים עזבו מזמן הביתה. פרלמן נבהל מעט בהתחלה, כשחשב שגופת חתול היא זו המוטלת באפלה. היה מקרה כזה, נזכר, לפני שנים, שבו נזרקה גופת חתול. אמרו אז שהגויים עוברים כל גבול.
היה זה צעיף שנשמט מצווארו של אחד מהתלמידים והיה מוטל כעת על הרצפה.
עקביו של פרלמן נקשו ברעש על הרצפה הקרה, מקרבים אותו אל הצעיף. מאחור הבהיק קצה המסדרון באור השמים החיוורים משקיעת השמש. דמו של פרלמן קפא בכף ידו המושטת לאסוף את הצעיף. נעל ישנה דרכה על הצעיף והידקה אותו אל המרצפות. פרלמן הרים מבטו והסתנוור מהאור שהפך את הדמות הקצרה לצללית. הוא שלח את ידו להגן על פניו כאילו חש שהנעל התרוממה לבעוט בסנטרו, ונפל לאחור על גבו, מאבד את משקפיו ואת ראייתו. הדמות הקצרה חמקה אל בוהק קצה המסדרון.
ככה הייתי מצפה מסבא שלי לפעול. לפחות כשהיה צעיר. בעצם, גם עכשיו הוא לא ייתן שיערבבו אותו.
אני אוהב את סבא שלי. אולי אפילו יכול להיחשב נכד שמעריך מאוד את סבא שלו. די מפתיע אותי האופי שלו, לפחות מה שיוצא מהתיאור של איך העיפו אותו מבית הספר ושל האישיות הרכרוכית שלו עם השירים.
אם הייתי עף בגילו מבית הספר, לפני שנתיים וחצי כשהייתי בן חמש־עשרה, העולם היה מתמוטט. אבא שלי היה הורס את העולם כדי שלא אעוף, ואמא שלי היתה נכנסת לזה בחוכמה. הם תמיד היו שם בשבילי, וזה פשוט לא היה קורה. אני יודע שיש ילדים בגיל הזה שעפים מבית הספר, אבל היום אומרים לי שאני הנכד שדומה לסבא אריה, באופי כאילו. אז אני לא מבין מה זה השקט הזה של ההורים שלו, שמרגישים אשמים, והוא שהולך לחנות ספרים ומעתיק שירים, מה זה הדבר הזה? אולי דבר אחד שאני יכול לראות בו את עצמי זה שהוא היה ספורטיבי, לפחות בגוף. גם אני הולך למכון כושר ועובד על הגוף שלי, אבל להעתיק שירים לתוך פנקס? איך יכול להיות שמהנער הזה יצא סבא שלי שאני כל כך אוהב — כזה חזק וישר ותקיף ואמין ומה שאני רוצה להיות. אבל אז הוא ממש נראה לי תבוסתן. סיסי.
אולי בעצם זה כמו הילדים האלה בכיתה שלי, שמחוברים למחשב ומלבינים בחדר שלהם. לא יודע, לפחות סבא היה צריך להיכנס במנהל שזרק אותו, לא באלימות אבל לא להיות הפראייר שלו, "קבצן" וכל זה. אני הייתי נותן למנהל בראש.

מוט'ל מקווה שהפיס את דעתו של הרודן בעניין היעילות בעבודה במפעלי ביבוב הענקיים בגטו. "אתה צריך לראות את השליץ שהוא מוציא."
"השליץ," חוזרת הזונה בהנאה על המילה.
"השליץ שהוא מוציא," אומר ביבוב ומגלגל עיניו לתוך חריץ שדיה של הגברת.
"קטן כזה ומומחה לשליץ," תורמת הזונה את הבנתה למצב ומרחיקה בשובבות את ראשו משדיה.

אריה החל לעבוד אצל הגוי, מרחק עשרים דקות הליכה מביתו. היה זה בית מלאכה קטן בחצר, שסיפק פריט אחד ממתכת בגודל עיפרון למכונות הטווייה שהיו כל כך נפוצות בעיר הטקסטיל. בקצהו האחד היה נקב ובשני כדור. אריה רצה מאוד ללמוד לעשות את הנקב.
הגוי הסביר לו שייקח שנה וחצי ללמוד את העבודה. אריה התמלא תקווה. אחרי חצי יום עבודה הפנה הגוי את הנער אל אשתו.
אריה היה נער קצר קומה בעל מבנה גוף אתלטי במיוחד. היו לו כתפיים תפוחות וזרועות שריריות בעלות ורידים בולטים. שער ראשו היה שחור ופרוע, ופניו עטורות זיפים וחטובות בסנטר נחוש. עיניו התכולות היו שקועות מאוד בתוך ארובות עמוקות, מגובות במצח מוצק השלוח בדרך מיוחדת קדימה לכיוון מבטו. על כל אלה כיסה חיוך רך שנסך על פניו מבע של ביטחון עצמי.
היו לה, לגברת, עשרה חלונות בבית ושש דלתות. אשת המסגר הובילה אותו מחלון לחלון, מספרת בשבחו של הנוף הנשקף ממנו ויתרונו של האוויר הנכנס ומשיב נפש, וכן בשבח קרני השמש הנדירות החודרות דרכו. בקפדנות של בעלת בית עברה איתו מדלת לדלת, מוצאת בכל אחת מהן מעלות שלא נגלו לעין הנער. אריה הלך אחריה, בולע בעיניו כל פרט של פיתוחי הברזל ושל הסברי הכיוונים והרוחות. בסבלנות דקדקנית עקב אחר כל פרט בהסבריה.
בהתחלה ניסתה אשת המסגר לעקוב אחר עבודת הצביעה של הנער. במשך שעה עוד הלכה אחריו לכל פינה שאליה ניגש לערבב צבע, לכסות צירים בנייר דבק או לשטוף מברשות.
אחרי שעה החל ראשה מסתחרר מתנועותיו המהירות, מהילוכו הזריז מחדר לחדר ומזינוקיו הפתאומיים מהסולם לרצפה. ניסיונותיה לעקוב אחר תנועותיו הזהירות והמדויקות הסבו לה כאב ראש. היא פלטה אוויר בשריקה משפתיה, לפתה את מצחה והודיעה בקול ממורמר שאינה יכולה לשאת את ה"סחרחורת הזאת בביתה".
אריה החזיר לה חיוך מרגיע, והמשיך בעבודה שהוטלה עליו כדי להעמיד אותו במבחן הכניסה למשרת שוליית המסגר.
שתים־עשרה שעות עלה וירד גופו החתולי מחלון לחלון. טיפה אחת של צבע לו היתה מכתימה את רצפת הגברת, היתה נחשבת בעיניו כישלון. נימה של צבע אם היתה עולה על זכוכית החלון, היתה מבטלת בעיניו את סיכוייו ללמוד לייצר בחריטה את הנקב בעיפרון המתכת. התשוקה לשלמות עבודת הצביעה שימחה את אריה כמו מנגינה יפה ששמע מאביו, שהיה שר לעתים רחוקות.
בערב העזה גברת המסגר להכניס ראשה בהצצה אל המטבח. אריה ישב על שרפרף, לידו מברשות הצביעה שטופות ונתונות במיכל צבע ריק. הוא הרים מבטו מהעיתון הפולני שבו עיין, זינק לעמידה על רגליו וקידם את פניה בחיוך רחב. אחר החווה בידו לעומתה, מזמין אותה לסייר עמו בדירה. ליד כל חלון ודלת התעכב יחד איתה, מורה באצבעו על הנקודות שעליהן התגבר בצביעה ועל המפגש בין הצבע הטרי ובין צירי החלון, תוך שהוא מציין כל פתח על סגולותיו שלמד מדבריה. הנה הוא מציין בפניה את הנוף הנשקף יפה יותר מהחלון הצבוע, עובר לתאר את האוויר המשיב נפש ומרענן את הצבע בחלון הצבוע מחדש, וכך מגיעות אל החלון קרני השמש הנדירות החודרות ומייבשות את הצבע הטרי.
הגברת הלכה אחרי הנער, שהוביל אותה בתוך ביתה, מהנהנת בהתלהבות. עד שהגיעו לדלת היציאה. שם עמד הנער מולה והושיט לה את דלי המברשות.
"החזירי בבקשה את המברשות לבעלך," ביקש, "הן חייבות להישאר בתוך טרפנטין כדי להתנקות לגמרי ואני חייב ללכת."
"נתראה מחר," החזירה לו.
"לצערי לא, גברתי, היום ערב שבת. נתראה ביום שני", חייך אליה אריה.
"אתה עובד נפלא," אמרה, "אתה כל כך כישרוני."
אריה היה בטוח שעבר את המבחן בדרך להפיכתו לחרט, איש מתכת, ויצא לשבת חופש ראשונה לפני העתיד המתרגש עליו.
"אני צריך לגרש אותך," אמר הגוי לנער ביום שני בבוקר מיד בהגיעו. אריה אך סיים להניח את שתי פרוסות הלחם שלו על המדף ולצדן את בקבוק השתייה והתייצב ליד המחרטה.
"בשבת בערב נקראתי לישיבה באיגוד המתכת," הסביר המסגר בעיניים מושפלות, "ואמרו לי שיש הרבה ילדים אחרים שזקוקים לעבודה, וייעצו לי לא לקחת יהודי."
לפתע ראה אריה רק את כובע המצחייה של הגוי, ושמע את המבטא של הפולקס־דויטשה המיוחד לו ולכל הגרמנים מומחי מכונות הטקסטיל שהתיישבו בעיר.
הגוי המשיך, "אשתי סיפרה לי כמה אתה מוכשר. היא אמרה לי שאתה מוזר. שיש לך נפש פיוטית וגוף של חיה."
הנער בן החמש־עשרה הביט בגאווה במי שאמור היה להיות כרטיס הכניסה שלו לעולם של עשייה ושל עצמאות. אדם זר שמדבר אליו ברגשנות.
זה לא קרה לו עד עתה.
"לא כל כך הבנתי למה היא מתכוונת בקשר לפיוטיות," המשיך המסגר בקולו הכבד, "אבל בדקתי את העבודה שלך. אתה בחור מאוד מוכשר. חשוב שתדע זאת לקראת החיים שלך, במסגרות או בצביעה או אולי תהיה רופא או כל דבר — אתה מוכשר. אני נלחם בברזל כל חיי ויודע לראות איך ידיים מוכשרות גדלות ליד ראש חושב. אני מצטער, ילד."
אריה הביט במסגר, שהכיר רק לפני יומיים, וחש לראשונה מאז סולק מהגימנסיה באושר גדול מציף אותו. לפתע חש אחריות על המסגר הגדול בעל הקול הכבד.
"אני מרגיש טוב," אמר, "ומודה לך על דעתך עלי. אל תצטער."
המסגר לקח את אריה לתוך זרועותיו הגדולות וחיבק אותו ארוכות בטלטול שכמעט פירק את עצמותיו.
"אתה מוכשר מאוד," מלמל.

המורה לצילום היה די אהוד בבית הספר. הוא היה גם יותר קול מהאחרים. אולי בגלל הצילום ואולי בגלל האופנוע שלו שהחנה בחצר בית הספר מאחורי המזכירות של החטיבה. יום אחד הפעמון של בית הספר צלצל בהיסטריה, התלמידים נשפכו מהכיתות והמורות התברווזו לכיוון הרחבה עם הבעת פנים חריגה של עניין בחיים. האופנוע של המורה לצילום נשען על רגלו במרכז הרחבה ומברג תקוע בלבו של כיסא העור הדו־מושבי. המנהל עמד דום ליד אנדרטת האופנוע, לידו ראש מועצת התלמידים, לידו כבוד התלמידה עורכת עיתון בית הספר, וסביבם — כמו במסדר יום הזיכרון — כולנו. התחיל להתנהל שם טקס ההגינות והטוהר של "איך זה קרה בבית ספרנו?" המנהל הבטיח שהוונדל יימצא, וראש מועצת התלמידים הבטיח להקיא את העשב השוטה מתוכנו. כן, הובטחה גם כתבה בעיתון בית הספר על כל החרא הזה. עמדתי שם כמו כולם, אבל שלא כמו כולם התבוננתי סביב. סבא שלי אמר לי שאם אין לי משהו מיוחד לעשות כדאי להתבונן סביב. זה מועיל.
לפי המברג ידעתי מי עשה את זה.
היה לנו בכיתה ילד אחד, קובי, שדווקא אני המצאתי לו את השם, "המוסכנאי". כולם אהבו את השם. גם הוא עצמו אהב אותו. אני לא ממש הייתי מילולן כזה, פשוט לא ידעתי איך קוראים לאחד שעובד במוסך. מכונאי לא נראה לי מדויק, מוסכניק, נשמע לי אשכנזי ו"מוסכנאי" נראה נכון לפחות כמו בנאי או עיתונאי. הוא היה ילד עם ידי זהב. היה מתקין את המיקרופונים בטקסים, קושר את דגל הלאום לתורן המסוכן, ובכלל אהב כלי עבודה.
למי עוד יש מברג בבית הספר — אבל אף אחד לא התבונן סביבו לראות את זה.
אני מתחיל להבין שסבא שלי היה בעל ידי זהב. כל העניין הזה של לעבוד במקום ללמוד בגיל חמש־עשרה מתחיל להיראות לי כמו חיים די דפוקים. "המוסכנאי" עזב את בית הספר כי לא היה לו ראש ללימודים. הוריו דווקא עשירים, אבל הוא פשוט דפוק בראש. סבא שלי הלך לעבוד כי הוא היה דפוק בחיים, לא בראש. להורים שלו פשוט לא היה כסף. אני מכיר את זה, אבל זה מה־זה לא מתאים לאנשים עם כישרון, ככה זה לפחות היום. היה לו אחלה ראש לא רק ללימודים, גם לתיאורים יפים. הוא לא הביא לאישה של המסגר מברג בספה למרות שהגיע לה. יכול להיות שהוא היה עדין נפש.

שוב ישב אריה מול הוריו באפלולית המטבח. הם היו מאוד עצובים.
"אני לא מסכימה שיגרשו כך את הילד," אמרה אמא.
"אז אלך לעבוד אצל יהודים, בנגרות."
"אבל רצית מתכת. אתה מוכשר וחזק."
"אבל אני יהודי."
"אבל נגרים הם טיפשים," אמרה אמא.
"אני אהיה נגר חכם," הדגיש אריה.
החברים שלי מהעיירה קופשבניצה, כולם נגרים פה בעיר," התערב אבא.
"וכולם טיפשים," התייסרה אמא.
אריה החל לעבוד בנגרייה. מדי בוקר ארז את שתי פרוסות הלחם ואת קוביית החמאה, מילא את בקבוק הבירה לשעבר בתה ואטם עם פקק הקפיץ, שידע בעברו ימים עליזים של בירה.
בדרך לנגרייה הצטלבה דרכו עם לאה מאירוביץ' בדרכה לגימנסיה.
לאה היתה החברה של אריה. מדי בוקר נתנה לו את כריך הגבינה שלה מפני שאהבה אותו. וגם מפני שלא רצתה לאכול. כשהיה אורז את הכריך לתוך השק שלו, היתה לאה מספרת לו בדייקנות ובצמצום את כל החומר שלמדו ביום האתמול. שתי דקות היה אריה מקשיב בעיניו היוקדות לעדכון, כשהוא קושר בידיו המיומנות להפליא את שרוכי השק. כך מדי בוקר.
לאה אהבה למלא אותו בתוכן לימודיה, ולנחש את המהומיו המסמנים אחרי אילו נושאים ימשיך לעקוב בספרים של אחיו הגדול, בלילה בביתו. בשתי דקות דחסה בו את כל אהבתה לזריזותו ולכישרונו, לעיניו התכולות ולשערו השחור כעורב.
לאה אהבה את קומתו הקצרה של אריה. אהבה במיוחד. היא לא חשבה שהוא אדם קצר קומה. היא ראתה בו חיה מסוג שונה. חיה קצרה וזריזה המבטאת את כישרונה הגופני בעצם תנועתה, העוקבת אחר מבט עיניה המיוחד. תנועותיו המדויקות והילוכו היעיל עוררו את יצריה, וידעה שכך גם הוא תופס את עצמו. אחרת מאין היה לוקח את ביטחונו העצמי הגודש את גופו הקצר.

הופה! הם יחד. מעניין אם היא נראית טוב. חברים בגיל הזה זה לא רציני. אבל בעצם אני מדבר על איך זה עכשיו. בימים ההם כנראה דברים קרו הרבה יותר מוקדם. שמעתי שבימי הביניים ילדות בנות שלוש־עשרה, או קרוב לזה, הוכרחו להתחתן. נגיד, בני כמה היו רומיאו ויוליה לפי שייקספיר? יוליה היתה מקסימום בת חמש־עשרה. תלוי בכל השידוכים האלה וחצרות המלוכה והשבטים הנודדים, שם הכול קרה מוקדם. מארי אנטואנט התחתנה עם לואי ה־14 כשהיתה בת ארבע־עשרה. יולדים מוקדם, נלחמים מוקדם ונהרגים מוקדם.
הורג אותי שאריה היה נמוך יותר מלאה. אני לא הייתי יכול לצאת עם מישהי גבוהה יותר ממני. אבל אם היא נראתה טוב, והוא גם היה נמוך ממנה וגם עף מבית הספר והם עדיין היו ביחד, אז הוא היה כנראה כלי רציני.

לייביש־נוח גולדפארב היה הנגר ארוך הקומה היחיד בעיר.
עליו אמרה אמא שלא רק שהוא הולץ (עץ), אלא לאנגה־הולץ. ועץ נחשב טיפש לא רק בשפתם של חדי־הלשון. אבל הוא היה היחיד שהסכים לקחת את אריה לשוליה, דבר שעשה אותו עוד יותר טיפש בעיני אמא.
אבא חנק את כעסו על אמא, ואמר שהנגר לוקח את אריה לשוליה לא כי הוא טיפש אלא בעיקר מפני שהוא קמצן.
הנער ואמו פרצו בצחוק המשותף להם ומבדיל אותם מאבא. קנוניה של חכמים, מתחכמים זריזים, מול אבא מעשי וסגור.
אבא התרגז עוד יותר.
"אריה," אמר, "לא יזיק לך להיות קצת יותר טיפש, כמו נגר."
עכשיו כבר צחקו שלושתם ביחד באפלולית המטבח.
לייביש־נוח הנגר היה בגילו של אבא של אריה, בן ארבעים ושמונה, וגיל בנותיו מקביל לגילאי אריה ואחיו.
סוכם שאריה יקבל חצי זלוטי לשבוע בחצי השנה הראשונה, זלוטי שלם בחצי השנה הנוספת וזלוטי וחצי בהמשך. כיכר לחם עלתה כחצי זלוטי.
בימי שישי היתה יטה, אשתו הגיבנת של לייביש־נוח, מגישה לנער חלה קטנה וכוס תה מבוהל.
על כינויים שכאלה כמו "תה מבוהל" היתה אמא של אריה אוהבת כל כך את כישרונו. אריה המציא את הכינוי, שהרי למה שיהיה תה חיוור אם לא נבהל? לדעתו היה לייביש־נוח אקונומיסט, וכל זה לא נחשב בעיניו. הוא אהב ללמוד ממנו את סודות הנגרות.
לייביש־נוח הלך כמו נגר — פעולת הקצעת העץ בגוף נטוי קדימה מעל רגל ימנית שלוחה ויד שמאלית ארוכה מהדקת, גרמו לנגר ללכת אחרי כתפו השמאלית.
"קח את הלוח הזה ותעשה ממנו טבורטקה (שרפרף)," הורה לאריה אחרי חודש. כמו חץ נורה אריה אל פינתו בשולחן הנגרות. האקונומיסט נתן לו, כמובן, נפולת לוח עקומה ובמרכזה עין מכוערת. הנער לא הסתכל עליה. הוא שלח מבט אל מקצוע העץ הנאמן שלו, ומיד אל פינת הבישול של דבק הנגרים המצחין, כדי לוודא שהאש בוערת מתחת לסיר המבשל את הקרביים של הבהמות לכדי דבק נגרים.
לייביש־נוח צד את מבטו הנמהר של הנער לכיוון סיר הדבק.
"קח לך קצת זמן עד שתגיע להדביק," גיחך בהנאה. הוא כבר הספיק להכיר את זריזותו של הנער. "תיזהר," הוסיף, "אני רוצה שהטבורטקה תעמוד על ארבע רגליים וחזק." לייביש־נוח הניף את אגרוף ידו השמאלית המגוידת, כאילו שלח אותה להקציע עץ נעלם.
אריה הביט בו ביראה. בענייני נגרות אפילו ביטחונו, שהיה מופרז, לא עמד לו.
היבלת בכרית אגודל כף יד ימין בערה. שרירי זרועו רעדו כשבכל פעם מחדש נתקל המקצוע בעין התקועה בלוח העץ שנתן לו המייסטר. עיניו התכולות מלטפות את הפאה ההולכת ומתיישרת של הלוח. שבבי ההקצעה נערמים למרגלות פינת עבודתו. לוח העץ מתיישר ונכנע. אריה כבר מבין שהערב לא יספיק להדביק את השרפרף. מדי פעם ניגש אליו לייביש־נוח, מביט בצווארו השלוח קדימה ומתכופף אל השבבים. אריה מחסיר פעימה ולא עוצר. הוא יודע שזריזותו היא יתרונו. הנגר מזדקף וממולל בין אצבעותיו שבב הקצעה. מרים אותו אל מול עיניו ובוחן את עוביו, את רציפותו ואת פיתולו. לבסוף מהנהן בסנטרו לעבר הנער. אריה לא עוצר בשצף תנועתו וכאילו לא מתייחס לאישורו של המורה.
על משכבו בלילה תוחב אריה את כף ידו הימנית אל תוך בית השחי. כף ידו חבושה בתחתוניה של אמא, פיסת הבד הנקייה ביותר בבית, שאותה הקדישה למכאוביו. כרית אגודלו מאיימת להתפוצץ ולהתיז את שטף הדם שבתוכה אל תוך פיו, והוא נוגס בה כדי להרגיעה ברוקו הקריר.
בהזיית הלילה ראה עצמו תוקף את העין שבעץ. סכין המקצוע שבידיו חוצבת את האישון בפראות ומתיזה שבבי־עין אל חלל הנגרייה. בחלומו מתבונן לייביש־נוח במתקפת השצף שלו וממלמל: "כשאריה כועס לא כדאי לעמוד בדרכו."
העייפות גוברת עליו, והוא נרדם בסיפוק אחרי שהוציא את העין ללוח.
לייביש־נוח היה משוכנע שהשרפרף הראשון של אריה יהיה הטוב ביותר שאי־פעם ייצר שוליה, אך לא מצא לנכון לומר זאת לנער, שממילא היה בטוח מדי בעצמו.
אריה מעולם גם לא שאל לחוות דעתו.
זריזותו היתה לידועה בין הנגרים. הם התלחשו ביניהם כאשר נפגשו בהמתנה לתורם בבית מכונות הנגרות, לשם היו הנגרים מביאים את העץ הגולמי שקנו כדי להקציע כמויות. התשלום היה לפי חמישה־עשר זלוטי לשעה. כמה עץ נכנס, זה היה תלוי בבן משפחת הגויים הבעלים, משפחת צ'פלוחה. בן הבעלים הוא שדוחף את הלוחות למכונה. מכאן הכול תלוי במכונאי שהרכיב את הסכינים המתאימות, ובעיקר תלוי בשוליה שהיה שולף את העץ הנפלט מהצד הנגדי, בוחן את צדודיתו תוך כדי ריצה לצדה הקדמי של המכונה ומגיש לבן משפחת צ'פלוחה שהיה מכניס להקצעה חוזרת, אם צריך.
הנגרים קינאו בלייביש־נוח על שולייתו.
לא רק שבן המשפחה הכיר בסגולותיו של אריה, הוא גם הכיר את שירתו, שאותה שמע כשנהג לחלוף על פני הנגרייה של לייביש־נוח בדרכו הביתה בסוף היום. הכול התפעמו מגופו הזריז של אריה, מעיניו הבוחנות ומידיו ההופכות את לוח העץ תוך ריצתו לקדמת המכונה, מגיש לבן המשפחה את הלוח בכיוון הנכון מבלי לבזבז רגע יקר שאדונו צריך לשלם עבורו. לפני סופה של שעת ההקצעה החשמלית היה אריה עוד מספיק לאסוף את שבבי ההקצעה עד הגרגר האחרון בינות לסכינים ולרגלי הנוכחים. השבבים שימשו כחומר בערה להרתחת הדבק החם מתבשיל חלקי הפנים של הבהמות.
כמו לאה מאירוביץ' ניסו גם הם לדמיין איזו חיה הוא מזכיר להם בגופו הקצר והיעיל, המעופף סביב המכונה ומתפתל בין רגליהם באיסוף השבבים.
לייביש־נוח היה מתמוגג מקנאתם של הנגרים יותר מאשר התענג על החיסכון שהביא עליו הנער.
היו לו ארבע בנות. בנות לא יכולות להיות נגריות. ואפילו יידיש לא ידעו לקרוא. גם הוא לא קרא יידיש. רק פולנית. אמא כבר אמרה לאריה את דעתה על טיפשותם של הנגרים.
בכל יום היה הנגר יוצא לרגע וחוזר עם עיתון היידיש "לעצטע־נייעס" (ידיעות אחרונות), מתיישב בפינת החשבונות שלו ושואל בזעם מי ראה את אחד משלושת זוגות המשקפיים שלו.
לקול האזעקה היה אריה מתיישב לידו ומקבל בהבנה את טענותיו המעושות על כך שאינו רואה את האותיות הקטנות.
כך היה קורא עבורו מדי יום רבע שעה של יידיש.
בזמן שקרא הנער ביידיש לבעל הבית, היה הפועל הגוי מחריש את עבודתו כדי לשמוע את שפת היהודים הקולחת מפיו. הגוי היה מגיע מהקצה האחר של העיר. לא פעם תהה אריה בלבו כמה גרוע צריך להיות מצבו של נגר גוי כדי שיחצה את כל העיר כדי לעבוד אצל יהודי. ואולי היתה סיבה אחרת.
שמו של הגוי היה ביי־פורץ. אולי כינוי. ביי־פורץ זה היה פורש את ארוחתו יחד עם הנער כאשר לייביש־נוח היה הולך לאכול אצל אשתו. הגוי היה אוכל שתי פרוסות לחם ובצל שלם. הוא ניצל את זמן ההתייחדות כדי לשאול את אריה מיני שאלות: על קריאתו ביידיש, על יהודים, ומדוע נער כישרוני כמוהו לא הולך לבית הספר.
אריה הרגיש שמותר גם לו לדעת יותר. "למה אתה אוכל בצל בבוקר?" שאל את הגוי.
"כי אין לי כסף לוודקה," השיב.
"למה קוראים לך ביי־פורץ?"
"כי אני מסריח מהבצל."
אריה הבטיח לעצמו שכאשר יהיה איש אמיד ישתה בבוקר וודקה.
בינתיים דרש האקונומיסט מהנער לעבוד עד שמונה בערב.
כאשר כבר שוחרר לביתו, היה מעמיס לייביש־נוח על כתפו 40-30 ק"ג חומר להרכבה ביום המחר אצל לקוח.
"זה בדרך שלך הביתה," היה אומר, וידע שהנער פיקח וגאוותן מכדי להתווכח על אונס מפת הדרך שביצע כדי לנצלו.
עברה חצי שנה. הנער חייך תחת 40 הק"ג על כתפו, אבל המשיך לשדל את מעסיקו לשחררו בארבע וחצי למפגשי הערב בסניף "גורדוניה".
נציגי הפיקוח על החינוך של עיריית לודז' הגיעו ודרשו שהנער ישוחרר ללימודי הערב שלו. לייביש־נוח ידע שהנער שלח אותם אליו, ואפילו העריך אותו על עמידתו על זכויותיו.
אם יש דבר אחד שיהודי, אפילו גבה קומה, מפחד ממנו, זה שני גויים שמאיימים עליו. לייביש־נוח שחרר את אריה למפגשים.

קובי היה לבן כמו סיד. המורה לאנגלית עמדה להתנפל עליו על זה שאיחר ונכנס לכיתה כאילו זאת תחנת רכבת, כמו שהיא נוהגת לומר ובצדק. אבל משהו עצר אותה. כמו זה שגורם לעצור נשימה כאשר אתה רואה מישהו טובע בים ונחנק בעצמך. קובי נראה טובע. הוא נכנס לכיתה ולא הלך לכיוון הכיסא שלו אלא נעמד ליד המורה והסתכל בשקט כזה על כולנו. בחיים לא היה שקט כזה בכיתה. אפילו המורה לאנגלית, שאני בעצם אוהב אותה גם כי היא ממש יפה, היתה פתאום אחת מאיתנו בשביל קובי.
דקות ארוכות עברו עד שקובי פתח את פיו. השפתיים שלו היו ממש כחולות, פניו לבנות ועיניו בולטות מחוריהן כאדם נחנק.
"אבא ואמא שלי מתגרשים," אמר, דמעות פורצות מעיניו כמו מזרקה. אחר חזר הדם ללחייו וצחוק שרוט חרחר מגרונו. כל הכיתה פרצה בצחקוקים והתנפלה על קובי בחיבוקים. הקפנו אותו כאילו כולנו ניצלנו מטביעה ונמשינו אל חוף.
"אתמול בלילה הם הודיעו לי ולאחותי שהחליטו להיפרד," סיפר קובי מתוך צחוק ובכי, "כל הלילה חיכיתי לבוקר כדי להגיע כבר לכיתה כדי שכולכם תדעו ותצחקו וזה יעבור לי. עכשיו אני מרגיש טוב. אתם יודעים שהם אומרים 'להיפרד' ולא 'להתגרש'?"
כולנו צחקנו ורק המורה לאנגלית בכתה.
אני בטוח שכל אחד ואחת מאיתנו חשב על אותו הדבר — כמה ההורים שלו קרובים להפיל את זה עליו, וכמה רע הורים יכולים לעשות לילדים. אני בטוח שבגלל שאנחנו כל כך תלויים בהורים שלנו, הם אלה שיכולים לעשות לנו הכי רע, יותר רע ממי ששונא אותנו או שאין לנו איתו כלום.
אז עכשיו אני חושב על ההורים של אריה — מה הם עשו לו. מה הוא חושב על זה שבגללם הוא הולך לעבוד בנגרייה מסריחה של איזה אחד שלא יודע לקרוא, עם עוזר שמסריח לו מבצל. אם להורים שלו היה קצת כסף הוא היה נורמלי וממשיך כמו ילד רגיל. הם אולי לא אשמים שאין להם כסף, אבל זאת האחריות שלהם להרוויח ולא שלו. אני מכיר את סבא שלי, כמה שכל יש לו. לא בגלל שהוא סבא שלי, אבל הבן אדם מבריק ויודע, ומתוחכם ויצירתי, ונתקע בנגרייה בגלל ההורים שלו. לפחות היתה לו מישהי.
"או־קיי," אמרה המורה לאנגלית כשכולנו גמרנו ליילל, וזאת היתה המילה היחידה באנגלית שנאמרה בשיעור.

אחרי הכול אני בסך הכול נגר, חשב לעצמו. אמא כל כך לא רצתה שאהיה נגר טיפש, ואני כל כך רציתי להיות משכיל ומדריך בתנועה אידיאולוגית. ובסופו של חושך ארוך, מלא הרג ובריחה, אני בן עשרים ושמונה ונהנה להיות נגר פשוט שאוהב לשיר.

לייביש־נוח סיפר לאריה על שני הנגרים שהתחילו אצלו כשוליות והפכו לנגרים, עד שגויסו לצבא. "הו, כמה רבה היתה העבודה אז בנגרייה," סיפר, והוסיף, "אז היה צריך להכין דברים הרבה יותר מסובכים ושני הבחורים היו לצדי, לא כמו היום שההזמנות באות מגני ילדים ומבתי ספר." בעיקר היה מספר זאת כאשר היה שולח את אריה לשמוע את תלונות הגננות שהזמינו ביקור חוזר. "לך, לך אליהן ותראה מה הן רוצות, אתה יודע לדבר איתן. לך תשיר לילדים."
ואכן, כשהיו מגיעים השניים להרכיב ארון בגן הילדים, היו מאבדות הגננות שליטה על הילדים שנרעשו מנוכחות האורחים. בגופו הקצר והשרירי היה אריה מחזיק מנגד לתנועות המקצוע של לייביש־נוח הרוטן, והילדים היו מקפצים סביבו. אריה היה פוצח בשירת טנור רכה ועמוקה של שירי ארץ ישראל שלמד במפגשי "גורדוניה". עדת הילדים רותקה לשירתו. הם היו מתיישבים על הרצפה ומתפעלים מיכולתו של הליצן לשיר ולעבוד בו־זמנית. אריה שר בעברית. הילדים, שלא הבינו מילה, הקשיבו לשפה המוזרה וחיכו לרגע שבו היה אריה מכה בפטיש תוך כדי שירה. הוא נהג לתכנן כך, שמכת הפטיש היתה מרעישה בדיוק ברגע מוזיקלי שקט ומרגש. בהלת הילדים עוררה אותם לצחוק גדול, שהיה גווע עד להפתעה הבאה בשירתו של הליצן הנגר. הגננות התפעלו מהשוליה יפה העיניים בעל קול הקטיפה. לייביש־נוח היה מעמיד פנים כאילו אינו שבע רצון מהתנהגותו הליצנית של שולייתו בזמן העבודה, אך ידע שללא ההצגה שהמציא הנער המוכשר לא היו יכולים לבצע את העבודה בנוכחות הילדים המציקים.
לייביש־נוח היה מתעצבן על עצם הקריאה החוזרת לתיקון.
"מה הבטחת להן? מה תיקנת? מה הן שוב רוצות?" היה שואל את שולייתו. אריה היה מטיל את שק הכלים בפינתו, ומעלים עיניו ממבטו החוקר של הנגר. הוא הבין את מה שהנגר המנוסה המשיך להכחיש — גם ההזמנות מגני הילדים יחדלו להגיע אם ימשיך לייביש־נוח להיות קצר רוח כלפי לקוחותיו.
"עכשיו הכול בסדר," פטר אריה את מורו ורבו.
"מה היה שם?" היה מקשה הנגר.
"שלחת אותי לסדר את זה, לא? אז סידרתי."
אז היה לייביש־נוח מספר על הימים הגדולים בנגרייה עם שני הבחורים. ימים של בניית ארונות ומדפים בספרייה העירונית. על בניית ספסלים מגולפים לכנסיות החשוכות וכיסאות סובבים לישבניהם של פסנתרנים דגולים. ברגעים ההם הרגיש אריה שהוא עוד יראה לעולם את פאר יכולתו בעבודת הנגרות. נוכח תיאוריו של הנגר הקשיש לא חשב הנער על העזרה בפרנסה שהיה צריך להביא לביתו, אלא על רהיטים שבהם יאוחסנו ספריהם של רחל המשוררת, ביאליק, שלום אש ושלום עליכם.
הוא ראה בעיני רוחו את מלחיני מנגינות השירים שלמד בתנועה רוכנים אל שולחנות הכתיבה שבנה עבורם בארץ ישראל. הם, הכותבים בלילות החמים את המנגינות לשירי השמש והמדבר, המרחבים והאחווה, מנגינות של זוהר הקמה. על שולחנות שהוא ינגר ישקוד חיים ברנר על כתביו.
אריה היה בטוח שלא יעברו ימים רבים והוא יעלה כמו אחיו לארץ ישראל.
שני הבחורים חזרו מהצבא ונכנסו לנגרייה.
לייביש־נוח קיבל את פניהם בזרועות מושטות. אריה הביט בהם מתוך פינתו. לפתע אחזה בו חרדת הגירוש, חרדה המוכרת לו מאז הביט בגבו של מנהל הגימנסיה פרלמן שרחץ את ידיו בכיור.
שני הבחורים ישבו מול לייביש־נוח והשיחה גוועה. הוא הניד ראשו בחולשה והשניים הנהנו בהבנה תוך שהם קולטים בזווית עינם את הנער בעומק הנגרייה.
כשנעמדו לדרכם החוצה, הביט בו אחד מהם בחיוך ואמר, "ראינו אותך, ילד."
לייביש־נוח לא היה יכול לקחת אותם בחזרה לעבודה.
הם דיברו על יוזמות חדשות, פרויקטים אדירים, נגרות באתרי בנייה, כמו עסקי הנגרות של האחים קנטור. אלה היו מקימים נגריות זמניות באתרי בנייה ומציידים את הבניינים בדלתות, בחלונות ובארונות.
ההצעה מהשניים הגיעה לאריה כרעם.
חצי זלוטי לשעה הציעו. זה היה שכרו של אריה לשבוע אצל לייביש־נוח. מבט אחד עליו בביקורם הספיק. הם רוצים את החיה הזריזה הזאת, אמרו לאבא שלו. "פרויקט גדול, לייביש־נוח לא רוצה אותנו, בקרוב לא ירצה גם את הבן שלך, שיבוא לעבוד בשבילנו."
ערב שבת. אריה חזר מהפעולה והתיישב מול הוריו במטבח. "לך, לך איתם," אמר אבא, "תתקדם איתם."
התכלת בעיניו של אריה קפאה.
"על הגימנסיה ויתרת, על ההזדמנות הזאת אל תוותר," אמר אבא.
"אתה ויתרת על הגימנסיה עבורי," אמר אריה.
"אל תתחצף!"
"למי?" שאל.
"לאבא שלך," התייצבה אמא פרידה.
"אני רוצה לעשות נגרות אמיתית, לא משקופים וחלונות," אמר אריה.
האב התפרץ, "ממתי אתה יודע מה אתה רוצה? אתמול רצית לעבוד במתכת, היום אתה כבר נותן סימנים בנגרות כזאת או אחרת?"
"כן, אני רוצה לעשות רהיטים. משכיל גדול לא אהיה, אבל אוכל לעשות שולחנות כתיבה לסופרים חשובים, וכורסאות נוחות למשוררים. בארץ ישראל זקוקים לנגרים טובים. יש שם הרבה יותר סופרים ומשוררים, ואין מספיק אנשים עובדים," אמר.
"מה אתה יודע על ארץ ישראל? מה אתה בכלל יודע?" שאל האב בזלזול.
"כל מה שאני יודע אני לומד בתנועה. אני לא יכול ללמוד בגימנסיה ואני לא רוצה להיות נגר טיפש כל חיי, אז אני לומד ב'גורדוניה'. לומד על סופרים ומשוררים, דברים שאי־אפשר ללמוד בנגרייה."
פרידה התבוננה בבנה, חושבת איך הוצתה בגופו הבערה. שנים היתה רואה אותו יושב בלילות בחדר המדרגות המואר וקורא ספר. לפנות בוקר היה מתעייף ונכנס למיטה, ולאור השחר היה ממשיך לקרוא את הספרים ששאל בספרייה העירונית.
"מה אתה קורא?" נהגה לשאול אותו בלכתה בבוקר לבית המלאכה המשפחתי.
"ויקטור הוגו," ענה בעיניים טרוטות.
"ובבוקר מה אתה קורא?"
"בלזאק," ענה.
"מאיפה אתה יודע מה לקרוא?" שאלה, מודאגת.
"לאה מאירוביץ' אומרת לי מה קוראים בגימנסיה," ענה ונרדם לשעה לפני היציאה לנגרייה.
עכשיו, במטבח, ניסה אריה לתקן את כיוון השיחה. "אני אוהב את לייביש־נוח."
אבא הגיב מיד, "מספיק שאתה אוהב את המאירוביצ'ית, לא חיים מאהבה."
"אם אתה יודע כל כך טוב ממה חיים," סינן אריה והקפיא את דמה של אמו, "אז למה אני לא בגימנסיה? למה אין תרופות לשחפת של אחותי הקטנה? למה אחותי הגדולה עובדת בבית המלאכה? ולמה לאמא אין ספרים לקרוא כמה שהיא רוצה? ולמה אתה כל כך מוכשר ולא שר, ורק מעשן?"
אריה היה יכול להמשיך בטיעוניו עד אין קץ. כמו בוויכוחים האידיאולוגיים בתנועה. אך אמא הניחה יד על זרועו.
"אני רוצה להיות נאמן ללייביש־נוח, אני רוצה להיות במקום אחד שבו מעריכים אותי," אמר לבסוף אריה.
אבא נסוג תוך שהוא הולך לכיוון חדר המדרגות, שם נמצא בית השימוש המשותף לכל הדיירים. "אני הולך לעשן," פטר את עצמו.
בערבי שבת כיבד אבא את המסורת ולא עישן בבית.
לבו של הנער כאב. על אביו ועל לייביש־נוח.
"לא תמיד הוא היה כזה," לחשה אמא באוזנו.
"איך הוא היה?"
"אבא היה תלמיד חכם מאוד בעיירה קופשבניצה. היה לו קול ערב בתפילותיו עד כי החליף את החזן בבית הכנסת כבר כשהיה בן עשר." "אריהלונצל," המשיכה בשם החיבה שהשתמשה בו כשקפאו עיניו, "אבא היה שר המון, יותר ממך. הרבה שנים הוא כבר לא שר. מגיל עשר."
"למה?"
"כשהיה אבא בן עשר הגיע הצאר ניקולאי לביקור אצל היהודים בעיירה. גם אלוהים לא יודע מה איבד הצאר בקופשבניצה. חכמי היהודים יצאו מגדרם בחיפוש אחר רעיון שיהא מתאים לקבל את פניו של הצאר בקהילה, שלא ישכח אותם מאז 1892 ולעולם. הרעיון הנועז שהגו הפך לשיחת היהודים בעיירה..."
אריה אהב להתבונן באמו כשדיברה אליו. היו אלה רגעי הנוחם היחידים שבהם היתה נרגעת "ספינת הקיטור" — כפי שכונתה בפי המבוגרים פרידה סטאטק. היה בוחן את אמו הקטנה לבושת האפור המפליאה בצניעותה, מתבונן בתנועותיה הזריזות והחסכניות כשהיתה אוספת ביעילות את שערה השחור הארוך לפקעת על עורפה. מתבונן באצבעותיה המרקדות סביב המחט והכפתור הרופף שהיתה מהדקת בחולצתו, על גופו. "אל תוריד את החולצה," היתה אומרת, "מה אכפת לך שאני אגע בך קצת."
אז היתה מדגדגת אותו בבתי שחיו ומתפקעת מצחוק.
אמא שלי, חשב אריה, היא הצוחקת הכי מקסימה בעולם.
היא מצדה חשה בפעמים הראשונות אי־נוחות ממבטו המתבונן של בנה הנער. היה בעיניו הבוחנות משהו מביך, חודר. באופן שבו היה תולה את עיניו בתוך עיניה, ולעתים משוטט אל שפתיה, גרם הוא לה להרגיש שונה. היא ידעה שיש באריה משהו שונה שלא הצליחה לפענח. לעתים זה הפחיד אותה, המחשבה שהבן שלה לא מפוענח, שהתינוק שלה העז לצמוח למקום לא ברור עבורה. כמו זרות, חשבה ומיהרה לנזוף בעצמה על תפלות מחשבותיה. היתה נתלית בשונותו ובמבטו החקרני כבקרש הצלה. לאריה יהיו חיים אחרים, חשבה, עם עומק כישרונותיו, כתב ידו המרהיב, ידי הזהב שלו כאשר עזר לאביו לתקן את מכונות התפירה, תבונת ההקשבה הסבלנית שלו ועיניו היפות להחריד.
כן, כן, להחריד, חשבה, לבן שלי יש עיניים כל כך יפות אשר לעתים הן מפחידות. הן מפחידות בעיקר כאשר קשה יותר — כשהפרנסה קשה, כשאחותו הקטנה סובלת יותר במחלתה וכשסולק מבית הספר התיכון. אז עיניו היפות מפחידות.
"הרעיון המטורף שהגו חכמי העיירה קופשבניצה," המשיכה בסיפורה, "היה שאבא שלך, ילד בן עשר, ילמד וישיר בבית הכנסת את ההמנון הרוסי: 'אלוהים שמור על הצאר החזק והכובש' ברוסית, לפי מנגינת הסימפוניה של הקומפוזיטור צ'ייקובסקי.
"זה היה הרעיון הגרנדיוזי. רק אבא שלך היה מסוגל לשיר כל כך יפה ברוסית ולפי צ'ייקובסקי.
"אני הייתי שם, אריהלונצל, ילדה בת שש. מעולם לא קרה בעיירה משהו כל כך משמעותי כמו שירתו של אבא. יותר מהביקור של הצאר עצמו.
"אבא שלך הועמד ליד דוכן התפילה השכם בבוקר כדי לקדם את בוא הצאר. הוא לא זז ממקומו, לא שתה ולא אכל, רק עמד על משמרתו כאילו התכונן לתורו בעלייה לתורה. רק לקראת הצהריים הגיעה הפמליה, במדיהם המטורזנים ובחרבותיהם המתנדנדות, מפרים את קדושת המקום. אבא שלך ידע את משימתו, לכן לא כרע מעייפות וגם לא ממורא השליט הנורא, שתקע את שפמו המשומן לתוך פרצופו של הילד המוכן לשירת ההמנון.
"אביך שר כל כך יפה. מפיו נשמעה השורה 'הצאר החזק והכובש' כמו 'הצאר האוהב והמחבק'. הוא שר בטונים כל כך גבוהים שהפכו את המנון העריץ לתפילה דקה.
"אז קרה הדבר שעוד יסופר לדורות במשפחת הקיסרות..."
"מה קרה?" שאל אריה.
אמא המשיכה בהתרגשות: "הצאר עצם את עיניו בציבור. מעולם לא נראה כדבר הזה — סיפרו אנשי הפמליה לראשי הקהילה. הצאר ניקולאי, שתמיד עמד על המשמר ומעולם לא ראו אותו עוזריו עוצם את עיניו השחורות, העלה על פניו לקול שירת הילד הבעה של תינוק מנומנם.
"אתה יודע שאפשר שאישה תתאהב באדם בגלל אופן שירתו?"
השניים פרצו בצחוק.
כך יכלו לצחוק רק שניהם, בלי אבא.
"אמא, את לא היית אישה, היית ילדה בת שש," אמר אריה.
"שמע," המשיכה האם, "אחרי ששר לצאר הפסיק אבא לבוא לבית הכנסת, הפסיק ללמוד תורה, הפסיק לשיר והתפקר. הלך לעבוד. אבא לא יכול היה לשאת את הצביעות, את השירה המופקרת בבית הכנסת, ברוסית, לצאר. כל אמונתו אבדה. הוא לא יכול היה לשאת יותר את שירתו.
"מאז הוא מעשן בבתי שימוש ואני אוהבת אותו מאוד. לפעמים בלילות הוא שר לעצמו ורק אני שומעת. רק אבא שר יפה יותר ממך. וגם אותך אני אוהבת רק מפני שאתה שר."
שוב צחקו השניים את הצחוק המשותף שלהם.

הוא לא קיבל תוכניות עבודה והחליט לפתח פרויקט — לנגר ארגז חפצים אישיים שישמש גם כרית למראשות המיטות. החלק העליון של הארגז מתרומם על ציר.
הרעיון הפך ללהיט, והזמנות רבות הגיעו מדיירי המחנה.
הנגרות העסיקה את מחשבותיו, והוא עבד סביב השעון בלא הפסקה עד תשישות.

לייביש־נוח יהודי מאמין פטליסט. השם נתן והשם ייקח. הוא ידע שזכה באריה ושבבוא הזמן יאבד אותו.
הנער הלך לעבוד אצל הבחורים. לייביש־נוח נישק אותו על לחיו ומישש את שרירי כתפיו ומותניו החזקים של הנער בכפותיו המגוידות, מחפש מילים בעלות משמעות לעתידו של הנער. אבל כלום. אקונומיסט גם במילים.
בפינתו הרחוקה געה ביי־פורץ בבכי.
"זיי וי דו גייסט," צעק הגוי אל הנער היהודי בשפת היהודים, "תראה לאן אתה הולך." תמצית היהודיות שלמד ביי־פורץ מהנער — זהירות מפני כול.
העבודה אצל שני הבחורים היתה קצרה ומאכזבת.
הסתבר שהשניים זכו בפרויקט חד־פעמי, שהעסיק אותם רק שלושה חודשים. מוקדם לגילו נתקל אריה במלחמת הפועלים בבעלי ההון, במעסיקים. את כל כוחותיו שלו מסר למען הצלחת השניים. כזה היה — נאמן. ראה אותם מנסים לנער מעליהם את לחצי בעלי העסקים האחרים, בעלי הנגריות המתחרות.
בא היום ונציגי העירייה הגיעו לאתר הבנייה להסתודד עם שני החיילים המשוחררים.
"קיבלתם את הפרויקט כי שירתתם את המדינה, אבל אתם לא יכולים להרגיז כאן את כולם," אמרו לשניים.
"מי הם 'כולם'?" התנפל אחד הצעירים, "אלה שיונקים כבר שנים מהעטינים של העירייה? אלה שחושבים שאנחנו צריכים להישאר הפועלים שלהם ולהעביר אליהם את המנה הגדולה שקיבלנו כי שירתנו את המדינה?"
"אל תתנפל עלינו, מאיתנו רק קיבלתם," אמר נציג העירייה ויישר את עניבתו.
"הם רוצים שנישאר פועלים, הם לא מוכנים לקבל אותנו כבעלי עסקים."
"אני מתפלא עליך," אמר הפולני נציג העירייה, "מיהודי הייתי מצפה לדעת לחמוק מהבעיה ולהצליח לבוא איתם למשא ומתן. הנה, אספר לך מה זה פולני," אמר הנציג והיטיב את שערו הרטוב המסורק לאחור, כמעלה דבר חוכמה מנבכי מוחו.
אריה דומם את המסור והתקרב.
"אתם תבינו את זה אף על פי שאתם יהודים, כי הייתם בצבא שלנו.
"מספרים על קצין פולני מסור לרגימנט שלו, שנאלץ לצאת לחופשה של שבוע מתפקידו כדי להתחתן, וזה כמעט הדבר היחיד שקצין פולני לא יכול לעשות עם חייליו אלא צריך בשבילו אישה..."
אריה צחק בקול ממקומו. הנציג נפנה אליו וחייך, "אתם רואים, אפילו ילד פולני יהודי יודע מה לא יכול לעשות קצין פולני." חזר ופנה אל השניים, "קרא אליו הקצין את סגנו ואמר לו שהוא סומך עליו בלב שלם בכל הקשור לניהול האימונים, המשמעת וביטחון המדינה. הוא רק מבקש מסגנו להיות רגיש יותר בשיחת הגדוד ביום ראשון, שם זכותם של החיילים להעלות את משאלותיהם, טענותיהם והצעותיהם. 'לעולם לא יקבלו תשובה מלאה או פתרון לרצונם,' אמר הקצין לסגנו, 'אבל טוב שהם מבקשים, ואתה צריך להקשיב ולמצוא את הדרך הנכונה.' חזר הקצין מחופשת כלולותיו ומיהר לחקור את סגנו איך עבר עליו השבוע. 'האימונים משתפרים, המשמעת ברזל וביטחון המדינה נשמר,' השיב זה. 'כן, אבל איך עברת את שיחת יום ראשון?'
'בדיוק כמו שצריך,' השיב הסגן, 'שמעתי את המשאלות, הטענות וההצעות, ומצאתי את הדרך הנכונה.'
'ומהי הדרך הנכונה?' התפעל הקצין.
'אמרתי שהם יכולים לנשק לי בתחת,' ענה הסגן בסיפוק."
דממה השתררה בנגרייה המאולתרת. הם ניסו למצוא הסבר לסיפור בהבעת פניהם של הנציגים, אך אלה גלגלו את עיניהם. אריה צחקק בפינתו והפעיל את המסור כדי שהרעש ימחק את המבוכה.
"היי, ילד, תסביר לבעלי הבית שלך מה הם צריכים להבין, הם כבר יותר מדי זמן נגרים והפסיקו להבין," קרא אחד הנציגים לכיוונו של אריה.
אריה חיפש אישור במבטם של הבחורים. האישור ניתן.
"יש כאן הרבה נגרים," התחיל להסביר, "אם רוצים להיות בוס גדול לא צריך לעסוק בדברים החשובים כמו ביטחון המדינה, צריך להסתדר עם האנשים הקטנים. אבל יותר חשוב הוא שכדי לשלוט צריך לדעת למרוח."
"נו, והשורה התחתונה?" האיץ בו אחד הבחורים.
"אתם לא יכולים לשלוח את המתחרים שלכם לנשק לכם בתחת," אמר. "אתם כנראה תישארו פועלים ולא בעלי בתים."
שני הבחורים נפוצו לוורשה ואריה נותר ללא עבודה.
הוא חזר ללייביש־נוח. זה קיבל אותו בחיבוק ידיים ארוכות, ואף הבטיח לשלם לו כפי שקיבל אצל הבחורים.
מבט קצר של הנער אל תוך הנגרייה הבהיר לו שהמקום אבוד. לא נראה חומר חדש על המדפים, קורי עכביש פשו בחריץ שבין הסכין לגוף המקצוע, ואפילו ביי־פורץ לא היה שם.
כמה גרוע צריך להיות מצבו של לייביש־נוח אם גם עלוב נפש כמו ביי־פורץ עזב אותו. הנער הבין שהנגר לוקח אותו רק כדי שמישהו יהיה לידו, ומתכוון לשלם על אהבתו אליו מחסכונותיו ולא מפרי העבודה.
אריה סירב.
"תמשיך לגדול יפה," אמר הנגר לאריה כשנפרדו לאחר הביקור הקצר.
הנער חיבק את המורה. "תמיד אחשיב אותך למורה האחרון שלי," אמר לנגר.
"חוס וחולילה," החל להשיב ביידיש, "לא האחרון. אתה עוד תלמד הרבה מאוד."
אריה הנגר, בן השש־עשרה, הגיע לנגרייה הגדולה של המשפחה בעלת המוניטין, משפחת בורשטיין.
הוא הציב את תנאיו מראש: צארגה־צאפ, חיבורי בלאט נוט אונד פדר, אף־מים וגרונג כפול בחלונות.
עבודות נגר מומחה.
והעיקר, שלוש פעמים בשבוע יציאה ל"גורדוניה" בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים.
אחרי תקופה קצרה של עבודה הגיעו שני הנציגים מהאיגוד המקצועי.
"איך זה לא עבר דרכנו?" התפלאו בפני אב המשפחה בעלת הנגרייה.
אף אחד לא רצה להסתבך עם אנשי תנועת ה"בונד" ששלטו באיגוד המקצועי. בניגוד לחברי תנועת "גורדוניה" שהטיפו לעזיבה לארץ ישראל, האמינו אנשי ה"בונד" בביסוס ההתערות של היהודי במקום מושבו.
אריה נקרא לחדרו של בעל הנגרייה, ושם ראה את הנציגים בוטחים בעצמם ואפופי תחושת שליחות.
"אנחנו מבינים שהנער זקוק לעבודה," אמרו לבעלים, "אבל הדבר צריך להיות בשליטתנו."
"אתם הורסים לו את החיים," השיב, "מה הוא אשם שהוא לא הגיע דרככם?"
"הוא לא אשם, אבל אתה לא תשתלט על הפועלים."
"אני אשם אבל הוא סובל," התקומם בעל הנגרייה.
"בטווח הקצר הוא סובל, אבל תורם לחיזוק מעמד הפועלים בעתיד."
אריה התרגש מהנחישות הרעיונית של אנשי האיגוד המקצועי, והתחייב לעצמו שתמיד יזדהה עם הפועל ולא עם המעסיק.
הנער הגורדוניסט גורש ממקום העבודה.
"גורשתי," סיפר להוריו הנגר בן השבע־עשרה. "נציגי ה'בונד' מהאיגוד המקצועי שומרים על זכויות הפועלים."
"חשבתי שתהיה פחות נאיבי ממני," הגיב האב.
"למה נאיבי?" התקומם אריה.
"אתה חושב שמישהו או איזה ארגון חושב באמת על הפועלים או מנסה להגן עליך?" שאל האב כשהוא מוסיף ניגון של חדר יהודי לשאלתו המתפלפלת. "אתה עוד לא מבין מהו בולשביזם. הנה, בשנת 1935 אתה מתכבד להכיר את הבולשביקים שהרסו ויהרסו את העולם. אנשי האיגוד הם בולשביקים שבסך הכול רוצים שהכול ייעשה כדברם ולטובת עמדות הכוח שלהם עצמם — מנהיגי האיגודים. זהו הבולשביזם הטהור, ולמענו הם מוכנים לגזול פרנסה מילד בן שבע־עשרה. או שבמקרה הטוב הם, חברי תנועת ה'בונד', רוצים לדפוק ילד מהתנועה הציונית. הם הרי נגד 'גורדוניה'. הקשב, בן, לבך הולך אל הפועלים, ואם לא תיזהר הוא יישאר שם לעולם."
"זה אכן מה שאני מרגיש," אישר אריה.
"אני מצטער," אמר האב, "מלכתחילה לא הייתי צריך להמליץ בפניך לעזוב את לייביש־נוח."
"דווקא כן," ענה, "אני שש להתעמת עם גורלי."
"נו, אז לעזאזל הפרנסה, העיקר ההרגשה," קרץ אבא.
כך אהב אריה את אביו — קנטרני. כך לפחות הזכיר במשהו את השנינות שאמא כה התפעלה ממנה וסיפרה בה שוב ושוב.
"אוי, ילד, אתה המצאה חדשה, אתה גורדוניסט בולשביק," סיכם האבא.
"הילד לא בולשביק ולא גורדוניסט וכבר לא ילד," התערבה אמא, "הוא בחור מיוחד עם ידיים של זהב שאוהב לשיר."
"האק נישט אין צ'ייניק אריין (אל תקשקשי בקומקום)," החזיר אבא בצחוק גדול.
"את זה תשאיר להצגות של דז'יגן ושומאכר השכן," צחקה.
באותו הלילה נרדם אריה חסר עבודה אך מאושר שיש לו הורים כאלה.