קעקענו את עצמנו בעצמנו. מבין שלושתינו היה זה אבנר שלו יכולת רישום, והבנה מסויימת באורינתולוגיה, ולו גם חיבה לדברים חדים, אז נתנו לו רשות, לאחר שעיצבנו על נייר יונק דבש שראינו בספר, לצרוב עם סיכה חדה ודיו את יונק הדבש על חזנו. מיכה התמסר לכאב בעונג בעוד אני נשכתי את שפתי, כי למרות שכשפיו המשונים של אבנר משכו אותי אליו, את הקעקוע עשיתי, לאמיתו של דבר, למען מיכה ואת הכאב שחד שהרגשתי הקדשתי לנער השחוט שהשארנו מאחור.
מבטו המזוגג של מיכה, כשהביט באבנר בעוד זה דוקר וחורט וצובע, עורר בי תשוקה. הדם שנזל במורד חזהו הלבן והכתים את ברכיו של אבנר, שעמד עליהם לצדו.
הדם הדביק ביחד חול ונמלים מזעריות ועשה מהם עיסה קדמונית, והבטתי בנמלים הטובעות במקום בעיניו של מיכה, כי התשוקה שהתעוררה בי עקב התמסרותו של מיכה, דמתה לתשוקם האימביצילית של הנמלים לחיות. לבסוף, לאחר ימים רבים של מוגלה ודלקת, נשאנו על חזינו יונקי דבש, ונהיינו יונקי הדבש אף שלא קראנו לעצמנו כך מעולם, ואף אחד אחר לא קרא לנו כך מעולם ולא ידעו מכרינו הבודדים ומשפחתינו האדישות שהתהוותה יישות חדשה בעולם ששמה הלא נהגה – יונקי הדבש. רוב העולם גם לא ידע שקיים בעולם ספר ששמויונקי הדבש מאת הסופרת העברייה דבורה דה-שליט, אשר נכתב במעונה בעיר לונדון בשנות החמישים, ושעותק ישן ומתפורר מספרה נמצא גם ברשותו של אבנר – בתוך תיק הגב שלו, ספון יחד עם שלל סכינים יפניים."
