דואט הונאה 2 - לחסל את הדרקון

פרק 1

 

 

רוח רפאים

מקנזי

 

תנשמי, אמרתי לעצמי, בעודי נעזרת בידיי הרועדות כדי להרים את בלם החניה של המרצדס שלי בעלת הגג הנפתח. הבטתי לעבר בניין הטיח בצבע קרמי בן שתי הקומות, רוחות רפאים של מה שקרה בפרק זמן קצר ביותר מרקדות במוחי. שבוע חלף מאז הוריתי לטיילר לתת לי ללכת, ועזבתי אותו בודד ושבור לב ברחובות בוסטון.

 

אך הוא לא היה שבור לב כמוני.

 

היו לי כל כך הרבה שאלות... שאלות שלתשובות עליהן נזקקתי נואשות. למרות השקרים שלו, עדיין התעוררתי בכל בוקר עם ריקנות בלב מפני שיום נוסף עבר בלי שהרגשתי את עורו על עורי, את שפתיו חולפות על שפתיי, ליבו פועם בתיאום עם ליבי.

 

לא רציתי להרגיש כך יותר.

 

הייתי צריכה לשטוף את חיי מהנוכחות שלו כדי שאוכל לחזור למקנזי הישנה, זו ששלטה על הרגשות שלה ביד רמה, אך ידעתי שלא אוכל לעשות זאת עד שאתעמת איתו ואגיד את כל מה שהייתי חייבת לומר. רק אז אוכל סוף־סוף להתקדם הלאה ולשכוח מטיילר ברנהם.

 

בעודי צועדת לאורך שביל הכניסה המרוצף ברגליים לא יציבות, ניסיתי להתמקד במשימה הפשוטה של להניח רגל אחת לפני השנייה. אם הייתי חושבת על כל דבר אחר — מדוע טיילר שיקר לי, מדוע ניצל אותי, מדוע לא בא אחריי אף על פי שאמרתי לו לתת לי ללכת — הייתי מאבדת כל שביב אומץ שאזרתי. נסעתי לאותו הבית בכל יום מאז חזרתי לסאות׳ פדרה. בכל פעם, ישבתי ברכב שלי, לעולם לא אמיצה מספיק כדי לצעוד את חמישים הצעדים האלה לעבר דלת הכניסה. צעדתי חמישים צעדים אינספור פעמים בחיי, אך שום דבר לא הרגיש מרתיע ובלתי אפשרי כמו הדרך שעמדה בפניי כיום.

 

לא ידעתי מה קיוויתי שיצא לי מכך שאתעמת איתו. סגירת מעגל? תשובות? האמת? יכול להיות שפשוט רציתי להביט בעיניו ולראות שזה היה אמיתי בשבילו, אמיתי, כפי שהוא התחנן בפניי שאאמין לו שכך היה. המוח שלי לא רצה לראות אותו שוב לעולם, אך הלב שלי רצה שזה יהיה אמיתי, כי לרגע אחד קצר במרוצת הזמן, זה היה אמיתי בשבילי.

 

צעד ראשון, חשבתי לעצמי, ידיי נהיו קרות ומיוזעות כשהתחלתי לצעוד בהיסוס את מסעי הקצר שהרגיש כטיפוס אל הפסגה הגבוהה ביותר. עיניי פגשו במכונית הברונקו של טיילר שחנתה ליד היגואר שלו, והזיכרונות החלו להיערם. זיכרונות שניסיתי להדחיק. אף על פי שהרומן שלנו בן השבועיים היה קצר מאוד בתמונה הגדולה, הרגשתי כאילו נמשך הרבה יותר זמן. החיבור בינינו היה חזק יותר מכל דבר שאי פעם חוויתי עם אדם אחר.

 

רוח קלה בידרה את שערי השחור על פניי כשהעברתי את אצבעותיי על המתכת של הברונקו, אבק נותר על עורי. עצרתי במקומי, נזכרת בפעם הראשונה שבה ישבתי ברכב הזה בדיוק. הייתי המומה מכך שהוא נוהג בברונקו, מעיף לכל הרוחות את כל הדעות הקדומות לגבי טיילר ברנהם הנאה והעשיר כקורח. היה מאחוריו הון גדול יותר מתקציב תפעולי של כמה מדינות קטנות, ובכל זאת — הוא נהג ברכב אספנות מדגם ברונקו שהיה מאובזר במנוע רועש באופן מחריד. זה היה אחד הדברים בו שמשכו אותי אליו וזה היה אחד הדברים שהתגעגעתי אליהם. התגעגעתי לא לדעת מה יוליד עוד יום אחד כשהוא בחיי. ממש התגעגעתי לבלתי צפוי, אף שזה הביא לי רק צער וחרטה.

 

כשידי נחה על גג הברונקו, עצמתי את עיניי, מייחלת לכך שהייתי יכולה להחזיר את השעון לאחור לארוחת הצהריים הראשונה שלנו, כל פרט קטן עדיין היה חקוק בזיכרוני. מזג האוויר היה חם ולח במיוחד יחסית לאותו הזמן בשנה בחודש מרץ, והייתי פקעת עצבים כשטיילר הוביל אותי לרכב שלו. ידו השתהתה בשקע גבי, שולחת עקצוץ מחשמל בכל גופי. עשיתי את כל מה שביכולתי כדי להישאר האישה היציבה שרציתי שהוא יחשוב שהייתי. במציאות, לא יכולתי להיזכר מתי הייתי עצבנית כל כך בנוכחותו של נציג מהמין השני כפי שהייתי ליד טיילר.

 

הוא עשה את הכול נכון, מביא לכך שלא אהיה מסוגלת לדמיין את חיי בלעדיו. הוא הפך למכת הברק שלי, בדיוק כפי שהוא נשבע שאני הייתי שלו. אבל ברק שורף, ועם כל יום שחלף מאז גיליתי את האמת, קיבלתי חזרה עוד פיסה מליבי. תוך זמן קצר, הוא שוב יהיה שלם, החומות סביבו ייבנו מחדש וחיי יחזרו להיות כפי שהיו.

 

בקרוב אשכח את קולו, את ריחו, את נוכחותו הדומיננטית.

 

בקרוב לא ירדוף אותי זיכרון זרועותיו העוטפות אותי, מגוננות עליי מפני השדים של העבר שלי.

 

בקרוב הוא פשוט יהיה תזכורת נוספת לכך שהחיים טובים יותר כשהם מתוכננים.

 

בעודי מתקרבת לדלת הכניסה, איבדתי את פיסות האומץ הספורות שהיו בי והסתובבתי במקומי במהירות, מוכנה לברוח. חזי עלה וירד בכבדות, תחושה חולנית התפשטה בבטני. בלעתי בחוזקה, עצרתי לשנייה ונשענתי על המעקה. לא היה לי מושג למה הייתי מבועתת כל כך. עברתי מצבים הרבה יותר קשים — לאבד את אהבתי הראשונה לְמה שחשבתי שהיה מחלת נפש, לקבור את אימא שלי, לאבד את אבא שלי — אך הייתי מאובנת מפחד לקראת מה שציפה לי מאחורי הדלת הזאת.

 

ייתכן שפחדתי לגלות את האמת. ייתכן שפחדתי לגלות שהאמנתי וסמכתי על אדם אחר והאינסטינקטים שלי בגדו בי... שוב. יכול להיות שזה היה משום שלא רציתי לעמוד בפני תזכורת נוספת לכך שהחיים היו טובים יותר כשלא פתחתי את ליבי. יכול להיות שזה היה משום שטיילר עשה מה שאף גבר לא עשה לפניו... הוא גרם לי להרגיש. יכול להיות שזה היה משום שברגע שהוא יפתח את הדלת הזאת ואזכה סוף־סוף לסגירת המעגל שלה הייתי זקוקה, הפרק הזה של חיי יגיע לקצו. יכול להיות שזה היה משום שעדיין לא הייתי מוכנה להיפרד, למרות מה שהמוח שלי אמר לי.

 

הסתובבתי שוב לעבר הדלת והכנתי את עצמי, נושמת עמוק. הרגשתי שהזרוע שלי שוקלת לפחות טון כשהרמתי אותה וצלצלתי בדלת. נביחתו של כלב הדהדה ולאחר מכן נשמעו צעדים מתקרבים. מדדה מרגל לרגל, מוללתי את שולי השמלה שלי. לסתי התהדקה כשהכנתי את עצמי לשיחה המתקרבת.

 

הרגשתי שהכול נעשה בהילוך איטי כשהדלת נפתחה וגבר שרירי בעל שיער שחור נעץ בי מבט בחזרה. הוא לבש טי־שירט שחורה ומכנסי דגמ"ח, חיוכו עוצר הנשימה מסוגל להאיר חדר שלם. אך במקום עיניים ירוקות מדהימות, העיניים שהביטו בי היו כחולות וזרות.

 

"מקנזי," הוא אמר באופן שיצר את הרושם שנפגשנו בעבר, אף על פי שלא יכולתי לזהות אותו גם אם חיי היו תלויים בכך. פשפשתי בזיכרוני בניסיון להיזכר מהיכן היינו עשויים להכיר. אין סיכוי שהוא היה מבוגר יותר מגיל שלושים וחמש, לסתו מרובעת ומודגשת. עצמות לחייו היו משורטטות, הבעתו חזקה. לפני כמה חודשים, הוא היה בדיוק הטיפוס שהייתי מבלה איתו שבוע לפני שהיה חוזר למקום שממנו בא, אך הייתי זוכרת אותו. היה רק הסבר אחד הגיוני והדם שלי החל לרתוח פעם נוספת.

 

"אז גם אתה עובד עם טיילר, כן?!" שאלתי, קולי עטוי כפור.

 

הוא עיקם את גבותיו, מופתע באופן ניכר. "טיילר? מי זה טיילר? על מה את מדברת, מקנזי?"

 

"אין לי מושג מי אתה לעזאזל או מה אתה עושה כאן, אבל אם זה עוד אחד ממשחקי המוחות שלו, אתה יכול להגיד לו שזה לא משעשע אותי. בעצם, יש אופציה טובה יותר," אמרתי בעודי דוחפת אותו לעבר טרקלין הכניסה. "אני אגיד לו בעצמי. איפה הוא?"

 

"איפה מי?" הוא שאל, קולו רך, כמעט מודאג.

 

"טיילר!" קראתי בקול, מרגישה מרוגזת. צעדתי לאורך המסדרון, הצצתי לכל חדר בחיפוש אחר כל זכר ממנו. ביתו הגדול שעמד ליד המים היה בדיוק כפי שזכרתי אותו — הריהוט מודרני, האומנות חסרת כל אישיות. הייתי צריכה לדעת שמשהו כאן מוזר כשראיתי את עיצוב הפנים של הבית שלו לראשונה — חסר רגש, קר וחסר לב, ממש כמו טיילר עצמו.

 

"אין כאן אף אחד בשם טיילר," התעקש הגבר שצעד אחריי בעודי חוצה את הבית בסערה.

 

סירבתי להאמין לו ולכן התעלמתי ממנו. "טיילר!" צעקתי, פותחת דלת אחר דלת לרווחה, אך זוכה רק לריקנות המברכת אותי. "אלי?" פלטתי בקול חנוק, קולי צרוד. לא היה זכר לאף אחד מהם. גרוע מכך, לא הייתה כל עדות לכך שהם אי פעם היו כאן.

 

הרגשתי את עולמי מסתחרר סביבי ללא שליטה, ייאוש השתלט עליי ורצתי לעבר הדלת האחורית. "הוא בטח נמצא על הסירה שלו," מלמלתי לעצמי בעודי מרגישה זוג עיניים מבולבלות מתבוננות בי בעודי נוהרת במורד המדרגות לעבר השער האחורי המוביל לרציף. משכתי את השער לעברי, אך הוא היה נעול.

 

"מקנזי, אני יודע שהכול היה מאוד קדחתני בשבילך לאחרונה, עם הפתיחה של המסעדה ושמונים שעות העבודה בשבוע..."

 

הסתובבתי במקומי ופגשתי בעיניו האוהדות. "מאיפה אתה יודע מי אני?"

 

"זה אני," הוא אמר, מדרבן אותי לזהות אותו. התפללתי שזה היה רק חלום ושאני אתעורר, אפקח את עיניי ואראה מולי את טיילר. "אני ג׳רמיה. יש לי מועדון על האי. פנית אליי לעצה לגבי פתיחת המסעדה שלך לפני כמה חודשים."

 

"אבל איך זה יכול להיות שאני זוכרת את הבית הזה? ואני יודעת שהייתי על היכטה הזאת." החוויתי בידי לעבר כלי השיט היפהפה שעגן מאחוריי, זה שהייתי בטוחה שבו העברתי את אחד הלילות המדהימים ביותר בחיי לפני כמה שבועות בלבד.

 

"היית כאן," הוא אמר. "לעזאזל, בסתיו הקודם היית פה לפחות אחת לשבוע כדי לתשאל אותי."

 

"הייתי כאן?" שאלתי, נשימתי שוב נעשת מאומצת. חפרתי במוחי בחיפוש אחר זיכרון של הגבר הזה, אך שום דבר לא צף. ששת החודשים האחרונים הרגישו כמו פאזל. שום דבר בעל חשיבות לא בלט בתודעתי... חוץ מהמפגש עם טיילר ברנהם. והייתי בטוחה שפגשתי אותו ושהוא גר כאן.

 

הדם זרם מפניי ולא יכולתי שלא להרגיש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליי.

 

"היי, היי," הוא ניחם אותי, ממהר לעברי בעודי נאבקת לשמור על איזון. "תני לי להתקשר למישהו בשבילך." הוא כרך את זרועו סביב מותניי בניסיון להוביל אותי חזרה לבית.

 

תחושת עורו על עורי צרבה אותי ונרתעתי ממנו. "אל תיגע בי!" שאגתי ודחפתי אותו ממני. "ותפסיק עם המשחקים! זה לא מצחיק! תגיד לי איפה הוא!"

 

"אני לא משחק שום משחקים," הוא התעקש. "זה הבית שלי. אני גר כאן כבר כמה שנים עם השותף שלי. אין כאן אף אחד בשם טיילר."

 

הרגשתי שאני מתחרפנת, הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס והתחלתי לדפדף בו בחיפוש אחר הוכחות לכך שלא הייתי מטורפת. "נפגשנו לפני כמה שבועות! בדיוק חזרתי מבוסטון, העיר שלו!"

 

"אז למה את כאן?" הוא שאל, מבטו מצטמצם עליי בעודו חוקר אותי בדאגה.

 

"כי הוא גר כאן!" קראתי בקול. "אתה לא רואה?" המשכתי לחפש בטלפון שלי, סנטרי רועד בעודי מביטה בתמונה אחר בתמונה שלי בבוסטון, על חוף הים, בקומנס*, נורת׳ אנד**, הנה אני אוכלת צדפות... אבל בכל מקום שבו טיילר היה בתמונות האלה, לא היה עכשיו דבר. כאילו הוא נמחק.

 

האוויר נהיה סמיך כשניסיתי להבין את כל זה. חייתי במעין מציאות אלטרנטיבית. התפללתי להתעורר ולגלות שכל זה היה פשוט סיוט, שטיילר לא יצא איתי רק כדי לאסוף מידע על אבא שלי. תמיד הסתמכתי על מה שידעתי שאמיתי ונכון, וחשבתי שזה מה שטיילר היה. עכשיו הרגשתי כאילו אני לא מסוגלת לסמוך על אף אחד מהחושים שלי. לא על חוש הראייה, לא השמיעה, לא המישוש... ובטח ובטח שלא יכולתי לסמוך על הלב שלי. בהיתי ביכטה שבה חשבתי שטיילר ואני העברנו את "הלילה היחיד" שלנו והסתובבתי במקומי באיטיות, ראשי סחרחר.

 

"את בטוחה שאני לא יכול להתקשר לאף אחד בשבילך?" שאל אותי שוב הגבר.

 

הרמתי את ראשי והבטתי בעיניו הכחולות, ייחלתי למצוא בהן את ההוכחה שכל זה היה חלק מתוכנית דפוקה כלשהי לשחק בזיכרון שלי, אך הן היו קרות כקרח, בלתי חדירות.

 

נאנחתי והנדתי בראשי. "לא. אני מצטערת," התנצלתי ביובש, קולי בקושי נשמע. "אתה צודק. עבדתי יותר מדי. כנראה פשוט..." נאבקתי בגוש שהתהווה בגרוני. "טעות שלי."

 

כשהבעת פניי נטולת כל רגש, עליתי במדרגות וחציתי שוב את המסדרון, דמעה החליקה במורד לחיי. לא חשבתי שאי פעם אוכל להרגיש כאב חד יותר מאשר הרגע שבו גיליתי את האמת לגבי מי היה טיילר ומה הוא רצה ממני, אך טעיתי. זה היה הכאב הנורא ביותר שניתן לדמיין.

 

בהיותי מעורפלת לגמרי, לא זכרתי איך הגעתי לרכב שלי ונסעתי חזרה לדירה שלי. כל מה שזכרתי היה הספק שחשתי לגבי מה היה אמיתי ומה לא. דברים שחשבתי שנגעתי בהם וראיתי אותם במו עיניי הוצגו כעת בפניי כמזויפים. זה גרם לי להטיל ספק בכל דבר אחר בחיי גם כן.

 

החניתי את המרצדס שלי במקום הרגיל ורצתי לעבר הבניין, בעודי מתעלמת מהניסיון של פול להציג אותי בפני השומר החדש וממהרת להיכנס מעלית הפתוחה. כשסוף־סוף יצאתי בקומה שלי, לא יכולתי להגיע לדירה שלי מספיק מהר. נאחזתי בפיסת התקווה היחידה ששם תהיה הוכחה כלשהי לקיומו של טיילר, בין ארבעת קירות ביתי... בית שלתוכו הוא פלש תוך זמן כה קצר, או כך לפחות חשבתי.

 

רצתי לעבר המטבח, פתחתי מגירה אחר מגירה בתקווה לאתר זכר כלשהו לזמן שלנו יחד, אך לא מצאתי דבר. הכול היה בדיוק כפי שהיה לפני שפגשתי אותו. הסכו"ם שלי סודר בדיוק כפי שאהבתי. כלי המטבח שלי היו במקומם המושלם. בקושי היה אבק על השיש, שלא לדבר על שערה מראשו של טיילר. האגרטלים שבהם היו הפרחים שהוא שלח לי לאחר ערב פתיחת המסעדה נעלמו באופן מסתורי, כאילו כלל לא היו כאן.

 

הרגשתי שהקירות סוגרים עליי, הוצאתי את הטלפון הנייד שלי ובדקתי את אנשי הקשר שלי. לחצתי על מספרו של טיילר, וליבי דהר כשחיכיתי לשמוע את צליל החיוג. אך הוא לא נשמע. כל מה שקיבלתי מהצד השני הייתה הודעה שהמספר איננו מחובר. סנטרי החל לרעוד כשניתקתי וניסיתי את מספרו של אלי, שגם ממנו קיבלתי את אותה ההודעה בדיוק.

 

צרחתי בתסכול וזרקתי את הטלפון שלי על הרצפה. המסך נסדק מעוצמת המהלומה ורצתי במסדרון לעבר חדר השינה. פתחתי לרווחה את התיבה שבה שמרתי את צלב הוויקטוריה של אבי, יחד עם מזכרות אחרות. זכרתי שהנחתי שם את הכרטיס שטיילר שלח לי בצירוף לזר הפרחים המהודר. כשפשפשתי בתוכה, הכרטיס לא היה שם.

 

התייפחתי בקול רם, מתחילה להאמין שאכן דמיינתי את כל זה. זה היה ההסבר ההגיוני היחיד. ההבנה שחלחלה בי הייתה קשה מנשוא ומיהרתי לתוך חדר האמבטיה הצמוד. הקאתי לתוך האסלה וייחלתי לכך שטיילר היה כאן כדי לשרטט דפוס מרגיע על גבי ולהבריח את השדים שלי, בדיוק כפי שחשבתי שהוא עשה לאורך זמן כה קצר, אך מיוחד כל כך.

 

* * *

ככל שחלפו השבועות, המשכתי לחפש בכל מקום הוכחה כלשהי לכך שטיילר ברנהם היה אמיתי, אך לא מצאתי דבר. שום ראיה מוחשית לכך שהוא נכנס לחיי בסערה והפך אותם על פיהם. לא נשאר דבר, חוץ מזיכרונות... שלא יכולתי שלא להטיל בהם ספק.

 

התחושה הייתה כאילו כל זכר מזמנו בסאות׳ פדרה נמחה כלא היה.

 

חוץ מאחד...

 

 

 

* בוסטון קומנס – הפארק הראשון והגדול ביותר בארה"ב

 

** שכונה בבוסטון הידועה כ"איטליה הקטנה"