אין לי מספיק מילים בגוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אין לי מספיק מילים בגוף
מכר
מאות
עותקים
אין לי מספיק מילים בגוף
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אין לי מספיק מילים בגוף

4.3 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דרור שגב

דרור שגב, שנת לידה – 1966, אוסף תנועות, מחפש צלילים. תר אחרי צלילות אינסופית, כותב מילים.
 
'אין לי מספיק מילים בגוף' הוא סיפרו השלישי לאחר "חוצה" שיצא בשנת 2013 ו"ילד מקולקל" שיצא לאור בשנת 2016
בזמנו הלא פנוי דרור הוא מנכ"ל קיסריה אריזות. משוגע ים וריצות למרחקים.

תקציר

"אין לי מספיק מילים בגוף" הוא רומן קצבי, מקורי ומרתק.
סיפור אהבתם הגדולה של שי ויעל אינו נרתע מלשאול שאלות גדולות על החיים.
האם אהבה ואומנות משלימות או הורסות זו את זו? האם ניתן לגשר על פערים בין אנשים על ידי אהבה? האם האומן יכול לחיות בדואליות עם אהבתו ועם יצירתו האומנותית? ומה מקום המשפחה בחיי היצירה?
עלילת הספר נעה ברחבי העולם בניסיון למצוא תשובות לשאלות הללו, והקורא נסחף עם הגיבורים הייחודיים בין ערים ויבשות, ירושלים, אמסטרדם ואפריקה, כל המקומות שבהם מנסים שי ויעל, גיבורי סיפור האהבה הסוחף הזה, למצוא את אושרם ולהגשים את עצמם.

"אין לי מספיק מילים בגוף" הוא ספרו השלישי של דרור שגב. כספריו הקודמים, "חוצה" (2013) ו"ילד מקולקל" (2016), הוא עוסק בתהליכי מסע פנימיים וחיצוניים של הגוף והנפש.

"כמו כל כתיבה טובה, גם זו של דרור שגב מתפתחת ומשתכללת מספר לספר.
דרור יודע לכרוך באופן מכאיב ומענג יצירה ויצר, אישה וגבר ומה שביניהם, ולברוא סיפור שנקרא בתנופה".
ענת לב אדלר, סופרת ועיתונאית

"על השאלות העולות מהספר עונה ועולה האהבה הבנויה ממעוף, מריחוף ומכאב גם יחד. אהבה הגוברת על נכותו הרגשית של האומן ועיסוקו הבלתי נלאה בעצמו, המאפשרת לו הן לעוף והן להתחבר אל הקרקע, הן לחלום על התשוקות והן לממש אותן. הגיבורים של דרור שגב משתוקקים לברוא עולמות, לעוף על גבי החלומות, והאהבה היא אשר מאפשרת להם לנדוד ולקנן גם יחד".
יעל גור, עורכת דין ומנהלת קבוצת קוראים ברשת.

פרק ראשון

פרק 1

ידיו לשו את החומר, עיניו מרוכזות בצבעו האפרפר. לרגע עצר והרכין את ראשו אל תלולית החומר, כמעט נוגע בו באפו, ואז נושף עליו, מרגיש בהתקשותו. אגל זיעה נשר ממצחו ישירות על הגוש החום שנוצר בשולחן העבודה והתמזג בתוכו. חמסין יולי להט בחוץ, מאוורר התקרה שהסתובב מעליו השמיע רעש קבוע וטיפת זיעה נוספת זלגה ממצחו והוא ניגב אותה בכף ידו, מותיר כתמי חומר על פניו, והשיב את ידיו למשטח העץ כדי לעבוד על החומר, לרכך אותו.
"אגוסטוס" קרא לו גוסטב על שמו של אוגוסט רודן הפסל. הוא הרים את מבטו לחלון הפתוח בסטודיו שהשקיף לעבר מורדות הרי ירושלים ובחן את העצים הכורעים מעומס החום. "איזה חמסין מטורף," לחש לעצמו. ידיו היו דביקות מהחומר הרטוב והוא לא התאפק, קירב אותן לאפו והריח אותן, ואז העביר את לשונו על העור הצרוב, מרגיש את חספוס הגבישים הזעירים ואת טעם העפר. "כמו סוטה אתה," הייתה יעל אומרת לו כשהיא מגלגלת את עיניה כשסיפר לה שהוא טועם מהחומר. "את יודעת שאני טועם הכול, טועם מכל דבר כמו שאני טועם מהגוף שלך, והזין שלי נעמד כשאני מרגיש את הרטיבות של החומר." יעל הייתה תולה בו את עיניה ואומרת, "אז אולי כבר תבוא לאהוב אותי במקום כל ההקדמות האלה." הוא אהב אותה בגופו, ברוחו ובכל זיע של שריר, טעם בלשונו מפינות נסתרות וגלויות בגופה, אינו משאיר מקום אחד ללא טעימה.
הוא חייך לעצמו מעצם הידיעה שגוסטב נסע לעיר והשאיר אותו לבד בסטודיו, חצה את החדר אל מערכת המחשב שהתקין לאחרונה בסטודיו הספרטני והגביר את עוצמת הצלילים שהתנגנו. קולו של רוברט פלנט רעם בחלל. הוא הסיר את חולצתו, וכתמי חומר נמרחו על בטנו, המוזיקה התפוצצה בחלל החדר. הוא הרגיש את שריריו עובדים ואת גופו נדרך, לא אִפשר לעצמו להתפזר, נשאר מרוכז, מבטו היה נעוץ בשרטוט הפסל שרצה ליצור. "תמיד תתכנן מראש את היצירה, תשרטט, תכתוב כדי שתוכנית העבודה תהיה ברורה ובהירה. אני לא מאמין בגחמות באומנות, ובייחוד לא בפיסול. בדיוק כמו באדריכלות של בניין, שלפני שמתחילים את העבודה יש מפת עבודה מדויקת, גם פסל חייב להיות מתוכנן ומאורגן." כך היה אומר לו גוסטב, מורה הפיסול, במבטא ההונגרי הכבד שלו. בראשו כבר ידע שי איך ייראה הפסל שיעניק לו חיים. הוא לא הניח לדמעות של יעל מהבוקר ולמבט הבודד שתלתה בו כשיצא מהבית לחדור אליו ולהשפיע על תשוקתו, ליצור פסלים. "אתה והפסלים שלך," לחשה, והד קולה הסתלסל סביבו.
 
הוא צעד לאורך המדרכה הצרה וחיפש בעיניו אחר סימן שיורה לו היכן נמצא רחוב נוריות, הציץ בשמות הרשומים על תיבות הדואר הרחבות בחזית החצרות. על קירות הבתים לא היו קבועים שמות של רחובות, וכבר חשב לשאול עובר אורח היכן ניתן למצוא את הבית שחיפש. לא היה איש בנמצא. בהצטלבות בין שתי סמטאות נעצר וחכך בדעתו, תוהה היכן מתחיל הרחוב ומדוע אין שמות ומספרים על קירות הבתים. הוא נעץ את עיניו בחזיתות הבתים וניסה לזהות היכן הוא נמצא, ואז החליט להמשיך בצעידתו עד קצה השביל, שבו ניצב ספסל מעץ והשקיף על הכינרת במבט פנורמי מרשים. הוא התקרב כמעט עד שולי המצוק והשקיף על האגם שנע בשלווה, מציף את אישוני העיניים בצלילות, שאף עמוקות והתנשף ארוכות, בדומה לנשימות שתרגל אצל יותם בשיעורי היוגה שהרפו את גופו. הוא הרגיש איך הצבע הכחול ממלא את מחשבותיו ברוגע. התחושה נעמה לו, הרעש המהדהד בקביעות בראשו שכך מעט. שי התיישב על הספסל והוציא מתיק הכתף הדהוי תפוח אדום מזן יונתן ונגס נגיסה עמוקה. חמיצותו של התפוח הייתה מדויקת.
הימים האלה המתרחשים כעת הם רגעי הזמן החדש, והוא בוחר לחיות אותם עבור עצמו. ימים שבהם החליט להשתנות. בכל יום שעובר הוא משתדל לצמוח מחדש. הוא לא מוכן לסטות מהדרך שהתווה לעצמו. "נחישות, שי, נחישות," הוא שב ואומר לעצמו. אינו מוכן לעמעם את ימי השפל מלפני כמה שבועות, שבהם שכב במיטה מרוקן ונטוש. הוא מתבונן בעין מפוכחת בזמנים העלובים של חייו, משחזר בקפדנות וללא רחמים את אותם רגעים שמצא את עצמו שפוף וכנוע על הרצפה החשופה בדירה הזעירה באמסטרדם, אבוד מול החלון שהשקיף על הנהר. לפני זמן קצר היה ראשו מסוחרר משכבות של טשטוש לא נשלטות, הזיות והרגשת גדלות שהפכו במהירות לגלי עצבות שהלמו בו, גופו שרף, וידיו נכרכו לתמיכה סביב מותניו כדי לשלוט ברעידותיו. הוא היה אפוף ומסומם.
הסם עשה את דרכו בוורידיו עד שטשטש והימם אותו, מביא אותו לתחושת לאות מוחלטת. הוא לא היה יכול להרים את ראשו השפוף, ונשאר סרוח על הרצפה. זכורים לו הרגעים המשפילים שניסה ללכת לשירותים להשתין, אבל בניסיונו לקום נפל חזרה במקומו, נכנע לזרם שחרך את מכנסיו.
"אני במשבר ואין טעם להתעלם מכך," חשב לעצמו ביום מפוכח. הוא לא חדל מלשכנע את עצמו שהוא יכול בשנייה אחת לחזור לעצמו ולהפסיק את השימוש בסמים ואת שתיית האלכוהול. כבר שכח איך זה ליצור ולפסל ממקום צלול. כל הבטחותיו העצמיות היו נשכחות בשעות הצהריים המאוחרות, ואז היה אומר לעצמו וליוהאן חברו לסטודיו ושותפו לדירה, "אני לא במשבר, הכול בסדר, אני שולט בחיים שלי. לפעמים אני צורך מהסם, אבל אם אני רוצה להפסיק, בשנייה זה נגמר ואני מפסיק את השטויות האלה. כיוצר אני זקוק לרגעי הסוטול והטשטוש האלה, רק משם באים אליי הרעיונות הכי טובים." אבל הוא לא הצליח להבין מהיכן מזדחל ולוכד אותו העצב שחונק את מחשבותיו כמו גם את הכאב האלים שאוחז בחלקים הפנימיים של גופו. כשניסה לבכות, היו פורצות מגרונו יפחות שהתמזגו היטב עם הדכדוך החודרני, שאותו היה יכול לעמעם רק בעזרת הסם או האלכוהול או אפילו בעזרת כדורים מטשטשים.
"למה אני כזה עצוב, אלוהים?" שאל את עצמו, והגעגוע הזה ליעל צרב את נשמתו. "אני לא מתגעגע באמת, אני סתם לבד, זה יעבור לי," אמר, ושוב נתן לעצמו דרור לשאוף מהאבקה הלבנה.
כבר שלוש שנים שהוא רחוק מיעל, וכבר ברור לו שהוא מתגלגל מטה במדרון ואין לו שליטה בכלום, לא בחייו או במעשיו, ובוודאי לא בצורך לצרוך את הסם. "אני מסומם," לחש לעצמו כדי שהדבר ייטמע בתודעתו שנייה לפני שהתעלף. "אני מסומם כמו אלה שהגעילו אותי בשכונה, בדיוק כמו קובי בלי השיניים וכמו יהודה שהיה נזרק בחוף הים בתוך השתן של עצמו, אני כולי כישלון, אני לבד ומסומם." הוא עבר כמטוטלת בין רגעי פיכחון לרגעי טשטוש, כשבראשו המחשבה, "עזבתי את יעל, את גוסטב ואת הבית שלי. אנשים נעזבים ואנשים עוזבים מדינה, זה לא סוף העולם. יעל, יעל, יעל," היה לוחש לעצמו, "תראי מה נהיה ממני. תראי אותי."
 
הוא לא מפסיק להיזכר בה, ואיך חשבו שהם יכולים להישאר תמיד זה בתוך זה ושאין להם מקום אחר. עכשיו, בחדר הלבן, הוא מונה זיכרונות ולא מניח לאף זיכרון לברוח. הוא מאפשר למפל הרחשים ולקטעי התמונות להיות נוכחים ולהתקיים, כמו זיכרון הפעם הראשונה שנסעו יחד לחוף הים של ילדותו, החוף שבו הוא מכיר כל פינה וגרגיר חול. חיוך לא רצוני ננסך על פניו כשנזכר במשפט שאמרה לו כשרכבו על האופנוע שהשאיר להם מישל, חבר ילדותו שאצלו התארחו. פניה צמודות ללחיו, עורה לוהט, והבל פיה נושף על עורו. הם רכבו ללא קסדות. הוא ענה לה כשהתרעמה על כך, "כאן זו השכונה שלי, ואין מי שיתעסק פה עם קסדות וכאלה דברים." והיא השיבה, נצמדת לגופו וידיה נכרכות בחוזקה סביב מותניו, בטוחה באהובה, "טוב, אני מסכימה להיכנס למים, אבל רק בגלל שאני ירושלמית אמיצה."
הם רכבו בדרך הכורכר המובילה לים, שבה צעד פעמים רבות, אוחז בכף ידו של אביו. "כלום לא משתנה כאן," אמר, "פה הזמן לא זז, והחוף הזה יישאר עבורי תמיד כמו תמונה של השכונה של פעם." הוא הצביע בידו על רצועת הים שבילדותו היה שוחה בה ומשקיף ממנה על דיונות החול הענקיות. "זה החוף שלי ואני לא מראה אותו לכל אחת."
"אני מאמינה לך," ענתה ונראתה מהורהרת, והוא ידע שהיא רצינית. "את יודעת, כשאני עומד פה בחוף, אני ממש יכול לראות בעיניים את כל החברים שלי מפעם. רוני, מישל וקובי. אבל אני הכי מתגעגע לדודי פריינטה הגדול." היה ברור לו שהיא לא מכירה את שמות חברי הילדות שלו, מלבד רוני שגר איתו בירושלים. אבל הוא הרגיש שהמילים נובעות ממנו כאן בחוף ושהיא לידו, קרובה, והוא משתף אותה באהבה ובזיכרונות מרגעים מחייו. והיא הביטה בפניו בריכוז, מקשיבה איך הוא מספר לה על ילדותו, דבר שמעולם לא עשה קודם לכן.
"דודי פריינטה היה הגיטריסט הכי גדול שהכרתי, הייתי בטוח בזה כשהייתי ילד. דודי היה גיטריסט של התנועה הגדולה. יודעת מה זה התנועה הגדולה? זה השם שרפי חיון, שהכי הבין בגיטרות, נתן לגיטריסטים הכי גדולים. את יודעת, מארק נופלר, קלפטון וברי שלנו, אלה שניגנו עד שהיית בטוח שהמיתרים זורמים להם בדם. דודי ידע לעשות לנו פרצופים כשהוא מנגן עם היד ומעביר את האצבעות על גיטרה דמיונית ועושה את הסולואים בקול כזה, וזה נראה הכי אמיתי שיש. הוא ידע בעל־פה את הסולואים של הגדולים מכולם, היה מנגן את לד זפלין ופינק פלויד. אבל הכי אהב לנגן את הסטונס."
הוא עצר מהתלהבותו, הביט אל הים והתנתק לרגע, כאילו האזין לצליל שפריינטה מנגן. היא ליטפה בעדינות את ידו וחיכתה להמשך הסיפור. "היינו יושבים פה, בדיוק כאן, איפה שאנחנו עומדים עכשיו, אני והוא. תמיד הכי קרובים לים, ומדברים על מוזיקה ועל החיים. הוא ידע הכול הילד הזה, הוא היה הילד הכי חכם שהכרתי."
"היה?" שאלה בתמיהה.
שי המשיך לדבר במילים לא ברורות. נראה שאינו קשוב לה. "חתיכת מקום היה חוף הים הזה, מפוצץ בזיכרונות. דודי פריינטה מת לנו, הילד הכי מיוחד שיש, ולא היה אחד בשכונה שלא אהב את דודי. אפילו הכי עבריינים פה, אלה שעשו את הבלגן בשכונה, אהבו אותו. דודי היה ילד מיוחד, בחיי." שי השתתק, מנסה לארגן את המילים, היא יכלה לראות שהוא מתרגש. "מה פתאום אני מספר לך על הילדות שלי," אמר. "לא להאמין, אני מדבר כמו ילד ואני מתרגש."
היא חיבקה אותו. "שי, זה הכי בסדר, אני רוצה לשמוע את הסיפורים שלך. תמשיך בבקשה."
הוא ליטף את עורפה והמשיך לספר לה על דודי פריינטה הגדול. "הוא היה עומד כאן על החוף כמו נסיך. אני חושב שאין אחת שלא הייתה מתה עליו. יום אחד הבאנו לכאן את רוני, הפצצה של השכונה, עישנו חשיש ודודי נכנס איתה למים. לפני זה הוא התערב איתי כמה זמן יעבור עד שרוני תוריד את החולצה. לא האמנתי לו שיצליח. וואללה, היא הורידה את החולצה תוך חמש דקות, איזו יפה הייתה הרוני הזאת, לא יפה כמוך, אבל יפה עד השמיים. איפה היא עכשיו, מעניין."
היא צחקה בקול, שמחה שחזר לעצמו. "אין יפה כמוני, תיזהר, אה?" והכתה בכף ידה קלות על בטנו. "ולמה דודי פריינטה מת?" שאלה אותו בעדינות.
"דודי מת כשנסע על האופנוע המזדיין של שלומי יופה. הוא לקח את האופנוע של שלומי ועמד איתו ברמזור אדום וחיכה לאור הירוק, והנהג ממול נהג שיכור ופשוט עלה עליו." דמעות נקוו בעיניו, הוא מחה אותן בכף ידו. "דודי מת. ככה זה." הוא השתתק והביט בדיונות הגדולות וברצועת הים. "תגידי, את רואה את הים? לזה קוראים ים של חיים גדולים, שמעת? בשבת היו יושבים פה אבא שלי ואשר, חבר שלו מהעבודה, והם היו משחקים שש־בש, בדיוק כאן מתחת לסוכה של המציל, ומצידם שהעולם יתפוצץ ואין להם כלום חוץ מהשש־בש הזה. וואללה, יעל, אני נמצא כאן בחוף, יחד איתך, ואני נזכר, בחיי."
הם נעמדו על קו החוף, צמודים לפס הרטוב של הים, אדוות הגלים מלטפות את רגליהם. "זה החוף שנולדתי בו, הים שלי כולל הגלים והחול ואפילו הסלעים מסביב. ככה זה ובזה אני מאמין, יש לי בעלות שלמה על הים. נשבע לך." ואז אסף בידו חופן חול ובאיטיות פתח את אגרופו הקמוץ ונתן לחול לזלוג מבעד לאצבעותיו. "את רואה, אפילו החול מקשיב לי."
היא התבוננה בו משתאה. "בחיים לא שמעתי אותך מדבר ככה."
"די לפטפוטים רגשניים. בואי למים." והם קמו וצעדו יחד לתוך הים. "אל תעזוב אותי," לחשה, והוא נצמד אליה בחוזקה, ובדיוק כשהגל חצה אותם הוא עזב את ידיה והיא צעקה, "שי, לא." והוא צחק ואמר לה, "את לא סומכת עליי שאני שומר עלייך? את לא רואה שאני עומד קרוב אלייך? הנה כאן, תראי אותי," ונעמד כך שהמים הגיעו עד חזהו. "תשחי לאט עד אליי, הנה אני עומד. מותק, ככה זה בים, צריך לסמוך על מי שאיתך. בים זה עניין של אמון, פה זה אחד על אחד." היא החלה להניע את ידיה ורגליה בשחיית חזה כשראשה מעל הגלים, עיניה מרוכזות ונשימתה כבדה, והתקרבה אליו.
"אני מפחדת," הוא קרא את שפתיה. "את לא סומכת עליי? הכול יהיה בסדר, אני כאן, ואני אלוף הארץ בשמירה." הוא אחז במותניה ולימד אותה את תנועות השחייה. אצבעותיו דלוקות, מוחשיות, וגופה דבוק לכריות האצבעות. "אומרים שירושלמיות לא יודעות לשחות, בעצם הן לא אוהבות ים, אבל, מותק, אני ראיתי איך נוצצות לך העיניים כשאת פוגשת את הגלים. בטוחה שאת לא מפה, מהשכונה?" הוא לא היה יכול להסיר את עיניו מבגד הים השחור שהחמיא לגופה, העביר את ידיו בעדינות על בטנה.
אתמול הם העבירו את הלילה בחדר הקטן בדירה של מישל, אחרי שעשו אהבה במיטה שבמרפסת מול רעש הים, התנתקו זה מזה ויעל התקפלה כעובר ועיניה שוטטו על פני החדר, שי הצית סיגריה ושאף את העשן פנימה. "נראה לך שעדיין יש מסעדה פתוחה בעיר? את עושה אותי רעב ואני מת לאכול עכשיו שיפוד קבב וטחינה מעל ואת יודעת מה, גם סלט יבוא טוב." היא צחקה ואמרה, "מה יהיה, שי, אנחנו מזדיינים ואתה נשאר רעב כל הזמן. יש לך אותי גם מנה ראשונה, גם עיקרית וגם קינוח." הוא נישק את גבה בעדינות, "מה את אומרת, יעל, הפועל תל אביב תנצח בשבת את הדרבי?" היא הסתובבה אליו ואחזה באשכיו בעדינות. הוא התעוות מכאב ומצחוק. "תגיד, אתה גומר לעשות איתי אהבה ובמקום לומר לי כמה נעים וטוב לך, אתה מדבר איתי על כדורגל ואוכל?" ושלחה את ידה ללטף את לחיו, "אני אוהבת אותך ככה, אדון שי, בדיוק ככה." הם השתתקו, ואז היא הניחה את ראשה צמוד לראשו ואמרה לו, "איך שאתה נוגע בבטן שלי," בעודה לופתת את כף ידו ומלטפת בה את בטנה. "כמו מכשף אתה. מדהים כמה המקום הזה רגיש. פעם קראתי בספר של איזה סופר צ'כי, אני חושבת, שהבטן היא כמו פקעת חוטים סבוכה ורגישה ושם נמצאים החיישנים הכי רגישים, סיסמוגרפים כאלה," צחקה. "ואתה נמשך לשם כאילו שאתה יודע. מכשף," ואחזה בידו בחוזקה שלא יברח. "אף אחד לא נגע לי בבטן ככה, אתה תמיד יודע להעיף אותי," לחשה באוזנו כשעורה צמוד לעורו. שי התרגש מהמילים שאמרה וקירב את ראשו לבטנה ורחרח, וכמו אוחז במכחול של צייר העביר את אצבעו לאורך שדיה ונשף, חש בעורה המצטמרר, נישק את הטבור והעביר את לשונו לאורך הבטן. הוא הרים את ראשו ואמר, "מה אני אעשה כשלא תהיי? אה, יעלי? את עושה לי טיקים בגוף כל הזמן."
עיניה התכווצו בתהייה כמי שאינה מבינה את פשר הריחוק העתידי הזה. "למה שתהיה בלעדיי?" הוא לא ענה, וכששאלה אותו שוב התחמק מתשובה. מאוחר בלילה, כששכבו צמודים, אמרה לו, "פחדתי מהים אבל האמנתי בך. בחיים אל תעזוב אותי."
 

דרור שגב

דרור שגב, שנת לידה – 1966, אוסף תנועות, מחפש צלילים. תר אחרי צלילות אינסופית, כותב מילים.
 
'אין לי מספיק מילים בגוף' הוא סיפרו השלישי לאחר "חוצה" שיצא בשנת 2013 ו"ילד מקולקל" שיצא לאור בשנת 2016
בזמנו הלא פנוי דרור הוא מנכ"ל קיסריה אריזות. משוגע ים וריצות למרחקים.

עוד על הספר

אין לי מספיק מילים בגוף דרור שגב
פרק 1

ידיו לשו את החומר, עיניו מרוכזות בצבעו האפרפר. לרגע עצר והרכין את ראשו אל תלולית החומר, כמעט נוגע בו באפו, ואז נושף עליו, מרגיש בהתקשותו. אגל זיעה נשר ממצחו ישירות על הגוש החום שנוצר בשולחן העבודה והתמזג בתוכו. חמסין יולי להט בחוץ, מאוורר התקרה שהסתובב מעליו השמיע רעש קבוע וטיפת זיעה נוספת זלגה ממצחו והוא ניגב אותה בכף ידו, מותיר כתמי חומר על פניו, והשיב את ידיו למשטח העץ כדי לעבוד על החומר, לרכך אותו.
"אגוסטוס" קרא לו גוסטב על שמו של אוגוסט רודן הפסל. הוא הרים את מבטו לחלון הפתוח בסטודיו שהשקיף לעבר מורדות הרי ירושלים ובחן את העצים הכורעים מעומס החום. "איזה חמסין מטורף," לחש לעצמו. ידיו היו דביקות מהחומר הרטוב והוא לא התאפק, קירב אותן לאפו והריח אותן, ואז העביר את לשונו על העור הצרוב, מרגיש את חספוס הגבישים הזעירים ואת טעם העפר. "כמו סוטה אתה," הייתה יעל אומרת לו כשהיא מגלגלת את עיניה כשסיפר לה שהוא טועם מהחומר. "את יודעת שאני טועם הכול, טועם מכל דבר כמו שאני טועם מהגוף שלך, והזין שלי נעמד כשאני מרגיש את הרטיבות של החומר." יעל הייתה תולה בו את עיניה ואומרת, "אז אולי כבר תבוא לאהוב אותי במקום כל ההקדמות האלה." הוא אהב אותה בגופו, ברוחו ובכל זיע של שריר, טעם בלשונו מפינות נסתרות וגלויות בגופה, אינו משאיר מקום אחד ללא טעימה.
הוא חייך לעצמו מעצם הידיעה שגוסטב נסע לעיר והשאיר אותו לבד בסטודיו, חצה את החדר אל מערכת המחשב שהתקין לאחרונה בסטודיו הספרטני והגביר את עוצמת הצלילים שהתנגנו. קולו של רוברט פלנט רעם בחלל. הוא הסיר את חולצתו, וכתמי חומר נמרחו על בטנו, המוזיקה התפוצצה בחלל החדר. הוא הרגיש את שריריו עובדים ואת גופו נדרך, לא אִפשר לעצמו להתפזר, נשאר מרוכז, מבטו היה נעוץ בשרטוט הפסל שרצה ליצור. "תמיד תתכנן מראש את היצירה, תשרטט, תכתוב כדי שתוכנית העבודה תהיה ברורה ובהירה. אני לא מאמין בגחמות באומנות, ובייחוד לא בפיסול. בדיוק כמו באדריכלות של בניין, שלפני שמתחילים את העבודה יש מפת עבודה מדויקת, גם פסל חייב להיות מתוכנן ומאורגן." כך היה אומר לו גוסטב, מורה הפיסול, במבטא ההונגרי הכבד שלו. בראשו כבר ידע שי איך ייראה הפסל שיעניק לו חיים. הוא לא הניח לדמעות של יעל מהבוקר ולמבט הבודד שתלתה בו כשיצא מהבית לחדור אליו ולהשפיע על תשוקתו, ליצור פסלים. "אתה והפסלים שלך," לחשה, והד קולה הסתלסל סביבו.
 
הוא צעד לאורך המדרכה הצרה וחיפש בעיניו אחר סימן שיורה לו היכן נמצא רחוב נוריות, הציץ בשמות הרשומים על תיבות הדואר הרחבות בחזית החצרות. על קירות הבתים לא היו קבועים שמות של רחובות, וכבר חשב לשאול עובר אורח היכן ניתן למצוא את הבית שחיפש. לא היה איש בנמצא. בהצטלבות בין שתי סמטאות נעצר וחכך בדעתו, תוהה היכן מתחיל הרחוב ומדוע אין שמות ומספרים על קירות הבתים. הוא נעץ את עיניו בחזיתות הבתים וניסה לזהות היכן הוא נמצא, ואז החליט להמשיך בצעידתו עד קצה השביל, שבו ניצב ספסל מעץ והשקיף על הכינרת במבט פנורמי מרשים. הוא התקרב כמעט עד שולי המצוק והשקיף על האגם שנע בשלווה, מציף את אישוני העיניים בצלילות, שאף עמוקות והתנשף ארוכות, בדומה לנשימות שתרגל אצל יותם בשיעורי היוגה שהרפו את גופו. הוא הרגיש איך הצבע הכחול ממלא את מחשבותיו ברוגע. התחושה נעמה לו, הרעש המהדהד בקביעות בראשו שכך מעט. שי התיישב על הספסל והוציא מתיק הכתף הדהוי תפוח אדום מזן יונתן ונגס נגיסה עמוקה. חמיצותו של התפוח הייתה מדויקת.
הימים האלה המתרחשים כעת הם רגעי הזמן החדש, והוא בוחר לחיות אותם עבור עצמו. ימים שבהם החליט להשתנות. בכל יום שעובר הוא משתדל לצמוח מחדש. הוא לא מוכן לסטות מהדרך שהתווה לעצמו. "נחישות, שי, נחישות," הוא שב ואומר לעצמו. אינו מוכן לעמעם את ימי השפל מלפני כמה שבועות, שבהם שכב במיטה מרוקן ונטוש. הוא מתבונן בעין מפוכחת בזמנים העלובים של חייו, משחזר בקפדנות וללא רחמים את אותם רגעים שמצא את עצמו שפוף וכנוע על הרצפה החשופה בדירה הזעירה באמסטרדם, אבוד מול החלון שהשקיף על הנהר. לפני זמן קצר היה ראשו מסוחרר משכבות של טשטוש לא נשלטות, הזיות והרגשת גדלות שהפכו במהירות לגלי עצבות שהלמו בו, גופו שרף, וידיו נכרכו לתמיכה סביב מותניו כדי לשלוט ברעידותיו. הוא היה אפוף ומסומם.
הסם עשה את דרכו בוורידיו עד שטשטש והימם אותו, מביא אותו לתחושת לאות מוחלטת. הוא לא היה יכול להרים את ראשו השפוף, ונשאר סרוח על הרצפה. זכורים לו הרגעים המשפילים שניסה ללכת לשירותים להשתין, אבל בניסיונו לקום נפל חזרה במקומו, נכנע לזרם שחרך את מכנסיו.
"אני במשבר ואין טעם להתעלם מכך," חשב לעצמו ביום מפוכח. הוא לא חדל מלשכנע את עצמו שהוא יכול בשנייה אחת לחזור לעצמו ולהפסיק את השימוש בסמים ואת שתיית האלכוהול. כבר שכח איך זה ליצור ולפסל ממקום צלול. כל הבטחותיו העצמיות היו נשכחות בשעות הצהריים המאוחרות, ואז היה אומר לעצמו וליוהאן חברו לסטודיו ושותפו לדירה, "אני לא במשבר, הכול בסדר, אני שולט בחיים שלי. לפעמים אני צורך מהסם, אבל אם אני רוצה להפסיק, בשנייה זה נגמר ואני מפסיק את השטויות האלה. כיוצר אני זקוק לרגעי הסוטול והטשטוש האלה, רק משם באים אליי הרעיונות הכי טובים." אבל הוא לא הצליח להבין מהיכן מזדחל ולוכד אותו העצב שחונק את מחשבותיו כמו גם את הכאב האלים שאוחז בחלקים הפנימיים של גופו. כשניסה לבכות, היו פורצות מגרונו יפחות שהתמזגו היטב עם הדכדוך החודרני, שאותו היה יכול לעמעם רק בעזרת הסם או האלכוהול או אפילו בעזרת כדורים מטשטשים.
"למה אני כזה עצוב, אלוהים?" שאל את עצמו, והגעגוע הזה ליעל צרב את נשמתו. "אני לא מתגעגע באמת, אני סתם לבד, זה יעבור לי," אמר, ושוב נתן לעצמו דרור לשאוף מהאבקה הלבנה.
כבר שלוש שנים שהוא רחוק מיעל, וכבר ברור לו שהוא מתגלגל מטה במדרון ואין לו שליטה בכלום, לא בחייו או במעשיו, ובוודאי לא בצורך לצרוך את הסם. "אני מסומם," לחש לעצמו כדי שהדבר ייטמע בתודעתו שנייה לפני שהתעלף. "אני מסומם כמו אלה שהגעילו אותי בשכונה, בדיוק כמו קובי בלי השיניים וכמו יהודה שהיה נזרק בחוף הים בתוך השתן של עצמו, אני כולי כישלון, אני לבד ומסומם." הוא עבר כמטוטלת בין רגעי פיכחון לרגעי טשטוש, כשבראשו המחשבה, "עזבתי את יעל, את גוסטב ואת הבית שלי. אנשים נעזבים ואנשים עוזבים מדינה, זה לא סוף העולם. יעל, יעל, יעל," היה לוחש לעצמו, "תראי מה נהיה ממני. תראי אותי."
 
הוא לא מפסיק להיזכר בה, ואיך חשבו שהם יכולים להישאר תמיד זה בתוך זה ושאין להם מקום אחר. עכשיו, בחדר הלבן, הוא מונה זיכרונות ולא מניח לאף זיכרון לברוח. הוא מאפשר למפל הרחשים ולקטעי התמונות להיות נוכחים ולהתקיים, כמו זיכרון הפעם הראשונה שנסעו יחד לחוף הים של ילדותו, החוף שבו הוא מכיר כל פינה וגרגיר חול. חיוך לא רצוני ננסך על פניו כשנזכר במשפט שאמרה לו כשרכבו על האופנוע שהשאיר להם מישל, חבר ילדותו שאצלו התארחו. פניה צמודות ללחיו, עורה לוהט, והבל פיה נושף על עורו. הם רכבו ללא קסדות. הוא ענה לה כשהתרעמה על כך, "כאן זו השכונה שלי, ואין מי שיתעסק פה עם קסדות וכאלה דברים." והיא השיבה, נצמדת לגופו וידיה נכרכות בחוזקה סביב מותניו, בטוחה באהובה, "טוב, אני מסכימה להיכנס למים, אבל רק בגלל שאני ירושלמית אמיצה."
הם רכבו בדרך הכורכר המובילה לים, שבה צעד פעמים רבות, אוחז בכף ידו של אביו. "כלום לא משתנה כאן," אמר, "פה הזמן לא זז, והחוף הזה יישאר עבורי תמיד כמו תמונה של השכונה של פעם." הוא הצביע בידו על רצועת הים שבילדותו היה שוחה בה ומשקיף ממנה על דיונות החול הענקיות. "זה החוף שלי ואני לא מראה אותו לכל אחת."
"אני מאמינה לך," ענתה ונראתה מהורהרת, והוא ידע שהיא רצינית. "את יודעת, כשאני עומד פה בחוף, אני ממש יכול לראות בעיניים את כל החברים שלי מפעם. רוני, מישל וקובי. אבל אני הכי מתגעגע לדודי פריינטה הגדול." היה ברור לו שהיא לא מכירה את שמות חברי הילדות שלו, מלבד רוני שגר איתו בירושלים. אבל הוא הרגיש שהמילים נובעות ממנו כאן בחוף ושהיא לידו, קרובה, והוא משתף אותה באהבה ובזיכרונות מרגעים מחייו. והיא הביטה בפניו בריכוז, מקשיבה איך הוא מספר לה על ילדותו, דבר שמעולם לא עשה קודם לכן.
"דודי פריינטה היה הגיטריסט הכי גדול שהכרתי, הייתי בטוח בזה כשהייתי ילד. דודי היה גיטריסט של התנועה הגדולה. יודעת מה זה התנועה הגדולה? זה השם שרפי חיון, שהכי הבין בגיטרות, נתן לגיטריסטים הכי גדולים. את יודעת, מארק נופלר, קלפטון וברי שלנו, אלה שניגנו עד שהיית בטוח שהמיתרים זורמים להם בדם. דודי ידע לעשות לנו פרצופים כשהוא מנגן עם היד ומעביר את האצבעות על גיטרה דמיונית ועושה את הסולואים בקול כזה, וזה נראה הכי אמיתי שיש. הוא ידע בעל־פה את הסולואים של הגדולים מכולם, היה מנגן את לד זפלין ופינק פלויד. אבל הכי אהב לנגן את הסטונס."
הוא עצר מהתלהבותו, הביט אל הים והתנתק לרגע, כאילו האזין לצליל שפריינטה מנגן. היא ליטפה בעדינות את ידו וחיכתה להמשך הסיפור. "היינו יושבים פה, בדיוק כאן, איפה שאנחנו עומדים עכשיו, אני והוא. תמיד הכי קרובים לים, ומדברים על מוזיקה ועל החיים. הוא ידע הכול הילד הזה, הוא היה הילד הכי חכם שהכרתי."
"היה?" שאלה בתמיהה.
שי המשיך לדבר במילים לא ברורות. נראה שאינו קשוב לה. "חתיכת מקום היה חוף הים הזה, מפוצץ בזיכרונות. דודי פריינטה מת לנו, הילד הכי מיוחד שיש, ולא היה אחד בשכונה שלא אהב את דודי. אפילו הכי עבריינים פה, אלה שעשו את הבלגן בשכונה, אהבו אותו. דודי היה ילד מיוחד, בחיי." שי השתתק, מנסה לארגן את המילים, היא יכלה לראות שהוא מתרגש. "מה פתאום אני מספר לך על הילדות שלי," אמר. "לא להאמין, אני מדבר כמו ילד ואני מתרגש."
היא חיבקה אותו. "שי, זה הכי בסדר, אני רוצה לשמוע את הסיפורים שלך. תמשיך בבקשה."
הוא ליטף את עורפה והמשיך לספר לה על דודי פריינטה הגדול. "הוא היה עומד כאן על החוף כמו נסיך. אני חושב שאין אחת שלא הייתה מתה עליו. יום אחד הבאנו לכאן את רוני, הפצצה של השכונה, עישנו חשיש ודודי נכנס איתה למים. לפני זה הוא התערב איתי כמה זמן יעבור עד שרוני תוריד את החולצה. לא האמנתי לו שיצליח. וואללה, היא הורידה את החולצה תוך חמש דקות, איזו יפה הייתה הרוני הזאת, לא יפה כמוך, אבל יפה עד השמיים. איפה היא עכשיו, מעניין."
היא צחקה בקול, שמחה שחזר לעצמו. "אין יפה כמוני, תיזהר, אה?" והכתה בכף ידה קלות על בטנו. "ולמה דודי פריינטה מת?" שאלה אותו בעדינות.
"דודי מת כשנסע על האופנוע המזדיין של שלומי יופה. הוא לקח את האופנוע של שלומי ועמד איתו ברמזור אדום וחיכה לאור הירוק, והנהג ממול נהג שיכור ופשוט עלה עליו." דמעות נקוו בעיניו, הוא מחה אותן בכף ידו. "דודי מת. ככה זה." הוא השתתק והביט בדיונות הגדולות וברצועת הים. "תגידי, את רואה את הים? לזה קוראים ים של חיים גדולים, שמעת? בשבת היו יושבים פה אבא שלי ואשר, חבר שלו מהעבודה, והם היו משחקים שש־בש, בדיוק כאן מתחת לסוכה של המציל, ומצידם שהעולם יתפוצץ ואין להם כלום חוץ מהשש־בש הזה. וואללה, יעל, אני נמצא כאן בחוף, יחד איתך, ואני נזכר, בחיי."
הם נעמדו על קו החוף, צמודים לפס הרטוב של הים, אדוות הגלים מלטפות את רגליהם. "זה החוף שנולדתי בו, הים שלי כולל הגלים והחול ואפילו הסלעים מסביב. ככה זה ובזה אני מאמין, יש לי בעלות שלמה על הים. נשבע לך." ואז אסף בידו חופן חול ובאיטיות פתח את אגרופו הקמוץ ונתן לחול לזלוג מבעד לאצבעותיו. "את רואה, אפילו החול מקשיב לי."
היא התבוננה בו משתאה. "בחיים לא שמעתי אותך מדבר ככה."
"די לפטפוטים רגשניים. בואי למים." והם קמו וצעדו יחד לתוך הים. "אל תעזוב אותי," לחשה, והוא נצמד אליה בחוזקה, ובדיוק כשהגל חצה אותם הוא עזב את ידיה והיא צעקה, "שי, לא." והוא צחק ואמר לה, "את לא סומכת עליי שאני שומר עלייך? את לא רואה שאני עומד קרוב אלייך? הנה כאן, תראי אותי," ונעמד כך שהמים הגיעו עד חזהו. "תשחי לאט עד אליי, הנה אני עומד. מותק, ככה זה בים, צריך לסמוך על מי שאיתך. בים זה עניין של אמון, פה זה אחד על אחד." היא החלה להניע את ידיה ורגליה בשחיית חזה כשראשה מעל הגלים, עיניה מרוכזות ונשימתה כבדה, והתקרבה אליו.
"אני מפחדת," הוא קרא את שפתיה. "את לא סומכת עליי? הכול יהיה בסדר, אני כאן, ואני אלוף הארץ בשמירה." הוא אחז במותניה ולימד אותה את תנועות השחייה. אצבעותיו דלוקות, מוחשיות, וגופה דבוק לכריות האצבעות. "אומרים שירושלמיות לא יודעות לשחות, בעצם הן לא אוהבות ים, אבל, מותק, אני ראיתי איך נוצצות לך העיניים כשאת פוגשת את הגלים. בטוחה שאת לא מפה, מהשכונה?" הוא לא היה יכול להסיר את עיניו מבגד הים השחור שהחמיא לגופה, העביר את ידיו בעדינות על בטנה.
אתמול הם העבירו את הלילה בחדר הקטן בדירה של מישל, אחרי שעשו אהבה במיטה שבמרפסת מול רעש הים, התנתקו זה מזה ויעל התקפלה כעובר ועיניה שוטטו על פני החדר, שי הצית סיגריה ושאף את העשן פנימה. "נראה לך שעדיין יש מסעדה פתוחה בעיר? את עושה אותי רעב ואני מת לאכול עכשיו שיפוד קבב וטחינה מעל ואת יודעת מה, גם סלט יבוא טוב." היא צחקה ואמרה, "מה יהיה, שי, אנחנו מזדיינים ואתה נשאר רעב כל הזמן. יש לך אותי גם מנה ראשונה, גם עיקרית וגם קינוח." הוא נישק את גבה בעדינות, "מה את אומרת, יעל, הפועל תל אביב תנצח בשבת את הדרבי?" היא הסתובבה אליו ואחזה באשכיו בעדינות. הוא התעוות מכאב ומצחוק. "תגיד, אתה גומר לעשות איתי אהבה ובמקום לומר לי כמה נעים וטוב לך, אתה מדבר איתי על כדורגל ואוכל?" ושלחה את ידה ללטף את לחיו, "אני אוהבת אותך ככה, אדון שי, בדיוק ככה." הם השתתקו, ואז היא הניחה את ראשה צמוד לראשו ואמרה לו, "איך שאתה נוגע בבטן שלי," בעודה לופתת את כף ידו ומלטפת בה את בטנה. "כמו מכשף אתה. מדהים כמה המקום הזה רגיש. פעם קראתי בספר של איזה סופר צ'כי, אני חושבת, שהבטן היא כמו פקעת חוטים סבוכה ורגישה ושם נמצאים החיישנים הכי רגישים, סיסמוגרפים כאלה," צחקה. "ואתה נמשך לשם כאילו שאתה יודע. מכשף," ואחזה בידו בחוזקה שלא יברח. "אף אחד לא נגע לי בבטן ככה, אתה תמיד יודע להעיף אותי," לחשה באוזנו כשעורה צמוד לעורו. שי התרגש מהמילים שאמרה וקירב את ראשו לבטנה ורחרח, וכמו אוחז במכחול של צייר העביר את אצבעו לאורך שדיה ונשף, חש בעורה המצטמרר, נישק את הטבור והעביר את לשונו לאורך הבטן. הוא הרים את ראשו ואמר, "מה אני אעשה כשלא תהיי? אה, יעלי? את עושה לי טיקים בגוף כל הזמן."
עיניה התכווצו בתהייה כמי שאינה מבינה את פשר הריחוק העתידי הזה. "למה שתהיה בלעדיי?" הוא לא ענה, וכששאלה אותו שוב התחמק מתשובה. מאוחר בלילה, כששכבו צמודים, אמרה לו, "פחדתי מהים אבל האמנתי בך. בחיים אל תעזוב אותי."