Bambino 18
גליה מסירה מעליה את שמיכת הפוך ועוזבת בשקט את המיטה. אמצע הלילה עכשיו, מוקדם מכדי להעיר את חגי שישן לצדה. היא גורבת גרבי צמר, שמה עליה חלוק מגבת שספוג בריחות של גוף וסיגריות, ויוצאת מהחדר. היא שולחת מבט חטוף אל דיונות חול ממוסגרות על קיר המסדרון מתחת למנורת לילה שמאירה עליהן באור רך, מציצה אל האפלולית בחדרם של גידי ויאיר וממשיכה אל הסלון. לוקחת מהספה את העיתון של אתמול ומתרחקת.
קר במרפסת השירות, וגליה מהדקת את החלוק אל גופה, פורשת את העיתון על מכונת הכביסה והופכת בדפיו. למרות שאתמול בדקה את עמודי המודעות וביקשה מחגי שגם הוא יסתכל, היא חייבת לחזור ולדפדף בכל העמודים, לחפש את פולה באותיות שחורות. אולי ההודעה נמסרה למערכת העיתון באיחור והודפסה באותיות זעירות בתוך מסגרת דקה ובמקום מרוחק וחבוי מן העין והיא פספסה. אחרי דקות של חיפוש עקר היא מקפלת את דפי העיתון.
מהמדף העליון, לצד חומרי ניקוי וכביסה, היא מורידה ופותחת קופסת נעליים עליה מודפס באדום bambino 18. בין גזרי עיתונים ישנים, מונח נרתיק חום קטן שקיבלה מתנה מיואל כשסיימה את התיכון. היא מוציאה אותו, מריחה את ריח העור, ורק אז פותחת את הרוכסן, וקצות אצבעותיה ממהרות להידחק פנימה, לפגוש ולמולל את חוטי הטבק. בזריזות הן משטחות ומגלגלות אותם אל תוך נייר, והלשון, שדרוכה מרגע פתיחת הקופסה, יוצאת ומלקקת את הקצה. הידוק הקצוות על משטח מכונת הכביסה חותם את מלאכת הכנת הסיגריה. היא מתיישבת על שרפרף, ומדליקה. סיגריה אחת. לא מעשנת אותה ביום, ולא לצד הילדים ולא בחדרי הבית. הסכם לא כתוב בינה ובין חגי: מעשנת שם, כשהדלת אל המטבח סגורה, ורק בלילה.
"יכולת להגיד לי ששינית את דעתך", היא אומרת לאופירה שיוצאת ממונית בפתח בית הקברות שבקריית שאול.
"על מה את מדברת?" אופירה סוקרת את מעט האנשים הפזורים ברחבת הכניסה.
"אני מדברת על המודעה שאמרת שתפרסמי", ושתיהן מצטרפות אל חגי שעומד ליד שרה ויעקב שיושבים עטופים במעילים על הספסל.
"ומה זה כבר היה משנה? מי כבר היה מגיע?"
"אולי מישהו מהמשפחה של זכריה, אולי חברה של השכנה, איך את יכולה להחליט מראש?" וגליה מסובבת את פניה אל חגי ונועצת את ראשה בכתפו. "עכשיו אף אחד לא יודע על הלוויה או השבעה".
"שבעה?" פניה של אופירה מחווירים, "זה לא בתוכנית שלי להישאר כאן שבוע".
"את צודקת", גליה אומרת בגיחוך, "שבוע ביחד זה יותר מדי בשבילנו".
"תראו מי עשה את כל הדרך לכאן, ובלי מודעה בעיתון", אופירה מחייכת כאילו זכתה ביתרון, "מה את אומרת על זה? ריטה הגיעה יחד עם מנהל המחלקה, ועוד שתיים שאני לא בטוחה אם הן שייכות לצוות או לחולים".
"הביאו פרחים", גליה אומרת.
"כן, עושים כבוד לסבתא שלך", וגליה מתבוננת בחבורה שמתקרבת בצעדים אחידים, כאילו היו גוף אחד.
"ואולי גם קצת כבוד לך", היא אומרת לאמה.
"לי? כבוד? נו באמת".
"כן כן. הם עוד צריכים אותך. הם בטח חוששים שעכשיו, שסבתא כבר לא שם, המשלוחים שלך ייפסקו".
"אל תגזימי", אופירה אומרת בביטול ופוסעת אל מנהל המחלקה שלוחץ את ידה, ומוסר לה תנחומים מכל צוות בית החולים.
"חבל, חבל שאין מניין", גליה אומרת לחגי שכף ידו מחזיקה אותה קרוב אליו.
"בבית אמרת שלא איכפת לך אם לא יגידו".
"נכון, אבל עכשיו קצת כן", משפילה את עיניה וחגי בוהה בעגיל הבודד שתלוי על תנוך אוזנה הימנית.
"מתאים לך", ומניע אותו.
לפני שעתיים גליה יצאה מהמקלחת, המגבת הייתה כרוכה על גופה, והיא קירבה את פניה אל המראה, מרטה שערות אחדות שחרגו מגבותיה הדקיקות ומרחה קרם על פניה. מהמגירה שבשידה הוציאה קופסת עץ גדושה בעגילים, התיישבה על קצה המיטה ושפכה את התכולה על שמיכת הפוך, נברה בערימה, בחרה עגיל, ניגשה למראה, ענדה והסירה.
"גליה, מה העניין? זאת לא חגיגה או פרמיירה שאנחנו מוזמנים אליה".
"אני לא בטוחה איזה היא אהבה".
"היא כבר לא תראה אותם, אז תבחרי מה שאת רוצה".
"נכון, אבל היה זוג אחד, אני חושבת שאת אלה עם אבני האקוומרין שהיא אהבה, או שכך היה לי נדמה", וידיה שלוּ עגיל מוארך עליו משובצים שלושה נטיפי אבן תכלת שקופה. "זה היה בביקור אחד כשישבתי לידה..." ולחגי נדמה שעיניה מתאדמות, "ופתאום היא כאילו הסתכלה עלי, וחשבתי שאולי לרגע משהו התעורר בה והיא יודעת שזאת אני... אבל לא", והשתתקה. "היא הסתכלה על העגילים שלי. אני בטוחה. והיד שלה שעזבה את הקלידים לא נשארה תקועה באוויר אלא באה אל העגיל והרעידה אותו". גליה ענדה את העגיל על אוזן ימין וחזרה לחפש את בן־הזוג. "איזה מרגיז, דווקא עכשיו השני נעלם", ואספה את כל התכשיטים חזרה אל תוך הקופסה.
חגי מרים את ראשו, מביט לשמים. העננים חולפים, לא מתעכבים, ופיסות תכולות נחשפות פה ושם. הוא אומר לגליה שסבתא שלה ידעה מתי למות - יום בהיר באמצע החורף, ממש מתנה למלווים שלה.
בתום הטמנת הגופה וכיסוי הבור אופירה מודה לאנשים שטרחו ושהגיעו מרחוק, ובמיוחד היא מודה לאנשי הצוות במחלקה ג' שדאגו לאימא שלה כל השנים כאילו זה היה הבית שלה, והיא מציינת בפני מעגל הנוכחים המצומצם שאמנם סיבת המוות הרפואית היא דלקת ריאות, אבל היא משוכנעת שזה לא הריאות, אלא הלב שחלה אחרי שזכריה עבר למחלקה סיעודית ולא יכול היה לדאוג לה, וריטה מהנהנת בראשה, ואופירה מוסיפה עוד משפט קצר על החיים הלא פשוטים שהיו מנת חלקה של פולה, ושתי הנשים שהגיעו מניחות את הזר, ואחריהם גם יעקב ושרה שמתקרבים ביחד אל פולה, ושרה, שמתקשה להתכופף, מוסרת את הכריזנטמות ליעקב, ואופירה מתכופפת ומרימה שתי אבנים, אחת היא מניחה על התלולית, ואת השנייה על הקבר הצמוד אליו של מרדכי וייסמן, ומתרחקת.
"רגע", גליה עוד עומדת, מוציאה מכיס המכנס נייר מקופל.
"לא ידעתי שיש לך משהו להגיד", אופירה מסתכלת בבתה שפורשת את קפלי הנייר, מביטה בו, ועוצמת את עיניה.
"סבתא יקרה שלי, אני מחבקת אותך. חזק אני מחבקת אותך, ולוקחת אותך אלי. לתמיד".
ופוקחת את עיניה.
כף היד של חגי שמונחת על גבה נעה ברכּוּת אל העורף ועוטפת אותו, וגליה עוד מחזיקה את הנייר, ומבלי משים גורעת ממנו פיסה ועוד פיסה ועוד אחת, והפיסות צונחות להן בשקט על האדמה שמכסה את הגוף המת של פולה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
