מבוא
אם אני לא אוכל להיות עצמי בכתיבתי, אז העבודה שלי תהיה רק שקרים ואחיזת עיניים
(תרגום חופשי מתוך: ה' איבסן, "a letter to Bjornson", 1865)
חודש דצמבר, השעה שבע בבוקר, רועדת מבפנים ומבחוץ אני מתלבשת, מנסה להשתלט על הדמעות המאיימות לפרוץ מעיניי. הגשם הניתך והשמים האפורים נותנים הד למתרחש בתוכי. כל המשפחה מתכנסת על יד הדלת, אסף בני הגדול מניף על כתפיו את התרמיל הגדול שהכנו מבעוד יום. "תנועה שאראה מהיום והלאה בהרבה בקרים", אני חושבת כלא מאמינה, וכולנו יוצאים ללשכת הגיוס.
הבוקר בני הבכור מתגייס לצבא. עמדתי שם עם שאר ההורים בפנים מתוחות. האמהות הסתכלו זו בזו בעיניים אדומות, בהבנה, באחוות אמהות. האבות בפנים חתומות. משפחות־משפחות הצטלמו. חבריו של הבן, מרוגשים מסביב, טפחו לו על השכם בתנועה גברית חזקה. השקט מצמרר, רק קול הכרוז קרא שֵם אחרי שֵם... ניסיתי לסלק ממוחי אסוציאציות חודרניות של שואה. בזה אחר זה עולים הבחורים - הבנים שלנו - על האוטובוס. הרגשתי כאילו קורעים ממני חלק מבשרי, כאילו אני עושה משהו שהוא מעבר ליכולתי, ובעצם לא עושה, ניצבתי שם כסטטיסטית, לא יכולתי לעשות דבר. רק להיות חזקה, להשתיק את הפחדים ולהיפרד מבני בחיוך אמיץ ובברכת הדרך. האוטובוס התרחק, חיבקתי את ילדיי ואישי וכל אחד פנה לדרכו.
כשטיפות הגשם שניתכו על השמשה התערבבו בדמעות שהציפו את פניי ללא שליטה, פתאום הכתה בי ההבנה שהידיעה שיום אחד איאלץ לתת לו ללכת למקום שמסכן את חייו, "הייתה שם בפנים" מהיום שבו נולד, וגרמה למכלול של רגשות שיכולתי לחוש בקיומם אבל לא להעלותם למודע, לכנותם בשמות ולהבין היכן ובאיזה אופן הם השפיעו על אמהותי. מאותו הרגע ידעתי בבהירות שרגע גיוסו של בני ליווה אותי לאורך כל גידולו. קלטתי שנושא הגיוס של הבנים לצבא גורם למערכת רגשית והתנהגותית רחבה שעד כה לא נתתי עליה את הדעת.
אחרי שש שנים חלמתי חלום: בחלום מישהו דחף את בני האמצעי אל תוך כלוב. הוא הושיט את ידיו לקראתי מבין הסורגים; עיניו פעורות לרווחה, מתחנן אליי שלא אתן לזה להתרחש. הקהיתי את לבי, בתחושת אשמה התעלמתי מכאבו ומכאבי ולא הצלתי אותו. חלמתי את החלום שלושה שבועות לפני גיוסו.
שלוש שנים אחר כך הייתי מודעת, אך הידיעה לא הקלה על התחושות. ילדיי הצעירים בני השמונה־עשרה עמדו לפני גיוסם. ידעתי שבתי לא תשרת בתפקיד קרבי ומצאתי את עצמי חושבת על ההזדמנויות החדשות והמעניינות הצפויות לה, אך כשהתבוננתי בצו הגיוס של בני הדמעות שוב זלגו מעיניי. בבוקר כשיצא לגיבוש שאלתי: "מה יהיה?" ענה: "יהיה בסדר אמא". המשכתי כממלמלת לעצמי: "בסדר למי?" והוא ענה בחיוך, "לשנינו".
מהקליניקה למחקר - מהפרט לכלל
במהלך השנים הנושא קיבל הד במפגשים הטיפוליים עם הורים לבנים שחזרו וביטאו קושי לשים גבולות לילדיהם ובעיקר לבניהם. משפט כמו "אני ממש חברה של הבן שלי" הושמע חליפות כביטוי ל"הורות טובה", ולווה בתיאורים של נתינה חומרית מרובה מעבר ליכולתם הכספית של ההורים ובניגוד לשיקול דעתם, תוך השתקת הקול האותנטי ההורי, האמור לכוון למתן גבולות שומרים מאפשרי התפתחות. הדוגמאות מגוונות, החל בהסכמה לקנות נעלי התעמלות יקרות וכלה בקניית רכב לבן על מנת להימנע מקניית אופנוע שהוא דורש. פגשתי אמהות שדיברו בטון מתיילד שנשמע מתחנחן כמבקש למצוא חן בעיני הבנים, אבות שלא העזו להביע בקול רם את חוסר שביעות רצונם ובנים שהגיבו במגוון תגובות מאימוץ התנהגות ילדותית ועד להתרחקות, מסוגרים בתוך עצמם.
כשעימתּי את ההורים עם דינמיקת היחסים הזו הם ביטאו תחושות מלכוד, חוסר נוחות ורגשות אשם. במקרים רבים ייחסו ההורים את קשייהם לעובדה שהבנים עומדים לפני גיוס ולכן קשה להם למנוע מהם את מילוי רצונותיהם, כי "מי יודע מה יקרה". התייחסות זו לוותה בתגובות חרדה ובטון של השלמה וחוסר אונים כמו "אני מתה מפחד מהרגע של הגיוס״, "אני לא רוצה לחשוב על זה" או "ואני קיוויתי שכשהוא ילך לצבא כבר יהיה שלום". אילו תנאים בחברה הישראלית יכולים לייצר מלכוד כזה ביחסי הורים ובנים?
בישראל חל חוק גיוס חובה לצבא בגיל שמונה־עשרה, אך אף על פי שהחוק חל על בנים ובנות כאחד, רק בנים בריאים בגופם ובנפשם מגויסים לחיל קרבי ועלולים לעמוד בסכנת חיים. לכן באופן טבעי תגובות אלו התייחסו לבנים ולא לבנות. נראה שעצם הידיעה של ההורים שבניהם יהיו חייבים להתגייס לצבא וחייהם עלולים לעמוד בסכנה מעמיסה עליהם מטען רגשי שמתערב ומעצב את דפוסי הורותם. הבנה זו פותחת פתח רחב להבנת מכלול התהליכים המתרחשים בין הורים לבנים וביחידה המשפחתית כולה, ולכן יכולה ליצור קווים מאפיינים דומים בארץ, ביחסים שבין הורים לבנים, בדפוסי הגבריות ובהתאמה בדפוסי הנשיות, כלומר דפוסים ייחודיים המאפיינים את החברה הישראלית המשרתת בצבא.
מעניין שאף על פי שמדובר בנושא אקטואלי שיש לו נגיעה בכל בית ומשפחה בישראל, ולכן נראה אינטואיטיבית כל כך מתאים לבדיקה, שאלות אלו לא נחקרו כלל עד היום. אי לכך החלטתי לערוך מחקר ולהיכנס לעובי הקורה.
השאלה שעמדה בבסיס המחקר הייתה: האם תהליכי ההורות לבנים במדינת ישראל מושפעים מהידיעה של ההורים שבנם יגויס בגיל שמונה־עשרה? שאלה זו מפנה את הזרקור אל ההורים - אל תפיסתם, התייחסותם והמקום שידיעה זו תופסת בכל הקשור לילדם, וכן ביחסים בינם לבין עצמם. בעצם מדובר בהשפעה של אירוע עתידי, הנובע ממצב חברתי־פוליטי, על מרקם עדין של יחסים בין־אישיים והשלכותיו על השלבים ההתפתחותיים שהילד עובר מבחינה נפשית.
ממצאי המחקר וההבנות העולות ממנו ברמה האישית, המשפחתית והלאומית מובאים בספר זה. מטרת הספר להתחיל לייצר מרחב חשיבה ודיון במישור האישי הזוגי המשפחתי והחברתי הישראלי, בנושא שהיה עד כה טאבו.
משהו ממחשבותיי לפני תחילת המחקר
רציתי לנסות להגיע באמצעות המחקר לאזורים רגשיים הוריים שאינם מודעים, המוסתרים מאיתנו על ידי מה שפרויד כינה ״מנגנוני הגנה״. אותם מנגנונים שמחד גיסא מאפשרים לנו לחיות בהגינם עלינו מפני הצפה רגשית של מה שקשה לנו מדי לדעת, אך מאידך גיסא, לעתים כה קרובות מקלקלים לנו את איכות החיים בהיותם מסתירים מאיתנו את האופן שבו העבר מכאיב ומעצב באופן מגביל ומפריע את ההווה שלנו ואת עתידנו.
כישראלית ואם לבנים הייתי מודעת לכך שנושא המחקר נוגע בחיי. יש חשיבות ראשונה במעלה להכרת הנגיעה האישית שיש לחוקר במחקר על מנת לוודא שהמישור האישי לא מתערב בחשיבה המחקרית. כך למשל, אלו חלק ממניעיי: רציתי לעשות לאותן הגנות מפריעות כמאמר פרעה, "הבה נתחכמה לו", כשהתכוון להפסיק את ריבויו של עם ישראל על ידי הריגת בניו הבכורים עם לידתם. בעצם רציתי לעשות את המעשה ההפוך, להתחכם לאותה השפעה שיש לעובדה שאנו מגדלים את בנינו לאור חרדה לחייהם למן לידתם. ועד רגע כתיבת הדברים לא ידעתי שאני פה, במאה ה-21, עדיין עסוקה בתוכי בהתמודדות עם פרעה שלפני אלפי שנים.
ופתאום חוזרת אליי תמונת ילדות שכוחה, שלנו כילדים משחקים בחצר הבית המשותף ב"אינדיאנים", וכורתים ברית אחים על ידי חיתוך קל באצבע וערבוב טיפות הדם. ומתוך התמונה שעשרות שנים הייתה טמונה בנבכי זיכרוני, עולה ההבנה שאולי המניע העמוק הדוחף אותי לעסוק במלאכה הוא הרצון לנסות להתיר את הקשרים הסבוכים השוזרים דור עם דור, במצוות זיכרון החרוטה ב"דם עבדיך השפוך" ו"דם עלילות הדם", כשהואשמנו בשתיית דמו של ילד נוצרי, ו"דם עבדיך הקדושים" ו"דם המכבי", הפרח האדום הגדל בארץ ונקרא בשם כל כך קשה וטעון, ודם ודם ודם... ואולי כל המסע הזה נועד כדי לנסות להתיר את הקשרים העבותים המסובכים ומסתבכים אלו באלו ממאות דורות, לעשרות דורות, לשנים האחרונות. כל זאת בתקווה שנוכל להיחלץ מציפורניהם, להפוך לקצת יותר מודעים ולכן לקצת יותר משוחררים לנסות לבנות לנכדינו ולנינינו עתיד שמנחים אותו שמים כחולים במקום "דם ואש ותמרות עשן" .
מהקליניקה - למחקר מהפרט לכלל
על מנת לעמוד במשימה המסובכת פניתי לפסיכואנליזה. דרך ארוכה ומפוארת עברה התיאוריה הפסיכואנליטית, נבנית נדבך על גבי נדבך: מאז פרויד שהחל לגלות את צפונות והשפעות עולמנו הלא מודע על חיינו ואת מקומם המרכזי של הדחפים הבסיסיים כמניעים להתנהגותנו; דרך אנה בתו שפיתחה את הבנת סוגי מנגנוני ההגנה המונעים הצפה בתכנים רגשיים קשים מדי להתמודדות; המשך במלאני קליין שהתמקדה בתפקיד החשוב של האם בהתפתחות הנפשית והתהליכים הרגשיים העוברים על התינוק, וכן זרם "יחסי האובייקט", שסבר שנפשנו מעוצבת על ידי היחסים המוקדמים שאנו יוצרים עם הורינו ושהצורך ביחסים הוא המניע אותנו; ועד לפסיכואנליזה הזוגית והמשפחתית שתופסת תאוצה בשנים אלו ומאפשרת לנו לנתח את הרבדים הלא־מודעים של הקשר הזוגי והמשפחתי.
כשגוף ידע כה מפואר עומד לרשותי הייתי בטוחה שקלה תהיה דרכי. כמה הופתעתי לגלות שעולם המחקר והעולם הפסיכואנליטי שמרו עד כה על פיצול ביניהם, אם מתוך הקושי ההיסטורי שהיה לפרויד עם מערכת ההתקדמות האקדמית של בתי הספר לרפואה באוסטריה ועם האנטישמיות במשרד החינוך האוסטרי, ואם מתוך הקושי להתמודד עם שאלת הוכחת ה"לא־מודע" לפי קריטריונים מדעיים.
נקודת מוצא היוותה לי התפתחות המחקר האיכותני במדעי החברה, המתמקד בסיפורי חיים מתוך העדפה של העמקה במספר מוגבל של נחקרים על פני חישובים סטטיסטיים של מדגם מייצג. נדרשתי לגבש שיטת מחקר פסיכואנליטי שיאפשר התמקדות גם ברמה הלא־מודעת.
לאחר שסיימתי את המחקר יכולתי לזהות השפעות מעצבות שיש לידיעת הגיוס העתידי של הבן על ההורות ועל הזוגיות, ולהבין את ההשלכות כבדות המשקל שיש לכך על תהליך ההתבגרות של הבנים. מרגע זה ואילך היה ניתן ולזהות תהליכים אלו בעיתונות, בספרות, בפוליטיקה ועוד.
מאחר שיש בנושא המחקר עניין לציבור הרחב ולא רק לאנשי מקצוע, ועל מנת להפוך את הספר לקריא נצרכתי לקצר את העבודה המקורית שחלקה הראשון משתרע על פני שלוש מאות וחמישים עמודים. עם זאת השארתי את סיפורי ההורים באופן שמאפשר עמם מגע כמעט בלתי אמצעי.
משמעות מילים מסוימות בשפה הפסיכואנליטית שונה מעט מממשמעותם בשפת הדיבור היומיומית. לכן מונחים מסוימים שאשתמש בהם, כגון פנטזיה, אהבה/משיכה אסורה, משאלה למות הבן וכיו"ב, המתייחסים לנבכי הנפש שאינם מודעים, עלולים להעביר את המסר המוטעה שתהליכים אלו מתארים מציאות נפשית אסורה. למשל: בטעות ניתן להסיק מתיאור אהבת האם לבנה כ"משיכה אסורה" שיש משהו שאינו לגיטימי באהבת האם לבניה, כפי שעלתה מתוך דברי האמהות. או לחלופין, את הזיהוי של משאלות אבהיות למות הבן כלגיטימציה לרגשות אלימים של אבות כלפי בניהם מחד גיסא או מרצון לרצח במציאות מאידך גיסא. מובן שזאת לא הכוונה. המונחים הפסיכואנליטיים מתארים באופן סמלי תהליכים רגשיים שכאמור בדרך כלל אינם מודעים, מרחב נפשי שבו מותר לכל רגש להיות שהוא שונה לחלוטין מהמישור המודע. כל התייחסות אחרת מעוותת את משמעותה של ההבנה הפסיכואנליטית.
