מבוא
תרבות יהודית
המושג "תרבות" מקפל בתוכו מגוון משמעויות. לא אחת כאשר אנו חושבים על מושג זה עולות מילים שרבות מהן קשורות לעולם היצירה: תיאטרון וקולנוע, ספרות, שירה, פסלים, ציורים וכדומה. ובדומה לכך, כאשר אנו חושבים על דמויות מפתח בעולם האומנות, "אנשי תרבות", עולות על פי רוב דמויות של סופרים, ציירים, שחקני תיאטרון ומשוררים. אבל מה קורה למושג תרבות שעה שמוסיפים לו את המילה "יהדות" בצידו, ויוצרים את המושג "תרבות יהודית"? פעמים רבות מתחולל היפוך גמור ביחס למושג תרבות. והמושג הרחב, הצבעוני, התוסס, פורץ הגבולות, העכשווי והעשיר בכישרונות נעשה בבת אחת למושג חד־ממדי הבא לידי ביטוי בעיקר בארון הספרים היהודי, כאמרתו של רבי סעדיה גאון בספרו אמונות ודעות: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".
אמנם ברבות השנים הלכו והתרחבו אופקיה של "תרבות יהודית" זו, במובנה הצר, ואל ארון הספרים שכלל בעיקר ספרי הלכה ומנהג, פרשנות המקרא ופרשנות התלמוד הלכו והתווספו יצירות רבות: שירה עברית חדשה, סיפורים קצרים וארוכים ומאמרי דעה לבלי סוף, הממלאים את הארץ מים עד ים, וכדומה. ובכל זאת, הספר והמילה הכתובה המשיכו לזכות למקום מרכזי ב"תרבות היהודית", עד כדי כך שלא אחת "ארון הספרים היהודי" ו"התרבות היהודית" כמוהן כמילים נרדפות.
ואכן, לאורך מאות שנים מקומן של כל האומנויות האחרות, גם אלו שכבר הצליחו למצוא להן מקום בדברי הימים של עם ישראל, היה כה מצומצם עד שהן כבטלות בשישים ביחס לספרות הכתובה.
ואפילו בימינו אנו, כאשר קמים מוסדות חופשיים המבקשים לבנות ולהבנות זהות יהודית, אשר יכולים לבחור ולעצב את דרכם מבלי שהם מחויבים לכאורה למסורת כזו או אחרת, הרי שמקומה של הספרות הכתובה בלימוד וביצירה תופסת מקום נכבד. רק החינוך החברתי וההתנדבות משתווים אליה, אך ודאי שלא "תרבות יהודית" במובנה הרחב של המילה, במובן של תרבות על כל גווניה אשר מעמידה במרכז לא רק את ארון הספרים היהודי אלא גם את האומנות היהודית על גווניה השונים.
לא ניתן לבטל את המאמצים שנעשו במהלך 150 השנים האחרונות להרחיב את גבולותיו של המושג "תרבות יהודית". אפשר כמובן להזכיר את הקמתו של בית הספר לאומנויות "בצלאל" על ידי בוריס ש"ץ. יצירות ומחקרים נוספים נכתבו במרוצת הדורות, אשר מלבד החידוש האומנותי או המחקרי שלהם, הם נשאו לא אחת את הבשורה לפיה ה"תרבות היהודית" אינה מתחילה ונגמרת בספרות הכתובה, אלא שאופקיה האומנותיים רחבים הרבה יותר. אך יחד עם זאת, רעיונות אלו נותרו בשולי הזהות היהודית, והותירו את ה"יהדות" לחוד ואת ה"תרבות" לחוד, כך ש"התרבות היהודית" במובנה הזהותי והחינוכי נותרה ככזאת הסובבת סביב עולם הספר, ואילו "התרבות" שצמחה על ידי יהודים ומתוך היהדות נותרה כתרבות שאינה בהכרח עומדת בליבת הלימוד והעשייה של מערכות החינוך ובתי המדרשות המגוונים, שייסדו את מכונם על העמקת הזהות היהודית - תהא אשר תהא. אלה הותירו את התרבות במובנה הרחב רק כקישוט בעלמא ולא כתוכן המרכזי, בדומה לאותם פיתוחי חותם שנעשו בתשמישי הקדושה שפיארו את אותם חפצים אך נותרו בשולי הדברים אל מול תשמישי הקדושה עצמם.
מטרתו של ספר זה להפוך את השיח האומנותי לחלק מרכזי מהשיח הערכי, החינוכי והזהותי. בכך הוא מבקש ללכת אל מעבר לשדות האומנות ואף מעבר למחוזות המחקר האומנותי. הוא מבקש להפוך את האומנות ואת השיח סביב האומנות לשיח מרכזי בבית המדרש, לאבן יסוד משמעותית בתוך עולם הזהות שבו איש ואישה, מבוגרים וצעירים, בונים, מפרקים ומרכיבים מחדש את זהותם היהודית - על גווניה השונים.
אומנות יהודית - קולות חדשים בבית המדרש
הרחבת השורות של המונח "תרבות יהודית" אינה נחתמת באמירה העקרונית על דבר משמעותו של המושג "תרבות יהודית", אלא היא למעשה פותחת את שערי בית המדרש למגוון דמויות ולמגוון קולות שאחרת לא היו יכולים למצוא את דרכם אל בית המדרש, אל חיי העיון והמחשבה ואל השיח הישיר הדן בסוגיות היסוד של הזהות ושל יסודות המחשבה של האדם.
פתיחת שערי בית המדרש היא כפולה, הן בהפניית המבט אל העבר והן בנשיאת העיניים אל העתיד. בהיבט ההיסטורי הרי שצירופם של האומנים היהודים אל בית המדרש מאפשרת להביא קולות שעל פי רוב לא נשמעו מבין הספרים הכתובים - הן במובן הראשוני ביותר של דמויות ועמדות שלא בהכרח משתקפות מהספרות הכתובה, שהייתה לאורך שנים ארוכות רבנית בעיקרה, והן במובן העמוק של חיים יהודיים, אשר מעצם היותם סובבים סביב האומנות מביאים עמם פתיחות מסוג אחר אל העולם התרבותי הרחב. מלאכת הציור, החל מהפקת הצבע, דרך לימוד השימוש בכלים שונים ועד להעמדת קומפוזיציה או יצירת פרספקטיבה, נלמדה במחוזות שאינם מחוזותיה של המסורת היהודית. וממילא חייהם של רבים מהאומנים היו מלכתחילה בעלי ריבוד ומורכבות אחרת מזו של יהודים רבים אחרים, ודאי שונים משל רבנים רבים, שלא עירבו בזהותם צבעים וסגנונות שונים מעין אלה.
בהיבט העכשווי, השימוש בשפה האומנותית מרחיב את שורות בית המדרש בכך ששפה זו מזמינה גם אנשים רבים שאינם בהכרח אמונים על שפת המקורות להצטרף אל הדיאלוג ואל החיפוש, אל הבירור והשיחה הזהותית: הן אנשים שהאינטליגנציה הדומיננטית שלהם אינה בהכרח זו הלשונית־מילולית, והן אנשים שלא גדלו על ברכי ארון הספרים היהודי והם אינם מבינים את פשר מילותיו. השפה האומנותית נגישה עבורם, היא מאפשרת להם לעמוד כשווים אל מול הרעיונות והרגשות שמעוררים בהם ציורים כאלה ואחרים, מבלי שהם צריכים לחוש שישנם פערים שעליהם לגשר מעליהם כדי להצטרף אל השיח. האומנות שובה לב וקוסמת לרבים יותר מאשר מדרש או מאמר, ועל כן בכוחה למשוך את ליבם של רבים להצטרף אל מעגל הלומדים והלומדות, התרים והתרות, היוצרים והיוצרות - הבונים יחד ולחוד את זהותם.
מהמחקר האומנותי אל המדרש האומנותי
תהום עמוקה מפרידה בין קהילת החוקרים לבין קהילת הלומדים בבתי המדרש להתחדשות יהודית ולהוגים פוסט־מודרניים בדבר שאלת היחס בין הלומדים או החוקרים לבין מושא הלמידה. מטרתו העליונה של המחקר היא לנסות לחשוף את העבר, לגלות את אשר היה, את ההתרחשות שעומדת ברקע ליצירת התמונה, את ההשפעה התרבותית שהובילה אליה ואת הרעיונות שליוו את האומן עצמו בעת היצירה.
בין אם תהליך המחקר נעשה בגישה האיקונוגרפית, המבקשת לפענח את הסמלים והמוטיבים שבחר האמן לצייר, ובאמצעותם לבאר את "הסיפור" שסיפר האמן בציורו, ובין אם תהליך המחקר נעשה בגישה האיקונולוגית, שמרחיבה את החקירה גם אל עבר התפתחויות היסטוריות, סוציולוגיות ואנתרפולוגיות שעומדות ברקע הציור - הרי שהמגמה היא לחשוף את העבר, להוציא מתוך האפלה תמונה בהירה של חיי האומן ובני קהילתו בימים עברו.
לעומת זאת, קהילת לומדי בתי המדרש להתחדשות יהודית והוגים בני זמננו מפנים את מבטם אל ההווה והעתיד. הם אינם עוסקים בטקסט או ביצירה כדי לפענח את עמדותיו של מאן דהו. העיסוק ביצירה ובטקסט מהווה עבורם התבוננות בתפיסת עולמם שלהם, או השראה לכיוון חשיבה חדש. את הפניית המבט מן העבר אל ההווה בהקשר זה של הפרשנות האומנותית היטיבה לתאר ענת חן:
החשיבה הפוסט־מודרנית פיתחה גישה פרשנית אחרת המכונה "גישת מות המחבר". גישה זו משחררת את הצופה מהשאלה מה הייתה כוונת המחבר ומאלצת אותו לחפש את התשובה בתוך עצמו, בידע הקיים בו על אודות העולם, ובאופן עצמאי לאמץ פרשנות הנשענת על היגיון בריא. בגישה זו ניתן להשליך על התמונה מסרים רלוונטיים לצופה בלי להזדקק לשאלה אם הם הונחו שם על ידי האמן או לא. בעוד שהגישה האיקונוגרפית והגישה האיקונולוגית כובלות את הצופה לספרי ההיסטוריה והדת, גישת מות המחבר משחררת אותו מהם, אך מחייבת אותו להתבוננות פנימית עמוקה יותר ומטילה עליו את האחריות הבלעדית להבנה.1
החסרונות של כל אחת מהגישות ניכרים לעין: חסרונה הגדול של הגישה המחקרית נעוץ בניסיון היומרני לשחזר את העבר ולדעת מה הרגישו וחשבו בני אדם במקום ובזמן מרוחק כל כך ממציאות החיים שלנו. ניסיון כזה משקף גישה לא־אתית שבה האחר אינו אלא אובייקט, וכשם שניתן לחבר מחדש שברי פסיפס שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, כך ניתן לחבר את פסיפס האישיות והמחשבה של האחר לכדי תמונה שלמה וברורה שחושפת את כוונתו ומגמתו ביצירה שיצר.
הכלים המחקריים, גם המשוכללים והטובים ביותר, אינם מסוגלים בהכרח לענות על השאלות הגדולות שמתעוררות מעיון בציורים, מכיוון שהתשובות לשאלות הללו חומקות מהעיון המחקרי. כפי שיוצג לאורך הספר כמה וכמה פעמים, גם אם צועדים בדרך המחקר, הרי שלא כל השאלות נפתרות, ובסופו של דבר עומדים מול צומת דרכים: להמשיך לנסות לחפש פתרונות בכלים המחקריים, ואם הדבר יעלה חרס בידינו נעזוב את היצירה במנוחה, או להפנות את המבט מההיסטורי אל העכשווי, מהחיצוני אל הפנימי, מהמחקר אל המדרש, ולמעשה לחשוף שכל מגמתו של המחקר הייתה לעזור לנו להבנות רעיון שלם ומקיף הנובע מהעיון ביצירה זו או אחרת. ובפרפרזה על דבריו של סרן קירקגור, יהיה עלינו לומר שהמדרש מתחיל לפעול בדיוק היכן שהחקירה מפסקת.2
מן העבר השני, חסרונה הגדול של גישת "מות המחבר" הוא שאף בגישה זו האדם עשוי לשקוע בעצמו ולהפוך את האחר למושא בהכרתו; שכן, השימוש בדבריו של האחר רק כדי להציג את דבריי שלי הופך למעשה את האחר מסובייקט לאובייקט, לקרדום לחפור בו ותו לא.
כאשר הבחירה ללכת בעקבותיו של האחר, להטות אוזן כדי לשמוע את הרהורי ליבו, אף אם אנו יודעים שהיא לעולם לא תוכל להתמשש במלואה, הרי שהיא עצמה שומרת על האדם מלשקוע בעצמו, ואולי פותחת את צוהר שממנו יוכל האדם להתחיל להצמיח רעיון חדש, שעד לאותה העת לא החזיק בו.
החופש הפרשני המוחלט לכאורה שנובע מגישת "מות המחבר" הוא חיסרון נוסף שלה. לא ניתן למדוד, להעריך או להשוות בין פרשנות אחת לפרשנות אחרת, ובמקום שריבוי הקולות שנוצר סביב היצירות יהיה ריבוי קולות עמוק, המשקף מהלך מחשבתי ארוך וממושך ותהליך זהותי מורכב ומרובד, הוא הופך להיות שיח רדוד אשר כל האפשרויות בו שוות ועל כן אין טעם לאמת ולעמת אותן זו עם זו, אין טעם להעמיק בהן. כך השיח הופך פעמים רבות לשיח אסוציאטיבי שאין בכוחו לעזור לשותפים בו לבנות מתוכו את זהותם, את תפיסת עולמם, או את אורחות חייהם.
במובן הזה, דווקא דרך המחקר שלכאורה אינה עוסקת בזהותו של הקורא־הפרשן, בכוחה להוביל לתהליך עמוק ומשמעותי שבו האדם בסופו של יום מעמיק את התבוננותו בחייו שלו עצמו, ובונה קומה חדשה במחשבתו או בזהותו, על בסיס העיון הממושך ביצירה כזו או אחרת. שכן היא מאפשרת לראות תמונה רחבה של הדברים, תוך כדי השוואה בין יצירות שונות או מתוך היכרות עם הרקע של היוצר או התקופה שבה נוצרה היצירה. אלה מקבילים להקשר של הטקסט, שטוב להכיר ולדעת אותו, לא רק מתוך הגישה המחפשת אחר הפרשנות האחת והיחידה של הטקסט, אלא גם כדי ליצור מדרש פרשני בעל אופקים רחבים והקשרים רבים. ואולם מכיוון שאין זו מגמתה העיקרית של דרך המחקר היא לעיתים מתעלמת מהפרשנות האישית או משאירה אותה בקרן זווית, דבר שעשוי להתאזן כאשר הקריאה הדרשנית של גישת "מות המחבר" מונחת ביסודו של המסע הפרשני, הכולל בחלקים שונים שלו גם עיסוק ביצירה וביוצרה.
גישתו של ספר זה מבקשת ליהנות מיתרונותיה של כל אחת מהגישות, וכך לנסות לצמצם את חסרונותיהן דווקא באמצעות חיבור ביניהן: מחד גיסא, נקודת המוצא העקרונית של כל אחד מהמסעות הפרשניים בספר זה נובעת מהגישה הפוסט־מודרנית אשר לפיה בסופו של יום המפגש עם טקסט או עם יצירה מוביל את האדם אל הפרשנות שלו ולא אל חשיפת פרשנותו של האחר. עניין זה נובע, כאמור, מכמה סיבות. ראשית, כך המסע טומן בחובו משמעות רבה - שכן סוף כל סוף הופכים הרעיונות האינטלקטואלים לדרך חיים, לתפיסת עולם של ממש, או בפרפרזה על הפתגם המסור מפיו של רבי נחמן מברסלב - "נעשות התורות לתפילות". שנית, כך נשמר המתח בין האדם והאחר, והאחר אינו הופך למושא בהכרה בלבד, לאובייקט, אלא שומר על היותו אחר, ושלישית, לא אחת רק כך יוכל המסע להגיע ליעדו.
ומאידך גיסא, המסע הפרשני מורכב מרבדים רבים של מחקר האומנות: היכרות רחבת היקף עם תולדות האומנות, חשיפה לעולם רחב של יצירות שאינו מוכר, השוואה בין יצירות וניתוח מדוקדק שלהן, וכן היכרות עם הרקע ההיסטורי, האנתרופולוגי והאומנותי של היוצרים ושל היצירות. כאשר בעיניי, כוחם של הכלים המחקריים הללו יפה וחשוב לא רק לעולם המחקר, אלא גם ליצירתה של הפרשנות: הן משום שבאמצעות המחקר, התר אחר העבר, אחר ההיסטוריה, אחר האחר, אני מבקש לטעון שהאדם יכול להגיע אל עומק מחשבתו שלו, הן משום שכך נשמרת הקריאה האישית מפני התאהבות בבבואתה, והיא שומרת על פניו של האחר לבל יהפכו לחסרי משמעות; והן משום שהידע המחקרי והשאלות שנותרות בסופו של המסע פתוחות מאפשרים גם לאלו שאינם מסכימים עם פרשנות זו או אחרת ללכת אל מעבר למחקר, להאזין לרעיונות שצומחים דווקא בין הסדקים שנפערים בפרשנות המחקרית.
***
"שמי הוא שם תורמיי...", כך כתב יהודה עמיחי בשירו "כל הדורות שלפני"; על הספר שלפניכם חתום אמנם שמי, אך חשוב להזכיר את שמם של כמה מ"תורמיי" - שאלמלא הם לא היה עולה בידי לכתוב ספר מעין זה:
חברתי לחיים, מרים, אשר מזה שנים ארוכות זכיתי שתהיה לי לאישה, שהשיחה והלימוד עמה מהווים עבורי מעיין מים חיים אשר מכוחו אני שואב את כוח יצירתי.
אימי היקרה שטמנה בי את זרעי האהבה לאומנות, ואפשרה לי במשך שנים ארוכות לפתח את החיבה הגדולה לאומנות, גם בשעה שזו באה על חשבון דברים אחרים.
אבי מורי, שפתח בפניי את שערי הלימוד בנושאים רבים ובכלל זה גם במשמעויות הרחבות שניתן למצוא ביצירות אומנות יהודיות שנוצרו לאורך שנות ההיסטוריה של העם היהודי. כתיבת דרשת בר המצווה יחד איתו בנושא זה הייתה במידה רבה רמז מטרים להתפתחותו של ספר זה.
סבתי, אביבה גרין, שספר זה מוקדש לה, שהייתה ועודנה דוגמה חיה לאומנות יהודית חיה ונושמת, שהיוותה עבורי לאורך השנים דוגמה לחיים יהודיים פתוחים ורחבים המלאים בססגוניות.
סבי, שלמה שטרנברג, אשר ספר זה מוקדש גם לו, שבדמותו התקשרו יחד בקשר בל יינתק עומק המחשבה והחוכמה ורוחב הדעת בעולמה של תורה.
ולשניהם יחד, על החיבור הייחודי הזה בין העולמות המקבילים: בין חיי היצירה האומנותיים ששבו את ליבה של סבתי במנהטן, לצד עולם התורה שעל ברכיו התחנך סבי ברחובות הסמוכים; בין המבט רחב האופקים הנשקף מהמשרד במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת הרווארד לבין ארון הספרים היהודי שניצב באותו המשרד ממש; בין האהבה של סבתי לחופש האומנותי לאהבה של סבי לחיי העיון; בין ניו־יורק לירושלים; בין קודש לחול; בין ישראל לעמים - כל אלו מהווים עבורי תל־אור שלאורו אני יכול לבנות את זהותי המרובדת וליצור את יצירתי שלי, שאף היא מבקשת לחבר בין עולמות.
נוסף לכל אלו אני מבקש להודות לרשת מיתרים ולעומדים בראשה: הרב מיכאל מלכיאור וד"ר רנית בודאי־היימן על הבית החם והאהוב שהיה לי כבית שני בשנים האחרונות, על הזכות שניתנה לי לקחת חלק בפיתוח הפדגוגיה הייחודית של הרשת ותוכניות הלימוד הרבות שכתבנו לאורה, וכמובן על העידוד והתמיכה בהוצאתו של ספר זה לאור.
אני מבקש להודות גם לחברים ובני משפחה רבים שקראו חלקים שונים מהספר בשלבים שונים של כתיבתו, ותודתי נתונה לכל אחת ואחד מהם על העצות וההערות הטובות. תודה מיוחדת שמורה לפרופ' אלישבע רבל־נהר על קריאת כתב היד בדקדקנות, ועל הערותיה הטובות והמחכימות שסייעו לי להוציא תחת ידי דבר נאה ומתקבל.
***
כל אחד מפרקי הספר עוסק במועד אחד מלוח השנה העברי.
החגים מסודרים על פי לוח השנה העברי הקדום, כך שהחג הראשון הוא חג הפסח, וחותם את הספר חג הפורים.
זאת כדי לחלוק כבוד להגדה של פסח, שלאורך הדורות הייתה לספר העברי המאויר ביותר. למעשה, בתקופה שבה לא התקיימה סדנה מסודרת לאומנים היהודים ואלו אף הודרו מן הסדנאות, הייתה זו ההגדה של פסח ששימשה עבורם סדנה יהודית ססגונית וצבעונית, ואפשרה לאומנים היהודים לבטא את כישרונם ואת רוחם היוצרת.
