פתח דבר
בספר זה אבקש לעסוק בהגותו המקראית של מרטין בובר אשר פעמים, כך נדמה, נדחקה לקרן זווית אל מול מגוון תחומי הדעת שעסק בהם. לצד ההיבט הערכי שבעבודותיו אעמוד על מאפייניה של המתודה המדעית־אינטואיטיבית שפיתח בובר בנוגע לכתבי המקרא. כמו כן, מצאתי לנכון להאיר את פועלו הרחב של בובר בתחום המקרא בזיקה לתחום ההגשמה הציונית, שכן הדיאלוג בין שני תחומים אלו מלמד על ייחודיות תורתו הדיאלוגית במבחן החיים.
יש לציין שמאז תחילת המאה ה-21 זוכה הגותו של מרטין בובר לעדנה מיוחדת יחד עם תופעות שונות המתכנסות תחת הגג הפוסטמודרני. הגותו היא מקור השראה לנתיבי יצירה וחיים המבקשים אחר דיאלוג מחודש עם העולם הרוחני והחוויה הדתית בשילוב תשומת לב ממשית להקשר הקיומי והחברתי. שנות חייו של בובר (1878-1965) משרטטות את גבולות שדה יצירתו הפורייה והרב־תחומית מסוף המאה ה-19, ולאורך יותר משישה עשורים סוערים ומרתקים של המאה ה-20. לצד איכותה האקדמית והתיאורטית של הגותו היא מתייחדת, בין השאר, בהתכוונותה לאירועי השעה אגב התמקדות בנקודת המוצא הקיומית־אישית ובחינת זיקתה למעגלי השייכות והזהות התרבותיים־לאומיים.1 על החוט המקשר בין שני התחומים, המקראי והציוני, אגב התמקדות בהשפעת הגותו על חייו האישיים ובכלל זה גם על דבקותו ברעיון ההגשמה הציונית, הרחבתי בעבודת הדוקטורט שלי, שסללה נתיבים מרכזיים לכתיבתו של הספר הנוכחי.2
בספר זה אתמקד בדיאלוג בין שני תחומים אלו כפי שהוא מתבטא בכתביו ובמחקריו במקרא. הפרק הראשון יתמקד בזיקה של בובר למקרא, בהתייחס לעובדה שעבודותיו הראשונות על החסידות (1906-1908), שפרסמו אותו ברבים כהוגה העוסק במקורות האמונה היהודיים, הקדימו את פרסומיו המקראיים, ולמעשה על בסיסן פיתח את המתודה המדעית־אינטואיטיבית בקריאת המקרא וחקירתו. במתודה שפיתח שילב בובר בין דפוסים ועקרונות פילולוגיים־היסטוריים שאפיינו את ביקורת המקרא בתקופתו לבין יסודות התנסותיים־אינטואיטיביים. בובר ניסה להנהיר עדויות חיים מההיסטוריה הקדומה של עם ישראל המבקשות אחר ייעוד לאומי שקשור לאתגר ההגשמה של האידיאה האמונית המזוהה עם רעיון הברית ומלכות שמיים. תורת הנביאים, המזדקקת בקריאתו את עדויות הזיכרון הקולקטיבי שבמקרא, היא זו שמבשרת לאדם היחיד ולעם כי מבחן החיים המשמעותיים הוא המבחן הקשור לפתחון הלב להכרה בנוכחותו של דיאלוג קיומי־רליגיוזי אגב ניסיון ממשי להגשימו במינימום עוול אפשרי בחיים החברתיים.
הפרק השני בוחן את הדיאלוג הגלוי והסמוי המתקיים בין ספרו ההגותי המפורסם ביותר של בובר, אני ואתה (1923), לבין המקרא. ספר זה התפרסם לאחר עבודותיו הראשונות על החסידות ופרסום שמונת נאומיו ומאמריו על היהדות ולפני התמקדותו במקרא, הן במפעל תרגומו לגרמנית עם פרנץ רוזנצוויג והן במאמריו ובספריו ההגותיים והמחקריים. בפרק זה תתבהר דרך התגלגלותם של יסודות מקראיים לכתיבתו הייחודית באני ואתה, גם כשזו ביקשה ברובד הגלוי לחרוג מהשיח הפרטיקולרי־יהודי אל השיח האוניברסלי־רליגיוזי שאפיין את מדע הדתות בתקופתו. כך גם יתגלה שהמקרא היה מקור השראה הן מבחינה סגנונית והן מבחינה רעיונית לכתיבתו היצירתית באני ואתה, בניסיונו להצביע על נוכחותו של היסוד האלוהי הנסתר בהוויה.
הפרק השלישי מעיד על שלב השיא של יצירתו, הרואה בעבודתו המקראית בשוֹרה גם מעבר לשיג ושיח הפְּנים מדעי, בהיותה מקור השראה רליגיוזי כתורת חיים לאומית. להשקפתו של בובר, קריאתו את המקרא נדרשת לניסיונה של התנועה הציונית להגשים את דרך הקודש הנבואית־מקראית המזוהה עם תפיסת הברית ומלכות שמיים. אצל בובר, צידוק קיומו של היהודי המודרני כרוך בזיהוי היסוד הדיאלוגי כיסוד אמוני בתרבות היהודית לדורותיה, ומכאן גם בשוֹרתו לדיאלוג המשלב בין פוליטיקה למוסר כתנאי הכרחי לתחייתה הרוחנית של הציונות. לדבריו, התחדשות החיים בציון נושאת עמה תביעה מוסרית להגשים את תעודת הנביאים במשמעותה הדיאלוגית, הכוללת בשורה אוניברסלית כמענה של ממש למשבר הקיומי של האדם המודרני. בשורת ההומניזם המאמין, כפי שנלמד מהמקרא, דורשת לחשוף את האל ואת חיי הרוח במציאות החיים בארץ, ויש בה אמת רוחנית הראויה להגשמה לכל תרבות באשר היא.
לבסוף, באחרית הדבר אבקש לקשר בין הממצאים האידיאיים־היסטוריים, כפי שמראה קריאתו של בובר את המקרא וזיקתה להגשמה הציונית, לבין קריאתי האישית־קיומית שלי כיום, יותר מיובל שנים מאז פטירתו. אנוע מנקודת המבט החיצונית והמרוחקת המתחייבת במחקר לנקודת מבט פנימית ומעורבת הבוחנת את שאלת הזהות וההתחדשות היהודית בישראל אל מול קריאת הכיוון הקיומית־רוחנית שאליה מצביע בובר בכתביו.
בהתחשב בכך שהספרות על בובר היא רבה ביותר, הובאו בביביליוגרפיה המצויה בספר זה רק ספריו של בובר, לצד האזכורים בהערות השוליים המתחייבים מהקשר הדברים.
