צופן משיח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צופן משיח
הוספה למועדפים
4 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    תקציר

    בסוף שנות הארבעים לחייה יצאה גלית אביה בן טובאל למסע אישי מרתק, המחבר בצורה מדהימה בין יציאת המצרים האישית שלה לבין סיפור יציאת המצרים המקראית, אך לא באופן שאנחנו מכירים.
    במהלך המסע האישי שלה היא מממשת סוף-סוף את אותו חלום ישן שליווה אותה במשך שנות ילדותה ובתחילת הקריירה המקצועית הראשונה שלה – לגלות מה קרה בסיפור יציאת מצרים המקראי – אותו חלום שסחף אותה לקריירה הראשונה שלה, שזנחה, כדוקטור לאגיפטולוגיה.
    סיפורה האישי של גלית, המובא באופן אותנטי וחי בתמלול הקלטות, שבהן דיברה אל דמות מסקרנת במיוחד שנחשפת במהלך הסיפור, נשזר באופן מופלא בים התגליות החדשות והמסעירות שהיא חושפת במהלך המסע. היציאה האישית שלה לחירות מובילה אותה לגלות את התשובות המחקריות שחיפשה תמיד: "מה קרה למשה?" "איפה הר סיני?" "לאן התגלגל ארון הברית?" וגילויים מסעירים נוספים. מומחיותה הבלשנית מסייעת לה לגלות מערכת הצפנה חדשה בספר שמות, השופכת אור חדש על הסיפור, ומובילה את הקורא לתיאוריה מסעירה ומפתיעה, נוכח סוגיות רבות הקשורות לסיפורי התנ"ך: מה באמת התרחש ביציאת מצרים, מה פשר המאבק בין אלוהי השמש לאלוהי הירח, סוד העיבור וסוד הגאולה, מנהגי היהדות וגם שאלת השאלות – מי הוא אלוהים?
    חקירת סיפור יציאת מצרים של גלית בן טובאל, לא רק שמובילה לתובנות חדשות ולמהפכות ביחס לסיפור המקראי המוכר לכאורה, אלא גם הופכת לסיפור רלוונטי מאין כמותו להבנת המציאות של ימינו, על הכוחות הפועלים בה, ומנגד, להבנת העצמי וגילוי כוח האהבה הפנימי ככוח מניע, משנה מציאות.
     
    "צופן משיח", ספר ראשון בסדרה, הוא ספרה הראשון של גלית בן טובאל, דוקטור לאגיפטולוגיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, חוקרת התרבות המצרית הקדומה ושפתה, יועצת ארגונית בחברות הייטק, ומרצה למנהיגות והתנהגות ארגונית במרכז הבינתחומי בהרצליה. 
    כתובת האתר בעברית: צופןמשיח.קום     כתובת האתר באנגלית: oneness.site

    פרק ראשון

    13.1.2019
    13:25
     
    כשהייתי ילדה היה לי המון דמיון. אמרו עליי שאני חיה בעולם של פנטזיות. הייתי מספרת דברים על אנשים שמי שהיה סביבי חשב שהם אינם נכונים, אבל בשבילי הם היו הכי נכונים בעולם. 
    אני זוכרת את עצמי הרבה לבד. מסתכלת על העולם, מסתכלת על אנשים, וגם על צמחים, עצים וחיות, ומשתעשעת בזה שלכל אחד מהם יש סיפור. אהבתי להסתכל על אנשים, על איך שהם נראים, ואז, כבמטה קסם, הסיפור היה מגיע. לכל אחד מהאנשים שהייתי פוגשת הייתי בונה סיפור. 
    איך זה היה קורה? 
    אני זוכרת שהיה בוקע ממני איזה קול שהיה חבוי באחד האיברים שלי בגוף, שהיה מגיח פתאום כאילו העירו אותו משנתו והיה מראה לי דברים שאני לא רואה. הוא היה אומר לי, שימי לב לפרט הזה ושימי לב לפרט הזה, ואחרי שאספתי את כל הפרטים, הוא היה שואל אותי מה יוצא. ואז זה היה מגיע, הסיפור האישי של כל מי שהייתי פוגשת. 
    לכל מה שהעיניים שלי ראו היה סיפור.
    לפעמים הייתי מספרת את זה לאימא שלי, והיא הייתה אומרת לי, מאיפה את ממציאה את זה? מה את בכלל יודעת? את לא מכירה אותם בכלל. תפסיקי לשקר כל הזמן.
    אתה רוצה דוגמה? הנה אחת:
    אני זוכרת את עצמי בגיל 11, בבית ספר יסודי בירושלים. הייתה לנו ילדה בכיתה שכל הזמן לבשה את אותה חולצה ואת אותם מכנסיים. זה היה מעסיק אותי מאוד. בכל ערב לפני השינה הייתי שואלת את עצמי, מעניין אם מחר היא תגיע גם באותם חולצה ומכנסיים, וכך יום אחרי יום, הילדה הגיעה באותם בגדים. נדהמתי לראות שאני היחידה ששמה לב לתופעה הזאת בכיתה. הלוא היה ברור לי שהילדה ענייה ושאין לה כסף לקנות בגדים חדשים, ובראש שלי אמרתי, מסכנה... אין לה... יום אחד שבתי הביתה מבית הספר ואמרתי לאימא שלי שבית הספר מארגן איסוף בגדים לילדה הזאת. אימא שלי התחילה לאסוף את כל הבגדים הלא נחוצים שלנו בסל גדול ומיקמה אותו ליד מכונת הכביסה. בכל יום שאלה אותי מתי למסור אותם לילדה, ואני אמרתי, “עוד לא אימא... עוד לא...״, וחיכיתי לזמן המתאים. ואז, יום אחד, הייתה אסיפת הורים. אימא שלי הגיעה לאספה, פגשה את המחנכת שלי ושאלה אותה מתי תוכל למסור את הבגדים שאספה עבור אותה ילדה. היא אפילו קצת התלוננה בפניה שהסל שלה עולה על גדותיו, ושלא תוכל להמשיך לשמור את הבגדים לאורך זמן. המחנכת הסתכלה עליה ואמרה לה שאינה יודעת במה מדובר. אימא התעקשה וסיפרה לה את כל מה שאמרתי לה. אני מניחה שהמחנכת הייתה מופתעת ושאימא הייתה נבוכה מכל הסיטואציה. המחנכת לא יזמה דבר — זאת הייתה יוזמה שלי. כשאני חושבת על זה היום, חבל לי שלא שיתפתי אז את המחנכת בתוכנית שלי.
    אימא שבה הביתה מאוכזבת וכעוסה ואמרה לי, את עם השקרים שלך, המורה שלך אמרה שלא היה ולא נברא. למה שיקרת? אבל בלב שלי לא הרגשתי ששיקרתי כי באמת ידעתי שהילדה הזאת צריכה את הבגדים האלה. 
    פעם אחר פעם נהגתי לומר משהו על מישהו שהיה מסבך אותי. בתוכי הכול היה ברור, אבל בחוץ אף אחד לא הבין מה אני רוצה. גם בכיתה, אם המורה הייתה שואלת שאלה, והייתי משיבה עליה, זו הייתה עילה לצחוק. הכיתה הייתה מתפוצצת מצחוק, והמורה הייתה כועסת עליי שאני מפריעה בשיעור, אפילו שלא הייתה לי שום כוונה להפריע או להצחיק. התשובות שהייתי נותנת היו תשובות מתוך ההבנה שלי, שאט-אט הבנתי שהייתה מאוד שונה משל השאר.
    תמיד הרגשתי לא בכיוון, כולם רואים משהו אחד, ואני רואה משהו אחר.
    היו לי קצת בעיות חברתיות וציונים נמוכים. בשנים האחרונות ליסודי עברתי חרם חברתי ועימות פיזי מול אחת מהבנות בכיתה, שהחליטה להרביץ לי אחרי הלימודים. היא שפכה לי את תכולת התיק ברחבת בית הספר. התחלתי לפתח פחד מאותה ילדה והפרעות אכילה. כשחשבתי על מה שתעולל לי בבית הספר הייתי מקיאה. הוריי התערבו לבסוף והשקט שב על כנו, אבל רק לכמה שבועות. הכול התחיל שוב, ואז, כדי להתגבר על הבושה, פיתחתי חוש הומור מצוין. ידעתי לצחוק על עצמי, עם כולם. 
    אני זוכרת שהרצון הכי גדול שלי אז היה שיהיו לי חברים, אבל ידעתי שאם אני באמת רוצה חברים, אסור לי להראות להם איך אני רואה את העולם, אחרת לא יהיה לי אף חבר.
    אני זוכרת את היום הזה שבו אבא ואימא בישרו לנו שאנחנו עוברים לדירה חדשה בשכונה חדשה, ושאני עוברת לבית ספר חדש — חטיבת ביניים בבית ספר “רנה קסין״, בירושלים. האירוע הזה גרם לי להגיע להחלטה חשובה ששינתה את חיי. החלטתי שנמאס לי. נמאס לי להגיד מה שאני חושבת כי זה יוצא עקום. נמאס לי שאין לי חברים. נמאס לי שאני מאכזבת את אימא בכך שהיא לא מאמינה לי ואת אבא בזה שאין לי ציונים טובים. החלטתי שאני רוצה להיות כמו כולם והתחלתי לעבוד בזה. 
    מה זה אומר לעבוד בזה? זה להתחיל ללמוד מה זה להיות כמו כולם, להתלבש כמו כולם, להבין מה אנשים רוצים. מה משמח אותם, מה מעציב אותם, לדעת להגיד בדיוק את הדבר הנכון בכל סיטואציה כדי שלא יצחקו. לדעת לרַצות את אימא, לדעת לרַצות את אבא. להיות ילדה טובה לאימא, לעזור בבית, לעזור עם האחים שלי ולהיות תלמידה מצטיינת לאבא. 
    וזה מה שעשיתי, וזה לא היה פשוט. 
    לפעמים, הקול הזה שגר בתוכי היה מגיח פתאום כמו שהוא היה רגיל לעשות מאז שנולדתי והיה מבלבל אותי. הוא אפילו קצת כעס לפעמים כשלא בחרתי בו. נלחמתי בו באמצעות המחשבות שלי, מנסה בכל כוחי לגרש אותו ולהתאמץ לחשוב אחרת. כשהיו שואלים אותי שאלה, הוא היה מגיח פתאום, ואז הייתי עוצרת ואומרת לעצמי, רגע, אל תעני כמו שאת רוצה, תחשבי מה היו רוצים לשמוע. והייתי חושבת עוד פעם ואומרת, טוב, הקול הפנימי שלי אומר לי ככה, אבל זאת בטח לא התשובה שהיו רוצים לשמוע, אז אגיד להם בדיוק מה שהם רוצים לשמוע.
    אותו דבר קרה גם בבית הספר. המורה הייתה שואלת שאלה, וידעתי את התשובה, אבל אז הייתי אומרת, רגע, שוב הקול הפנימי שלי ענה. חשבי עוד פעם, ואז אני חושבת שוב ומשיבה לפי ההיגיון של המורה. ופתאום הייתי צודקת וכל הכיתה הייתה מתרשמת. פתאום הציונים שלי עלו בצורה משמעותית, פתאום הרגשתי שהכול מסתדר; יש לי חברים, ואני מצליחה להיות תלמידה טובה. 
    מאז אותה החלטה החיים שלי השתנו מקצה לקצה, הפכתי לתלמידה מצטיינת, היו לי מלא חברים, וחוש ההומור שלי השתבח עם השנים. הפכתי להיות המצחיקה בחבורה. שמחתי שכולם מרוצים ממני.
    מדי פעם, כשסיפרתי דברים, היו מזכירים לי את הילדה הקטנה שהייתי, ואימי הייתה אומרת: את לא מתחילה עוד פעם עם הדמיון שלך, נכון? את זוכרת שהיית משקרת המון כשהיית קטנה? משפט שהיה מרגיז אותי כל כך ומחזיר אותי כהרף עין לתקופה שכל כך רציתי לשכוח. 
    חשבתי אז שבאמת מצאתי את האושר שלי.
    הקול הזה, שחי בתוכי וליווה אותי מיום היוולדי, קול שרואה את המציאות בצורה שונה ואחרת, הלך ונדם. תחילה היה מגיח אחת ליום ואחר כך אחת לשבוע ואט-אט היה בא לבקר בחגים עד שיום אחד פשוט השתתק ונמוג.
    גם כשהיו לי ימים עצובים וקשים לא דיבר, גם כשבכיתי בלילות והרגשתי בודדה לא הגיע, וחשבתי אז שפשוט יצא מגופי והלך לחפש לו גוף אחר, עד ששכחתי שהוא אי-פעם שכן בתוכי.
    ואז, יום אחד, הוא חזר, בלי הודעה מוקדמת. 
    אני זוכרת את היום הזה, 17.3.2014, בשעה 11:00 בבוקר. היום שבו חיפשתי את הכתובה כדי להציג אותה למחרת בפני הרבנים בירושלים לשם קבלת הגט. היום שבו הקול הפנימי שלי חזר אליי כדי להציל אותי. 
    זה קרה כשהייתי במחסן מול חמישים ארגזים שנערמו זה על גבי זה במשך שנים, ארגזים שאחסַנּוּ בתל אביב לפני כל שליחות לחו״ל, ואף פעם לא טרחנו לפתוח אותם מחדש כשחזרנו לארץ. 
    קיבלתי רק רבע שעה לחפש את הכתובה שעורכת הדין שלי התעקשה להביא למחרת ליום הדיון. אני מאוד מצטער, אמר בעלי אז, יש פה עבודה לשבועות. אין סיכוי שנמצא את הכתובה עכשיו. בואי נוותר על זה. ואז הגיח הקול הפנימי שלי ואמר לי, זה שם, בתוך ארגז “הזיכרונות של גלית״. והחלטתי להקשיב לו. ביקשתי ממנו שישלוף את הארגז שנמצא במרכז הערימה. הוא שאל אותי אם אני בטוחה, כי לא היה לנו הרבה זמן, ואני עניתי שאני בטוחה. במאמצים משותפים שלפנו את הארגז מתוך הערימה ופתחתי אותו בזריזות. בתוך הארגז היו מונחות כל תעודות בתי הספר שלי ומכתבים ישנים וברכות ישנות שקיבלתי מאנשים שאהבתי ושקית גדולה של המחקר האחרון שהתחלתי בו כשהייתי אגיפטולוגית, מומחית למצרים העתיקה. על המעטפה היה כתוב בטוש שחור “עדויות לסיפור יציאת מצרים בכתבים המצריים״. פתחתי את המעטפה, וזיכרון שמח וכואב הציף אותי, כשנזכרתי בימים שבהם הייתי דוקטור לאגיפטולוגיה באוניברסיטה העברית. בעלי, שראה אותי מתרגשת ומתרפקת על זיכרונות הילדות, הפציר בי לקחת את הארגז הביתה. “רגע״, אמרתי לו, “אני עדיין לא יודעת איפה הכתובה שלנו״. ואז הקול הפנימי ענה לי, איך את לא רואה אותה — היא מגולגלת בתחתית המעטפה. שם, בתוך המחקר על יציאת מצרים, התגלגלה הכתובה.
    כמה סמלי, חשבתי לעצמי, שהכתובה נמצאת בתוך המחקר שזנחתי לפני 16 שנה, והנה עכשיו, כשאני יוצאת מתוך “יציאת מצרים האישית״ שלי, אני חוזרת לאותה יציאת מצרים שסקרנה אותי וסחפה אותי כל כך פעם.
    אספתי את החומר ששלפתי מהארגז ולקחתי אותו עימי, כשליבי פועם בחוזקה. אני יוצאת ממצרים, חשבתי לעצמי. נפרדתי לשלום מבעלי וחזרתי לביתי במבשרת ציון, מנסה לעכל את מה שקרה במחסן ומפליגה הרחק לתוך הזיכרונות של מי שהייתי לפני שנסענו לשליחויות, לפני שהפכתי להיות יועצת ארגונית ומרצה לניהול. חזרתי בזמן לתקופה שבה הייתי ארכיאולוגית ואגיפטולוגית, כשכל תשוקתי הייתה לדעת אם הסיפור של יציאת מצרים הוא סיפור היסטורי או אגדה, שאלה שהעסיקה אותי כבר מגיל ארבע-עשרה, ביום שבו אבא שלי לקח אותי ואת אחי לצפות ב״אינדיאנה ג׳ונס ושודדי התיבה האבודה״.
    מה באמת קרה לאותה גלית של פעם, זאת שהייתה מרותקת לסיפור, זאת שידעה לקרוא את כתב החרטומים בקלות כזאת כבר מהשיעור השני באוניברסיטה? איפה הייתי כל השנים האלה? ומה עם המסמך הסודי שהגיע אליי לפני שלוש שנים? מה עשיתי איתו? האם זכרתי לשים אותו במזוודה שלי כשעזבנו את לוס אנג׳לס? 
    במהלך הנסיעה הביתה הקול הפנימי שלי לא הפסיק לדבר איתי ולשאול שאלות ולהעלות לי מחשבות וצירופי מידע, ואני השתעשעתי וחייכתי בעוד דמעות של שמחה זולגות על לחיי. כן, הוא חזר אליי, וכמה שהתגעגעתי אליו. כמה שמחתי באותם רגעים. חייכתי והקשבתי לו. לא הייתה לי שום כוונה לתת לו ללכת יותר. 
    צופן משיח גלית אביה בן טובאל
    13.1.2019
    13:25
     
    כשהייתי ילדה היה לי המון דמיון. אמרו עליי שאני חיה בעולם של פנטזיות. הייתי מספרת דברים על אנשים שמי שהיה סביבי חשב שהם אינם נכונים, אבל בשבילי הם היו הכי נכונים בעולם. 
    אני זוכרת את עצמי הרבה לבד. מסתכלת על העולם, מסתכלת על אנשים, וגם על צמחים, עצים וחיות, ומשתעשעת בזה שלכל אחד מהם יש סיפור. אהבתי להסתכל על אנשים, על איך שהם נראים, ואז, כבמטה קסם, הסיפור היה מגיע. לכל אחד מהאנשים שהייתי פוגשת הייתי בונה סיפור. 
    איך זה היה קורה? 
    אני זוכרת שהיה בוקע ממני איזה קול שהיה חבוי באחד האיברים שלי בגוף, שהיה מגיח פתאום כאילו העירו אותו משנתו והיה מראה לי דברים שאני לא רואה. הוא היה אומר לי, שימי לב לפרט הזה ושימי לב לפרט הזה, ואחרי שאספתי את כל הפרטים, הוא היה שואל אותי מה יוצא. ואז זה היה מגיע, הסיפור האישי של כל מי שהייתי פוגשת. 
    לכל מה שהעיניים שלי ראו היה סיפור.
    לפעמים הייתי מספרת את זה לאימא שלי, והיא הייתה אומרת לי, מאיפה את ממציאה את זה? מה את בכלל יודעת? את לא מכירה אותם בכלל. תפסיקי לשקר כל הזמן.
    אתה רוצה דוגמה? הנה אחת:
    אני זוכרת את עצמי בגיל 11, בבית ספר יסודי בירושלים. הייתה לנו ילדה בכיתה שכל הזמן לבשה את אותה חולצה ואת אותם מכנסיים. זה היה מעסיק אותי מאוד. בכל ערב לפני השינה הייתי שואלת את עצמי, מעניין אם מחר היא תגיע גם באותם חולצה ומכנסיים, וכך יום אחרי יום, הילדה הגיעה באותם בגדים. נדהמתי לראות שאני היחידה ששמה לב לתופעה הזאת בכיתה. הלוא היה ברור לי שהילדה ענייה ושאין לה כסף לקנות בגדים חדשים, ובראש שלי אמרתי, מסכנה... אין לה... יום אחד שבתי הביתה מבית הספר ואמרתי לאימא שלי שבית הספר מארגן איסוף בגדים לילדה הזאת. אימא שלי התחילה לאסוף את כל הבגדים הלא נחוצים שלנו בסל גדול ומיקמה אותו ליד מכונת הכביסה. בכל יום שאלה אותי מתי למסור אותם לילדה, ואני אמרתי, “עוד לא אימא... עוד לא...״, וחיכיתי לזמן המתאים. ואז, יום אחד, הייתה אסיפת הורים. אימא שלי הגיעה לאספה, פגשה את המחנכת שלי ושאלה אותה מתי תוכל למסור את הבגדים שאספה עבור אותה ילדה. היא אפילו קצת התלוננה בפניה שהסל שלה עולה על גדותיו, ושלא תוכל להמשיך לשמור את הבגדים לאורך זמן. המחנכת הסתכלה עליה ואמרה לה שאינה יודעת במה מדובר. אימא התעקשה וסיפרה לה את כל מה שאמרתי לה. אני מניחה שהמחנכת הייתה מופתעת ושאימא הייתה נבוכה מכל הסיטואציה. המחנכת לא יזמה דבר — זאת הייתה יוזמה שלי. כשאני חושבת על זה היום, חבל לי שלא שיתפתי אז את המחנכת בתוכנית שלי.
    אימא שבה הביתה מאוכזבת וכעוסה ואמרה לי, את עם השקרים שלך, המורה שלך אמרה שלא היה ולא נברא. למה שיקרת? אבל בלב שלי לא הרגשתי ששיקרתי כי באמת ידעתי שהילדה הזאת צריכה את הבגדים האלה. 
    פעם אחר פעם נהגתי לומר משהו על מישהו שהיה מסבך אותי. בתוכי הכול היה ברור, אבל בחוץ אף אחד לא הבין מה אני רוצה. גם בכיתה, אם המורה הייתה שואלת שאלה, והייתי משיבה עליה, זו הייתה עילה לצחוק. הכיתה הייתה מתפוצצת מצחוק, והמורה הייתה כועסת עליי שאני מפריעה בשיעור, אפילו שלא הייתה לי שום כוונה להפריע או להצחיק. התשובות שהייתי נותנת היו תשובות מתוך ההבנה שלי, שאט-אט הבנתי שהייתה מאוד שונה משל השאר.
    תמיד הרגשתי לא בכיוון, כולם רואים משהו אחד, ואני רואה משהו אחר.
    היו לי קצת בעיות חברתיות וציונים נמוכים. בשנים האחרונות ליסודי עברתי חרם חברתי ועימות פיזי מול אחת מהבנות בכיתה, שהחליטה להרביץ לי אחרי הלימודים. היא שפכה לי את תכולת התיק ברחבת בית הספר. התחלתי לפתח פחד מאותה ילדה והפרעות אכילה. כשחשבתי על מה שתעולל לי בבית הספר הייתי מקיאה. הוריי התערבו לבסוף והשקט שב על כנו, אבל רק לכמה שבועות. הכול התחיל שוב, ואז, כדי להתגבר על הבושה, פיתחתי חוש הומור מצוין. ידעתי לצחוק על עצמי, עם כולם. 
    אני זוכרת שהרצון הכי גדול שלי אז היה שיהיו לי חברים, אבל ידעתי שאם אני באמת רוצה חברים, אסור לי להראות להם איך אני רואה את העולם, אחרת לא יהיה לי אף חבר.
    אני זוכרת את היום הזה שבו אבא ואימא בישרו לנו שאנחנו עוברים לדירה חדשה בשכונה חדשה, ושאני עוברת לבית ספר חדש — חטיבת ביניים בבית ספר “רנה קסין״, בירושלים. האירוע הזה גרם לי להגיע להחלטה חשובה ששינתה את חיי. החלטתי שנמאס לי. נמאס לי להגיד מה שאני חושבת כי זה יוצא עקום. נמאס לי שאין לי חברים. נמאס לי שאני מאכזבת את אימא בכך שהיא לא מאמינה לי ואת אבא בזה שאין לי ציונים טובים. החלטתי שאני רוצה להיות כמו כולם והתחלתי לעבוד בזה. 
    מה זה אומר לעבוד בזה? זה להתחיל ללמוד מה זה להיות כמו כולם, להתלבש כמו כולם, להבין מה אנשים רוצים. מה משמח אותם, מה מעציב אותם, לדעת להגיד בדיוק את הדבר הנכון בכל סיטואציה כדי שלא יצחקו. לדעת לרַצות את אימא, לדעת לרַצות את אבא. להיות ילדה טובה לאימא, לעזור בבית, לעזור עם האחים שלי ולהיות תלמידה מצטיינת לאבא. 
    וזה מה שעשיתי, וזה לא היה פשוט. 
    לפעמים, הקול הזה שגר בתוכי היה מגיח פתאום כמו שהוא היה רגיל לעשות מאז שנולדתי והיה מבלבל אותי. הוא אפילו קצת כעס לפעמים כשלא בחרתי בו. נלחמתי בו באמצעות המחשבות שלי, מנסה בכל כוחי לגרש אותו ולהתאמץ לחשוב אחרת. כשהיו שואלים אותי שאלה, הוא היה מגיח פתאום, ואז הייתי עוצרת ואומרת לעצמי, רגע, אל תעני כמו שאת רוצה, תחשבי מה היו רוצים לשמוע. והייתי חושבת עוד פעם ואומרת, טוב, הקול הפנימי שלי אומר לי ככה, אבל זאת בטח לא התשובה שהיו רוצים לשמוע, אז אגיד להם בדיוק מה שהם רוצים לשמוע.
    אותו דבר קרה גם בבית הספר. המורה הייתה שואלת שאלה, וידעתי את התשובה, אבל אז הייתי אומרת, רגע, שוב הקול הפנימי שלי ענה. חשבי עוד פעם, ואז אני חושבת שוב ומשיבה לפי ההיגיון של המורה. ופתאום הייתי צודקת וכל הכיתה הייתה מתרשמת. פתאום הציונים שלי עלו בצורה משמעותית, פתאום הרגשתי שהכול מסתדר; יש לי חברים, ואני מצליחה להיות תלמידה טובה. 
    מאז אותה החלטה החיים שלי השתנו מקצה לקצה, הפכתי לתלמידה מצטיינת, היו לי מלא חברים, וחוש ההומור שלי השתבח עם השנים. הפכתי להיות המצחיקה בחבורה. שמחתי שכולם מרוצים ממני.
    מדי פעם, כשסיפרתי דברים, היו מזכירים לי את הילדה הקטנה שהייתי, ואימי הייתה אומרת: את לא מתחילה עוד פעם עם הדמיון שלך, נכון? את זוכרת שהיית משקרת המון כשהיית קטנה? משפט שהיה מרגיז אותי כל כך ומחזיר אותי כהרף עין לתקופה שכל כך רציתי לשכוח. 
    חשבתי אז שבאמת מצאתי את האושר שלי.
    הקול הזה, שחי בתוכי וליווה אותי מיום היוולדי, קול שרואה את המציאות בצורה שונה ואחרת, הלך ונדם. תחילה היה מגיח אחת ליום ואחר כך אחת לשבוע ואט-אט היה בא לבקר בחגים עד שיום אחד פשוט השתתק ונמוג.
    גם כשהיו לי ימים עצובים וקשים לא דיבר, גם כשבכיתי בלילות והרגשתי בודדה לא הגיע, וחשבתי אז שפשוט יצא מגופי והלך לחפש לו גוף אחר, עד ששכחתי שהוא אי-פעם שכן בתוכי.
    ואז, יום אחד, הוא חזר, בלי הודעה מוקדמת. 
    אני זוכרת את היום הזה, 17.3.2014, בשעה 11:00 בבוקר. היום שבו חיפשתי את הכתובה כדי להציג אותה למחרת בפני הרבנים בירושלים לשם קבלת הגט. היום שבו הקול הפנימי שלי חזר אליי כדי להציל אותי. 
    זה קרה כשהייתי במחסן מול חמישים ארגזים שנערמו זה על גבי זה במשך שנים, ארגזים שאחסַנּוּ בתל אביב לפני כל שליחות לחו״ל, ואף פעם לא טרחנו לפתוח אותם מחדש כשחזרנו לארץ. 
    קיבלתי רק רבע שעה לחפש את הכתובה שעורכת הדין שלי התעקשה להביא למחרת ליום הדיון. אני מאוד מצטער, אמר בעלי אז, יש פה עבודה לשבועות. אין סיכוי שנמצא את הכתובה עכשיו. בואי נוותר על זה. ואז הגיח הקול הפנימי שלי ואמר לי, זה שם, בתוך ארגז “הזיכרונות של גלית״. והחלטתי להקשיב לו. ביקשתי ממנו שישלוף את הארגז שנמצא במרכז הערימה. הוא שאל אותי אם אני בטוחה, כי לא היה לנו הרבה זמן, ואני עניתי שאני בטוחה. במאמצים משותפים שלפנו את הארגז מתוך הערימה ופתחתי אותו בזריזות. בתוך הארגז היו מונחות כל תעודות בתי הספר שלי ומכתבים ישנים וברכות ישנות שקיבלתי מאנשים שאהבתי ושקית גדולה של המחקר האחרון שהתחלתי בו כשהייתי אגיפטולוגית, מומחית למצרים העתיקה. על המעטפה היה כתוב בטוש שחור “עדויות לסיפור יציאת מצרים בכתבים המצריים״. פתחתי את המעטפה, וזיכרון שמח וכואב הציף אותי, כשנזכרתי בימים שבהם הייתי דוקטור לאגיפטולוגיה באוניברסיטה העברית. בעלי, שראה אותי מתרגשת ומתרפקת על זיכרונות הילדות, הפציר בי לקחת את הארגז הביתה. “רגע״, אמרתי לו, “אני עדיין לא יודעת איפה הכתובה שלנו״. ואז הקול הפנימי ענה לי, איך את לא רואה אותה — היא מגולגלת בתחתית המעטפה. שם, בתוך המחקר על יציאת מצרים, התגלגלה הכתובה.
    כמה סמלי, חשבתי לעצמי, שהכתובה נמצאת בתוך המחקר שזנחתי לפני 16 שנה, והנה עכשיו, כשאני יוצאת מתוך “יציאת מצרים האישית״ שלי, אני חוזרת לאותה יציאת מצרים שסקרנה אותי וסחפה אותי כל כך פעם.
    אספתי את החומר ששלפתי מהארגז ולקחתי אותו עימי, כשליבי פועם בחוזקה. אני יוצאת ממצרים, חשבתי לעצמי. נפרדתי לשלום מבעלי וחזרתי לביתי במבשרת ציון, מנסה לעכל את מה שקרה במחסן ומפליגה הרחק לתוך הזיכרונות של מי שהייתי לפני שנסענו לשליחויות, לפני שהפכתי להיות יועצת ארגונית ומרצה לניהול. חזרתי בזמן לתקופה שבה הייתי ארכיאולוגית ואגיפטולוגית, כשכל תשוקתי הייתה לדעת אם הסיפור של יציאת מצרים הוא סיפור היסטורי או אגדה, שאלה שהעסיקה אותי כבר מגיל ארבע-עשרה, ביום שבו אבא שלי לקח אותי ואת אחי לצפות ב״אינדיאנה ג׳ונס ושודדי התיבה האבודה״.
    מה באמת קרה לאותה גלית של פעם, זאת שהייתה מרותקת לסיפור, זאת שידעה לקרוא את כתב החרטומים בקלות כזאת כבר מהשיעור השני באוניברסיטה? איפה הייתי כל השנים האלה? ומה עם המסמך הסודי שהגיע אליי לפני שלוש שנים? מה עשיתי איתו? האם זכרתי לשים אותו במזוודה שלי כשעזבנו את לוס אנג׳לס? 
    במהלך הנסיעה הביתה הקול הפנימי שלי לא הפסיק לדבר איתי ולשאול שאלות ולהעלות לי מחשבות וצירופי מידע, ואני השתעשעתי וחייכתי בעוד דמעות של שמחה זולגות על לחיי. כן, הוא חזר אליי, וכמה שהתגעגעתי אליו. כמה שמחתי באותם רגעים. חייכתי והקשבתי לו. לא הייתה לי שום כוונה לתת לו ללכת יותר.