פשוט סיפור ישראלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פשוט סיפור ישראלי
הוספה למועדפים

פשוט סיפור ישראלי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

עולמה של ירדן מתהפך כשאביה נפטר. היא מתקשה לחזור ללימודים ולראות את אימהּ מתמודדת וממשיכה בחייה. ירדן מאמינה שכל העולם יוצא נגדה ושהיא לבדה במערכה. היא כבר לא מסוגלת להיות הנערה החברותית, התלמידה המצטיינת, המדריכה הכי טובה בצופים והבת שכל אחד חולם שתהיה לו. נמאס לה לגלם את התפקיד הזה. מפגש מקרי עם חווה, בערב יום העצמאות מטלטל את מחשבותיה. 
 
חווה נאבקת לעצמאות בחייה, כמו שנאבקה בצעירותה למען עצמאות המדינה. היא מסרבת בכל תוקף לעבור לדיור מוגן. כבולה בדירתה, היא ממתינה כל השבוע לביקורי משפחתה ולחסדיהם. ההיכרות עם ירדן בת השבע-עשרה מעוררת את סיפוריה של חווה לחיים ומפיחה בה תקווה שלמישהו אכפת ממנה. יחד הן יוצאות למסע מופלא הסוחף לתוכו עוד גיבורות מרתקות וחזקות המתמודדות עם מגוון נושאים לא פתורים בחייהן ‒ זיכרונות מהעבר, רצון תמידי לרצות את ההורים, לבטים בבחירת הזוגיות הנכונה, התמודדות עם משבר הקורונה והמרדף האין-סופי אחר הגשמת החלומות. כל אלה ועוד עומדים לנגד עיניהן כאשר נקודת מבטן מתפתחת ומשתנה יחד עם מערכות היחסים הלא צפויות שנחשפות בהדרגה לאורך הסיפור.
 
זהו רומן מרתק וסוחף, ישראלי ומרגש, אשר מתחיל בימי הקורונה וחוזר בזמן עד לתקופת קום המדינה. רומן  שבו מערכות יחסים, קשרים בתוך המשפחה, קשרי אהבה, אימהות ובנות, אבל ושמחה ובעיקר, התמודדות עם נסיבות החיים. סיפורן של הנשים מתערבב זה בזה באופן מקרי וקסום ועטוף בהווי הישראלי והוא מלווה באנקדוטות מעניינות מההיסטוריה של מדינת ישראל. 
 
 
לאחר 20 שנה בתחום מערכות מידע בחרה אורלי גולדשטיין להגשים את חלום הילדות שלה, ללכת אחרי הלב ולהפיץ תרבות ישראלית בחוויה ובהנאה.

פרק ראשון

פרק 1 
אפריל 2020
 
 
ירדן יצאה מהמקלחת, הברישה את שערה השחור וקלעה אותו לשתי צמות ארוכות. אחר כך לבשה טייץ שחור וחולצת טריקו גזורה מימי הצופים וירדה יחפה להכין לעצמה כוס קפה במטבח. מגע כפות רגליה היחפות ברצפה הקרה גרם לה להרגיש בחיים בתקופה זו.
ההתרגשות הייתה עצומה. מחר, אחרי תקופת בדידות ארוכה, חבריהם הקרובים צפויים להגיע לארוחת צהריים. המערכת בסלון השמיעה מקבץ שירי אירוויזיון מקפיצים. המוזיקה תמיד השרתה עליה אנרגיה טובה. היא יצאה לחצר והחלה לארגן את הגינה, שעד כה הרגישה בודדה ועצובה, ללא אנשים וללא חגיגות למיניהן. אבל מחר הגינה תצא מעצבותה ותהיה חגיגית ופורחת. סוף-סוף יהיו בה אנשים ואהבה, חשבה בליבה. עבר זמן רב מאז הרגישה חרוצה כל כך.
אימא שלה והיא קבעו להעביר את הערב בצפייה בסרטי בורקס מצחיקים שהיא כל כך אוהבת. בשנים האחרונות הפכו הסרטים הישראליים לטקס השנתי שלהם בכל ערב יום העצמאות  אחרי הזיקוקים. אף על פי שליבה סירב להאמין שערב יום העצמאות יכול להתקיים בלי זיקוקים וחגיגות, היא הייתה מלאת התלהבות לקראת המפגש עם החברים מחר. כשהטלפון צלצל התעורר הבית מהדממה ששררה בו. היה קל להתבלבל ולחשוב שמדובר בשקט של יום כיפור, רגע לפני שכל הילדים יוצאים לרחובות וכובשים את הכבישים.
כששיחת הטלפון הגיעה כרעם ביום בהיר, תחושה של מחנק אפפה אותה. היא הרגישה שהמצב יוצא מכלל שליטה ושכלו כל הקיצין. בסיוטים הכי נוראיים לא דמיינה את הבשורה שתשמע. היא בכלל לא האמינה שהמצב כל כך יחמיר, שכל כך הרבה אנשים יחלו וימותו ושהיא תהיה תקועה בבית בלי הפסקה. ממש תקועה: רק סתיו בא לבקר אותן בסופי השבוע כשהוא משתחרר מהצבא, ומכיוון שאימא שלה חרדה מעט בנושא, הם יושבים בחוץ במרחק שלא יבייש את משמרות הצניעות של בני ברק. כל כך ייחלה להתנחם כבר בזרועותיו, בלי פחד. התקופה הייתה קשה עבורה, וסתיו תמיד ידע לרכך אותה, אבל הפחד בתוך הסיוט הזה העיד על כך שזה לא יקרה בקרוב. כן, היא פחדה.
כבר כמעט חודשיים שהיא לא יוצאת מהבית, לא קונה בגדים ולא יוצאת למסיבות ולריקודים. מילא מסיבות וריקודים, היא אפילו לא יושבת בבית קפה, או הולכת לסופר, לסַפָּר, לקוסמטיקאית. שערה מעולם לא היה ארוך כל כך. 
מספר הטלפון של אורי הופיע על הצג ובימים אלה זה שימח אותה מאוד, אבל ברגע שהתחיל לדבר היא הרגישה שחולשה משתלטת עליה. בלי הקדמה מיותרת, אורי עדכן אותה בכך שחווה נבדקה ונמצאה חיובית לקורונה, מאשפזים אותה כעת ואין לאף אחד אפשרות ללוות אותה. היא נסעה באמבולנס לבד. 
“אבל איך היא תסתדר שם לבד?״ היא החלה לצעוק עליו, כאילו הוא אשם במצב. בכל זאת, מדובר באישה שגילה קרוב ל-90, וממילא הבדידות היא האויב הגדול ביותר שלה. פתאום הבינה שלהישאר תקועה בבית זה לא אסון גדול כל כך, העיקר שלא יקרה שום דבר לחווה.
היא חשה כמו בתוך חלום בלהות, מחכה שמישהו יעיר אותה. מאז התפרצה הקורונה היא מרגישה כמו שחקנית בסרט אימה. אימהּ הדרמטית הייתה בטוחה שמדובר בקונספירציה. מישהו בוודאי ניסה להרעיל מישהו, וככה התגלגל לו וירוס שהוביל למגפה קטלנית בעולם. היא לא חדלה להעליל עלילות והמצאות שיכלו לשמש חומר עבור מיני-סדרה אטרקטיבית.
כשהחליטו על עוצר ונאסר לצאת מהבתים, אפילו שהן לא בקבוצת הסיכון, זה נשמע לה מופרך. “איך אני ארקוד? איך אני אמורה לשמור על כושר? על שפיות?״ התלוננה בפני אימא שלה. אבל בהתחלה הן בכלל לא הבינו את חומרת המצב ולא תיארו לעצמן כמה זמן יהיו לבדן בבית. בהתחלה חשבה שמדובר רק בכמה ימים, אז התמסרה לבטלה, ועם אימהּ יצאה לפעמים לצעידות. אבל כשלא ראתה את האור בקצה המנהרה, החלה לחוות גם שעות חשוכות. זה היה עבורה כמו סרט רע שאין לו סוף, עוד שבוע ועוד שבוע ועוד אחד, מזל שהשעון ממשיך ומתקתק גם בזמנים שבהם העולם עוצר מלכת. 
בתקופות אחרות, אירוע כזה היה יכול להיות אוצר עבורה; לשכב כל היום במיטה, להתמכר לטלוויזיה ושיניחו לה לנפשה ולא יצפו לדין וחשבון. אבל מזל שכל דבר קורה בזמן שלו. אילו הגיעה הקורונה בתקופה ההיא כשהייתה כלואה בין הדיכאון והכאב האין-סופי ואז הייתה צריכה לְרַצּוֹת את הזמן הזה עם אימא שלה סגורות לבד בבית, אפילו יומיים הן לא היו שורדות. הבית היה עולה בלהבות ולסרט הזה היה סוף רע.
בכל מקרה, בתקופה זו זה ממש לא התאים לה. בתחילת מרץ היא הייתה בעננים, כל כך התרגשה לקראת הההתחלה החדשה, סוף-סוף נרשמה לקורס מחול שלו חיכתה כמעט כל חייה, הייתה בחופשה מהצבא, התכוננה למסיבות פורים וחשבה שיהיה לה זמן לבלות עם סתיו.
העובדה שחווה נמצאת בקבוצת סיכון הטרידה אותה מאוד. הדאגות לא הרפו ממנה והמחשבות לא נתנו לה מנוח. היא לא הצליחה להתרכז בסרטים ובסדרות, הכול נראָה לה טיפשי כל כך. היא לא הצליחה להבין איך ביום אחד כל התוכניות שלה ירדו לטמיון והקורונה עשתה פוס משחק על החיים. אימא שלה, הייתה חרדה מאוד, ולה לא נשארה ברירה ובעל כורחה מונתה לאחראית על המורל. וכך כל עניין מצב הרוח בבית היה מונח על כתפיה, היא הושמה כראש צוות הווי ובידור ואכן ניהלה את המשימה ביד רמה. בין השאר מצאה עבורן שיעורים מקוונים, שיעורי ספורט ושיעורי ריקוד. הן בישלו יחד, עשו מיני סדנאות בישול במטבח, צפו בסרטים, ציירו, צילמו סרטונים מצחיקים עבור המשפחה והיה להן זמן להשלים פערים. הן דיברו בלי הפסקה. בתקופה הזאת הן דיברו זו עם זו כפי שלא עשו בכל ימי חייהן. פתאום הכירה ירדן את אימא שלה מזווית שלא דמיינה מימיה. בתקופת גיל ההתבגרות ראתה אותה כאישה רצינית ומעצבנת, עם החזות הפולנית שלה, שהייתה שונה ממנה חיצונית בכל הרבדים. אימא שלה הייתה אישה גבוהה ודקיקה, ששערה תמיד אסוף היטב לאחור, ושום שערה סוררת אינה מבצבצת ממנו. עיניה היו בצבע תכלת ומתאר פניה מדויק כשל בובת ברבי רצינית, ותמיד לבשה בגדים מחויטים ומסודרים. גם עכשיו שהיו בבית, תמיד הקפידה אימהּ להיות מתוקתקת, משל הייתה עורכת דין בדרך לדיון סוער, אף על פי שאפילו השליח מהסופר לא היה אמור להגיע באותו היום. 
לפני שפרצה הקורונה, אימא שלה התקבלה לשחק בסדרה שהייתה צפויה להיות הדבר הבא בערוץ 12, ובטח קריירת המשחק שלה הייתה אמורה להמריא, אבל כמו הכול, גם זה נכנס להולד. עכשיו התפנה שפע של זמן לחלוק חוויות וסיפורים, למשל מזמן לימודי המשחק בניו יורק. היא אף סיפרה לירדן איך באמת הכירה את אבא שלה, כמובן מהצד שלה. את הצד של אבא חשבה שהיא מכירה, אבל עכשיו הבינה שלכל מטבע יש שני צדדים ולכל אחד נקודת מבט אחרת. אימא שלה סיפרה לה איך שבר את ליבה כשעזב אותה לטיול הגדול. את זה אף אחד לא טרח אף פעם לספר לירדן, והיא תמיד חשבה שאבא שלה הוא טלית שכולה תכלת ושמרגע שהוריה הכירו האהבה הייתה בשמיים והם היו בלתי נפרדים, כמו הזוגות האלה שמבלים כל הזמן יחד ומטיילים בארץ. אולי אבא שלה היה בסופו של יום בסך הכול בן אדם. ירדן הצטערה על כך שלא הכירה את הסיפורים האלה כשהייתה צעירה יותר. אולי הייתה מוצאת חמלה בליבה על אימא שלה בשלב מוקדם יותר, ולא ממררת לה את החיים כל כך ועושה אותם בלתי נסבלים.
ב״חופשת הקורונה״ נהגה אימא שלה לקום בכל בוקר בשעה מוקדמת, ללבוש את מיטב בגדיה, להתאפר ולהיראות במיטבה, אפילו שאת רוב היום בילתה במטבח ובסלון, ולכל היותר בגינה שלהן, שסוף-סוף היה להן זמן לטפח אותה. הן נהגו לשים פלייליסט של שירים שאפשר לרקוד לצלילם, יצאו לגינה, שרו וניקו אותה עד שהציפורניים שלהן השחירו ונדרש לשפשף אותן במברשת כדי שייראו כאילו-מטופחות. אחר כך מרחו זו לזו לק, כי ללכת לעשות פדיקור ומניקור כמובן לא בא בחשבון. גם כשתכננה אימא שלה לשבת בחצר ולקרוא ספר, היא הקפידה ללבוש ג’ינס ולפעמים אפילו מכנסיים מחויטים. “חייבים לשמור על שגרה, ואם ניראה טוב, זה יגרום לנו להרגיש טוב״, ניסתה לשכנע את ירדן. כשתכננו פעילות ספורטיבית, החליפה אימהּ את בגדיה כמה וכמה פעמים. “אימא, לא חבל על כמויות הכביסה שאת מייצרת לעצמך?״ שאלה אותה ירדן, שלעומתה, יכלה להישאר באותו הטרנינג במשך כמה ימים ברצף. אימא שלה הייתה משתגעת מזה. “חייבים לכבס את הטרנינג הזה, הקורונה נדבקת לבדים״.
“אבל איך תגיע קורונה לבגדים שלנו? אנחנו לא יוצאות מפתח הדלת!״
“מספיק שבלילה עברו אצלנו בחצר מובילי קורונה ואולי גברת קורונה אחת ראתה את החצר המטופחת שלנו והחליטה לעשות כאן קמפינג״. 
אימא המשיכה לנסות לשכנע אותה להחליף בכל בוקר את הבגדים אחרי המקלחת וסיפרה לה סיפורי אלף לילה ולילה, לא מפספסת שום הזדמנות להמחיז עבורה איך הקורונה נדבקת לבגדים. היא נצמדה לירדן ולא הרפתה, עד שלא נותרה לירדן ברירה והיא פשוט פשטה את בגדיה והשליכה אותם לכביסה. “אימא, מיותר שתבזבזי את הכסף על לימודי משחק, יש לך כישרון מלידה״, השתעשעה איתה.
בכל בוקר, אחרי הריטואל הקבוע, התקשרו לחברים הקרובים, לחברים הרחוקים ולכמה מכרים כדי לשאול אם הכול בסדר ואם כולם מרגישים טוב ולא חסר להם שום דבר. לפעמים התגרתה ירדן באימהּ, “מה נעשה אם למישהו יהיה חסר משהו, ויבקשו מאחת מאיתנו להביא משהו או לקנות משהו? הרי אנחנו לא יוצאות מהבית. מה נעשה, נשלח להם בסלסילה על חוט, כמו שעשיתם כשהייתם ילדים?״
“אל תדאגי, לכל דבר יש פתרון. וחוץ מזה, זאת בהחלט המצאת המאה, ככה לא נדבקנו במחלות, למעט המקרים שבהם שלחו אותנו במכוון להידבק במחלות ילדים מוזרות ומאוד מגרדות״. היא צחקה ושוב סיפרה לה איך ההורים שלה שלחו אותה כל הזמן לחברות שלה שהאחים הקטנים שלהן חלו באבעבועות רוח, ואיך היא אף פעם לא נדבקה בשום מחלת ילדים והייתה צריכה לקבל חיסון כדי שלא תידבק בזמן ההיריון, ואז התחילה להתגרד כאילו חטפה דווקא עכשיו אבעבועות רוח. “עכשיו מקדימים תרופה למכה, תינוק נולד והופ מקבל חיסונים נגד כל מחלות הילדים״, ציינה.
וככה בכל בוקר בדקו מה שלום כולם. ירדן התרגשה מאוד מהאופן שבו כולם היו מאוחדים פתאום ודאגו זה לזה. במקום להשתגע, כולם עשו מעשים טובים והעלו את מחוותיהם לרשתות החברתיות. גם היא ואימהּ היו מסדרות בכל שבוע ארונות. מה לא מסרו לתרומות? בגדים, סירים, מצעים, כלים, מגבות. אימא שלה כל הזמן ציינה כמה התקופה הזו דומה לתקופת מלחמת המפרץ,  שבה פתאום כל השכונה הייתה מאוחדת ועלתה על גדותיה ממעשים טובים, בני המשפחה ישבו יחד בחדר האטום במשך שעות ושיחקו יחד טאקי, רמי או חמש אבנים. טוב, אז היו פחות אפשרויות, לא היו פייסבוק או יוטיוב, ואיש לא היה שקוע בטלפון החכם שלו. אפילו מחשבים היו רק בבתים אחדים. הדבר היחיד שבאמצעותו משפחות העבירו את הזמן היה כבלים לא חוקיים וקלטות וידיאו. אבל הכי אהבו להעביר את הזמן בקישוט ערכות המגן שלהם, ואז הסתובבו איתן ברחוב משל היו תיק של גוצ’י. “טוב, לא היינו מפונקים כמו הנוער של היום. מצאנו לעצמנו תעסוקה משום דבר״. אימא שלה אהבה להיות נוסטלגית ולפאר את התקופה ההיא. “הדבקנו מסקינטייפ מסביב לחלונות, גם בחלונות של בית הספר, כשהיו לימודים. ואוי ואבוי למי שיצא בלי המסכה מהבית, אבל זו באמת הייתה מסכה שלא היה אפשר לנשום איתה, לעומת המסכות שצריך לעטות היום. המסכות של היום מיניאטוריות לעומת המסכות של מלחמת המפרץ, וגם עליהן מתלוננים כל הזמן. 
מ פ ו נ ק י ם!״
ירדן רצתה מאוד לחשוב על רעיון לאיזו מחווה גדולה שתעשה בזמן הקורונה, אבל שום דבר לא עלה על דעתה. היא הרגישה שהמוח שלה חסום לרעיונות יצירתיים. “את לא צריכה להמציא את הגלגל. את דואגת לחברים ולמשפחה, לא השארת אותי לבד ואת משמחת אותי. זה חשוב מאוד ובהחלט מספיק. אולי תנסי למכור את ההרצאות שלכן בזום?״ ירדן כבר חשבה על האפשרות הזאת, אבל החליטה שלהרצאה בלי חווה, ועוד בזום, לא תהיה אותה השפעה על הקהל, וזה נראה לה חסר טעם.
בערב חג הפסח הן כמעט לא דיברו זו עם זו. כמו כולם, הן היו המומות. המצב היה בלתי נתפס. איך הגיעו למצב שבו אף אחד לא נשאר מחוץ למשחק; עשירים, עניים, כולם באותה סירה. הבטיחו שתהיה אכיפה, ואכן כך היה: המון דו״חות ניתנו למפרים את מגבלת המאה מטר. “אבל איך אפשר להשאיר את כל המבוגרים לבד בערב החג? לא מספיק שאת החולים ואת החולים קשה משאירים לבד, ואפילו נותנים להם למות לבד?״ המחשבה הזאת לא עזבה אותן, וירדן ייחלה בכל ליבה שברגע האחרון יתחולל איזשהו שינוי. היא לא האמינה שהן תחגוגנה לבד. אף על פי שלא האמינה בטקסים, היא ידעה כמה חשובים אירועי ערב החג לסובבים אותה. אימא שלה התעקשה שהן יבשלו יחד אוכל חגיגי. “למה לטרוח, אימא? רק שתינו אוכלות״. ירדן לא הבינה מדוע אימא שלה מתעקשת. הרי אימהּ הייתה דקיקה כל כך, כזו ששבעה אחרי שני ביסים וכל הזמן מקפידה על המשקל. אם יהיה אוכל טעים היא תאכל, וכל השומן שתצבור לא ייעלם ככה סתם עם בוא האביב. הן עמדו כל הבוקר יחד במטבח ובישלו מטעמים. האחת שטפה והאחרת חתכה, ממש כמו מכונת בישול משומנת. לפני “חופשת הקורונה״ אימא שלה נהגה לבשל אולי פעם בשבועיים, וגם אז לכל היותר הכינה שניצלים, אורז וירקות בתנור או חיממה משהו מהמקפיא. עכשיו הפכה לשפית ממש. 
באמצע הבישולים הגיע משלוח של פרחים, וירדן הניחה אותם על השולחן וחזרה לעבודת המטבח. “וואו, סתיו השקיע״, אמרה אימא שלה. כעבור חצי שעה שוב נשמע צלצול בדלת, וירדן הופתעה כאשר הגיע משלוח נוסף של פרחים. “מי זה עכשיו?״ שאלה אימא שלה. ירדן פתחה את הפתק: “חג שמח יפתי, סתיו״. 
“אז ממי הזר הראשון?״
“’חושב עלייך בלי הפסקה’. לא כתוב ממי״, הופתעה ירדן. 
“אולי זה בשבילך? ממעריץ אלמוני?״ אמרו שתיהן יחד והתפוצצו מצחוק, ואז ניגשו לסיים לבשל את ארוחת החג.
הערב הגיע והפך למחזה בפני עצמו. בתחילה הקריאו את ההגדה בזום עם כל החברים, אבל מהר מאוד הפך העניין לבלגן שלם, וברקע רעש, מסכים מרצדים ואנשים שנתקעו. הן השתיקו את כולם והעמידו פני מקשיבות, ולבסוף כיבו גם את המצלמה ונשארו רק שתיהן. אימא של ירדן החליטה לערוך עבורה הצגת יחיד על סיפור יציאת מצרים. היא שיחקה את כל התפקידים וגילמה אותם מצוין. ירדן התגלגלה מצחוק ודמיינה איך בסוף הערב מגיעים אנשים בחליפות לבנות לקחת אותן ישר לבית משוגעים. אבל אחרי האוכל, אימא שלה פשוט קרסה. היא התיישבה על הספה והתחילה לבכות. אף פעם לא ראתה את אימא שלה בוכה, בוודאי לא בכי כואב כל כך, אפילו לא כשאבא שלה מת. טוב, כמה אפשר לשמור על קור רוח כשהמצב כזה גרוע? הרי נוסף על כל הצרות היא לא עבדה, ודאגה להן כלכלית. ניכר שהתגעגעה מאוד לעבודתה ולחבריה, ולמעשה בסופו של יום הייתה תקועה בבית במשך ימים שלמים עם הבת שלה. אז נכון שהבת שלה “מתוקה אמיתית״, אבל לעוצר בכלל לא היה צפי לסיום, והגעגועים לשגרה היו חזקים. זו הייתה הפעם הראשונה שירדן הבינה שאימא שלה היא רק בן אדם, לאחר שכל הזמן ציפתה ממנה להיות מושלמת. ירדן מצאה את עצמה שוב מנחמת את אימא שלה, ושוב אחראית על העלאת המורל. הן ישבו על הנדנדה בחצר, האחת בבגדי ערב מחויטים והאחרת בטרנינג שחור ומוזנח, מכוסות בשמיכת צמר מחממת. “מתי זה ייגמר כבר?״ אימא שלה נשמעה מיואשת. 
“מה את דואגת, אימא? הרי לכל דבר יש סוף, גם לרע וגם לטוב. את לימדת אותי את זה״. 
את המשך הערב העבירו בשתיקה, מחובקות על הנדנדה. מוזיקה ישראלית של יום הזיכרון התנגנה ברקע ושתיקתן התמזגה אל תוך הלילה. הן התמסרו לרגע ולאוויר הקריר.
מעבר לגדר נשמעו לפתע צעקות, ריב של השכנים, אבל שום דבר לא הצליח לחדור את השקט שלהן. הן לא שפטו אף אחד אלא הבינו, הרי היו זמנים שהקולות שבקעו מהבית שלהן נשמעו כמו הופעה בזאפה. הן התנחמו בכך שהיום המצב שלהן שונה, והן ביחד, אבל ממש יחד, זו למען זו. 
סתיו הגיע וקטע את שלוותן. אימא של ירדן נכנסה הביתה והשאירה אותם לדבר בחצר. שולחן החג נשקף מהחלון הגדול שבסלון, וסתיו הקניט: “אני מבין שיש לך מאהב״. 
“מה?״ הופתעה ירדן, לא מבינה לאן הוא חותר. 
“הפרחים, יש שני זרים על השולחן״. 
ירדן התחכמה ואמרה שזה כנראה מחזר אנונימי של אימא שלה, בטח מישהו מחוג דרמה. אבל לסתיו הייתה תחושה שהוא יודע בדיוק ממי הפרחים. אז מה? ירדן משחקת אותה? או שהיא באמת כזאת תמימה?

עוד על הספר

פשוט סיפור ישראלי אורלי גולדשטיין
פרק 1 
אפריל 2020
 
 
ירדן יצאה מהמקלחת, הברישה את שערה השחור וקלעה אותו לשתי צמות ארוכות. אחר כך לבשה טייץ שחור וחולצת טריקו גזורה מימי הצופים וירדה יחפה להכין לעצמה כוס קפה במטבח. מגע כפות רגליה היחפות ברצפה הקרה גרם לה להרגיש בחיים בתקופה זו.
ההתרגשות הייתה עצומה. מחר, אחרי תקופת בדידות ארוכה, חבריהם הקרובים צפויים להגיע לארוחת צהריים. המערכת בסלון השמיעה מקבץ שירי אירוויזיון מקפיצים. המוזיקה תמיד השרתה עליה אנרגיה טובה. היא יצאה לחצר והחלה לארגן את הגינה, שעד כה הרגישה בודדה ועצובה, ללא אנשים וללא חגיגות למיניהן. אבל מחר הגינה תצא מעצבותה ותהיה חגיגית ופורחת. סוף-סוף יהיו בה אנשים ואהבה, חשבה בליבה. עבר זמן רב מאז הרגישה חרוצה כל כך.
אימא שלה והיא קבעו להעביר את הערב בצפייה בסרטי בורקס מצחיקים שהיא כל כך אוהבת. בשנים האחרונות הפכו הסרטים הישראליים לטקס השנתי שלהם בכל ערב יום העצמאות  אחרי הזיקוקים. אף על פי שליבה סירב להאמין שערב יום העצמאות יכול להתקיים בלי זיקוקים וחגיגות, היא הייתה מלאת התלהבות לקראת המפגש עם החברים מחר. כשהטלפון צלצל התעורר הבית מהדממה ששררה בו. היה קל להתבלבל ולחשוב שמדובר בשקט של יום כיפור, רגע לפני שכל הילדים יוצאים לרחובות וכובשים את הכבישים.
כששיחת הטלפון הגיעה כרעם ביום בהיר, תחושה של מחנק אפפה אותה. היא הרגישה שהמצב יוצא מכלל שליטה ושכלו כל הקיצין. בסיוטים הכי נוראיים לא דמיינה את הבשורה שתשמע. היא בכלל לא האמינה שהמצב כל כך יחמיר, שכל כך הרבה אנשים יחלו וימותו ושהיא תהיה תקועה בבית בלי הפסקה. ממש תקועה: רק סתיו בא לבקר אותן בסופי השבוע כשהוא משתחרר מהצבא, ומכיוון שאימא שלה חרדה מעט בנושא, הם יושבים בחוץ במרחק שלא יבייש את משמרות הצניעות של בני ברק. כל כך ייחלה להתנחם כבר בזרועותיו, בלי פחד. התקופה הייתה קשה עבורה, וסתיו תמיד ידע לרכך אותה, אבל הפחד בתוך הסיוט הזה העיד על כך שזה לא יקרה בקרוב. כן, היא פחדה.
כבר כמעט חודשיים שהיא לא יוצאת מהבית, לא קונה בגדים ולא יוצאת למסיבות ולריקודים. מילא מסיבות וריקודים, היא אפילו לא יושבת בבית קפה, או הולכת לסופר, לסַפָּר, לקוסמטיקאית. שערה מעולם לא היה ארוך כל כך. 
מספר הטלפון של אורי הופיע על הצג ובימים אלה זה שימח אותה מאוד, אבל ברגע שהתחיל לדבר היא הרגישה שחולשה משתלטת עליה. בלי הקדמה מיותרת, אורי עדכן אותה בכך שחווה נבדקה ונמצאה חיובית לקורונה, מאשפזים אותה כעת ואין לאף אחד אפשרות ללוות אותה. היא נסעה באמבולנס לבד. 
“אבל איך היא תסתדר שם לבד?״ היא החלה לצעוק עליו, כאילו הוא אשם במצב. בכל זאת, מדובר באישה שגילה קרוב ל-90, וממילא הבדידות היא האויב הגדול ביותר שלה. פתאום הבינה שלהישאר תקועה בבית זה לא אסון גדול כל כך, העיקר שלא יקרה שום דבר לחווה.
היא חשה כמו בתוך חלום בלהות, מחכה שמישהו יעיר אותה. מאז התפרצה הקורונה היא מרגישה כמו שחקנית בסרט אימה. אימהּ הדרמטית הייתה בטוחה שמדובר בקונספירציה. מישהו בוודאי ניסה להרעיל מישהו, וככה התגלגל לו וירוס שהוביל למגפה קטלנית בעולם. היא לא חדלה להעליל עלילות והמצאות שיכלו לשמש חומר עבור מיני-סדרה אטרקטיבית.
כשהחליטו על עוצר ונאסר לצאת מהבתים, אפילו שהן לא בקבוצת הסיכון, זה נשמע לה מופרך. “איך אני ארקוד? איך אני אמורה לשמור על כושר? על שפיות?״ התלוננה בפני אימא שלה. אבל בהתחלה הן בכלל לא הבינו את חומרת המצב ולא תיארו לעצמן כמה זמן יהיו לבדן בבית. בהתחלה חשבה שמדובר רק בכמה ימים, אז התמסרה לבטלה, ועם אימהּ יצאה לפעמים לצעידות. אבל כשלא ראתה את האור בקצה המנהרה, החלה לחוות גם שעות חשוכות. זה היה עבורה כמו סרט רע שאין לו סוף, עוד שבוע ועוד שבוע ועוד אחד, מזל שהשעון ממשיך ומתקתק גם בזמנים שבהם העולם עוצר מלכת. 
בתקופות אחרות, אירוע כזה היה יכול להיות אוצר עבורה; לשכב כל היום במיטה, להתמכר לטלוויזיה ושיניחו לה לנפשה ולא יצפו לדין וחשבון. אבל מזל שכל דבר קורה בזמן שלו. אילו הגיעה הקורונה בתקופה ההיא כשהייתה כלואה בין הדיכאון והכאב האין-סופי ואז הייתה צריכה לְרַצּוֹת את הזמן הזה עם אימא שלה סגורות לבד בבית, אפילו יומיים הן לא היו שורדות. הבית היה עולה בלהבות ולסרט הזה היה סוף רע.
בכל מקרה, בתקופה זו זה ממש לא התאים לה. בתחילת מרץ היא הייתה בעננים, כל כך התרגשה לקראת הההתחלה החדשה, סוף-סוף נרשמה לקורס מחול שלו חיכתה כמעט כל חייה, הייתה בחופשה מהצבא, התכוננה למסיבות פורים וחשבה שיהיה לה זמן לבלות עם סתיו.
העובדה שחווה נמצאת בקבוצת סיכון הטרידה אותה מאוד. הדאגות לא הרפו ממנה והמחשבות לא נתנו לה מנוח. היא לא הצליחה להתרכז בסרטים ובסדרות, הכול נראָה לה טיפשי כל כך. היא לא הצליחה להבין איך ביום אחד כל התוכניות שלה ירדו לטמיון והקורונה עשתה פוס משחק על החיים. אימא שלה, הייתה חרדה מאוד, ולה לא נשארה ברירה ובעל כורחה מונתה לאחראית על המורל. וכך כל עניין מצב הרוח בבית היה מונח על כתפיה, היא הושמה כראש צוות הווי ובידור ואכן ניהלה את המשימה ביד רמה. בין השאר מצאה עבורן שיעורים מקוונים, שיעורי ספורט ושיעורי ריקוד. הן בישלו יחד, עשו מיני סדנאות בישול במטבח, צפו בסרטים, ציירו, צילמו סרטונים מצחיקים עבור המשפחה והיה להן זמן להשלים פערים. הן דיברו בלי הפסקה. בתקופה הזאת הן דיברו זו עם זו כפי שלא עשו בכל ימי חייהן. פתאום הכירה ירדן את אימא שלה מזווית שלא דמיינה מימיה. בתקופת גיל ההתבגרות ראתה אותה כאישה רצינית ומעצבנת, עם החזות הפולנית שלה, שהייתה שונה ממנה חיצונית בכל הרבדים. אימא שלה הייתה אישה גבוהה ודקיקה, ששערה תמיד אסוף היטב לאחור, ושום שערה סוררת אינה מבצבצת ממנו. עיניה היו בצבע תכלת ומתאר פניה מדויק כשל בובת ברבי רצינית, ותמיד לבשה בגדים מחויטים ומסודרים. גם עכשיו שהיו בבית, תמיד הקפידה אימהּ להיות מתוקתקת, משל הייתה עורכת דין בדרך לדיון סוער, אף על פי שאפילו השליח מהסופר לא היה אמור להגיע באותו היום. 
לפני שפרצה הקורונה, אימא שלה התקבלה לשחק בסדרה שהייתה צפויה להיות הדבר הבא בערוץ 12, ובטח קריירת המשחק שלה הייתה אמורה להמריא, אבל כמו הכול, גם זה נכנס להולד. עכשיו התפנה שפע של זמן לחלוק חוויות וסיפורים, למשל מזמן לימודי המשחק בניו יורק. היא אף סיפרה לירדן איך באמת הכירה את אבא שלה, כמובן מהצד שלה. את הצד של אבא חשבה שהיא מכירה, אבל עכשיו הבינה שלכל מטבע יש שני צדדים ולכל אחד נקודת מבט אחרת. אימא שלה סיפרה לה איך שבר את ליבה כשעזב אותה לטיול הגדול. את זה אף אחד לא טרח אף פעם לספר לירדן, והיא תמיד חשבה שאבא שלה הוא טלית שכולה תכלת ושמרגע שהוריה הכירו האהבה הייתה בשמיים והם היו בלתי נפרדים, כמו הזוגות האלה שמבלים כל הזמן יחד ומטיילים בארץ. אולי אבא שלה היה בסופו של יום בסך הכול בן אדם. ירדן הצטערה על כך שלא הכירה את הסיפורים האלה כשהייתה צעירה יותר. אולי הייתה מוצאת חמלה בליבה על אימא שלה בשלב מוקדם יותר, ולא ממררת לה את החיים כל כך ועושה אותם בלתי נסבלים.
ב״חופשת הקורונה״ נהגה אימא שלה לקום בכל בוקר בשעה מוקדמת, ללבוש את מיטב בגדיה, להתאפר ולהיראות במיטבה, אפילו שאת רוב היום בילתה במטבח ובסלון, ולכל היותר בגינה שלהן, שסוף-סוף היה להן זמן לטפח אותה. הן נהגו לשים פלייליסט של שירים שאפשר לרקוד לצלילם, יצאו לגינה, שרו וניקו אותה עד שהציפורניים שלהן השחירו ונדרש לשפשף אותן במברשת כדי שייראו כאילו-מטופחות. אחר כך מרחו זו לזו לק, כי ללכת לעשות פדיקור ומניקור כמובן לא בא בחשבון. גם כשתכננה אימא שלה לשבת בחצר ולקרוא ספר, היא הקפידה ללבוש ג’ינס ולפעמים אפילו מכנסיים מחויטים. “חייבים לשמור על שגרה, ואם ניראה טוב, זה יגרום לנו להרגיש טוב״, ניסתה לשכנע את ירדן. כשתכננו פעילות ספורטיבית, החליפה אימהּ את בגדיה כמה וכמה פעמים. “אימא, לא חבל על כמויות הכביסה שאת מייצרת לעצמך?״ שאלה אותה ירדן, שלעומתה, יכלה להישאר באותו הטרנינג במשך כמה ימים ברצף. אימא שלה הייתה משתגעת מזה. “חייבים לכבס את הטרנינג הזה, הקורונה נדבקת לבדים״.
“אבל איך תגיע קורונה לבגדים שלנו? אנחנו לא יוצאות מפתח הדלת!״
“מספיק שבלילה עברו אצלנו בחצר מובילי קורונה ואולי גברת קורונה אחת ראתה את החצר המטופחת שלנו והחליטה לעשות כאן קמפינג״. 
אימא המשיכה לנסות לשכנע אותה להחליף בכל בוקר את הבגדים אחרי המקלחת וסיפרה לה סיפורי אלף לילה ולילה, לא מפספסת שום הזדמנות להמחיז עבורה איך הקורונה נדבקת לבגדים. היא נצמדה לירדן ולא הרפתה, עד שלא נותרה לירדן ברירה והיא פשוט פשטה את בגדיה והשליכה אותם לכביסה. “אימא, מיותר שתבזבזי את הכסף על לימודי משחק, יש לך כישרון מלידה״, השתעשעה איתה.
בכל בוקר, אחרי הריטואל הקבוע, התקשרו לחברים הקרובים, לחברים הרחוקים ולכמה מכרים כדי לשאול אם הכול בסדר ואם כולם מרגישים טוב ולא חסר להם שום דבר. לפעמים התגרתה ירדן באימהּ, “מה נעשה אם למישהו יהיה חסר משהו, ויבקשו מאחת מאיתנו להביא משהו או לקנות משהו? הרי אנחנו לא יוצאות מהבית. מה נעשה, נשלח להם בסלסילה על חוט, כמו שעשיתם כשהייתם ילדים?״
“אל תדאגי, לכל דבר יש פתרון. וחוץ מזה, זאת בהחלט המצאת המאה, ככה לא נדבקנו במחלות, למעט המקרים שבהם שלחו אותנו במכוון להידבק במחלות ילדים מוזרות ומאוד מגרדות״. היא צחקה ושוב סיפרה לה איך ההורים שלה שלחו אותה כל הזמן לחברות שלה שהאחים הקטנים שלהן חלו באבעבועות רוח, ואיך היא אף פעם לא נדבקה בשום מחלת ילדים והייתה צריכה לקבל חיסון כדי שלא תידבק בזמן ההיריון, ואז התחילה להתגרד כאילו חטפה דווקא עכשיו אבעבועות רוח. “עכשיו מקדימים תרופה למכה, תינוק נולד והופ מקבל חיסונים נגד כל מחלות הילדים״, ציינה.
וככה בכל בוקר בדקו מה שלום כולם. ירדן התרגשה מאוד מהאופן שבו כולם היו מאוחדים פתאום ודאגו זה לזה. במקום להשתגע, כולם עשו מעשים טובים והעלו את מחוותיהם לרשתות החברתיות. גם היא ואימהּ היו מסדרות בכל שבוע ארונות. מה לא מסרו לתרומות? בגדים, סירים, מצעים, כלים, מגבות. אימא שלה כל הזמן ציינה כמה התקופה הזו דומה לתקופת מלחמת המפרץ,  שבה פתאום כל השכונה הייתה מאוחדת ועלתה על גדותיה ממעשים טובים, בני המשפחה ישבו יחד בחדר האטום במשך שעות ושיחקו יחד טאקי, רמי או חמש אבנים. טוב, אז היו פחות אפשרויות, לא היו פייסבוק או יוטיוב, ואיש לא היה שקוע בטלפון החכם שלו. אפילו מחשבים היו רק בבתים אחדים. הדבר היחיד שבאמצעותו משפחות העבירו את הזמן היה כבלים לא חוקיים וקלטות וידיאו. אבל הכי אהבו להעביר את הזמן בקישוט ערכות המגן שלהם, ואז הסתובבו איתן ברחוב משל היו תיק של גוצ’י. “טוב, לא היינו מפונקים כמו הנוער של היום. מצאנו לעצמנו תעסוקה משום דבר״. אימא שלה אהבה להיות נוסטלגית ולפאר את התקופה ההיא. “הדבקנו מסקינטייפ מסביב לחלונות, גם בחלונות של בית הספר, כשהיו לימודים. ואוי ואבוי למי שיצא בלי המסכה מהבית, אבל זו באמת הייתה מסכה שלא היה אפשר לנשום איתה, לעומת המסכות שצריך לעטות היום. המסכות של היום מיניאטוריות לעומת המסכות של מלחמת המפרץ, וגם עליהן מתלוננים כל הזמן. 
מ פ ו נ ק י ם!״
ירדן רצתה מאוד לחשוב על רעיון לאיזו מחווה גדולה שתעשה בזמן הקורונה, אבל שום דבר לא עלה על דעתה. היא הרגישה שהמוח שלה חסום לרעיונות יצירתיים. “את לא צריכה להמציא את הגלגל. את דואגת לחברים ולמשפחה, לא השארת אותי לבד ואת משמחת אותי. זה חשוב מאוד ובהחלט מספיק. אולי תנסי למכור את ההרצאות שלכן בזום?״ ירדן כבר חשבה על האפשרות הזאת, אבל החליטה שלהרצאה בלי חווה, ועוד בזום, לא תהיה אותה השפעה על הקהל, וזה נראה לה חסר טעם.
בערב חג הפסח הן כמעט לא דיברו זו עם זו. כמו כולם, הן היו המומות. המצב היה בלתי נתפס. איך הגיעו למצב שבו אף אחד לא נשאר מחוץ למשחק; עשירים, עניים, כולם באותה סירה. הבטיחו שתהיה אכיפה, ואכן כך היה: המון דו״חות ניתנו למפרים את מגבלת המאה מטר. “אבל איך אפשר להשאיר את כל המבוגרים לבד בערב החג? לא מספיק שאת החולים ואת החולים קשה משאירים לבד, ואפילו נותנים להם למות לבד?״ המחשבה הזאת לא עזבה אותן, וירדן ייחלה בכל ליבה שברגע האחרון יתחולל איזשהו שינוי. היא לא האמינה שהן תחגוגנה לבד. אף על פי שלא האמינה בטקסים, היא ידעה כמה חשובים אירועי ערב החג לסובבים אותה. אימא שלה התעקשה שהן יבשלו יחד אוכל חגיגי. “למה לטרוח, אימא? רק שתינו אוכלות״. ירדן לא הבינה מדוע אימא שלה מתעקשת. הרי אימהּ הייתה דקיקה כל כך, כזו ששבעה אחרי שני ביסים וכל הזמן מקפידה על המשקל. אם יהיה אוכל טעים היא תאכל, וכל השומן שתצבור לא ייעלם ככה סתם עם בוא האביב. הן עמדו כל הבוקר יחד במטבח ובישלו מטעמים. האחת שטפה והאחרת חתכה, ממש כמו מכונת בישול משומנת. לפני “חופשת הקורונה״ אימא שלה נהגה לבשל אולי פעם בשבועיים, וגם אז לכל היותר הכינה שניצלים, אורז וירקות בתנור או חיממה משהו מהמקפיא. עכשיו הפכה לשפית ממש. 
באמצע הבישולים הגיע משלוח של פרחים, וירדן הניחה אותם על השולחן וחזרה לעבודת המטבח. “וואו, סתיו השקיע״, אמרה אימא שלה. כעבור חצי שעה שוב נשמע צלצול בדלת, וירדן הופתעה כאשר הגיע משלוח נוסף של פרחים. “מי זה עכשיו?״ שאלה אימא שלה. ירדן פתחה את הפתק: “חג שמח יפתי, סתיו״. 
“אז ממי הזר הראשון?״
“’חושב עלייך בלי הפסקה’. לא כתוב ממי״, הופתעה ירדן. 
“אולי זה בשבילך? ממעריץ אלמוני?״ אמרו שתיהן יחד והתפוצצו מצחוק, ואז ניגשו לסיים לבשל את ארוחת החג.
הערב הגיע והפך למחזה בפני עצמו. בתחילה הקריאו את ההגדה בזום עם כל החברים, אבל מהר מאוד הפך העניין לבלגן שלם, וברקע רעש, מסכים מרצדים ואנשים שנתקעו. הן השתיקו את כולם והעמידו פני מקשיבות, ולבסוף כיבו גם את המצלמה ונשארו רק שתיהן. אימא של ירדן החליטה לערוך עבורה הצגת יחיד על סיפור יציאת מצרים. היא שיחקה את כל התפקידים וגילמה אותם מצוין. ירדן התגלגלה מצחוק ודמיינה איך בסוף הערב מגיעים אנשים בחליפות לבנות לקחת אותן ישר לבית משוגעים. אבל אחרי האוכל, אימא שלה פשוט קרסה. היא התיישבה על הספה והתחילה לבכות. אף פעם לא ראתה את אימא שלה בוכה, בוודאי לא בכי כואב כל כך, אפילו לא כשאבא שלה מת. טוב, כמה אפשר לשמור על קור רוח כשהמצב כזה גרוע? הרי נוסף על כל הצרות היא לא עבדה, ודאגה להן כלכלית. ניכר שהתגעגעה מאוד לעבודתה ולחבריה, ולמעשה בסופו של יום הייתה תקועה בבית במשך ימים שלמים עם הבת שלה. אז נכון שהבת שלה “מתוקה אמיתית״, אבל לעוצר בכלל לא היה צפי לסיום, והגעגועים לשגרה היו חזקים. זו הייתה הפעם הראשונה שירדן הבינה שאימא שלה היא רק בן אדם, לאחר שכל הזמן ציפתה ממנה להיות מושלמת. ירדן מצאה את עצמה שוב מנחמת את אימא שלה, ושוב אחראית על העלאת המורל. הן ישבו על הנדנדה בחצר, האחת בבגדי ערב מחויטים והאחרת בטרנינג שחור ומוזנח, מכוסות בשמיכת צמר מחממת. “מתי זה ייגמר כבר?״ אימא שלה נשמעה מיואשת. 
“מה את דואגת, אימא? הרי לכל דבר יש סוף, גם לרע וגם לטוב. את לימדת אותי את זה״. 
את המשך הערב העבירו בשתיקה, מחובקות על הנדנדה. מוזיקה ישראלית של יום הזיכרון התנגנה ברקע ושתיקתן התמזגה אל תוך הלילה. הן התמסרו לרגע ולאוויר הקריר.
מעבר לגדר נשמעו לפתע צעקות, ריב של השכנים, אבל שום דבר לא הצליח לחדור את השקט שלהן. הן לא שפטו אף אחד אלא הבינו, הרי היו זמנים שהקולות שבקעו מהבית שלהן נשמעו כמו הופעה בזאפה. הן התנחמו בכך שהיום המצב שלהן שונה, והן ביחד, אבל ממש יחד, זו למען זו. 
סתיו הגיע וקטע את שלוותן. אימא של ירדן נכנסה הביתה והשאירה אותם לדבר בחצר. שולחן החג נשקף מהחלון הגדול שבסלון, וסתיו הקניט: “אני מבין שיש לך מאהב״. 
“מה?״ הופתעה ירדן, לא מבינה לאן הוא חותר. 
“הפרחים, יש שני זרים על השולחן״. 
ירדן התחכמה ואמרה שזה כנראה מחזר אנונימי של אימא שלה, בטח מישהו מחוג דרמה. אבל לסתיו הייתה תחושה שהוא יודע בדיוק ממי הפרחים. אז מה? ירדן משחקת אותה? או שהיא באמת כזאת תמימה?