הארות שוליים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הארות שוליים
הוספה למועדפים

הארות שוליים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

הרב שי משה פירון (נולד ב-25 בינואר 1965) הוא חבר הכנסת מטעם מפלגת יש עתיד ואיש חינוך. בשנים 2014-2013 כיהן כשר החינוך בממשלת ישראל.

פירון הוא בוגר מכללת שערי משפט ושימש מרצה שלא מן המניין באוניברסיטת בר-אילן, מכללת שערי משפט, במרכז הבינתחומי בהרצליה ובמכללת יעקב הרצוג. שימש גם כעמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בתחום זכויות האדם.

תקציר

החיפוש אחר משמעות לאירועי חיינו מלווה כמעט כל אחד ואחת מאיתנו. אנו אוהבים להיאחז בדבר מה כדי לתת מסגרת ותוכן לחיי היום-יום שלנו, לאירועים המלווים את חיינו או לאלה הפורצים אליהם בעל כורחנו. פרשת השבוע הנקראת מדי שבוע יכולה להיות בסיס פורה לבנייתה של מסגרת מארגנת שכזו.

הארות שוליים הוא ספר אופטימי על החיים, המבקש להאיר את חיי השגרה באמצעות קריאה אישית בפרשת השבוע. הרב שי פירון צועד בשולי הפרשה ושוזר סיפור אישי בקריאה מעמיקה בתורה, בפרשניה הקלאסיים והמודרניים ובהגות בת-זמננו. הוא מגייס את עולמו כמחנך וכפעיל חברתי, כאב וכאדם, ומוצא בה משמעות המתחדשת מדי יום ביומו.

הרב שי פירון עומד בראש מוסדות ישיבת פתח תקווה ומכהן כמנכ"ל תנועת "הכל חינוך". הוא מרצה למשפטים, מראשי רבני צהר ועמית במכון הישראלי לדמוקרטיה. כתיבתו התורנית והמחקרית מתמקדת בשאלות של צדק חברתי, בזכויות מוגבלים ובסוגיות של חברה ומדינה.

פרק ראשון

פרשת בראשית

 

 

אבא של רש"י

 

 

ושוב, מתחילים מבראשית. בוראים את העולם בכל שנה מחדש, סבב חדש של קריאת התורה מתחיל. התחלה חדשה היא הזמנה לבחינה מחודשת של יסודות חיינו. פרשת השבוע מספקת לנו הזדמנות למבט חדש על עצמנו. ההתחדשות חושפת רבדים עמוקים שהסתתרו שנים הרבה. היכולת לגלות פנים חדשות בתורה נובעת מהמבט הישיר אל העולם שאנו חיים בו.

פעמים שהמוטיבציה לעסוק בחידושי תורה נובעת מהליכי ההתחדשות שעוברים עלינו. לא פעם, כשאני מביט בתמונות שבאלבום, אלה שצולמו בעבר, אני נוטה לחשוב: מי הייתי אז? האומנם רק שיבה זרקה בשערי, או שמא התחולל בקרבי משהו עמוק יותר בשנים שחלפו. לא פעם אני מביט על עצמי ורואה תמונות חיים שבהן אני כל כך שונה, כי העולם, וגם אני, מתחדש.

 

על המתח שבין כוח החידוש למחויבות לעבר, ניתן לעמוד באמצעות דברי התלמוד הירושלמי:

 

אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני.

מה טעם?

יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא וגו'

משיבו חבירו ואומר לו כבר היה לעולמים.[1]

 

מנַין אנו שואבים את כוח החידוש? בעזרת אלו כלים? בפתיחת פירושו לתורה, רש"י* חושף את אחד מיסודות כוח החידוש שלנו:

[* רש"י - רבי שלמה יצחקי (רבי שלמה בן יצחק, 1040-1105), נולד בטרוייש שבצפון צרפת. בהיותו בן שלושים ייסד ישיבה בטרוייש, ותלמידים רבים מקרוב ומרחוק נהרו אליה. בד בבד החל לכתוב פירוש לתורה וליתר ספרי התנ"ך, פירוש שנחשב יסודי ביותר, וכן כתב פירוש גדול לתלמוד. רש"י היה בקיא בדקדוק השפה העברית ובעל ידיעות רחבות בהוויות העולם. פרשנותו מצטיינת בפשטות ובגאונות כאחד. רש"י חי בזמן גזירות תתנ"ו (1096, מסע הצלב הראשון), שבהן נהרגו יהודים רבים באשכנז על קידוש השם, והיה אחד ממנהיגי הציבור בימים קשים אלה. מעשי אגדה רבים סופרו על חייו ופטירתו. אחד מהם מספר שכאשר עסק בפירושו למסכת מכות, הגיע לדף י"ט, והספיק לכתוב את המילה "טהור" ואז יצאה נשמתו בטהרה. עוד אגדה מספרת שבשעת פטירתו יצאה בת קול ואמרה: "עתידים כל ישראל להיות בניך".]

 

אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" (תהלים קי"א, ו) - שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

 

דבריו של "הרש"י הראשון על התורה" זכו לפרשנות רחבה, שהרי הם הפתיח לפירושו על התורה, ומן הסתם, לא בכדי בחר רש"י לפתוח בדברים אלו.[2] חשוב להדגיש שפירוש רש"י על התורה הוא הספר הראשון שנדפס בלשון הקודש[3] לאחר מהפכת הדפוס, כך שפירושו של רש"י לפסוק הראשון בתורה הוא הביאור הראשון לתורה שנדפס! בדרך כלל פירושו הראשון של רש"י זוכה לתשומת לב מיוחדת, כיוון שהוא עוסק בהגדרת הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל. אולם בספר שפתי חכמים* הוצגה פנינה פרשנית השופכת אור חדש על המניע של רש"י לפתוח את פירושו לתורה בדברים אלה:

[* שפתי חכמים - על פירושו של רש"י לתורה נכתבו למעלה ממאה (!) ספרי פירושים. פירושים רבים סוכמו בספר שפתי חכמים, שנתחבר על ידי הרב שבתי משורר בס. ברוב החומשים נדפס קיצור ספרו של הרב בס תחת השם "עיקר שפתי חכמים".]

 

אמר רבי יצחק: המפרשים מקשים שלא מצינו שיהא מוזכר בגמרא ובמדרש זה המאמר בשם רבי יצחק, אלא מה שאמר: מה טעם פתח, ותו לא.

אלא שזה רבי יצחק היה אביו של רש"י, ולא היה כל כך גדול בתורה, ובנו רש"י רצה לכבדו ולהזכירו בתחילת חיבורו ושאל מאביו להקשות איזה קושיא לכתוב משמו.[4]

 

ביאורו של ה'שפתי חכמים' מפעים. רש"י ביקש לפתוח את פירושו בדברים משמו של אביו, כדי להנציחו, להכיר לו טובה ולבטא את תחושת המחויבות שלו כלפיו. אביו הוא מקור תורתו, על אף שלא היה תלמיד חכם. בכל שנה כשאנו פותחים בלימוד החומש מחדש, אנו חוזרים לביאורו של רש"י הראשון ומגלים שהבסיס לדבריו הוא הרצון לכבד את אבא.

רש"י מחבר בין ראשית העולם לסיפור הראשית הפרטי שלו. כך אנו למדים שהמחויבות לעבר היא הבסיס ליצירת כוח חידוש עתידי. עמדה זו יכולה להוסיף נדבך חדש לעומקה, היקפה, ומשמעותה של מצוות כיבוד אב ואם.

 

מצוות כיבוד אב ואם היא גם העברת מסורת המשפחה מדור לדור, מה שהופך אותה לקשה כפליים, כפי שמתבאר בדברי המדרש:

 

תני ר' שמעון בן יוחי: שתי מצות גילה הקב"ה מתן שכרה, אלו הן קלה שבקלות חמורה שבחמורות, קלה שבקלות: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כ"ב, ז), חמורה שבחמורות: "כבד את אביך ואת אמך וגו' למען יאריכון ימיך" (דברים ה', טז).[5]

 

מדוע מצוות כיבוד אב ואם היא חמורה שבחמורות? - ראוי לבחון את עמדתו הפרשנית של ר' אהרן הלוי, בעל ספר החינוך:*

[* ספר החינוך - חיבור על תרי"ג מצוות על פי מניין המצוות של הרמב"ם, לפי סדר פרשות השבוע. מקובל לייחס את החיבור לרבי אהרן הלוי מברצלונה, בן המאה ה־13, מבאי בית מדרשו של הרמב"ן. יש הסבורים שאלו מכתבים ואגרות ששלח רבי אהרן הלוי לבנו מדי שבוע. הביאור לכל מצווה בספר כולל ארבעה חלקים: א. הגדרת המצווה ומקורה בתורה שבכתב ושבעל־פה; ב. טעמה של המצווה ['משורשי המצווה']; ג. עיקרי פרטי דיניה וכן העונש עליה; ד. מי חייב בה, מתי והיכן המצווה נוהגת.]

 

משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם.[6]

 

מצוות כיבוד אב ואם היא מצווה חמורה כיוון שהיא מבטאת את החובה להכיר טובה להורינו. הכרת הטוב אינה פעולה קלה לנו. במידה מסוימת זו פעולה לא טבעית. לא מדובר בפעולה נימוסית־טכנית, אלא בפעולה קיומית: האדם מכיר טובה על עצם קיומו לאחר. בהיותנו מכירים טובה להורינו אנו מדגישים את מידת תלותנו בהם, הם "סיבת היותנו בעולם", כך שגם החידושים שלנו מתבססים על מה שקיבלנו מההורים. אמנם אנו חופשיים לקבל הכרעות ולעצב את חיינו כראות עינינו, אבל גם אם לא במודע, להורים שלנו יש משקל גדול בהכרעות הקטנות והגדולות שאנו מקבלים בחיינו.

 

רעיון זה הוביל אותי להבנה חדשה ביחס שבין לימוד התורה האישי שלי לבין אבא ואימא. לא גדלתי בבית של תורה. עד היום צר לי שלא זכיתי ל'גירסתא דינוקא'. אמנם אבא ואימא למדו אותי מידות טובות, אהבה למדינה, דאגה לאחר ועוד, אבל תורה ואמונה לא למדתי בבית. אולי בשל כך הרגשתי שהמאמרים, השיעורים וחידושי התורה הם רק שלי. אבא ואימא מחוץ לסיפור. מעולם לא חיפשתי את הקשר בינם לבין לימוד התורה שלי.

בתחילת פירושו לתורה רש"י מלמד מה חלקו של אביו, ש"לא היה כל כך גדול בתורה", כדברי בעל השפתי חכמים. כמה גדול כוחה של הכרת הטוב, שהיא הבסיס ללימוד תורה ולכל תכונה חשובה שירכוש הבן במהלך חייו. גם אבא ואימא שלי עוררו אצלי שאלות ותהיות, בדיוק כמו אבא של רש"י. אני זוכר חוויה מטלטלת: אימא רשמה אותי לכיתה ז' בישיבה תיכונית. היא לא העלתה על דעתה שאהפוך לאדם 'דתי'. בהיותה חובבת דעת ומסורת היא שמחה לפתוח בפניי את האפשרות להכיר את יסודות היהדות, אבל מכאן ועד שמירת תורה ומצוות המרחק נראה גדול. אט אט הושפעתי מהשיחות בכיתה ומשיחותיי האישיות עם המחנך ועם המדריך שלי בתנועת בני עקיבא. כשאימא שמה לב, בדאגה, לתהליך שאני עובר, ביקשה ממני לקרוא את הספר מרכבות האלים.* קראתי את הספר והתמלאתי בשאלות גדולות. בקול רועד, סיפרתי על כך למחנך שלי. פחדתי מהתגובה שלו. אבל, הרב אליהו הירש, איש גדול ובעל הבנה חינוכית מעמיקה, הציע לי להביא את הספר לכיתה ולהעלות את הטיעונים בפני כל הכיתה במהלך שיעור חברה. נדהמתי מההצעה. כך מצאתי עצמי עומד בפני כולם ומרצה את תהיותיו של אריך פון דניקן על עקרונות המסורת היהודית. ברגעים האלה, בשעות שבהן פרשתי את שאלותיי - התעצבה אמונתי הדתית.

[* מרכבות האלים - הספר שיצא לאור ב־1968 נכתב בידי הסופר השוויצרי אריך פון דניקן. לטענתו התרבות האנושית החלה בעקבות ביקור של חייזרים בכדור הארץ. הקהילה המדעית הסתייגה מרעיונות אלה ובשנת 1976 פרסם רונלד סטורי את הספר "The Space-Gods Revealed" ("חשיפת אלי־החלל") שבו הפריך ביסודיות, כמעט עמוד אחר עמוד, את טענותיו של פון דניקן.]

 

תודה, אבא ואימא. שלי – שלכם!

הרב שי משה פירון (נולד ב-25 בינואר 1965) הוא חבר הכנסת מטעם מפלגת יש עתיד ואיש חינוך. בשנים 2014-2013 כיהן כשר החינוך בממשלת ישראל.

פירון הוא בוגר מכללת שערי משפט ושימש מרצה שלא מן המניין באוניברסיטת בר-אילן, מכללת שערי משפט, במרכז הבינתחומי בהרצליה ובמכללת יעקב הרצוג. שימש גם כעמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בתחום זכויות האדם.

עוד על הספר

הארות שוליים שי פירון

פרשת בראשית

 

 

אבא של רש"י

 

 

ושוב, מתחילים מבראשית. בוראים את העולם בכל שנה מחדש, סבב חדש של קריאת התורה מתחיל. התחלה חדשה היא הזמנה לבחינה מחודשת של יסודות חיינו. פרשת השבוע מספקת לנו הזדמנות למבט חדש על עצמנו. ההתחדשות חושפת רבדים עמוקים שהסתתרו שנים הרבה. היכולת לגלות פנים חדשות בתורה נובעת מהמבט הישיר אל העולם שאנו חיים בו.

פעמים שהמוטיבציה לעסוק בחידושי תורה נובעת מהליכי ההתחדשות שעוברים עלינו. לא פעם, כשאני מביט בתמונות שבאלבום, אלה שצולמו בעבר, אני נוטה לחשוב: מי הייתי אז? האומנם רק שיבה זרקה בשערי, או שמא התחולל בקרבי משהו עמוק יותר בשנים שחלפו. לא פעם אני מביט על עצמי ורואה תמונות חיים שבהן אני כל כך שונה, כי העולם, וגם אני, מתחדש.

 

על המתח שבין כוח החידוש למחויבות לעבר, ניתן לעמוד באמצעות דברי התלמוד הירושלמי:

 

אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני.

מה טעם?

יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא וגו'

משיבו חבירו ואומר לו כבר היה לעולמים.[1]

 

מנַין אנו שואבים את כוח החידוש? בעזרת אלו כלים? בפתיחת פירושו לתורה, רש"י* חושף את אחד מיסודות כוח החידוש שלנו:

[* רש"י - רבי שלמה יצחקי (רבי שלמה בן יצחק, 1040-1105), נולד בטרוייש שבצפון צרפת. בהיותו בן שלושים ייסד ישיבה בטרוייש, ותלמידים רבים מקרוב ומרחוק נהרו אליה. בד בבד החל לכתוב פירוש לתורה וליתר ספרי התנ"ך, פירוש שנחשב יסודי ביותר, וכן כתב פירוש גדול לתלמוד. רש"י היה בקיא בדקדוק השפה העברית ובעל ידיעות רחבות בהוויות העולם. פרשנותו מצטיינת בפשטות ובגאונות כאחד. רש"י חי בזמן גזירות תתנ"ו (1096, מסע הצלב הראשון), שבהן נהרגו יהודים רבים באשכנז על קידוש השם, והיה אחד ממנהיגי הציבור בימים קשים אלה. מעשי אגדה רבים סופרו על חייו ופטירתו. אחד מהם מספר שכאשר עסק בפירושו למסכת מכות, הגיע לדף י"ט, והספיק לכתוב את המילה "טהור" ואז יצאה נשמתו בטהרה. עוד אגדה מספרת שבשעת פטירתו יצאה בת קול ואמרה: "עתידים כל ישראל להיות בניך".]

 

אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" (תהלים קי"א, ו) - שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

 

דבריו של "הרש"י הראשון על התורה" זכו לפרשנות רחבה, שהרי הם הפתיח לפירושו על התורה, ומן הסתם, לא בכדי בחר רש"י לפתוח בדברים אלו.[2] חשוב להדגיש שפירוש רש"י על התורה הוא הספר הראשון שנדפס בלשון הקודש[3] לאחר מהפכת הדפוס, כך שפירושו של רש"י לפסוק הראשון בתורה הוא הביאור הראשון לתורה שנדפס! בדרך כלל פירושו הראשון של רש"י זוכה לתשומת לב מיוחדת, כיוון שהוא עוסק בהגדרת הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל. אולם בספר שפתי חכמים* הוצגה פנינה פרשנית השופכת אור חדש על המניע של רש"י לפתוח את פירושו לתורה בדברים אלה:

[* שפתי חכמים - על פירושו של רש"י לתורה נכתבו למעלה ממאה (!) ספרי פירושים. פירושים רבים סוכמו בספר שפתי חכמים, שנתחבר על ידי הרב שבתי משורר בס. ברוב החומשים נדפס קיצור ספרו של הרב בס תחת השם "עיקר שפתי חכמים".]

 

אמר רבי יצחק: המפרשים מקשים שלא מצינו שיהא מוזכר בגמרא ובמדרש זה המאמר בשם רבי יצחק, אלא מה שאמר: מה טעם פתח, ותו לא.

אלא שזה רבי יצחק היה אביו של רש"י, ולא היה כל כך גדול בתורה, ובנו רש"י רצה לכבדו ולהזכירו בתחילת חיבורו ושאל מאביו להקשות איזה קושיא לכתוב משמו.[4]

 

ביאורו של ה'שפתי חכמים' מפעים. רש"י ביקש לפתוח את פירושו בדברים משמו של אביו, כדי להנציחו, להכיר לו טובה ולבטא את תחושת המחויבות שלו כלפיו. אביו הוא מקור תורתו, על אף שלא היה תלמיד חכם. בכל שנה כשאנו פותחים בלימוד החומש מחדש, אנו חוזרים לביאורו של רש"י הראשון ומגלים שהבסיס לדבריו הוא הרצון לכבד את אבא.

רש"י מחבר בין ראשית העולם לסיפור הראשית הפרטי שלו. כך אנו למדים שהמחויבות לעבר היא הבסיס ליצירת כוח חידוש עתידי. עמדה זו יכולה להוסיף נדבך חדש לעומקה, היקפה, ומשמעותה של מצוות כיבוד אב ואם.

 

מצוות כיבוד אב ואם היא גם העברת מסורת המשפחה מדור לדור, מה שהופך אותה לקשה כפליים, כפי שמתבאר בדברי המדרש:

 

תני ר' שמעון בן יוחי: שתי מצות גילה הקב"ה מתן שכרה, אלו הן קלה שבקלות חמורה שבחמורות, קלה שבקלות: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כ"ב, ז), חמורה שבחמורות: "כבד את אביך ואת אמך וגו' למען יאריכון ימיך" (דברים ה', טז).[5]

 

מדוע מצוות כיבוד אב ואם היא חמורה שבחמורות? - ראוי לבחון את עמדתו הפרשנית של ר' אהרן הלוי, בעל ספר החינוך:*

[* ספר החינוך - חיבור על תרי"ג מצוות על פי מניין המצוות של הרמב"ם, לפי סדר פרשות השבוע. מקובל לייחס את החיבור לרבי אהרן הלוי מברצלונה, בן המאה ה־13, מבאי בית מדרשו של הרמב"ן. יש הסבורים שאלו מכתבים ואגרות ששלח רבי אהרן הלוי לבנו מדי שבוע. הביאור לכל מצווה בספר כולל ארבעה חלקים: א. הגדרת המצווה ומקורה בתורה שבכתב ושבעל־פה; ב. טעמה של המצווה ['משורשי המצווה']; ג. עיקרי פרטי דיניה וכן העונש עליה; ד. מי חייב בה, מתי והיכן המצווה נוהגת.]

 

משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם.[6]

 

מצוות כיבוד אב ואם היא מצווה חמורה כיוון שהיא מבטאת את החובה להכיר טובה להורינו. הכרת הטוב אינה פעולה קלה לנו. במידה מסוימת זו פעולה לא טבעית. לא מדובר בפעולה נימוסית־טכנית, אלא בפעולה קיומית: האדם מכיר טובה על עצם קיומו לאחר. בהיותנו מכירים טובה להורינו אנו מדגישים את מידת תלותנו בהם, הם "סיבת היותנו בעולם", כך שגם החידושים שלנו מתבססים על מה שקיבלנו מההורים. אמנם אנו חופשיים לקבל הכרעות ולעצב את חיינו כראות עינינו, אבל גם אם לא במודע, להורים שלנו יש משקל גדול בהכרעות הקטנות והגדולות שאנו מקבלים בחיינו.

 

רעיון זה הוביל אותי להבנה חדשה ביחס שבין לימוד התורה האישי שלי לבין אבא ואימא. לא גדלתי בבית של תורה. עד היום צר לי שלא זכיתי ל'גירסתא דינוקא'. אמנם אבא ואימא למדו אותי מידות טובות, אהבה למדינה, דאגה לאחר ועוד, אבל תורה ואמונה לא למדתי בבית. אולי בשל כך הרגשתי שהמאמרים, השיעורים וחידושי התורה הם רק שלי. אבא ואימא מחוץ לסיפור. מעולם לא חיפשתי את הקשר בינם לבין לימוד התורה שלי.

בתחילת פירושו לתורה רש"י מלמד מה חלקו של אביו, ש"לא היה כל כך גדול בתורה", כדברי בעל השפתי חכמים. כמה גדול כוחה של הכרת הטוב, שהיא הבסיס ללימוד תורה ולכל תכונה חשובה שירכוש הבן במהלך חייו. גם אבא ואימא שלי עוררו אצלי שאלות ותהיות, בדיוק כמו אבא של רש"י. אני זוכר חוויה מטלטלת: אימא רשמה אותי לכיתה ז' בישיבה תיכונית. היא לא העלתה על דעתה שאהפוך לאדם 'דתי'. בהיותה חובבת דעת ומסורת היא שמחה לפתוח בפניי את האפשרות להכיר את יסודות היהדות, אבל מכאן ועד שמירת תורה ומצוות המרחק נראה גדול. אט אט הושפעתי מהשיחות בכיתה ומשיחותיי האישיות עם המחנך ועם המדריך שלי בתנועת בני עקיבא. כשאימא שמה לב, בדאגה, לתהליך שאני עובר, ביקשה ממני לקרוא את הספר מרכבות האלים.* קראתי את הספר והתמלאתי בשאלות גדולות. בקול רועד, סיפרתי על כך למחנך שלי. פחדתי מהתגובה שלו. אבל, הרב אליהו הירש, איש גדול ובעל הבנה חינוכית מעמיקה, הציע לי להביא את הספר לכיתה ולהעלות את הטיעונים בפני כל הכיתה במהלך שיעור חברה. נדהמתי מההצעה. כך מצאתי עצמי עומד בפני כולם ומרצה את תהיותיו של אריך פון דניקן על עקרונות המסורת היהודית. ברגעים האלה, בשעות שבהן פרשתי את שאלותיי - התעצבה אמונתי הדתית.

[* מרכבות האלים - הספר שיצא לאור ב־1968 נכתב בידי הסופר השוויצרי אריך פון דניקן. לטענתו התרבות האנושית החלה בעקבות ביקור של חייזרים בכדור הארץ. הקהילה המדעית הסתייגה מרעיונות אלה ובשנת 1976 פרסם רונלד סטורי את הספר "The Space-Gods Revealed" ("חשיפת אלי־החלל") שבו הפריך ביסודיות, כמעט עמוד אחר עמוד, את טענותיו של פון דניקן.]

 

תודה, אבא ואימא. שלי – שלכם!