סוד המלצרית

פרולוג

 

ליאונידס פארנסוּס השקיף החוצה מחלון מטוסו הפרטי. הם רק זה עתה נחתו בשדה התעופה של אתונה. למרבה כעסו, הוא חש מתח עצור בחזהו – תחושה שכלל לא היתה מבורכת בעיניו. הוא ממש לא שש לקום ממושבו, אפילו שצוות המטוס התכונן כבר לפתוח את הדלת, אפילו שקפיאה במקום עמדה בניגוד מוחלט לאופיו. הוא אמר לעצמו שזה מפני שהוא עדיין כועס על עצמו על כך שנכנע לדרישה של אביו, שיבוא לאתונה, "לדון" על דברים.

ליאו פארנסוּס לא הקדיש שום זמן למי, או למה, שלא נראה לו כראוי למשאביו או לאנרגיה שלו. לא ליוזמות עסקיות, לא למאהבות ואפילו לא לאב שהעמיד את צבירת ההון המשפחתי – וניקוי שמם מהבושה שדבקה בו – לפני יחסיו עם בנו. ליאו העווה מעט את פניו, והבעתו היתה כה קשה, שהדייל שקרב אליו כעת נעצר במקומו והמתין בהיסוס. אלא שליאו לא ראה דבר, פרט לאובך על מסלול האספלט הלוהט בחוץ, והאפלה של מחשבותיו.

הוא היה יווני מבטן ומלידה, ובכל זאת, כף רגלו לא דרכה מעולם על אדמת יוון. משפחתו הוגלתה מנחלת אבותיה עוד לפני היוולדו. אבל אביו חזר לבסוף ליוון כמנצח, לפני כמה שנים; אחרי שהצליח להגשים את חלום חייו ולנקות את שמם מהפשע הנורא ולהתהדר במעמדו הרם המחודש, ובעושר שלא יתואר.

מרירות וכעס גאו בלבו של ליאו בהיזכרו בפניה העייפות של יא-יא שלו. בעצב שחרץ בהם קמטים כה עמוקים מסביב לפיה, והצללים הכהים מסביב לעיניה. בשבילה כבר היה מאוחר מדי לשיבה הביתה. היא מתה בארץ זרה לה, אליה לא הצליחה מעולם להתרגל. למרות שסבתו האיצה בו לחזור מיד לכשיזדמן לו, הוא האשים את אתונה בשבירת לבה. הוא נשבע שלעולם לא ישוב למקום שכה שש לדחות בבוז את משפחתו. 

אתונה נותרה עדיין ביתה של משפחת קסיאנידס, שהיתה אחראית לכל הצער והסבל של משפחתו, ואשר סבלה כעת שבעתיים על  העוול שעשתה בעבר. הם הטילו צל כבד על כל ימי ילדותו, שהושפעו ללא ספק ממעשיהם, בצורות רבות כל כך.

ובכל זאת, למרות כל זה... הנה הוא. מפני שמשהו בקולו של אביו, איזו חולשה שאין לטעות בה, גרמה לו להיענות לקריאתו, למרות כל מה שקרה. זה נגע באיזושהי נקודה בלבו. בקצרה, הוא הרגיש מחוייב להגיע – אולי משום שרצה להוכיח לעצמו שהוא שולט ברגשותיו ולא להפך?

עצם המחשבה על כך הקפיאה אותו; כשהיה בקושי בן שמונה, הוא נשבע לעצמו בלי מילים שלעולם לא ירשה לרגשות רבי עוצמה להכריע אותו, מפני שזה מה שהרג את אמו. אז ברור שהוא יוכל להביט ישירות על נחלת אבותיו, ואז להפנות לה את גבו לעולמים, נכון? כמובן שכן.

אבל קודם כל, היה עליו להתמודד עם העובדה שאביו רצה להעביר לידיו את האחריות על חברת הספנות של משפחת פארנסוס. ליאו דחה כבר מזמן את הירושה המיועדת לו; הוא אימץ בזרועות פתוחות את רוח היזמות העסקית האמריקאית, וכעת ניהל רשת חברות שעסקה במימון, ברכישת נכסים ונדל"ן. רק לאחרונה הוא רכש גוש בניינים שלם בדרום מזרח מנהטן, כדי להקים בו פרוייקט חדש.

תרומתו היחידה לעסק של אביו נעשתה לפני שנים אחדות, בעת שהם הידקו את לולאת החנק סביב צווארו של טיטו קסיאנידס, האחרון מראשי משפחת קסיאנידס הארורה. זה היה הדבר  היחידי  שחיבר  בין  האב  לבנו:  תשוקת  הנקמה המשותפת.

ליאו התענג מאוד על מאמציו לוודא שנפילתם של בני קסיאנידס תהיה מושלמת, כתוצאה ממיזוג עסקי עצום ממדים שאביו רקח עם אריסטוטל לוואקיס, אחד מענקי התעשיה ביוון. אבל כעת, לפני הגעתו ליוון, הניצחון הזה נראה לו איכשהו ריק וחלול. הוא לא יכל להימנע מלהיזכר בסבתו, בכמה שהיא ייחלה לרגע הזה ולא זכתה לראותו מתגשם.

שיעול חרישי נשמע. "סליחה, אדוני?"

ליאו הרים את עיניו, וכעס מילא אותו מייד, על כך שנתפס ברגע כה פרטי. הוא ראה את הדייל מחווה לעבר הדלת, שהיתה כבר פתוחה. חזהו של ליאו התכווץ שוב, ודחף ילדותי אחז בו, להורות לדייל לסגור את הדלת ולהמריא בחזרה לניו-יורק. זה היה ממש כאילו משהו ארב לו בחוץ. תערובת כזאת של רגשות עלתה והציפה אותו, והיתה כל כך לא רצויה, שהוא קם באחת ממושבו, כאילו היה מסוגל להתנער מכל הרגשות הללו.

הוא פסע אל דלת המטוס, מודע מאוד לעיניי אנשי הצוות שלו, שהיו נעוצות בו. בדרך כלל זה לא הטריד אותו, הוא היה רגיל לכך שאנשים מביטים בו ובוחנים את תגובותיו, אבל עכשיו זה הציק לו כאילו מישהו שרט את עורו בנייר זכוכית.

הדבר הראשון שהיכה בפניו עם צאתו היה החום – לוהט ויבש. מוכר, איכשהו. הוא שאף את אווירה של אתונה, לראשונה בחייו, וחש איך לבו הולם בעוז, בתחושה אבסורדית של פמיליאריות. הוא הרגיש, מאז ומעולם, שחזרה לאתונה תהיה כמו בגידה בזכרה של סבתו, אבל עכשיו הוא הרגיש כאילו היא עומדת מאחוריו ודוחקת בו להתקדם. בשביל אדם שכל חייו התבססו על היגיון צונן ואינטלקט, זאת היתה תחושה זרה ומאוד לא נוחה.

הוא הסתיר את עיניו מאחורי משקפי שמש כהים, כשתחושת צמרמורת מאיימת טיילה על עורו. היתה לו הרגשה מאוד לא מסבירת פנים, שחייו עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה.

 

וממש באותו הזמן, בקצה השני של אתונה.

"דלפי, קחי נשימה עמוקה ופשוט תגידי לי מה הבעיה – אני לא יכולה לעזור לך כל זמן שאין לי מושג מה מציק לך."

זה רק עורר יבבות נוספות. איינג'ל משכה ממחטת נייר נוספת מהחבילה, ותחושת אי-נוחות ירדה כעת לאיטה במורד עמוד השידרה שלה. אחותה למחצה, הצעירה ממנה, אמרה בקול שבור, "אני לא עושה כאלו דברים, איינג'ל, אני סטודנטית למשפטים!"

איינג'ל החליקה את שערה החום הכהה של אחותה היפה אל מאחורי אוזנה, ואמרה בנימה מרגיעה, "אני יודעת, מתוקה. תראי, זה לא יכול להיות כל כך נורא, מה שזה לא יהיה, אז תגידי לי מה העניין, וביחד נתמודד איתו."

איינג'ל היתה בטוחה בעצמה לגמרי כשאמרה זאת. דלפי היתה תמיד מופנמת, שקטה מדי. כזאת היא היתה מאז ומעולם, ועוד יותר מאז התאונה המחרידה בה נהרגה אחותה התאומה, לפני כשש שנים. מאותו היום, היא שקעה בספרי הלימוד שלה, כך שכשאמרה כעת, אחרי שיהוק קל, "אני בהריון..." המילים פשוט לא נקלטו במוחה של איינג'ל.

הן לא נקלטו עד שדלפי שבה ואמרה אותן ביתר תוקף.

"איינג'ל, את שמעת אותי? אני בהריון. זה מה... זה העניין."

זרועותיה של איינג'ל התהדקו מיד סביב אחותה למחצה, והיא הביטה לתוך עיניה החומות – השונות כל כך מהעינים הבהירות שלה עצמה, למרות שלשתיהן היה אבא אחד.

איינג'ל ניסתה לא לתת להלם להכריע אותה. "דלפי, איך זה קרה?" היא העוותה את פניה. "זאת אומרת, אני יודעת איך... אבל..."

אחותה השפילה את מבטה בבושה, וסומק הכתים את לחייה. "טוב, את יודעת שזה התחיל להיות רציני בין סטברוס וביני..." דלפי הרימה שוב את ראשה, ולבה של איינג'ל נמס בקרבה למראה סערת הרגשות שראתה על פני אחותה.

"שנינו רצינו לעשות את זה, איינג'ל. הרגשנו שהגיע הזמן, ושאנחנו רוצים לעשות את זה עם מישהו שאנחנו אוהבים..."

לבה של איינג'ל התכווץ בחזה. זה היה בדיוק מה שגם היא רצתה, עד לרגע שבו – אחותה המשיכה וקטעה את הזיכרון הכואב.

"והיינו זהירים. השתמשנו באמצעי מניעה, אבל זה..." היא שוב הסמיקה, שכן התביישה בבירור לדבר על זה בכלל. "זה נקרע. והיינו צריכים לחכות עד שנודע לנו אם יש לנו סיבה לדאגה או לא... ועכשיו התברר שכן."

"סטברוס יודע כבר?"

דלפי הינהנה באומללות, והרימה אליה מבט מבוייש. "לא סיפרתי לך, אבל ביום ההולדת שלי, בחודש שעבר, סטברוס הציע לי נישואים."

איינג'ל לא הופתעה במיוחד; היתה לה הרגשה שמשהו כזה יקרה בין שני אלה. הם היו זוג אוהבים כבר המון זמן. "הוא כבר דיבר עם הוריו?"

דלפי הינהנה, אבל דמעות חדשות החלו לזלוג מעיניה. "אבא שלו אמר לו שאם נתחתן, הוא ינשל אותו מהירושה שלו. את יודעת שהיחסים בינינו מעולם לא מצאו חן בעיניהם..."

איינג'ל ריחמה בלבה על אחותה. סטברוס היה בן לאחת המשפחות הידועות והמבוססות ביותר ביוון, והוריו היו סנובים חסרי תקנה. אבל לפני שעלה בידה להוסיף משהו, דלפי המשיכה בקול חנוק.

"...ועכשיו זה עוד יותר נורא, כי משפחת פארנסוס חזרה, וכולם יודעים על מה שקרה עם אבא ועם פשיטת הרגל..." קולה גווע באומללות.

תחושת אשמה מוכרת מילאה את איינג'ל לשמע השם הזה: פארנסוס. לפני שנים רבות מאוד, משפחתה ביצעה פשע חמור נגד המשפחה המאוד מכובדת הזאת, האשימה אותם לשוא ברצח נתעב. רק לאחרונה עלה בידי משפחת פארנסוס לנקות את שמה מהמעשה ההוא. כשדודו של אביה, קוסטאס, שביצע בעצמו את הפשע הנתעב, התוודה על כך במכתב ההתאבדות שלו, משפחת פארנסוס שהיתה עשירה ומצליחה להפליא, מצאה את ההזדמנות לנקום במשפחתה, ושבה מאמריקה לאתונה, כשהיא נישאת על גלי תהילה. השערוריה שהתחוללה לאחר מכן, ומהפכי הכוח גרמו לעסקיו של אביה, טיטו קסיאנידס להתחיל לדעוך, ולממונו להיעלם לו לאיטו, עד שהוא ניצב בפני פשיטת רגל וודאית. פארנסוס דאג כעת שלכולם יהיה ידוע שבעבר משפחת קסיאנידס ניצלה לרעה את מעמדה בצורה נתעבת ביותר.

"סטברוס רוצה שנברח ונתחתן–"

איינג'ל התעשתה, והתכוונה להביע מיד את התנגדותה, אבל דלפי הרימה את ידה, בפנים חיוורות ושטופות דמע. "אבל אני לא ארשה לו לעשות את זה לעצמו."

איינג'ל סתמה את פיה בחזרה.

"אני לא מוכנה להיות אחראית על כך שהוא יתנתק מהמשפחה שלו וינושל מהירושה שמגיעה לו – במיוחד כשאני יודעת כמה חשוב לו להיכנס יום אחד לפוליטיקה. זה יהרוס לו את כל הסיכויים."

איינג'ל היתה מלאת פליאה לנוכח חוסר האנוכיות של אחותה הקטנה. היא נטלה שוב את ידה ואמרה בעדינות, "ומה איתך, דלפי? גם לך מגיע להיות מאושרת, ומגיע לך שלתינוק שלך יהיה אבא."

דלת נטרקה למטה, ושתיהן נרתעו לרגע בבהלה. 

"הוא בבית..." התנשפה דלפי ותערובת של חשש ומשטמה נשמעה בקולה לשמע קול נהמות הזעם השכורות והלא ברורות של אביהן, שבקעו מלמטה, במעלה המדרגות. דמעות נוספות נקוו בעיניה האדומות, ובדעתה של איינג'ל עלה לפתע שאחותה הקטנה הרה, וחובה להגן עליה בכל מחיר מפני כל כאב שיכול לנבוע משערוריה כלשהי או מכך שתאבד את סטברוס. היא אחזה בעדינות בכתפיה ואילצה אותה להישיר מבט אל עיניה.

"חמודה שלי, טוב עשית שסיפרת לי. את תתנהגי כאילו הכל כרגיל, ושתינו ביחד נמצא כבר מה לעשות כדי לשפר את המצב. הכל יהיה בסדר–"

שמץ של היסטריה הופיע בקולה של דלפי. "אבל אבא הולך ומאבד את השליטה העצמית שלו, ואמא הולכת ומתפרקת לנו מול העיניים–"

"ששש. תראי, נכון שתמיד הייתי לצידך כשהיית זקוקה לי?"

בתוך תוכה, איינג'ל התכווצה. דווקא כשדלפי היתה זקוקה לה יותר מתמיד, אחרי מותה של דמיה, אחותה התאומה, היא לא היתה שם. וזאת היתה הסיבה שהיא נשבעה לעצמה שלא תעזוב את הבית עד שדלפי תגיע גם היא לעצמאות, אחרי שהושפעה כה קשה ממות אחותה התאומה. כעת אחותה רק הינהנה בדמעות ונשכה את שפתה. היא נשאה אל איינג'ל מבט כה בוטח, שאיינג'ל נאלצה להדוף כמעט בכוח את תחושת הפניקה שעלתה והציפה אותה. היא לכדה דמעה בודדת שגלשה על פניה של דלפי, ומחתה אותה בעדינות בקצה אגודלה.

"יש לך בחינות בעוד כמה חודשים, ועל זה את צריכה לחשוב כרגע. את כל היתר תשאירי לי."

אחותה הקיפה את צווארה בידיה הרזות וחיבקה בכוח. איינג'ל השיבה לה חיבוק, ורגשות הסתחררו בלבה כשחשבה על כך שבעוד חודשים אחדים, בטנה של דלפי תהיה תפוחה, עם תינוק בתוכה. היא תצטרך לוודא שדלפי וסטברוס יוכלו להתחתן. דלפי לא היתה קשוחה וחצופה כפי שהיתה אחותה התאומה. בעוד שהאחת היתה תוססת ומלאת חיים, השניה היתה תמיד שקטה יותר ונחבאת אל הכלים. ובאשר לאביהן – אם זה יוודע לו בכלל–

דלפי התנתקה ממנה וביטאה בקול את מחשבותיה של איינג'ל. "אוי, אבל מה יקרה אם אבא–?"

איינג'ל מיהרה לקטוע אותה. "הוא לא. אני מבטיחה לך. ועכשיו, אני מציעה שתיכנסי למיטה ותישני קצת, בסדר? ואל תדאגי. אני אסדר הכל."