נסיכת הקרח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נסיכת הקרח
הוספה למועדפים

נסיכת הקרח

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ג´ייס מור נחוש לנער את חזות ה'אל תיגע בי' של סמנתה מגנוסן. האם ייתכן כי אותה נסיכת קרח זוממת באמת לחטוף את בעלה הטרי של אחותו? טייקון 'משחקי הפיראטים' יסיח את דעתה – בדרך היחידה המוכרת לו! 
מדוע דעתו של הזר הפרובוקטיבי הזה עליה שלילית כל כך? לעגו הזועם של ג´ייס חדר את מעטה ההגנה שבו התעטפה סמנתה. אבל בשעה שקולו – קודר ומלא הבטחה זדונית מרומזת – הוא גם מסעיר את לבה ומעמיד בפניה פיתוי שקשה מדי לעמוד בפניו...

פרק ראשון

 
זו הייתה חתונת השנה בחברה הגבוהה של אוקלנד. אף על פי שהכלה הגיעה משום מקום, בתו של עובד לשעבר של סר מלקולם וליידי דונובן, היה החתן בנם היחיד של הזוג דונובן – ועד עתה אחד הרווקים המבוקשים ביותר בניו-זילנד.
אלמנתו של סר מלקולם ערכה קבלת פנים מפוארת באחוזת המשפחה היפה מהמאה התשע-עשרה בריברמדואוס. קבלת הפנים נערכה על פי כל כללי הטקס של הכנסייה המיסיונרית המפורסמת הסמוכה למפלי דונובן.
לכבוד המאורע לבשה סֵמֵנְתָה מֵגְנוּסֵן חליפת קיץ נהדרת, מעוצבת מבד משי בגון שמנת עשיר. שערה הבלונדי והבוהק התנופף מעל תנוכי אוזניה בתסרוקת מעוצבת. היא חבשה כובע ורוד עז רחב שוליים מעוטר פרחי מלמלה גדולים שהצלו על פניה מפני השמש ושיוו לפניה גוון חמים. הארנק הקטן שנשאה עמה ונעליה האיטלקיות האלגנטיות על כפות רגליה הצרות תאמו להפליא לצבע כובעהּ.
סמנתה אף פעם לא הצליחה להשתזף, אבל גרסת הספריי שהותז במומחיות רבה במכון יופי העניקה לזרועותיה ולרגליה החשופות זוהר זהוב ומשכנע.
ייתכן כי לדעתה של סמנתה עיניה הכחולות שאותן ירשה מאבותיה הסקנדינבים, היו חסרות צבע ולא מעניינות, ושערה שסירב להתעבות ולהסתלסל היה מתסכל, ופיה חסר היה בשרניות חושנית כמו פיותיהן של נשים רבות המוכנות לשם כך לסבול את כאב הזריקות. אבל סמנתה ידעה כי בורכה בתווי פנים רגילים ועור חלק ועדין. עם איפור נכון שנעשה בידיים מיומנות ניתן להגדיר את מראהּ חסר הייחוד במונחים מסוימים של יופי.
היום היא רצתה להיראות במיטבה.
היא קרבה אל הזוג הנישא שעמד בראש המדרגות הרחבות המוליכות אל המרפסת הארוכה ואל דלת הכניסה הכבדה שבחזית בית האחוזה. היא החניקה את מדקרת חרב הקנאה כשבריין דונובן הרכין את ראשו הכהה והנאה אל כלתו וחייך אליה באינטימיות שכמוה סמנתה מעולם לא חוותה. לא עם בריין ולא עם אף גבר אחר.
הוא עדיין שוחח עם האדם האחרון שניגש ללחוץ את ידו בעת שרעייתו הטרייה נשאה את עיניה החומות אל עבר סמנתה.
בהבחינה בהבדל הניכר שבגובה בינה לבין כלתו של בריין, היא שאלה את עצמה בציניות משהו, מדוע גברים גבוהי קומה לעיתים נדירות בוחרים בנשים הקרובות לקומתם.
נותרה רק דרך אחת לצלוח את השעות הבאות – להחליק אל תוך הדמות של האירועים החברתיים שלה. היא עטתה על פניה את החיוך החברתי המיומן היטב, הציגה את עצמה בפני רייצ'ל, וכשבריין הסב את פניו לכיוונה למשמע קולה, הוסיפה, "בריין הוא חבר טוב." תוך כדי שהזכירה לעצמה: וזה הכול.
היא הניחה יד על כתפו ונשקה לו, נקירה מרפרפת, קצרה וחסרת חושניות על שפתיו החמות והלא-נענות, מה שנראה לה מותר לחלוטין ביומו המיוחד. אנשים רבים נוהגים לקדם את פניהם של חבריהם הקרובים ולברכם באופן הזה.
אז היא פסעה צעד לאחור, ידה החליקה בצורה לא רצונית על פני הז'קט שלו מלפנים ואז שבה להישמט לצד גופה.
"ברכותיי, יקירי," אמרה בקלילות, כשבתגובה התרוממו קלות גבותיו של בריין, בחיוך נבוך ובמבט בוחן. "לא חשבתי שתעשה זאת. אני מניחה שגם העץ הגבוה ביותר ביער חייב ליפול מתישהו." אלא שלא בכיוון שלי. חיוכה שהסתיר אכזבה דוקרנית נשאר יציב על שפתיה, בלי שום סימן לרעד.
בריין צחק בקלילות. "פילוסופי מאוד." הוא חיבק את מותניה של רייצ'ל וקרב אותה אליו. "אני בר מזל."
סמנתה כבר ראתה בחייה גברים אינטליגנטים ונאים – ועשירים – שנלכדו ברשתן של נשים שהיה להן מעט מאוד להציע מעבר לפנים יפות ואילן יוחסין מניח את הדעת. בכל אופן, אף על פי שייתכן כי רייצ'ל חסרה הייתה אילן יוחסין, נדמה כי כסילה לא הייתה – היסטוריונית וסופרת, לא פחות ולא יותר.
סמנתה בחנה את האישה הצעירה לרגע קל, והבחינה במבט הזהיר שבעיניה הכהות, אולי בחוסר ביטחון, אם כי סנטרה נטה בנחישות. אולי בריין פגש את בת הזוג המתאימה לו. "אתה יודע," היא אמרה לו מתוך כבוד מסויג קמעה לבחירתו, "אני בטוחה שאתה צודק. האם היא יודעת מה היא נוטלת על עצמה?" בריין יכול לפעמים להיות בעל נוכחות מדהימה.
"אני יודעת," השיבה רייצ'ל בתקיפות. "אני מכירה את בריין מגיל חמש."
אז לפרוש? סמנתה לא יכלה שלא להיות מסוקרנת. אפילו כשהטבעת של בריין זה עתה נענדה על אצבעה, רייצ'ל דונובן עדיין לא הייתה בטוחה באהבתו של בעלה.
במאמץ לדכא את הדחף ללחוש על אוזנה של הכלה, אל תהיי טיפשה! הוא כולו שלך כעת, אז מצי את המיטב מכך! בכנות אמיתית אמרה סמנתה למרות הכאב, "אני מאחלת לכם מזל טוב. אני מקווה שתהיו מאושרים." היא ללא ספק התכוונה לאחל אושר לבריין. מבטה נע לכיוונו אבל רייצ'ל כבר משכה שוב את תשומת לבו – הוא לא מסוגל להתיק ממנה את עינו אף לא לרגע.
סמנתה נפנתה כדי להתרחק, פיה שוב התעוות בחיוך אירוני של לעג עצמי, עיניה הצטלבו במבט גברי ירוק עם נגיעות של חום במרחק של מטר ממנה. מבט של חשד וטינה נצנץ בעיניים הנעוצות בה, וזעזע אותה.
די היה במגע העין הקצר כדי להותיר רושם של זעם סוער וטינה מתחת לגבות מורדות, אף חזק בעל נחיריים בוערים בכעס, שפה עליונה מהוקצעת ושפה תחתונה בשרנית וחושנית, ומספר שבועות של צמיחת זיפים כהים המהווים מסגרת לסנטרו הרחב, העיקש והגברי.
זיפי המעצב, עם מראה של זה-עתה-יצא-מן-המיטה מעולם לא משכו את סמנתה. עם זאת, למרות מבטו היוקד נדמה שזיפי הזקן שלו הדגישו את מראהו המרשים ולאו דווקא גרעו ממנו.
היא הסתובבה בקרב קהל האורחים על המדשאה רחבת הידיים, חומקת ביניהם, משוחחת עם אורחים האוחזים בידיהם כוסיות שמפניה או ספלי קפה.
היא שמחה על כי מראש חשבה לא לנעול נעליים גבוהות-עקב. העקבים ללא ספק היו שוקעים בתוך האדמה ומעכבים את התקדמותה. היא נעצרה רק על מנת ליטול כוסית מתוך המגש שאחז אחד המלצרים שהסתובבו באירוע עד שעצרה בצלו של עץ מגנוליה עתיק וענק, והבינה כי לבה הלם בכבדות, כמו אחרי ריצה בדשא הגזום, במקום להלך בנחת בצעדים רגילים.
היא אפילו לא התבוננה סביבה לחפש מישהו שתוכל לנהל עמו שיחת חולין. אולי זה היה אירוע פרטי אבל החלטות עסקיות רבות נולדות בפגישות מקריות – או לא-כל-כך-מקריות – באירועים כאלו. היו שם כל שועי החברה, פוטנציאל למגעים חשובים עם אנשים בעלי השפעה.
איש מהם לא חדר את מעטה מודעותה, עינהּ הפנימית עדיין התמקדה בזר שנעץ בה את מבטו באכזריות לא מוסברת.
שערו היה באורך הכתף. רעמת שיער חומה-כהה ופרועה שזורה פסים מנצנצים בשמש באדום-זהוב. היא יכלה לחשוב שהוא צבע אותן במספרה, אלא שעל פי הסלסול השופע והפרוע נדמה כי השיער נגזז במזמרה והוסט ממצחו באצבעות חסרות סבלנות. הוא היה לבוש כמו שאר הגברים כאן, בלבוש רשמי, עם זאת למרות החליפה באפור-פנינה התפורה והמותאמת ללא רבב, חולצה לבנה צחה ועניבת משי בירוק-זית, הוא נראה לגמרי לא במקומו.
העץ הטיל צל על כיסאות שהוצבו סביב שולחנות קטנים ועליהם היו מונחות צלחות מתאבנים לאניני טעם. מבט מהיר באורחים שהסבו סביבם הבהיר לה כי לא הכירה איש מביניהם, וכרגע היא חשה מוטרדת כמי שלא מסוגלת לנהל שיחת נימוסין עם זרים.
אולי מן הראוי היה שתגיע לשם עם בן זוג – כל אחד מבין חבריה הגברים היה שמח לעשות עמה את החסד. אבל היא לא רצתה לטרוח להעמיד פנים שהיא נהנית מחברתו של בן לוויה כלשהו בהשגחה צמודה, ואף לא לדאוג להנאתו.
בכל אופן, היא לא הייתה זקוקה למשענת, ואף לא לתירוצים. איש לא יחשוד בכך שסמנתה מגנוסן באה בגפה מסיבה אחרת מאשר מבחירה.
היא התרחקה כמה צעדים מהצל, ונעצרה להתפעל מאחוזת דונובן. מתוחזקת היטב היא עמדה במבחן הזמן עם מבני העץ הצבועים בלבן וחלונותיהם הארוכים, גמלוני הגג והארובות הגבוהות.
היא הייתה בתו של אדם שעשה את הונו מבניית מבנים ציבוריים נחשבים וכמה בתים פרטיים יוקרתיים במיוחד. לאורך תקופת ילדותה התגוררה המשפחה בבתים לדוגמה, ועברה מבית לבית, כל אחד גדול ועשיר מקודמו. פרסומת נפלאה לעסקים הצומחים ומתפתחים של אביה.
עם זאת, היא רחשה חיבה מיוחדת לבתים ישנים מעוצבים ביד אמן, כמו הבית הזה. עם אווירת הקביעות והחן ששרתה בו. בית ששימש במשך דורות אותה משפחה.
היא הייתה סקרנית לראות במו עיניה את ריברמדואוס. העובדה שנזדמן לה לראות את האחוזה דווקא בעקבות ההזמנה לחתונתו של דונובן הייתה אירונית משהו. הוא וכלתו עמדו כעת על המדרגות הרחבות בפוזות שונות לתצלומי חתונה, עם אורחיהם ובני משפחה שונים, כשהקבוצות נעות מתמונה אחת לבאה אחריה.
הגבר שמבטו העוין ננעץ בסמנתה טיפס במדרגות עם אחרים לכמה צילומים, כשסמנתה תהתה היכן וכיצד הוא משתלב כאן.
זו הפעם השנייה שעיניו פגשו את עיניה. אפילו מהמרחק הזה היא חשה את עוצמת עוינותו, כמו משהו הלם בחזהּ.
מה לא נראה לגבר הזה? היא הייתה משוכנעת שמעולם לא ראתה אותו. לבטח לא הייתה לו כל סיבה לשנוא אותה ממבט ראשון.
אפילו בשעות אחר הצהריים המאוחרות האלה, ניגרה הזיעה על מצחה מתחת לתיתורת כובעהּ. היא הסיטה את מבטה מקבוצת האנשים שעל המדרגות, כשעינה לכדה במבט את השביל המוביל לצדו האחורי של הבית. ודאי יהיה שם קריר יותר, מה עוד שלאורחים ניתן החופש ליהנות מהגינות במשך השעה הקרובה, בעת צילומי המסיבה, לפני הארוחה הרשמית.
אט-אט היא עשתה את דרכה אל צדו האחורי של הבית, שם התקבצו האורחים במרפסת מוצלת. מעבר לבריכת השחייה, מעבר מקומר של עצים גבוהים עם פרחים ושתילים תחתיהם, משך אותה לפסוע תחתיו. נדמה שאיש לא מנצל את ההזדמנות. סמנתה פסעה שם לבדה בשביל המתפתל, כשהיא לוגמת מהשמפניה שבידה, עד שמצאה לפתע בית קיץ קטן מחופה כולו בצמחים פרחוניים מטפסים.
היא הסירה את כובעהּ ונכנסה אל הפנים המוצל והמעומעם והתיישבה על ספסל צר. אחר כך השעינה את ראשהּ על הסבכה שעטפה את הקיר, עצמה את עיניה ואפשרה לשלווה ולפרטיות להרגיע את רגשותיה המבולבלים.
היא לא ציפתה לחוש מדוכדכת כל כך עקב נישואיו של בריין דונובן. לא שהוא אי פעם הראה שמץ של התעניינות מינית בה, אפילו לא בתקופה לפני שרייצ'ל מור שבה מעבודתה בחו"ל וכפי הנראה, הפתיעה אותו. במשך כל שנות היכרותה של סמנתה עם בריין היה לו קשר עם אישה אחרת. כל פִּרצה שהתהוותה בין בנות זוג נתמלאה מייד.
בשנים האחרונות בריין וסמנתה היו שותפים לעסקים ועם הזמן נרקמה ביניהם ידידות אמיצה. היא לא הייתה בטוחה כל כך כאשר החלה לקוות כי יום אחד הידידות עשויה להפוך למשהו מעבר לכך. כעת בכל מקרה כבר היה מאוחר מדי.
מאז הכרזתו על אירוסיו היא סילקה ממוחה מחשבות עקרות למיניהן על מה-היה-אילו, ופנטזיות עיקשות על התחושות של להיות נאהבת על ידי גבר כמוהו.
כמעט בת שלושים ובבריאות טובה, אחראית על החברה המצליחה שירשה מאביה, זכתה סמנתה למלוא ההערכה מהקהילה העסקית, לנאמנותו של מעגל חברים נבחר, ומבחר גברים נעימים ולא תובעניים בכל עת שהייתה זקוקה למי מהם לצדה מסיבות חברתיות, או כשחשקה פשוט ליהנות מחברה גברית.
כל דבר שהייתה חפצה בו או הייתה זקוקה לו, היה שלה, ועם זאת...
דבר מה הזהיר אותה – אולי זה צל שנפל לאורך הפתח, צליל רך או שינוי כלשהו באוויר סביבה.
היא פקחה את עיניה בחוסר רצון כשמולה הגיח משהו גברי וגדול שחסם את הכניסה. הוא התיר את העניבה הירוקה שהלמה את צבע עיניו ותלתה ברפיון על צווארו, צוואר חולצתו הפתוח חשף וי של עור שזוף. הוא הביט בה, בלי חיוך, שעוּן על המשקוף בידיים שלובות, רגל אחת נעולה בנעל עור משׂוכלת מעל הקרסול של האחרת.
פיראט, חשבה באורח מוזר. או שודד. עם זקנו הצומח פרא ושערו הפרוע, הוא נראה כמו מי שאינו שייך למאה העשרים ואחת.
הוא הזדקף, בתנועתו גרם לכובעה לנחות בדממה ממקומו על ברכה ומשם אל הרצפה זרועת העלים של בית הקיץ. "אתה עוקב אחריי?" שאלה.
מישהו אמר לה פעם שהיה בקולה גוון אפוף עשן, אף על פי שלבד מניסיון קצר עם סיגריות בגיל העשרה היא לא עישנה. משום מה, באותו רגע הצרידות הקלה בלטה יותר מן הרגיל, והיא ייחלה להתחיל הכל מחדש, להשמיע את השאלה בצורה חדה וברורה.
נדמה שהדבר לא הרשים את הגבר הזה. על פי זווית פיו המתעוותת בלעג. "את בורחת ממני?" השיב לה.
"מובן שלא. אני אפילו לא מכירה אותך. נכון?" היא שערה כי קיימת אפשרות שנפגשו במקום כלשהו בעבר – לפני זמן רב בארץ רחוקה? היא טלטלה את עצמה במחשבותיה. השמפניה ודאי השפיעה עליה. היה עליה לאכול משהו מהמתאבנים הנהדרים שהוצעו לה.
הגבר השיב לה, "את לא מכירה אותי." מתחת לקולו הקטיפתי צרמה שכבת חצץ, קודר ומלא הבטחה זדונית מרומזת. הוא הזדקף, השתער קדימה להרים את הכובע שנח ביניהם, אחז בו בידו השמאלית והציג את עצמו. "ג'ייס מוּר. האח של הכלה."
סמנתה הניחה בצד את כוסית השמפניה הריקה ונעמדה על רגליה, היא רצתה לעזוב אבל לשם כך היה עליה להקיף אותו. מוטמעת נימוסים טובים היא הושיטה לו את ידה. "אני סמ..."
"אני יודע." ג'ייס מור לא מחץ את עצמותיה כפי שעשו כמה וכמה גברים, אבל לחיצת-ידו הייתה חזקה. "סמנתה מגנוסן, חברה טובה של בריין."
היא תמיד לחצה יד בלפיתה איתנה, אבל כשאצבעותיו סגרו סביב כף ידה, רפתה אחיזתה. כשהרפה מאחיזתו אמר, "אני לא אהיה הגבר הראשון שיעקוב אחרייך."
איזה מענה יכלה להשיב על הערתו? אילו נשמעה מפיו של כל אחד אחר היא הייתה מקבלת משמעות של ניסיון לפלרטוט, אבל סגנונו הבוטה של הגבר שעמד מולה הוציא מכלל אפשרות דברים פעוטי-ערך וחסרי כל הגיון כמו פלרטוט.
רעד חלף בגופה, בלי שום סיבה לבד מזו שג'ייס מור, אף על פי שלא נגע בה עוד, עמד כה קרוב אליה עד שיכלה לשמוע את קול נשימתו השקט, ולראות את האורך המדהים של ריסיו השחורים והעבותים. הירוק המדהים של עיניו ואישוניו המורחבים נראו כהים יותר כאן בין הצללים דמויי העלים. קומתו גבוהה מכפי שחשבה, גובה עיניו גבוה משלה.
היא פסעה לאחור, רגליה עלו על הספסל מאחוריה. "מדוע עקבת אחריי?" שאלה. "ודאי לא משום ש..." משום שמצאתי חן בעיניך. ברור שהיא לא מצאה חן בעיניו. אם כי היא בכל זאת לא יכלה להבין מדוע סלידתו כלפיה הייתה חזקה כל כך, יתרה מכך, מדוע היא הייתה מיידית כל כך.
היא לא סיימה את המשפט כשהבינה שדבריה יישמעו כמו חלק ממריבה מטופשת במגרש-המשחקים.
הוא עשה זאת במקומה. "...מהסיבות הרגילות?" נצנוץ של חיוך חלף על פניה, ובמשהו שדמה יותר לנהימה השיבה, "לא." הוא חסם את דרכה החוצה מהחלל המצומצם שהכיל אותם, ראשו נטה לצד אחד בשעה שבחן אותה. "הייתה אשר הייתה מערכת היחסים שלך עם בריין בעבר, היא נסתיימה כעת. הוא נשוי לאחותי, הדבר הופך אותו למחוץ לתחום עבורך או עבור כל אישה אחרת."
לחייה של סמנתה בערו. השפלה והלם הציתו בה זעם מיידי וצורב. "אתה לא יודע על מה אתה מדבר!" היא אמרה בקול רועד והיא ידעה היטב שלא נשמעה כלל משכנעת. המומה מעצם העובדה שהוא קרא את מחשבותיה בקלות כזו ובמהירות רבה כל כך.
"את יודעת," טען. "אז היזהרי, ליידי."
היא זקפה את ראשה וייצבה את עמידתה, והשיבה לעצמה את קור-רוחה, את החזות המנותקת הרגילה שעטתה על פניה ואמרה בהקפדה ובדיוק, "היה אשר היה או לא היה בין בריין וביני, אינו מעניינך." היא בשום אופן לא התכוונה להסביר ולהתנצל בצורה כלשהי בפני הטיפש היהיר הזה. "ואם אתה לא בוטח בגיסך החדש, כדאי שתוציא את זעמך עליו."
"אני לא רואה שהוא נושא אבוקה," השיב ג'ייס מור ברוגע מעורר זעם. "כל הלהט הגיע מהכיוון שלך. מסתבר שמראה נסיכת הקרח הוא בעומק העור בלבד. מעניין."
סמנתה רעדה בלבה, היא חשה חשופה, עירומה. כיצד ייתכן שהזר הזה גילה בתוך שניות את סודותיה האישיים והמוגנים ביותר, בלי שהחליפו אפילו מילה או מגע? אבל היא לא תישבר בעקבות ההתנפלות שלו.
היא הישירה את מבטה החודר והצונן אל עיניו החוקרות והדרוכות. גברים חזקים קמלו תחת המבט הזה. "או שאתה שתוי והוזה," אמרה, "או שיש לך דמיון פורה. אתה לא יודע דבר אודותיי, וודאי וודאי שאין לי כל רצון לדעת דבר אודותיך. העובדה שאתה גס רוח ובריון היא מצערת, לרוע מזלה של אחותך, אבל אנחנו הרי לא בוחרים את קרובי משפחתנו. זו הפעם הראשונה שאני מודה לאל שאין לי אחים. כעת, אוכל לקבל בבקשה את הכובע שלי? הייתי רוצה לשוב אל המסיבה."
משהו בעיניו הכהות התיז ניצוצות, הוא לא התיק מעליה את מבטו, לרגע היא אף חשבה שהוא לא עמד להיענות. אז עלה על שפתיו חיוך עגמומי ובמנוד ראש קל אותת כאילו הכיר ביריב. הוא פסע פנימה והושיט לה את הכובע, אפשר לה לתבוע אותו בחזרה.
היא התאפקה מלמחוץ את שוליו באצבעותיה, היא חלפה על פניו ויצאה משם בלי להיחפז כשהיא נאבקת בדחף להימלט משם במהירות ומוטרדת מהרעד שחשה ברגליה.
 
גס רוח ובריון, הה? ג'ייס גיחך בהערכה צינית כאשר סמנתה מגנוסן פסעה בגוו זקוף ובראש בלונדי בוהק ומורם, פנתה באחד מעיקולי השביל ויצאה מטווח ראייתו.
נכנס באוזן אחת ויוצא בשנייה, ליידי. הוא כבר כונה בכינויים גרועים וקשים מאלו, אבל מעולם לא בגון צליל צונן ומנומס כל כך. אם נסיכת הקרח יודעת מה טוב עבורה היא תקדיש תשומת לב לאזהרתו.
רייצ'ל לבטח לא הייתה אסירת תודה לו על תפקיד האח הגדול שנטל לעצמו למענה – למעשה, אם היא אי פעם תגלה זאת היא תקרע אותו לגזרים. ההרגל הקבוע שלו לדאוג לאחותו הקטנה שתמיד נאבקת על עצמאותה, לא נמחקה למרות השנים שבילתה רחוק מבני משפחתה, ואף לא בעקבות החלטתה להינשא לבְּרַיין דוֹנוֹבֵן. חוסר הביטחון שניבט מעיניה כאשר סמנתה מגנוסן נשקה לבריין ופנתה אליו בפנייה יקירי בקולה הצרוד הניע את האינסטינקטים ההגנתיים של ג'ייס בהילוך גבוה.
הם לא שככו בעקבות הערתה המעורפלת של האישה על כך שהיא מעולם לא תיארה לעצמה שבריין יינשא או המבט הבוחן שנעצה ברייצ'ל, כמי שאומדת את יריבתה. לאחר הנשיקה, שלעינו החדה של ג'ייס נדמה היה כי ארכה שנייה אחת יותר מדי, היא סיירה בידה לאורך גופו של בריין במחווה של בעלות. אולי היא פשוט לא יכלה להתאפק מלגעת בו.
נדמה שבריין התעלם, כך לפחות נראה על פני השטח, מהחרטה הרגעית שלא ניתן היה לטעות בה בהבעת פניה הסגלגלים והמושלמים של הבלונדית, והוא החמיץ את חיוך המונה ליזה כשהסבה מעל הזוג המאושר.
היה זה החיוך שגרם לג'ייס לרוץ אחריה לאחר שהצלמים סיימו את עבודת הצילום של המשפחה. חיוך כזה יכול להיות בעל משמעויות שונות – ואם משמעותו הייתה שהיא עדיין לא סיימה עם בריין דונובן, שהיו לה עדיין תקוות לפתות ולהרחיק אותו מרייצ'ל, מישהו חייב היה לקרוא לה לסדר.

עוד על הספר

נסיכת הקרח דפנה קלייר
 
זו הייתה חתונת השנה בחברה הגבוהה של אוקלנד. אף על פי שהכלה הגיעה משום מקום, בתו של עובד לשעבר של סר מלקולם וליידי דונובן, היה החתן בנם היחיד של הזוג דונובן – ועד עתה אחד הרווקים המבוקשים ביותר בניו-זילנד.
אלמנתו של סר מלקולם ערכה קבלת פנים מפוארת באחוזת המשפחה היפה מהמאה התשע-עשרה בריברמדואוס. קבלת הפנים נערכה על פי כל כללי הטקס של הכנסייה המיסיונרית המפורסמת הסמוכה למפלי דונובן.
לכבוד המאורע לבשה סֵמֵנְתָה מֵגְנוּסֵן חליפת קיץ נהדרת, מעוצבת מבד משי בגון שמנת עשיר. שערה הבלונדי והבוהק התנופף מעל תנוכי אוזניה בתסרוקת מעוצבת. היא חבשה כובע ורוד עז רחב שוליים מעוטר פרחי מלמלה גדולים שהצלו על פניה מפני השמש ושיוו לפניה גוון חמים. הארנק הקטן שנשאה עמה ונעליה האיטלקיות האלגנטיות על כפות רגליה הצרות תאמו להפליא לצבע כובעהּ.
סמנתה אף פעם לא הצליחה להשתזף, אבל גרסת הספריי שהותז במומחיות רבה במכון יופי העניקה לזרועותיה ולרגליה החשופות זוהר זהוב ומשכנע.
ייתכן כי לדעתה של סמנתה עיניה הכחולות שאותן ירשה מאבותיה הסקנדינבים, היו חסרות צבע ולא מעניינות, ושערה שסירב להתעבות ולהסתלסל היה מתסכל, ופיה חסר היה בשרניות חושנית כמו פיותיהן של נשים רבות המוכנות לשם כך לסבול את כאב הזריקות. אבל סמנתה ידעה כי בורכה בתווי פנים רגילים ועור חלק ועדין. עם איפור נכון שנעשה בידיים מיומנות ניתן להגדיר את מראהּ חסר הייחוד במונחים מסוימים של יופי.
היום היא רצתה להיראות במיטבה.
היא קרבה אל הזוג הנישא שעמד בראש המדרגות הרחבות המוליכות אל המרפסת הארוכה ואל דלת הכניסה הכבדה שבחזית בית האחוזה. היא החניקה את מדקרת חרב הקנאה כשבריין דונובן הרכין את ראשו הכהה והנאה אל כלתו וחייך אליה באינטימיות שכמוה סמנתה מעולם לא חוותה. לא עם בריין ולא עם אף גבר אחר.
הוא עדיין שוחח עם האדם האחרון שניגש ללחוץ את ידו בעת שרעייתו הטרייה נשאה את עיניה החומות אל עבר סמנתה.
בהבחינה בהבדל הניכר שבגובה בינה לבין כלתו של בריין, היא שאלה את עצמה בציניות משהו, מדוע גברים גבוהי קומה לעיתים נדירות בוחרים בנשים הקרובות לקומתם.
נותרה רק דרך אחת לצלוח את השעות הבאות – להחליק אל תוך הדמות של האירועים החברתיים שלה. היא עטתה על פניה את החיוך החברתי המיומן היטב, הציגה את עצמה בפני רייצ'ל, וכשבריין הסב את פניו לכיוונה למשמע קולה, הוסיפה, "בריין הוא חבר טוב." תוך כדי שהזכירה לעצמה: וזה הכול.
היא הניחה יד על כתפו ונשקה לו, נקירה מרפרפת, קצרה וחסרת חושניות על שפתיו החמות והלא-נענות, מה שנראה לה מותר לחלוטין ביומו המיוחד. אנשים רבים נוהגים לקדם את פניהם של חבריהם הקרובים ולברכם באופן הזה.
אז היא פסעה צעד לאחור, ידה החליקה בצורה לא רצונית על פני הז'קט שלו מלפנים ואז שבה להישמט לצד גופה.
"ברכותיי, יקירי," אמרה בקלילות, כשבתגובה התרוממו קלות גבותיו של בריין, בחיוך נבוך ובמבט בוחן. "לא חשבתי שתעשה זאת. אני מניחה שגם העץ הגבוה ביותר ביער חייב ליפול מתישהו." אלא שלא בכיוון שלי. חיוכה שהסתיר אכזבה דוקרנית נשאר יציב על שפתיה, בלי שום סימן לרעד.
בריין צחק בקלילות. "פילוסופי מאוד." הוא חיבק את מותניה של רייצ'ל וקרב אותה אליו. "אני בר מזל."
סמנתה כבר ראתה בחייה גברים אינטליגנטים ונאים – ועשירים – שנלכדו ברשתן של נשים שהיה להן מעט מאוד להציע מעבר לפנים יפות ואילן יוחסין מניח את הדעת. בכל אופן, אף על פי שייתכן כי רייצ'ל חסרה הייתה אילן יוחסין, נדמה כי כסילה לא הייתה – היסטוריונית וסופרת, לא פחות ולא יותר.
סמנתה בחנה את האישה הצעירה לרגע קל, והבחינה במבט הזהיר שבעיניה הכהות, אולי בחוסר ביטחון, אם כי סנטרה נטה בנחישות. אולי בריין פגש את בת הזוג המתאימה לו. "אתה יודע," היא אמרה לו מתוך כבוד מסויג קמעה לבחירתו, "אני בטוחה שאתה צודק. האם היא יודעת מה היא נוטלת על עצמה?" בריין יכול לפעמים להיות בעל נוכחות מדהימה.
"אני יודעת," השיבה רייצ'ל בתקיפות. "אני מכירה את בריין מגיל חמש."
אז לפרוש? סמנתה לא יכלה שלא להיות מסוקרנת. אפילו כשהטבעת של בריין זה עתה נענדה על אצבעה, רייצ'ל דונובן עדיין לא הייתה בטוחה באהבתו של בעלה.
במאמץ לדכא את הדחף ללחוש על אוזנה של הכלה, אל תהיי טיפשה! הוא כולו שלך כעת, אז מצי את המיטב מכך! בכנות אמיתית אמרה סמנתה למרות הכאב, "אני מאחלת לכם מזל טוב. אני מקווה שתהיו מאושרים." היא ללא ספק התכוונה לאחל אושר לבריין. מבטה נע לכיוונו אבל רייצ'ל כבר משכה שוב את תשומת לבו – הוא לא מסוגל להתיק ממנה את עינו אף לא לרגע.
סמנתה נפנתה כדי להתרחק, פיה שוב התעוות בחיוך אירוני של לעג עצמי, עיניה הצטלבו במבט גברי ירוק עם נגיעות של חום במרחק של מטר ממנה. מבט של חשד וטינה נצנץ בעיניים הנעוצות בה, וזעזע אותה.
די היה במגע העין הקצר כדי להותיר רושם של זעם סוער וטינה מתחת לגבות מורדות, אף חזק בעל נחיריים בוערים בכעס, שפה עליונה מהוקצעת ושפה תחתונה בשרנית וחושנית, ומספר שבועות של צמיחת זיפים כהים המהווים מסגרת לסנטרו הרחב, העיקש והגברי.
זיפי המעצב, עם מראה של זה-עתה-יצא-מן-המיטה מעולם לא משכו את סמנתה. עם זאת, למרות מבטו היוקד נדמה שזיפי הזקן שלו הדגישו את מראהו המרשים ולאו דווקא גרעו ממנו.
היא הסתובבה בקרב קהל האורחים על המדשאה רחבת הידיים, חומקת ביניהם, משוחחת עם אורחים האוחזים בידיהם כוסיות שמפניה או ספלי קפה.
היא שמחה על כי מראש חשבה לא לנעול נעליים גבוהות-עקב. העקבים ללא ספק היו שוקעים בתוך האדמה ומעכבים את התקדמותה. היא נעצרה רק על מנת ליטול כוסית מתוך המגש שאחז אחד המלצרים שהסתובבו באירוע עד שעצרה בצלו של עץ מגנוליה עתיק וענק, והבינה כי לבה הלם בכבדות, כמו אחרי ריצה בדשא הגזום, במקום להלך בנחת בצעדים רגילים.
היא אפילו לא התבוננה סביבה לחפש מישהו שתוכל לנהל עמו שיחת חולין. אולי זה היה אירוע פרטי אבל החלטות עסקיות רבות נולדות בפגישות מקריות – או לא-כל-כך-מקריות – באירועים כאלו. היו שם כל שועי החברה, פוטנציאל למגעים חשובים עם אנשים בעלי השפעה.
איש מהם לא חדר את מעטה מודעותה, עינהּ הפנימית עדיין התמקדה בזר שנעץ בה את מבטו באכזריות לא מוסברת.
שערו היה באורך הכתף. רעמת שיער חומה-כהה ופרועה שזורה פסים מנצנצים בשמש באדום-זהוב. היא יכלה לחשוב שהוא צבע אותן במספרה, אלא שעל פי הסלסול השופע והפרוע נדמה כי השיער נגזז במזמרה והוסט ממצחו באצבעות חסרות סבלנות. הוא היה לבוש כמו שאר הגברים כאן, בלבוש רשמי, עם זאת למרות החליפה באפור-פנינה התפורה והמותאמת ללא רבב, חולצה לבנה צחה ועניבת משי בירוק-זית, הוא נראה לגמרי לא במקומו.
העץ הטיל צל על כיסאות שהוצבו סביב שולחנות קטנים ועליהם היו מונחות צלחות מתאבנים לאניני טעם. מבט מהיר באורחים שהסבו סביבם הבהיר לה כי לא הכירה איש מביניהם, וכרגע היא חשה מוטרדת כמי שלא מסוגלת לנהל שיחת נימוסין עם זרים.
אולי מן הראוי היה שתגיע לשם עם בן זוג – כל אחד מבין חבריה הגברים היה שמח לעשות עמה את החסד. אבל היא לא רצתה לטרוח להעמיד פנים שהיא נהנית מחברתו של בן לוויה כלשהו בהשגחה צמודה, ואף לא לדאוג להנאתו.
בכל אופן, היא לא הייתה זקוקה למשענת, ואף לא לתירוצים. איש לא יחשוד בכך שסמנתה מגנוסן באה בגפה מסיבה אחרת מאשר מבחירה.
היא התרחקה כמה צעדים מהצל, ונעצרה להתפעל מאחוזת דונובן. מתוחזקת היטב היא עמדה במבחן הזמן עם מבני העץ הצבועים בלבן וחלונותיהם הארוכים, גמלוני הגג והארובות הגבוהות.
היא הייתה בתו של אדם שעשה את הונו מבניית מבנים ציבוריים נחשבים וכמה בתים פרטיים יוקרתיים במיוחד. לאורך תקופת ילדותה התגוררה המשפחה בבתים לדוגמה, ועברה מבית לבית, כל אחד גדול ועשיר מקודמו. פרסומת נפלאה לעסקים הצומחים ומתפתחים של אביה.
עם זאת, היא רחשה חיבה מיוחדת לבתים ישנים מעוצבים ביד אמן, כמו הבית הזה. עם אווירת הקביעות והחן ששרתה בו. בית ששימש במשך דורות אותה משפחה.
היא הייתה סקרנית לראות במו עיניה את ריברמדואוס. העובדה שנזדמן לה לראות את האחוזה דווקא בעקבות ההזמנה לחתונתו של דונובן הייתה אירונית משהו. הוא וכלתו עמדו כעת על המדרגות הרחבות בפוזות שונות לתצלומי חתונה, עם אורחיהם ובני משפחה שונים, כשהקבוצות נעות מתמונה אחת לבאה אחריה.
הגבר שמבטו העוין ננעץ בסמנתה טיפס במדרגות עם אחרים לכמה צילומים, כשסמנתה תהתה היכן וכיצד הוא משתלב כאן.
זו הפעם השנייה שעיניו פגשו את עיניה. אפילו מהמרחק הזה היא חשה את עוצמת עוינותו, כמו משהו הלם בחזהּ.
מה לא נראה לגבר הזה? היא הייתה משוכנעת שמעולם לא ראתה אותו. לבטח לא הייתה לו כל סיבה לשנוא אותה ממבט ראשון.
אפילו בשעות אחר הצהריים המאוחרות האלה, ניגרה הזיעה על מצחה מתחת לתיתורת כובעהּ. היא הסיטה את מבטה מקבוצת האנשים שעל המדרגות, כשעינה לכדה במבט את השביל המוביל לצדו האחורי של הבית. ודאי יהיה שם קריר יותר, מה עוד שלאורחים ניתן החופש ליהנות מהגינות במשך השעה הקרובה, בעת צילומי המסיבה, לפני הארוחה הרשמית.
אט-אט היא עשתה את דרכה אל צדו האחורי של הבית, שם התקבצו האורחים במרפסת מוצלת. מעבר לבריכת השחייה, מעבר מקומר של עצים גבוהים עם פרחים ושתילים תחתיהם, משך אותה לפסוע תחתיו. נדמה שאיש לא מנצל את ההזדמנות. סמנתה פסעה שם לבדה בשביל המתפתל, כשהיא לוגמת מהשמפניה שבידה, עד שמצאה לפתע בית קיץ קטן מחופה כולו בצמחים פרחוניים מטפסים.
היא הסירה את כובעהּ ונכנסה אל הפנים המוצל והמעומעם והתיישבה על ספסל צר. אחר כך השעינה את ראשהּ על הסבכה שעטפה את הקיר, עצמה את עיניה ואפשרה לשלווה ולפרטיות להרגיע את רגשותיה המבולבלים.
היא לא ציפתה לחוש מדוכדכת כל כך עקב נישואיו של בריין דונובן. לא שהוא אי פעם הראה שמץ של התעניינות מינית בה, אפילו לא בתקופה לפני שרייצ'ל מור שבה מעבודתה בחו"ל וכפי הנראה, הפתיעה אותו. במשך כל שנות היכרותה של סמנתה עם בריין היה לו קשר עם אישה אחרת. כל פִּרצה שהתהוותה בין בנות זוג נתמלאה מייד.
בשנים האחרונות בריין וסמנתה היו שותפים לעסקים ועם הזמן נרקמה ביניהם ידידות אמיצה. היא לא הייתה בטוחה כל כך כאשר החלה לקוות כי יום אחד הידידות עשויה להפוך למשהו מעבר לכך. כעת בכל מקרה כבר היה מאוחר מדי.
מאז הכרזתו על אירוסיו היא סילקה ממוחה מחשבות עקרות למיניהן על מה-היה-אילו, ופנטזיות עיקשות על התחושות של להיות נאהבת על ידי גבר כמוהו.
כמעט בת שלושים ובבריאות טובה, אחראית על החברה המצליחה שירשה מאביה, זכתה סמנתה למלוא ההערכה מהקהילה העסקית, לנאמנותו של מעגל חברים נבחר, ומבחר גברים נעימים ולא תובעניים בכל עת שהייתה זקוקה למי מהם לצדה מסיבות חברתיות, או כשחשקה פשוט ליהנות מחברה גברית.
כל דבר שהייתה חפצה בו או הייתה זקוקה לו, היה שלה, ועם זאת...
דבר מה הזהיר אותה – אולי זה צל שנפל לאורך הפתח, צליל רך או שינוי כלשהו באוויר סביבה.
היא פקחה את עיניה בחוסר רצון כשמולה הגיח משהו גברי וגדול שחסם את הכניסה. הוא התיר את העניבה הירוקה שהלמה את צבע עיניו ותלתה ברפיון על צווארו, צוואר חולצתו הפתוח חשף וי של עור שזוף. הוא הביט בה, בלי חיוך, שעוּן על המשקוף בידיים שלובות, רגל אחת נעולה בנעל עור משׂוכלת מעל הקרסול של האחרת.
פיראט, חשבה באורח מוזר. או שודד. עם זקנו הצומח פרא ושערו הפרוע, הוא נראה כמו מי שאינו שייך למאה העשרים ואחת.
הוא הזדקף, בתנועתו גרם לכובעה לנחות בדממה ממקומו על ברכה ומשם אל הרצפה זרועת העלים של בית הקיץ. "אתה עוקב אחריי?" שאלה.
מישהו אמר לה פעם שהיה בקולה גוון אפוף עשן, אף על פי שלבד מניסיון קצר עם סיגריות בגיל העשרה היא לא עישנה. משום מה, באותו רגע הצרידות הקלה בלטה יותר מן הרגיל, והיא ייחלה להתחיל הכל מחדש, להשמיע את השאלה בצורה חדה וברורה.
נדמה שהדבר לא הרשים את הגבר הזה. על פי זווית פיו המתעוותת בלעג. "את בורחת ממני?" השיב לה.
"מובן שלא. אני אפילו לא מכירה אותך. נכון?" היא שערה כי קיימת אפשרות שנפגשו במקום כלשהו בעבר – לפני זמן רב בארץ רחוקה? היא טלטלה את עצמה במחשבותיה. השמפניה ודאי השפיעה עליה. היה עליה לאכול משהו מהמתאבנים הנהדרים שהוצעו לה.
הגבר השיב לה, "את לא מכירה אותי." מתחת לקולו הקטיפתי צרמה שכבת חצץ, קודר ומלא הבטחה זדונית מרומזת. הוא הזדקף, השתער קדימה להרים את הכובע שנח ביניהם, אחז בו בידו השמאלית והציג את עצמו. "ג'ייס מוּר. האח של הכלה."
סמנתה הניחה בצד את כוסית השמפניה הריקה ונעמדה על רגליה, היא רצתה לעזוב אבל לשם כך היה עליה להקיף אותו. מוטמעת נימוסים טובים היא הושיטה לו את ידה. "אני סמ..."
"אני יודע." ג'ייס מור לא מחץ את עצמותיה כפי שעשו כמה וכמה גברים, אבל לחיצת-ידו הייתה חזקה. "סמנתה מגנוסן, חברה טובה של בריין."
היא תמיד לחצה יד בלפיתה איתנה, אבל כשאצבעותיו סגרו סביב כף ידה, רפתה אחיזתה. כשהרפה מאחיזתו אמר, "אני לא אהיה הגבר הראשון שיעקוב אחרייך."
איזה מענה יכלה להשיב על הערתו? אילו נשמעה מפיו של כל אחד אחר היא הייתה מקבלת משמעות של ניסיון לפלרטוט, אבל סגנונו הבוטה של הגבר שעמד מולה הוציא מכלל אפשרות דברים פעוטי-ערך וחסרי כל הגיון כמו פלרטוט.
רעד חלף בגופה, בלי שום סיבה לבד מזו שג'ייס מור, אף על פי שלא נגע בה עוד, עמד כה קרוב אליה עד שיכלה לשמוע את קול נשימתו השקט, ולראות את האורך המדהים של ריסיו השחורים והעבותים. הירוק המדהים של עיניו ואישוניו המורחבים נראו כהים יותר כאן בין הצללים דמויי העלים. קומתו גבוהה מכפי שחשבה, גובה עיניו גבוה משלה.
היא פסעה לאחור, רגליה עלו על הספסל מאחוריה. "מדוע עקבת אחריי?" שאלה. "ודאי לא משום ש..." משום שמצאתי חן בעיניך. ברור שהיא לא מצאה חן בעיניו. אם כי היא בכל זאת לא יכלה להבין מדוע סלידתו כלפיה הייתה חזקה כל כך, יתרה מכך, מדוע היא הייתה מיידית כל כך.
היא לא סיימה את המשפט כשהבינה שדבריה יישמעו כמו חלק ממריבה מטופשת במגרש-המשחקים.
הוא עשה זאת במקומה. "...מהסיבות הרגילות?" נצנוץ של חיוך חלף על פניה, ובמשהו שדמה יותר לנהימה השיבה, "לא." הוא חסם את דרכה החוצה מהחלל המצומצם שהכיל אותם, ראשו נטה לצד אחד בשעה שבחן אותה. "הייתה אשר הייתה מערכת היחסים שלך עם בריין בעבר, היא נסתיימה כעת. הוא נשוי לאחותי, הדבר הופך אותו למחוץ לתחום עבורך או עבור כל אישה אחרת."
לחייה של סמנתה בערו. השפלה והלם הציתו בה זעם מיידי וצורב. "אתה לא יודע על מה אתה מדבר!" היא אמרה בקול רועד והיא ידעה היטב שלא נשמעה כלל משכנעת. המומה מעצם העובדה שהוא קרא את מחשבותיה בקלות כזו ובמהירות רבה כל כך.
"את יודעת," טען. "אז היזהרי, ליידי."
היא זקפה את ראשה וייצבה את עמידתה, והשיבה לעצמה את קור-רוחה, את החזות המנותקת הרגילה שעטתה על פניה ואמרה בהקפדה ובדיוק, "היה אשר היה או לא היה בין בריין וביני, אינו מעניינך." היא בשום אופן לא התכוונה להסביר ולהתנצל בצורה כלשהי בפני הטיפש היהיר הזה. "ואם אתה לא בוטח בגיסך החדש, כדאי שתוציא את זעמך עליו."
"אני לא רואה שהוא נושא אבוקה," השיב ג'ייס מור ברוגע מעורר זעם. "כל הלהט הגיע מהכיוון שלך. מסתבר שמראה נסיכת הקרח הוא בעומק העור בלבד. מעניין."
סמנתה רעדה בלבה, היא חשה חשופה, עירומה. כיצד ייתכן שהזר הזה גילה בתוך שניות את סודותיה האישיים והמוגנים ביותר, בלי שהחליפו אפילו מילה או מגע? אבל היא לא תישבר בעקבות ההתנפלות שלו.
היא הישירה את מבטה החודר והצונן אל עיניו החוקרות והדרוכות. גברים חזקים קמלו תחת המבט הזה. "או שאתה שתוי והוזה," אמרה, "או שיש לך דמיון פורה. אתה לא יודע דבר אודותיי, וודאי וודאי שאין לי כל רצון לדעת דבר אודותיך. העובדה שאתה גס רוח ובריון היא מצערת, לרוע מזלה של אחותך, אבל אנחנו הרי לא בוחרים את קרובי משפחתנו. זו הפעם הראשונה שאני מודה לאל שאין לי אחים. כעת, אוכל לקבל בבקשה את הכובע שלי? הייתי רוצה לשוב אל המסיבה."
משהו בעיניו הכהות התיז ניצוצות, הוא לא התיק מעליה את מבטו, לרגע היא אף חשבה שהוא לא עמד להיענות. אז עלה על שפתיו חיוך עגמומי ובמנוד ראש קל אותת כאילו הכיר ביריב. הוא פסע פנימה והושיט לה את הכובע, אפשר לה לתבוע אותו בחזרה.
היא התאפקה מלמחוץ את שוליו באצבעותיה, היא חלפה על פניו ויצאה משם בלי להיחפז כשהיא נאבקת בדחף להימלט משם במהירות ומוטרדת מהרעד שחשה ברגליה.
 
גס רוח ובריון, הה? ג'ייס גיחך בהערכה צינית כאשר סמנתה מגנוסן פסעה בגוו זקוף ובראש בלונדי בוהק ומורם, פנתה באחד מעיקולי השביל ויצאה מטווח ראייתו.
נכנס באוזן אחת ויוצא בשנייה, ליידי. הוא כבר כונה בכינויים גרועים וקשים מאלו, אבל מעולם לא בגון צליל צונן ומנומס כל כך. אם נסיכת הקרח יודעת מה טוב עבורה היא תקדיש תשומת לב לאזהרתו.
רייצ'ל לבטח לא הייתה אסירת תודה לו על תפקיד האח הגדול שנטל לעצמו למענה – למעשה, אם היא אי פעם תגלה זאת היא תקרע אותו לגזרים. ההרגל הקבוע שלו לדאוג לאחותו הקטנה שתמיד נאבקת על עצמאותה, לא נמחקה למרות השנים שבילתה רחוק מבני משפחתה, ואף לא בעקבות החלטתה להינשא לבְּרַיין דוֹנוֹבֵן. חוסר הביטחון שניבט מעיניה כאשר סמנתה מגנוסן נשקה לבריין ופנתה אליו בפנייה יקירי בקולה הצרוד הניע את האינסטינקטים ההגנתיים של ג'ייס בהילוך גבוה.
הם לא שככו בעקבות הערתה המעורפלת של האישה על כך שהיא מעולם לא תיארה לעצמה שבריין יינשא או המבט הבוחן שנעצה ברייצ'ל, כמי שאומדת את יריבתה. לאחר הנשיקה, שלעינו החדה של ג'ייס נדמה היה כי ארכה שנייה אחת יותר מדי, היא סיירה בידה לאורך גופו של בריין במחווה של בעלות. אולי היא פשוט לא יכלה להתאפק מלגעת בו.
נדמה שבריין התעלם, כך לפחות נראה על פני השטח, מהחרטה הרגעית שלא ניתן היה לטעות בה בהבעת פניה הסגלגלים והמושלמים של הבלונדית, והוא החמיץ את חיוך המונה ליזה כשהסבה מעל הזוג המאושר.
היה זה החיוך שגרם לג'ייס לרוץ אחריה לאחר שהצלמים סיימו את עבודת הצילום של המשפחה. חיוך כזה יכול להיות בעל משמעויות שונות – ואם משמעותו הייתה שהיא עדיין לא סיימה עם בריין דונובן, שהיו לה עדיין תקוות לפתות ולהרחיק אותו מרייצ'ל, מישהו חייב היה לקרוא לה לסדר.