"הם קטנים מדי, הם רגישים מדי, הם עסוקים מדי" כך שמעתי לעיתים קרובות, כך אמרו אלה שחשבו שהם מגוננים על ילדים, נכדים, חברים ושכנים. עשרות ואולי מאות משפטים כאלו שמעתי מחולים או מבני זוגם כאשר שאלתי אם כבר סיפרו לילדים ולבני המשפחה. הסרטן כל כך מפחיד ומאיים שהבחירה לא לספר את האמת די שכיחה אצל אנשים שהמחלה פגעה בגופם ובחיי בני משפחתם.
אורי היה נשוי ואב לשתי בנות ושני בנים בני שמונה עד שש עשרה שנים. סרטן התפשט בקיבתו וימי חייו הוערכו בין ארבעה חודשים לחצי שנה. הוא ובת זוגו, בחרו לא לספר לילדים והמשפט הכי שכיח בבית היה "עוד מעט אבא יהיה בריא". הקאות, ירידה במשקל, כאבים קשים, הפסקת עבודה, אשפוז וניתוח והאמת עדיין הייתה חבויה אי שם במסתרי הלב.
שוחחתי עם אורי ובת זוגו והבנו, כולנו יחד, שאסור יותר להסתיר, שחייבים להגיד את האמת. שניהם ביקשו את עזרתי ותכננו יחד את השיחה עם הילדים.
"עד היום לא סיפרנו לכם מה יש לאבא כי היינו בטוחים שהוא יבריא. עכשיו אנחנו יודעים שאבא לא יבריא" אמרה האם ולא יספה. הבנות פנו אליה ושאלו "מה יש לאבא"?
ראיתי את הפחד והמצוקה על פניה של האם. היא הביטה בי וביקשה עזרה. פניתי אל הילדים ושאלתי "מה אתם חושבים שיש לאבא שלכם"? הבנות וגם הבנים סיפרו את כל סיפור המחלה כפי שהבינו אותו עד לרגע זה. השתוממנו, אמם הופתעה. הילדים ידעו והבינו את המצב הרבה יותר ממה ששיערה, למרות שההורים לא אמרו להם את האמת.
שבוע ימים לאחר אותה שיחה, התחלתי להכין את האב, האם וילדיהם לקראת המוות ולקראת הפרידה, צעד משמעותי שמאפשר לבני המשפחה לעבור תהליך אבל שלם. הקבורה והשבעה גם כן קיבלו מקום נכבד בתוך ההכנה.
נפגשתי עם האם והילדים מדי פעם בשנת האבל הראשונה ויכולתי לראות כיצד הם שולטים ברצונותיהם ובתוכניות שלהם, כיצד הם מסוגלים לדבר בגלוי על כאב ופחד וגם על תחושת סיפוק מכך שיכלו להיפרד מהבעל והאב ולומר לו את מה שהיה בליבם.
ימי חג ומועד היו הימים הקשים ביותר עבורם, אך לאחר הפרידה ומתוך האבל המשותף נבט הכוח להמשיך את החיים ולגדול. וכמו שאמרה לי האם בשנת האבל הראשונה " איזה רווח ענק יש באמירת האמת".
.jpg)
