שיחה טובה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיחה טובה
מכר
אלפי
עותקים
שיחה טובה
מכר
אלפי
עותקים

שיחה טובה

4.4 כוכבים (106 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ד"ר הדס זאבי סלע

ד"ר הדס זאבי סלע הינה דוקטור מהאוניברסיטה העברית, פסיכולוגית קלינית מומחית, בעלת קליניקה פרטית. מדריכת פרויקטים לנוער בסיכון. מכשירה אנשי מקצוע ומרצה בבית ברל, כותבת רומנים ושירה בלילות וחוטאת בימים בעבודות גינה.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מהדורה חדשה

לאחר תאונת דרכים טרגית, אריאל מנסה להמשיך בחייה. היא אמנם נמנעת מיצירת מערכות יחסים, אך מתמסרת לעבודתה כפסיכולוגית קלינית ושוקעת רובה ככולה בקורותיהם של מטופליה, בהם נערה בזנות שמבהירה את עורה הכהה, זוג שמתמודד עם בגידה וגירושים ומטופל מסתורי המציג את עצמו כמשה רבנו. סיפורי המטופלים נשזרים בחייה הפרטיים ועוזרים לה להסיח את דעתה מההתמודדויות היומיומיות המתישות.

כאשר היא פוגשת בבן בוגן בנמל התעופה בסינגפור במסגרת נסיעת עבודה, אריאל משוכנעת שמדובר בסטוץ של לילה אחד. אלא שבן לא שוכח אותה ובמשך זמן רב מנסה ללא הצלחה לאתר אותה. שנים לאחר מכן, יד הגורל מפגישה ביניהם שוב בישראל.

האם בן הוא ההזדמנות של אריאל לשוב לחיים? והאם אריאל היא הסיכוי של בן לתיקון?

שיחה טובה הוא סיפור אהבה שממזג לתוכו סיפורי טיפול שנכתבו בהשראת שיחות בין פסיכולוגית למטופליה, ומלווה בהארות מקצועיות עבור המתעניינים בפסיכולוגיה.

זהו ספר הביכורים של ד"ר הדס זאבי סלע, פסיכולוגית קלינית מומחית ומטפלת בקליניקה פרטית. היא מדריכה פרויקטים לנוער בסיכון, מכשירה אנשי מקצוע, מרצה וחברת סגל במכללה האקדמית בית ברל.

פרק ראשון

רגע לפני

זה למעלה מעשור שאני ממלאת תיקיית מחשב בסיפורי טיפול בזכות אנשים שמאפשרים לי, כפסיכולוגית קלינית, לבקר ולהתבונן בחדרי נפשם. לצד הקליניקה הפרטית והטיפול הקלאסי נמשכתי לעבודה החברתית בעמותות, בפרויקטים לנוער בסיכון, בפנימיות נוער וברחובות. גם עבודות המחקר שלי היו בתחום. בכל פעם שהצטרפה לחיי שיטת טיפול חדשה או מטופלת שהעיפה את דמיוני נוסף סיפור. כך יצא שהעבודה נתנה השראה לכתיבה בשעות הפנאי.

חצי שנה הפרידה בין מותו של אבי למותה של אמי. הורי נפטרו בזה אחר זה ממחלה. בתקופה שקדמה למותם התמסרתי לטיפול בהם וצמצמתי משמעותית את עבודתי. אחרי לכתם היה לי ברור שבתקופה הקרובה אתן לתהליך האבל האישי את הזמן שלו, ועל כן אפגוש את מעט המטופלים הקבועים בלבד. את ההתמודדות עם הגעגועים העזים ועם היותי בת ללא הורים חיים עברתי בליווי מטפל בודהיסטי שהדגיש את מה שנשמר בי גם אחרי שאבד. בהשפעת החוויות הללו התחלתי לחבר בין סיפורי הטיפול שנאספו במהלך השנים ולשבץ אותם ביחסים מטלטלים בין אישה וגבר עוצמתיים. לילות של כתיבה רצופה הסתיימו בהפתעה עם אור הזריחה. כאחוזת אמוק נשאבתי בהנאה עילאית למלאכת השזירה בין הדמויות המטופלות לגיבורי הרומן הנאבקים עם עברם. כך נוצר ספר אחד העוסק בכוחה של התקווה לאהבה לרפא את הכאב. עבורי הספר הזה הוא הפסיכותרפיה האישית שלי.

חשוב לי לומר שהדיאלוגים בספר אכן התרחשו, אך לא ניתן לזהות את גיבורי הסיפורים כיוון שחוברו יחד מכמה מטופלים, שנהפכו למקור השראה, לכדי דמות אחת בדיונית. יתרה מכך, כל המאפיינים המזהים הוסוו. יד הדמיון החליפה שמות וגילים, בנתה קריירות חדשות והעבירה מקומות מגורים ושכונות שלמות. כל שימוש בשם ובמקום נעשה לצרכים סיפוריים ומבטא חירות דרמטית שאפשרתי לעצמי לשם היצירה בלבד, כך שאין לייחס לו כל משמעות חברתית או אישית. מכאן שגם אם לרגע מסתננת השערה לגבי זהות המטופל או המטופלת — מקורה בטעות. יש לגנוז אותה ולהמשיך לקרוא בנחת.

הספר מואר בהארות מקצועיות שמסומנות בספרות ומיועדות למתעניינים בתחום.

לפניכם רומן המשולב בסיפורי פסיכותרפיה — סגנונות שונים שאינם סותרים. וברוח הספר — הם מתיישבים זה עם זה, גם וגם, על אותה ספה, ומנהלים שיחה טובה.

 

פרקי הרומן מסומנים ב־ ופרקי הטיפול מסומנים ב־

 פרק 1
אריאל, 25 ביולי 2008 — כנס באילת

האולם מתמלא. עוד רגע אני על הבמה, ויהי אור על פנַי, ויהי חושך על הקהל, והכול יתחיל. הלחץ מתמקם במרכז החזה, אף על פי שכבר לפני חצי שעה העליתי את המצגת למחשב באולם ושוב וידאתי שאני שולטת בחומר. אני מתקשרת לרועי.

— "הַיי, מתוקה, עוד לא עלית על הבמה?"

— "עוד חמש דקות. רוצה להיות אחרֵי ולחבק אתכם. אני כל כך שמחה שהסכמת לבוא לכאן עם הילדים. אתה בטח עייף. אל תדאג, אני אתן לך להשלים שעות שינה."

— "אֵלוש, אני בא בכיף."

— "יש בריכה פרטית לחדר, הקטנים יאהבו את זה. תודה שאתה עושה את הנסיעה הזאת כדי שנבלה כולם יחד. מתגעגעת אליך."

— "הגעתי לגן. תנשמי עמוק, זה מרגיע אותך. את שרה את המחקר שלך. אני אגיע עם הילדים ותהיה לנו שבת נפלאה. בינתיים תראי להם שאת יודעת בדיוק מה את עושה. אוהב אותך, אלוש, תמיד."

אני מחייכת ומנתקת. האיש שלי יודע להרגיע ולהחזיר לי את הביטחון העצמי כשהוא הולך לאיבוד. הוא נכנס נלהב, אב ראשון אחרי קבלת השבת. טל ורותם רצים אליו. בקלות הוא מרים את שניהם, תאומים מאוזנים משני צדדיו, בת ובן, ועוד נשאר מקום בשבילי על החזה שלו. בדרך לאילת הם ישירו מהדיסק שמתנגן לרועי באוטו. רועי ישיר בקולות מצחיקים את "אדון שוקו" ויאריך את פניו הצרות והארוכות ממילא, ישרבב את שפתיו וייראה אווילי. המתוקים האלה יצטרפו אליו. טל תניע את התלתלים הזהובים שלה מצד לצד ובקושי תחכה לתורה, ורותם הסבלני, בעל החוש המוזיקלי, ייתן את הקצב ויצטרף אחרון עם "אדון שוקו אחר". הוא יעשה להם חגיגה מנסיעה של ארבע שעות.

לואיז, שמנהלת את הכנס, עולה על הבמה וקוטעת את מחשבותי המרגיעות על המשפחה הצוהלת שלנו. היא מציגה אותי: "אני שמחה להמשיך את חלקו השני של הכנס עם בחורה צעירה שכבר הגיעה רחוק — אריאל רז, דוקטור מהמחלקה הפסיכיאטרית באוניברסיטת בוסטון. ד"ר רז פרסמה שלושה מאמרים פורצי דרך בתחום הדיכאון. ממליצה לכם לקרוא. היום ד"ר רז תציג את המאמר על צמיחה מתוך עצב." לואיז מוסיפה שני סופרלטיבים שמעוררים בי אי־נוחות. אני מרכינה ראש ובולעת את הרוק, מתקדמת אל הבמה ובראשי רועי לוחש: "תראי להם שאת יודעת מה את עושה.״

אני מברכת את הקהל לשלום ומקריאה:

"שִׂמְחָתְךָ הִיא צַעַרְךָ שֶׁהוּסַר הַלּוֹט מֵעַל פָּנָיו.

אוֹתָהּ בְּאֵר שֶׁצְּחוֹקְךָ הַמִּתְגַּלְגֵּל יַעֲלֶה מִמֶּנָּה,

לֹא פַּעַם מְלֵאָה בְּדִמְעוֹתֶיךָ. וְכֵיצַד יִתָּכֵן אַחֶרֶת?

בּוֹכֶה אַתָּה עַל מָה שֶׁהָיָה פַּעַם אָשְׁרְךָ".1

אני נושמת וממשיכה: "אמי נולדה בבֵּיירות ושפת אמה ערבית. היא עלתה לישראל בגיל שתים־עשרה. בילדותי היתה מקריאה בחרוזים ומתרגמת עבורי את ג'ובראן חליל ג'ובראן לעברית. הרעיונות נשמרו אך החרוזים התפזרו. כשהייתי בת שתים־עשרה היא הפסיקה. אולי כי בגיל הזה הפסיקה ללמוד בערבית? אולי כי נכנסתי לגיל ההתבגרות ומרדתי בשפת אמה? לא אדע. בכל אופן, מהשיר הזה נחרת בי כי הצער שלנו צועד על עקבותיו של אושר ישן, שהיה שם קודם — ואבד. עם הרעיון הזה," אני נושמת, "יצאתי לפינוי ההריסות שמתחתיהן קבור האושר. חבל שזה לא היה פשוט כמו הסרת הלוט שעליו כתב ג'ובראן."

הקהל צוחק. ההקראה בתחילת ההרצאה, השיר, הזיכרון מאמי ומבַּית, עוזרים לי להירגע. אחרי עשר דקות הלחץ נשטף כמו עקבות בגשם.

אני מסיימת להציג את הרעיון בתחושה שהעברתי את המסר ומביאה נתונים סטטיסטיים מחקריים תומכים. לואיז מחייכת אלי ומסמנת לי להמשיך.

רבע שעה לפני סוף ההרצאה אני פוגשת שוב בפניה כשהיא עולה על הבמה, כנראה כדי לזרז אותי ולהשאיר זמן לשאלות. היא נראית לי מתוחה. לרגע אני רוצה להציע לה לשבת. שוטר עומד בפינת הבמה. אני נושמת עמוק. לואיז מניחה עלי את ידה ואומרת: "קרתה תאונה. את צריכה לרדת מהבמה עכשיו ולנסוע לסורוקה, מיד." היא פונה אל הקהל: "אנא הישארו ישובים במקומותיכם," מלווה אותי אל האיש במדים ומפקידה אותי בידיו. אני יוצאת מהמקום רועדת ואילמת.

הבחור הצעיר מניח את ידו על גבי ומזרז אותי.

— "מי אתה? מה אתה יודע? מה קרה? מי מהם?"

— "אריאל," הוא אומר, חנוק ובטוח, "אני תום, שוטר. היתה תאונה ובעלך אמר שאת פה."

— "רועי בסדר! חי. אלוהים, תודה. מה עם הילדים?" אני מחזיקה את הראש בידי, עוצמת עיניים כדי לא לשמוע את התשובה.

— "אני לא יודע, באמת, קיבלנו הודעה וטסתי אלייך."

אני מאמינה לו.

— "מתי נגיע?"

הוא מסתכל בפני ואומר: "הכול יהיה בסדר."

מסכן, אני חושבת, מה נפל עליו. "הכול יהיה בסדר," אני ממלמלת לעצמי ומתנדנדת במושב הרכב, כמו מתפללת. אלוהים, בבקשה תעשה שהכול יהיה בסדר. זה הדבר היחיד שאני מוכנה לשמוע. אני מנסה לשלוט בנשימותי ונותנת לעצמי אגרופים באזור הלב, כדי שלא ייתפס. זולגות לי דמעות. אני אומרת לבחור שרועי חזר ממילואים ורצה שאשוב הביתה. הוא בא בשבילי לאילת. מה עשיתי? אני מתחילה לבכות בכי חנוק. הבחור מהנהן ושותק, מוריד יד אחת מההגה ולוחץ את ידי.

— "סליחה, לא קלטתי את השם שלך."

— "אני תום. הבנתי שרועי מאוד חזק, הוא בטוח יוצא מזה," תום אומר בביטחון.

אני מתקשרת לרועי ושקט, שקט מתוח משתקף בעליות המדבר, בצוקי הענק המחודדים שקורסים שבורים זה בתוך זה בצדי הדרך. ושֶקט, שקט טוטאלי.

הדלת של הרכב המשטרתי נפתחת, צרחות והמולה סביבי. אני נמשכת בידיים במסדרונות של פלורוסנטים מרצדים. לא יודעת לאן אני מובהלת. אנשים לבושים בחלוקים חלוקים ביניהם לאן להוביל אותי קודם, אך ממשיכים להריץ אותי. מילים כמו "קריטי", "סופי", "סופני", "לנתק", "לא ביחד" עפות באוויר ומתנפצות עלי.

עצרו אותי במקום שבו "הרע מכול" היה מוטל לפני, מוריד איתו צל שחור. ואז הרע, עוד יותר הרע מכול, מוטל לפני, צובע את העולם באופל. כך, בצהרי היום, בעת שהשמש במרכז הרקיע, כבר לא ראיתי דבר. מושלכת שטוחה בחשיכה. נצנוץ של אור כוכב רחוק מבזיק כשרותם מתקדם בצעדים מהוססים, גלגל הים שלו סביבו, אל מחוץ לחדרי הפרידה.

 

ד"ר הדס זאבי סלע

ד"ר הדס זאבי סלע הינה דוקטור מהאוניברסיטה העברית, פסיכולוגית קלינית מומחית, בעלת קליניקה פרטית. מדריכת פרויקטים לנוער בסיכון. מכשירה אנשי מקצוע ומרצה בבית ברל, כותבת רומנים ושירה בלילות וחוטאת בימים בעבודות גינה.

עוד על הספר

שיחה טובה ד"ר הדס זאבי סלע

רגע לפני

זה למעלה מעשור שאני ממלאת תיקיית מחשב בסיפורי טיפול בזכות אנשים שמאפשרים לי, כפסיכולוגית קלינית, לבקר ולהתבונן בחדרי נפשם. לצד הקליניקה הפרטית והטיפול הקלאסי נמשכתי לעבודה החברתית בעמותות, בפרויקטים לנוער בסיכון, בפנימיות נוער וברחובות. גם עבודות המחקר שלי היו בתחום. בכל פעם שהצטרפה לחיי שיטת טיפול חדשה או מטופלת שהעיפה את דמיוני נוסף סיפור. כך יצא שהעבודה נתנה השראה לכתיבה בשעות הפנאי.

חצי שנה הפרידה בין מותו של אבי למותה של אמי. הורי נפטרו בזה אחר זה ממחלה. בתקופה שקדמה למותם התמסרתי לטיפול בהם וצמצמתי משמעותית את עבודתי. אחרי לכתם היה לי ברור שבתקופה הקרובה אתן לתהליך האבל האישי את הזמן שלו, ועל כן אפגוש את מעט המטופלים הקבועים בלבד. את ההתמודדות עם הגעגועים העזים ועם היותי בת ללא הורים חיים עברתי בליווי מטפל בודהיסטי שהדגיש את מה שנשמר בי גם אחרי שאבד. בהשפעת החוויות הללו התחלתי לחבר בין סיפורי הטיפול שנאספו במהלך השנים ולשבץ אותם ביחסים מטלטלים בין אישה וגבר עוצמתיים. לילות של כתיבה רצופה הסתיימו בהפתעה עם אור הזריחה. כאחוזת אמוק נשאבתי בהנאה עילאית למלאכת השזירה בין הדמויות המטופלות לגיבורי הרומן הנאבקים עם עברם. כך נוצר ספר אחד העוסק בכוחה של התקווה לאהבה לרפא את הכאב. עבורי הספר הזה הוא הפסיכותרפיה האישית שלי.

חשוב לי לומר שהדיאלוגים בספר אכן התרחשו, אך לא ניתן לזהות את גיבורי הסיפורים כיוון שחוברו יחד מכמה מטופלים, שנהפכו למקור השראה, לכדי דמות אחת בדיונית. יתרה מכך, כל המאפיינים המזהים הוסוו. יד הדמיון החליפה שמות וגילים, בנתה קריירות חדשות והעבירה מקומות מגורים ושכונות שלמות. כל שימוש בשם ובמקום נעשה לצרכים סיפוריים ומבטא חירות דרמטית שאפשרתי לעצמי לשם היצירה בלבד, כך שאין לייחס לו כל משמעות חברתית או אישית. מכאן שגם אם לרגע מסתננת השערה לגבי זהות המטופל או המטופלת — מקורה בטעות. יש לגנוז אותה ולהמשיך לקרוא בנחת.

הספר מואר בהארות מקצועיות שמסומנות בספרות ומיועדות למתעניינים בתחום.

לפניכם רומן המשולב בסיפורי פסיכותרפיה — סגנונות שונים שאינם סותרים. וברוח הספר — הם מתיישבים זה עם זה, גם וגם, על אותה ספה, ומנהלים שיחה טובה.

 

פרקי הרומן מסומנים ב־ ופרקי הטיפול מסומנים ב־

 פרק 1
אריאל, 25 ביולי 2008 — כנס באילת

האולם מתמלא. עוד רגע אני על הבמה, ויהי אור על פנַי, ויהי חושך על הקהל, והכול יתחיל. הלחץ מתמקם במרכז החזה, אף על פי שכבר לפני חצי שעה העליתי את המצגת למחשב באולם ושוב וידאתי שאני שולטת בחומר. אני מתקשרת לרועי.

— "הַיי, מתוקה, עוד לא עלית על הבמה?"

— "עוד חמש דקות. רוצה להיות אחרֵי ולחבק אתכם. אני כל כך שמחה שהסכמת לבוא לכאן עם הילדים. אתה בטח עייף. אל תדאג, אני אתן לך להשלים שעות שינה."

— "אֵלוש, אני בא בכיף."

— "יש בריכה פרטית לחדר, הקטנים יאהבו את זה. תודה שאתה עושה את הנסיעה הזאת כדי שנבלה כולם יחד. מתגעגעת אליך."

— "הגעתי לגן. תנשמי עמוק, זה מרגיע אותך. את שרה את המחקר שלך. אני אגיע עם הילדים ותהיה לנו שבת נפלאה. בינתיים תראי להם שאת יודעת בדיוק מה את עושה. אוהב אותך, אלוש, תמיד."

אני מחייכת ומנתקת. האיש שלי יודע להרגיע ולהחזיר לי את הביטחון העצמי כשהוא הולך לאיבוד. הוא נכנס נלהב, אב ראשון אחרי קבלת השבת. טל ורותם רצים אליו. בקלות הוא מרים את שניהם, תאומים מאוזנים משני צדדיו, בת ובן, ועוד נשאר מקום בשבילי על החזה שלו. בדרך לאילת הם ישירו מהדיסק שמתנגן לרועי באוטו. רועי ישיר בקולות מצחיקים את "אדון שוקו" ויאריך את פניו הצרות והארוכות ממילא, ישרבב את שפתיו וייראה אווילי. המתוקים האלה יצטרפו אליו. טל תניע את התלתלים הזהובים שלה מצד לצד ובקושי תחכה לתורה, ורותם הסבלני, בעל החוש המוזיקלי, ייתן את הקצב ויצטרף אחרון עם "אדון שוקו אחר". הוא יעשה להם חגיגה מנסיעה של ארבע שעות.

לואיז, שמנהלת את הכנס, עולה על הבמה וקוטעת את מחשבותי המרגיעות על המשפחה הצוהלת שלנו. היא מציגה אותי: "אני שמחה להמשיך את חלקו השני של הכנס עם בחורה צעירה שכבר הגיעה רחוק — אריאל רז, דוקטור מהמחלקה הפסיכיאטרית באוניברסיטת בוסטון. ד"ר רז פרסמה שלושה מאמרים פורצי דרך בתחום הדיכאון. ממליצה לכם לקרוא. היום ד"ר רז תציג את המאמר על צמיחה מתוך עצב." לואיז מוסיפה שני סופרלטיבים שמעוררים בי אי־נוחות. אני מרכינה ראש ובולעת את הרוק, מתקדמת אל הבמה ובראשי רועי לוחש: "תראי להם שאת יודעת מה את עושה.״

אני מברכת את הקהל לשלום ומקריאה:

"שִׂמְחָתְךָ הִיא צַעַרְךָ שֶׁהוּסַר הַלּוֹט מֵעַל פָּנָיו.

אוֹתָהּ בְּאֵר שֶׁצְּחוֹקְךָ הַמִּתְגַּלְגֵּל יַעֲלֶה מִמֶּנָּה,

לֹא פַּעַם מְלֵאָה בְּדִמְעוֹתֶיךָ. וְכֵיצַד יִתָּכֵן אַחֶרֶת?

בּוֹכֶה אַתָּה עַל מָה שֶׁהָיָה פַּעַם אָשְׁרְךָ".1

אני נושמת וממשיכה: "אמי נולדה בבֵּיירות ושפת אמה ערבית. היא עלתה לישראל בגיל שתים־עשרה. בילדותי היתה מקריאה בחרוזים ומתרגמת עבורי את ג'ובראן חליל ג'ובראן לעברית. הרעיונות נשמרו אך החרוזים התפזרו. כשהייתי בת שתים־עשרה היא הפסיקה. אולי כי בגיל הזה הפסיקה ללמוד בערבית? אולי כי נכנסתי לגיל ההתבגרות ומרדתי בשפת אמה? לא אדע. בכל אופן, מהשיר הזה נחרת בי כי הצער שלנו צועד על עקבותיו של אושר ישן, שהיה שם קודם — ואבד. עם הרעיון הזה," אני נושמת, "יצאתי לפינוי ההריסות שמתחתיהן קבור האושר. חבל שזה לא היה פשוט כמו הסרת הלוט שעליו כתב ג'ובראן."

הקהל צוחק. ההקראה בתחילת ההרצאה, השיר, הזיכרון מאמי ומבַּית, עוזרים לי להירגע. אחרי עשר דקות הלחץ נשטף כמו עקבות בגשם.

אני מסיימת להציג את הרעיון בתחושה שהעברתי את המסר ומביאה נתונים סטטיסטיים מחקריים תומכים. לואיז מחייכת אלי ומסמנת לי להמשיך.

רבע שעה לפני סוף ההרצאה אני פוגשת שוב בפניה כשהיא עולה על הבמה, כנראה כדי לזרז אותי ולהשאיר זמן לשאלות. היא נראית לי מתוחה. לרגע אני רוצה להציע לה לשבת. שוטר עומד בפינת הבמה. אני נושמת עמוק. לואיז מניחה עלי את ידה ואומרת: "קרתה תאונה. את צריכה לרדת מהבמה עכשיו ולנסוע לסורוקה, מיד." היא פונה אל הקהל: "אנא הישארו ישובים במקומותיכם," מלווה אותי אל האיש במדים ומפקידה אותי בידיו. אני יוצאת מהמקום רועדת ואילמת.

הבחור הצעיר מניח את ידו על גבי ומזרז אותי.

— "מי אתה? מה אתה יודע? מה קרה? מי מהם?"

— "אריאל," הוא אומר, חנוק ובטוח, "אני תום, שוטר. היתה תאונה ובעלך אמר שאת פה."

— "רועי בסדר! חי. אלוהים, תודה. מה עם הילדים?" אני מחזיקה את הראש בידי, עוצמת עיניים כדי לא לשמוע את התשובה.

— "אני לא יודע, באמת, קיבלנו הודעה וטסתי אלייך."

אני מאמינה לו.

— "מתי נגיע?"

הוא מסתכל בפני ואומר: "הכול יהיה בסדר."

מסכן, אני חושבת, מה נפל עליו. "הכול יהיה בסדר," אני ממלמלת לעצמי ומתנדנדת במושב הרכב, כמו מתפללת. אלוהים, בבקשה תעשה שהכול יהיה בסדר. זה הדבר היחיד שאני מוכנה לשמוע. אני מנסה לשלוט בנשימותי ונותנת לעצמי אגרופים באזור הלב, כדי שלא ייתפס. זולגות לי דמעות. אני אומרת לבחור שרועי חזר ממילואים ורצה שאשוב הביתה. הוא בא בשבילי לאילת. מה עשיתי? אני מתחילה לבכות בכי חנוק. הבחור מהנהן ושותק, מוריד יד אחת מההגה ולוחץ את ידי.

— "סליחה, לא קלטתי את השם שלך."

— "אני תום. הבנתי שרועי מאוד חזק, הוא בטוח יוצא מזה," תום אומר בביטחון.

אני מתקשרת לרועי ושקט, שקט מתוח משתקף בעליות המדבר, בצוקי הענק המחודדים שקורסים שבורים זה בתוך זה בצדי הדרך. ושֶקט, שקט טוטאלי.

הדלת של הרכב המשטרתי נפתחת, צרחות והמולה סביבי. אני נמשכת בידיים במסדרונות של פלורוסנטים מרצדים. לא יודעת לאן אני מובהלת. אנשים לבושים בחלוקים חלוקים ביניהם לאן להוביל אותי קודם, אך ממשיכים להריץ אותי. מילים כמו "קריטי", "סופי", "סופני", "לנתק", "לא ביחד" עפות באוויר ומתנפצות עלי.

עצרו אותי במקום שבו "הרע מכול" היה מוטל לפני, מוריד איתו צל שחור. ואז הרע, עוד יותר הרע מכול, מוטל לפני, צובע את העולם באופל. כך, בצהרי היום, בעת שהשמש במרכז הרקיע, כבר לא ראיתי דבר. מושלכת שטוחה בחשיכה. נצנוץ של אור כוכב רחוק מבזיק כשרותם מתקדם בצעדים מהוססים, גלגל הים שלו סביבו, אל מחוץ לחדרי הפרידה.