הבלוג של החיים שלי

חרוכה עד העצם

בתחנת המשטרה יש ריח של צנים שרוף. כאילו מישהו זרק פרוסת לחם למצנם ושכח ממנה. או שאולי חלקיקי הריח המעושנים פשוט נשארו בתוך הנחיריים שלי עוד מהשרפה. נוסעים סמויים ומרדנים שנצמדים למערכת הנשימה שלי מבפנים, כמו אורח מעצבן שמסרב לעזוב זמן רב אחרי שהמסיבה נגמרה.

ותסמכו עלי, המסיבה ממש נגמרה.

אני לא יודעת כמה הצליחו הכבאים להציל מהבית. כשלקחו אותי בניידת, הלהבות עדיין המשיכו לכלות את הבית ללא לאות.

אני מרגישה כאילו אני נמצאת בחדר הקטן והמחניק הזה מאז ומעולם. אני חושבת שזה חדר המנוחה, כי בפינה ניצב שולחן ועליו פלטת חימום חשמלית חלודה וקנקן קפה שמונח עליה, וכל חמש דקות נכנס איזה שוטר, מוזג לעצמו קפה לתוך כוס קלקר ושולח אלי מבט כזה של "וואו, איך שאת פישלת" בגבות מורמות.

אין כאן שום דבר לעשות. שום דבר לקרוא ושום דבר להסתכל עליו חוץ מהשעון על הקיר. ותאמינו לי, הדבר הזה בטוח מקולקל. אני נשבעת שהוא מתקתק רק פעם בחמש שניות. יש איש שמן ומקריח שמשרבב כל הזמן את הראש שלו כדי להגיד לי שהוא "מטפל בכל העניין," ושאני "לא צריכה לדאוג". הוא אמור להיות עובד סוציאלי שהופקד על המקרה שלי. והמחשבה היחידה שעוברת לי בראש היא יופי, עכשיו אני מקרה.

אני כל הזמן מחכה שיכניסו את שיין. לפחות אז יהיה לי עם מי לדבר. היא היתה ממש לידי כשהשוטרים הופיעו... והכבאיות, והאמבולנסים, וגם ניידות השידור. המילים האחרונות שאמרה לי לפני שכבלו אותי באזיקים ולקחו אותי היו "אל תדאגי, ברוקס, אנחנו יחד בעניין הזה."

אבל בשש השעות האחרונות נראה שאין בעניין הזה אף אחד חוץ ממני. אה, וגם פיל, הבחור־היותר־מדי־שמח־להיות־כאן־בשעה־כל־כך־מוקדמת שקורא לעצמו "עובד סוציאלי". אני מניחה שאת שיין בטח מחזיקים בחדר אחר. תמיד עושים את זה בסרטים. מפרידים בין העבריינים כדי לראות מי ידבר קודם. טוב, אם נדמה להם שאני מתכוונת להלשין על החברה הכי טובה שלי, שיחשבו שוב.

זאת אומרת, נכון שכל העניין התחיל בתור רעיון שלה. אבל אני הסכמתי. אני הכנסתי אותנו לבית. אני הדלקתי את הכיריים...

למרבה המזל, זה לא היה הבית שלי. למעשה זה לא היה בית של אף אחד. זה החלק הגאוני בכל העניין. או לפחות, זה היה אמור להיות החלק הגאוני בכל העניין. מצחיק איך המילה "גאונות" יכולה לקבל משמעות חדשה לגמרי כשיושבים בתחנת משטרה בשבע בבוקר.

נקודת מבט.

עוד ביטוי דפוק.

כי לדברי פיל, העובדה שזה לא היה הבית שלי היא לא בהכרח דבר טוב. הכול כל כך מבלבל. כולם מפריחים מילים כמו "הסגת גבול", "הצתה בזדון", "תקופות מאסר" ו"צריכת אלכוהול בקרב קטינים", ולי אין מושג מה כל זה אומר. טוב, חוץ מצריכת אלכוהול בקרב קטינים. את זה, לצערי, אני מכירה די טוב. בייחוד עכשיו, כשהפונץ' המחוזק מתחיל להתפוגג וההנגאובר נכנס לפעולה. תאמינו לי, זה לא משפר בכלל את המצב. אני ממש מצטערת ברגע זה שאני לא אוהבת קפה. אפילו הקנקן המעופש הזה על השולחן בפינה מתחיל להיראות טוב יותר מהטורנדו בצורת כאב ראש שמתבשל לי מעל הרקות. אני מניחה את הראש על השולחן כדי לנסות להירדם, אבל משטח העץ הקשה רק מחמיר את הלמות הדופק בראש. יהרוג אותם להביא לי אקמול? או כדור הרגעה?

הדלת נפתחת שוב בחריקה קצת אחרי עשר בבוקר, ובדיוק כשנדמה לי שאני עומדת לזכות בעוד מבט מאוכזב של אחד ממשרתיה הנאמנים של מדינת קולורדו, השוטר במדים שעל תגו חרות השם "בנקס" מביט בלוח הכתיבה שבידיו, ואז מרים אלי את עיניו ואומר, "ברוקלין פירס?"

אני מהנהנת, וראשי ההולם עדיין שעון בין ידי. "כן?"

אני מתפללת שהוא יגיד לי שאני הולכת הביתה. או ששיין נמצאת בחדר הסמוך ומחכה לראות אותי. או שפֵיית השחרור־ממעצר הגיעה לנופף בשרביט הקסם שלה ולהבריח אותי מפה.

אבל הוא לא אומר אף אחד מהדברים האלה. במקום זאת מצחו מתקמט והוא בוחן את פני במבט מהורהר כזה, כאילו הוא מנסה להיזכר בעיר הבירה של איזו מדינה עלומה במרכז אמריקה. "אין שום סיכוי שאת בייבי ברוקלין, נכון? הילדה הקטנה ההיא שנפלה לפיר המכרה לפני המון שנים?"

פנטסטי, אני חושבת לעצמי באנחה. בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. מוניטין של יצרנית כותרות.

"כן, זאת הייתי אני."

השוטר בנקס זוקף את גבותיו, כאילו מתרשם מהיותי סלבריטאית. "וואו. ברצינות? אז איך היה שם למטה? פחדת?"

"אני לא זוכרת," אני מסננת מבין שיני. "הייתי בת שנתיים."

המרמור שבקולי כנראה חמק מאוזניו, כי הוא ממשיך לדבר. "תזכירי לי איך הגעת לשם? רדפת אחרי ארנבת או משהו?"

"לטאה, "אני ממלמלת.

"את בטח מתחרטת על ההחלטה הזאת, אה?" מעיר בנקס בצחקוק שעולה לי על העצבים. "לא הדבר הכי חכם בעולם, מה?"

"יש משהו שרצית להגיד לי?" אני מחווה בראשי לעבר לוח הכתיבה שלו, בתקווה.

"אה, נכון," הוא משיב, ומחזיר את עצמו בבת אחת לתוך הרגע. "בשורות טובות. נראה שאת הולכת הביתה."

תודה לאל!

אני מזנקת מהכיסא ורצה לעברו; אני מרגישה שמתחשק לי לכרוך את זרועותי סביב בטנו השמנמנה ולמעוך אותו. אני עוצרת את עצמי, מן הסתם.

"תודה, תודה, תודה!" אני קוראת. באמת הגיע הזמן שיוציאו אותי מהחור הזה.

אני חושבת על המיטה הרכה והנוחה שלי, על הכרית הלבנה והפלומתית שלי, על פיג'מת הכותנה הנקייה שלי. לבנים נקיים. משחת שיניים ומי פה. כל הדברים שנראים מובנים מאליהם עד שנתקעים במקום כזה במשך שש שעות רצופות.

אבל תחושת ההקלה שלי גוועת די מהר. כי המילים הבאות שיוצאות לו מהפה הן הכי מפחידות ששמעתי כל הלילה. יותר מפחידות מ"הצתה בזדון", יותר מפחידות מ"הסגת גבול", אפילו יותר מפחידות מ"תקופת מאסר".

השוטר בנקס מצמיד את לוח הכתיבה שלו אל ירכו ושולח אלי קריצה אוהדת. "ההורים שלך כאן."