אין לה אלוהים

1. אִינְדְרָאסָנָה

 

 

...וקיטי, עוד בטרם תפנה כה וכה, לא רק שכבר הרגישה שהיא נתונה להשפעתה של אנה, אלא אף היתה מאוהבת בה, כדרך שמתאהבות נערות צעירות בגברות נשואות מבוגרות מהן.

- לב טולסטוי, אנה קארנינה*

[* מתוך: אנה קארנינה, תרגום: נילי מירסקי, עם עובד. (כל הערות השוליים הן משל המתרגמת).]

היום מצאתי את עצמי מתרגשת להפתעתי ממורה ליוגה, שדיברה כאילו היתה מין שעטנז בין נערת טלפון ומשתתפת בתחרות הקראת שירה. בתחילת השיעור היא ביקשה שנדמיין שאנחנו מרחפים על ענן. או כמו שהיא ניסחה את זה, "אתם פּוֹוֹוֹ־תחים את הלב שלכם לענן הזה, אתם מרחפים, אתם נפתחים החוצה כמו פרח ונעשים קשובים פנימה, אתם נמוגים, כן, ממש ככה, אתם נמוגים."

לרגע חטוף שקלתי לנפנף מולה באצבע יוגית משולשת ולהסתלק משם. אני מתרגלת יוגה כבר כמעט עשור, ובגילי - שלושים וארבע - אני כבר מבוגרת מדי בשביל החרא הרוחני הזה. מבחינתי, ריחוף על ענן נשמע פחות כמו תרגיל רוחני נעים ויותר כמו מה שנדמה לך שאת עושה כשאת על אל־אס־די, בזמן שאת נופלת ממטוס. אבל אטמתי את האוזניים לקולה המתוק מדבש, שכולו אומר "אני־יותר־יוֹגית־ממך", ועד מהרה גיליתי שאני ממש עושה מדיטציה. אמנם במהלכה הרהרתי עמוקות איך אני מחטיפה לה אגרוף בפרצוף, אבל בכל זאת.

בסוף השיעור היא ביקשה שנדקלם יחד איתה את המילים: גייט, גייט, פאראגייט, פאראסאמְגייט... מנטרה שפירושה, לדבריה, שהקול שלה משיל מעצמו את ההמהומים היוגיים הרובוטיים שלו: שהלכוּוּוּ, הלכוּוּוּ מעימנוּוּוּ. היא היתה צעירה. דובשנית קטנה בבגדי יוגה שחורים־אפורים. היא היתה כבת עשרים וחמש. אולי צעירה יותר. היא סיפרה שסבתא שלה נפטרה לא מזמן, וביקשה שנדקלם מנטרה לזכרה ולזכר כל היקרים לנו, שכבר הלכו מעימנו. באותו הרגע סלחתי לה על הכול, והתחשק לי לכפתר לה את הסוודר ולתת לה ספל שוקו חם. דקלמתי את הלכוּוּוּ, הלכוּוּוּ מעימנוּוּוּ לזכר היקרים לה והיקרים לי, ולזכר בת העשרים וחמש שהייתי פעם.

 

חגגתי את יום הולדתי העשרים וחמישה חודש אחרי האחד־עשר בספטמבר, כשהסיפורים על אלה שהלכו מעימנו באותו היום היו עדיין טריים בתודעה ונוכחים בכל מקום. עבדתי בשלוש עבודות בניסיון לחסוך כסף כדי לעבור מסיאטל לניו יורק, ובין אם הייתי במשרד עורכי הדין, בפאב, או שילמתי את החשבונות של סבא וסבתא, החדשות כל הזמן היו ברקע, וכולן היו רעות. כל כך הרבה אנשים שמחפשים את גופות יקיריהם. כל כך הרבה תמונות של המטוסים המתנגשים במגדלים, העשן, האפר.

עד אותה השנה לא ממש פחדתי מהמוות. חשבתי שפתרתי את כל העניין הזה עם עצמי בגיל שבע־עשרה, כשהגעתי למסקנה שכל עוד אדם נאמן לעצמו בחייו, הוא ימות בלי פחד או חרטה. בגיל ההתבגרות זה נראה לי ממש פשוט: אם אחיה את חיי כמו שהאני האמיתי שלי רוצה לחיותם, אזי המוות יהפוך למשהו מסקרן; עוד הרפתקה שאתנסה בה לפי התנאים שלי.

הדת, כך חשבתי, מהווה מכשול אם את רוצה להיות נאמנה לעצמך, במיוחד אם את נכנסת בברית הדת הקתולית רק כדי שאמא שלך לא תסתכל עלייך בעין עקומה למשך כל חייך. לפיכך, בגיל שבע־עשרה, אמרתי לאמא שלי שאני לא מתכוונת להיכנס בברית הכנסייה הקתולית. הסברתי לה שקירקגור אמר שכל אחד צריך להגיע אל האמונה בעצמו, ושאני עדיין לא הגעתי אל האמונה - ושהיא לא יכולה להכריח אותי.

כל זה היה טוב ויפה בשביל מתבגרת שהאמינה בסתר לבה שהיא בת אלמוות, כפי שיעידו אינספור דוחות המהירות שקיבלתי. אבל כשהגעתי לגיל עשרים וחמש הרעיון של המוות כהרפתקה התחיל להיראות לי מטופש. הוא נראה לי נטול רגש, אכזרי, ויותר מכול, נאיבי. המוות הוא לא הרפתקה; הוא רִיק נצחי, שהולך ומתקרב. לכן בכל פעם שראיתי את סבא שלי מנסה לקום מהכיסא, כאב לי הגרון. לכן כולנו צפינו בחדשות כשכפות ידינו מכסות את הפה.

זה היה זמן קצר אחרי שסיימתי את לימודי בקולג'. דחיתי את הלימודים לגיל עשרים ואחת כדי לנסוע בעקבות האני האמיתי שלי לאירופה אחרי שסיימתי את התיכון. בקיץ שלאחר מכן הייתי אמורה לעבור לניו יורק. לפני המתקפה על מנהטן הייתי לחוצה מהמעבר לניו יורק, אבל עכשיו מה שהיה אמור להיות טקס־מעבר קשה אבל הכרחי, הפך דומה יותר לבקשה של חורבני שלי.

בכל מקום שאליו הפניתי את המבט ראיתי רק מוות. המעבר שלי לניו יורק סימל את מות חיי בסיאטל, חיים שאותם חלקתי עם משפחתי ועם חברי. בהתחשב בשבריריותו של הביטחון הלאומי שלנו, נראָה כאילו העובדה שאני עוזבת פירושה שלא אראה אותם יותר לעולם. אני זוכרת שתהיתי כמה זמן יידרש לי להגיע הביתה ברגל מניו יורק במקרה של אפוקליפסה. תיארתי לעצמי שזה בטח ייקח לא מעט זמן. וזה הדאיג אותי.

גם כשלא מילאתי לעצמי את הראש בהזיות פרנואידיות על הימים שאחרי קץ העולם, המוות רדף אחרי. ברגע שנגיע לניו יורק, החבר שלי ג'ונה ואני נעבור לגור יחד, וידעתי מה משמעות הדבר. משמעות הדבר היא שהחתונה הולכת ומתקרבת, ואחרי החתונה - תינוקות. ואחרי תינוקות בא רק דבר אחד. המוות.

כל הזמן חליתי בסרטן. סרטן המוח, סרטן הקיבה, סרטן העצמות. אפילו פעולה פשוטה כמו גזיזת ציפורניים הזכירה לי שהזמן חולף, ושהמוות מתקרב. הבומרנגים הקטנטנים האלה של חיים שנגמרו הופיעו בכיור שבוע אחר שבוע.

חישבתי את קִצי לאחור לפי מספר פיסות הציפורניים שבכיור.

"תפסיקי לחשוב ככה!" אמרה לי אחותי.

"אני לא מסוגלת."

"פשוט תנסי. לא ניסית אפילו." מבין שלושת אחי, אחותי ג'יל תמיד היתה הכי חכמה והכי מעשית. אבל היא לא יכלה ללמד אותי איך לחיות אל מול המוות המתקרב. לא אז, בכל אופן. אבל אינְדְרָה כן יכלה.

 

אינדרה היתה אישה, מורה ליוגה, אֵלָה. אינדרה לימדה אותי לעמוד על הראש, להפסיק לעשן, ואז נשאה אותי אל מעל היבשת היהודו־נוצרית הזאת, הטיסה אותי על פני קילומטרים על גבי קילומטרים של אוקיינוס אדיש, והנחיתה אותי על אי הינדי בלבו של ארכיפלג מוסלמי, עם פרוץ המלחמה בטרור. אינדרה היתה המורה הראשונה שלי ליוגה ואהבתי אותה. אהבתי אותה באותה אמביוולנטיות שהרגשתי עד אז רק כלפי אלוהים, וכלפי כל גבר שעזבתי בימי חיי.

אינדרה הכירה לי לראשונה את מושג האחדות, שעליו מבוססת כל שיטת ההָאתָה־יוגה: אחדות של הגוף והנפש, של נשיות וגבריות, ויותר מכול, של העצמי האינדיבידואלי עם העצמי הבלתי ניתן לחלוקה - שיש הקוראים לו אלוהים.

כשהייתי בת שבע־עשרה הייתי גאה בכך שבחרתי לא להיכנס בברית הדת הקתולית. חשבתי שכל מי שאספר לו על כך - כל אותם אנשים שפויים בעולם שלא חלקו את הדנ"א המטורלל שלי - יסכים איתי. צדקתי; רובם, במיוחד האמנים מבין חברי, אכן הסכימו איתי. אבל מורה אחת, המורה שלי לדרמה, אמרה משהו שמעולם לא שכחתי. פעם אחת, אחרי חזרה, היא הקשיבה בסלחנות, עם חצי חיוך על הפנים, בשעה שהתפארתי בחוסר האמונה שלי. ואז היא אמרה, "זה בסדר להתרחק מהדת כשאת צעירה. את תחזרי אליה כשאנשים סביבך יתחילו למות."

ואנשים באמת התחילו למות. וכאילו אותה מורה לדרמה חזתה משהו בכדור הבדולח שבחדר אביזרי הבמה, אט־אט החלו להיערם על הרצפה לצד מיטתי ספרי זיכרונות רוחניים. לא סיפרתי לאף אחד איזה ספרים אני קוראת. וגם אם כן, לא סיפרתי שאני קוראת אותם בתקווה למצוא את אלוהים. אמרתי שאלו בסך הכול יצירות בדיוניות, סיפורי גאולה בלבוש שונה של סגנונות ומנהגים מתקופות אחרות וממקומות אחרים. בחיים לא הייתי מודה שמה שגרם לי להמשיך לקרוא אותם היתה התחושה המשחררת שהרחיבה את לבי בכל פעם מחדש, ברגע שמספֵּר אחר מספר השתנה ונהפך מאדם אבוד לכזה שמצא את עצמו.

אולי זה מה שהוביל אותי לאינדרה. אני לא יודעת. אני יודעת רק שבאחד הלילות בסתיו 2001 נכנסתי מהרחוב לשיעור היוגה האמיתי הראשון שלי. תרגלתי יוגה בשיעורי משחק, ופעם או פעמיים גם בחדר הכושר שבו עבדה אחותי, כך שכבר הכרתי את התנוחות. מעולם לא נמשכתי במיוחד לרעיון של תרגול יוגה, אבל עכשיו נכנסתי לסטודיו הזה כאילו כל היום בכיתי בגינה כמו אוגוסטינוס הקדוש, בציפייה לקול קורא מן השמים שישיר לי, תרימי את התחת שלך מהכיסא־נוח ולכי לעשות סדר בחיים שלך, בשם אלוהים.

 

באותו הלילה הגחתי מערפילי הדמדומים של סיאטל אל תוך סטודיו חמים ומואר באור עמום. אור נרות השתקף ברצפת העץ. מתוך רמקול נסתר נבעו המהומים חרישיים של שירת נזירים, ואישה מהממת ביופייה, בעלת שיער חלק בצבע בלונד־דבש, ישבה דוממת לחלוטין מול מזבח נמוך בחזית החדר. אינדרה. היא לבשה מכנסי כותנה בצבע פשתן וגופייה קלילה תואמת. שזופה, בלונדינית, גבוהה: אף פעם לא הייתי אחת שסוגדת מול מזבחן של תכונות גופניות מהסוג הזה. מה שמשך את תשומת לבי היה קשור יותר לצורת הישיבה שלה: קפואה, ובה בעת זורמת; ולעיניים שלה, שהיו חומות וחמות, וסביבן קמטים ידידותיים שהגיעו עד לקו השיער שלה.

עד מהרה התחלנו להימתח, להתכופף ולהזיע. האורות נותרו עמומים וקולה נותר רך, כך שלבסוף כמעט היה נדמה לי שהוראותיה בוקעות מתוך ראשי. לקראת סוף השיעור עשינו תרגיל קשה להחריד: שכבנו על הגב והחזקנו את הרגליים בגובה של שלושים סנטימטר באוויר, עד שהרגשתי ששרירי הבטן שלי עומדים להתפקע. מבלי משים שילבתי את כפות ידי על מקלעת השמש שלי. "זה רעיון טוב," אמרה אינדרה, מחווה לעבר ידי בשעה שכרעה לצדי כדי לתקן את תנוחת המותניים שלי. "גם לי תמיד עוזר להתפלל כשאני לא יודעת מה אני עושה."

לא היתה לי ברירה אלא לצחוק לנוכח האופן גלוי הלב שבו הכירה במוגבלות שלי, אבל גם כשצחקתי רציתי לציין באוזניה שלא התפללתי, אלא רק חשבתי לעצמי, 'תהרגו אותי. בבקשה תהרגו אותי.' אני לעולם לא אתפלל. לאיזה גורם עלי אדמות אפשר להתפלל? או, יותר נכון, לאיזה גורם שלא נמצא עלי אדמות אפשר להתפלל?

אבל בסוף השיעור כבר הודיתי לאלים על המורה הזאת. לפני שהלכתי נתתי לה המחאה תמורת חודש של שיעורים, ואמרתי לה שאחזור בקרוב.

 

אינדרה ובן זוגה לוּ היו שותפים בבעלות על הסטודיו הקטן בגבעת הקפיטול. לוּ היה מבוגר מאינדרה בעשר שנים לפחות, אבל שניהם היו באותו הגובה ובאותו המשקל - שניהם גבוהים, שניהם חזקים. זה היה אחד הדברים הראשונים שאינדרה סיפרה לי כששאלתי אותה על לוּ, כאילו זאת ההוכחה לכך שהיא ולוּ נועדו זה לזה. לרוב לא הלכתי לשיעורים של לוּ - אף על פי שאחריהם תמיד הרגשתי שהגידים שלי נעשו גמישים כמו רצועות גומי, אבל הוא היה יותר מדי נמרץ ומבטו היה חודר מדי בשבילי. כמו כן, השיעורים שלו היו מלאים בטיפוסים מסריחים מהסוג שפוגשים במעגלי מתופפים. אבל בשיעורים של אינדרה, לעומת זאת, הרגשתי כמו בבית.

אני לא יודעת אם אני מסוגלת להסביר באמת ובתמים עד כמה ההצהרה הזאת היתה מוזרה. בשיעורים של אינדרה הרגשתי כמו בבית. זמן לא רב לפני שפגשתי את אינדרה הייתי לועגת לעצמי ללא רחם לו הייתי יוצאת בהצהרה שכזאת. לפני שפגשתי אותה פעילות גופנית היתה מבחינתי לצעוד במעלה הגבעה כדי לקנות סיגריות. לסדר את מדפי הספרים שלי. לעשות סקס. אולי גם תרגיל משחק נמרץ במיוחד. רוב הזמן חיי התרכזו בחלק הגוף שמעל הצוואר.

אני תולעת ספרים. פירושו של דבר שאני אוהבת להיות במקומות קטנים וחמימים, כמו מיטות ואמבטיות, בין אם אני קוראת או מנמנמת או בוהה בגרגירי אבק שנלכדו באלומת אור שמש. כשהייתי בת עשרים וחמש המחשבה על מאמץ גופני הבעיתה אותי. לפעמים ממש התעצבנתי כשראיתי אנשים עושים ג'וגינג, בערך באותה הצורה שהייתי מתרגזת על אנשים שרצו שאאמין באלוהים שדורש מאיתנו להיות אומללים כל הזמן אם אנחנו רוצים להגיע לגן עדן. כל מי שעושה ג'וגינג מאמין בחיים שלאחר המוות, כך חשבתי. הוא מוכרח להאמין בזה; אחרת למה לו לבזבז כל כך הרבה זמן בחיים האלה, שעל פי כל קנה מידה הגיוני הם קצרים וסופיים? בעיר מגורי נחלקה האוכלוסייה לשניים. חצי מהאנשים בסיאטל עשו ג'וגינג והאמינו בחיים שלאחר המוות, והחצי השני קראו ספרים והאמינו ב"הֵפּי אָווֶר".

בגיל עשרים וחמש הייתי מבוצרת היטב במקומי בקרב החלק השני של אוכלוסיית סיאטל, לכן הייתי בהלם מוחלט, ולא רק אני, אלא גם כל מי שהכיר אותי, כשמצאתי את עצמי מגיעה בחותלות ובגופייה ארבע פעמים בשבוע, ולפעמים יותר, לשיעורי היוגה של אינדרה, כדי להזיע ולהימתח ולהרגיש איך זה להשתמש בגוף שלי למטרה שאינה להתהפך לצד השני במיטה. הייתי מגיעה לסטודיו בתחושה שכל היום נגררתי כשאני קשורה בקרסולי לְפגושו של הזמן, וציפורני ידי נשחקות על האדמה. יצאתי ממנו זקופה, גמישה, תנועותי מלאות חן, כאילו אינדרה עצמה היא התנוחה שעלי להיות בקיאה בה. המורים שלי למשחק תמיד אמרו לנו למצוא את הדמויות בתוכנו דרך צורת ההליכה שלהן, שאם נוכל לגלם את הדמויות שלנו מבחינה גופנית, נוכל להתחיל למפות את הנוף הרגשי והנפשי שלהן. לכן כשהלכתי לבדי לאנשהו ברגל, צעדתי כמו אינדרה. עמוד שדרה זקוף, סנטר מוטה מטה, הייתי כולי קווים ישרים כשהייתי אינדרה - גבוהה וארוכה, החמוקיים הפחות מוצקים שלי מתארכים ונהפכים לגידֵי הבלרינה שלה. הצעדים שלי נעשו מחושבים ומדויקים. אין צורך להביט למטה; אינדרה סומכת על פני הקרקע.

בשיעורים הסתכלתי איך גופה מחליק בקלילות לכל תנוחה. לא משנה כמה ייסורים גרמה לי התנוחה, לא משנה כמה מעוותת ולא יציבה הרגשתי בתוכה, פניה של אינדרה היו תמיד שלוות. היה נדמה שהיא נמצאת במקום כלשהו מעבר לתנוחה, כאילו היא בקושי מודעת לכך שגופה פּוּסל לתוך התנוחה ביד בלתי נראית, זרועותיה מתוחות בקו ישר מושלם, גווה מפותל, וקשתות כפות רגליה מתעגלות ברוך למערות חינניות. בהונותיה נפרשו אחת-אחת, כמו נוצות במניפה של רקדנית בורלסקה.

 

אינדרה עוררה בי חשק לקנות דברים. דברים כמו מחליקי שיער. אפילו שערה של אינדרה ביטא שלוות נפש מסוימת, בעוד ששׂערי הגלי והנפוח, שתמיד הצליח לחמוק מגומיות השיער, העיד עלי שאני חסרה את התכונה הזאת.

היא עוררה בי חשק לקנות מזרני יוגה וספרים עם שמות כמו 'קארמה עירונית', 'דהרמה אורבנית' ו'הקאמה סוטרה של ברוקלין'. בכל בוקר, כשיצאתי מהשיעור שלה, צעדתי היישר לסניף הקרוב של טריידר ג'ו, כאילו רכישת גבינה אורגנית ועגבניות אורגניות וקצף אמבטיה ביו־דינמי היא המשכו הטבעי של תרגול היוגה שלי.

ולפי כתב העת יוגה ג'ורנל, זה באמת היה כך.

אבל הדבר המדהים ביותר היה שאינדרה גרמה לי לרצות להפסיק לעשן. בוקר אחד, אחרי השיעור, בדיוק כשלבשתי את מעיל הצמר הארוך שלבשתי לפאב ערב קודם, היא שאלה אותי אם אני מעשנת. אמרתי לה שכן. זאת אומרת, כאילו, לפעמים - למשל כשאני שותה, או כשחברה שלי עוברת פרֵדה קשה מהחבר, או נניח, באופן כללי כזה, כשאני ערה.

"אבל אני בתהליך הפסקת עישון," אמרתי.

אינדרה צחקה, צחוק עמוק ומלא הערכה מהבטן. "אני יודעת איך זה," היא אמרה. היא הנמיכה את קולה ורכנה לעברי כאילו היא עומדת לחלוק איתי סוד שמעולם לא חלקה עם אף תלמיד אחר. "גם אני הייתי בתהליך של הפסקת עישון - במשך שתים־עשרה שנה בערך."

"את לא רצינית," לחשתי בחזרה.

היא הנהנה. "אבל העניין עם הפסקת עישון הוא שזה לא באמת תהליך." היא חייכה. "זאת פעולה."

זו לא היתה הפעם האחרונה שבה אינדרה חשפה את האמת שמאחורי זיבולי המוח שלי. אבל בין השורות שמעתי משהו הרבה יותר פרובוקטיבי, מעורר השראה ומפחיד בעת ובעונה אחת. פעם הייתי את, ולכן את תוכלי ביום מן הימים להיות אני.

בדיעבד, אני תוהה אם זאת היתה הפעם הראשונה שבה חשתי רגשות מעורבים כלפי אינדרה. כשלרגע ראיתי לא רק את האפשרות שלי להפוך להיות אינדרה, אלא גם את האפשרות שהיא תהפוך להיות אני? אני לא יודעת. אני יודעת רק שכעבור זמן קצר קרה משהו שבגללו הייתי מוכנה ללכת אחריה לכל מקום, אם היא רק תסכים ללמד אותי איך לחיות.

 

זה היה בחג ההודיה. באותה השנה סבתא שלי לא היתה בקו הבריאות ולא יכלה להצטרף לארוחת החג אצל הדודים, אבל סבא שלי אף פעם לא יפסיד מסיבה אם זה תלוי בו. למען האמת, לרוב סבא שלי עצמו היה המסיבה; עכשיו, כשבריאותה של סבתא בגדה בה, כולנו בילינו יותר ויותר זמן בבית כדי לארח חברה לסבא. זה לא היה יוצא דופן שאחותי ואני היינו מגיעות לבית הורינו בערב שבת, ומוצאות את האחים שלנו מערבבים לסבא כוס ויסקי ומים; לעתים קרובות נהגנו ארבעתנו לפתוח ממש כך את סופי השבוע שלנו. זאת לא היתה מטלה; אפילו החברים שלי אהבו לבלות בחברת סבא שלי.

אמא תמיד כינתה את חמיה נעל ישנה, והתכוונה לכך שהוא מסוג האנשים שכולם מרגישים בנוח בחברתם, אדם שאי-אפשר שלא להתאהב בו מיד. אחותי קראה לו הדובון המקלל. בגובה מטר תשעים, עם ראש מרובע, שיער שיבה סמיך ועיניים כחולות בהירות, היה סבא ידוע בכישרונו לומר את הדבר הלא נכון בזמן הנכון. כאשר פגש לראשונה את חברתי פרנצ'סקה, הוא סקר אותה במבטו, חיוך ערמומי נסוך על פניו, ואמר, "טוב, את ממש ממזרתה קטנה, נכון?" היא צחקה כל כך חזק עד שכמעט ירקה את היין מעבר לשולחן.

כשסיפרתי לו שהחברה הכי טובה שלי מבית הספר היסודי יצאה מהארון, הוא אמר, "זה בסדר, אבל מה לכל הרוחות הלסביות האלה עושות יחד, סוזי? מה הן עושות?"

"הן עושות כל מה שגבר ואישה עושים, סבא."

הוא נופף באצבעו, כבר מרוצה מעצמו. "אה, טוב - חוץ מדבר אחד."

מה שבטוח, הוא לא הצטיין בתקינות פוליטית.

סבא לא היה בכושר מי יודע מה. כולנו ניסינו לשכנע אותו לרכוב על אופני הכושר, ולפעמים הוא הסכים ודיווש באי־חשק במשך חמש דקות, ואז התייאש וביקש קופסת סרדינים בתור פרס. הוא אהב בעיקר לשבת על הכורסה האדומה הגדולה שלו, לצפות בתוכניות בתי משפט ובסדרות בריטיות ישנות, או להאזין לוורדי ולווגנר באוזניות שלו, כשהוא מלווה את החלקים הטובים בשריקה.

אחרי ערב ארוך של תרנגול הודו ומחית תפוחי אדמה, עזרו אבא ואחי הגדול לסבא להיכנס למכונית, כשפתאום הוא התחיל להתנשם בכבדות. זה לא היה חריג. זה זמן מה הפכו פעולות הקימה וההתיישבות לקשות עבורו; סיבוב הגוף תוך התכופפות וכריעה - הכול ביחד כדי להיכנס למכונית - זה היה יותר מדי בשביל איש שאפילו כשקשר את שרוכי נעליו, המהם לעצמו כדי להסוות את אנקות המצוקה. אבל הערב הריאות שלו התחילו לצפצף כבר בדרך למכונית, כשפסע לאורך שביל הגישה הקצר של דודי ודודתי, מלווה משני צדדיו בידי השניים שנשאו את שמו. כשהגיע למכונית הקול שבקע מהחזה שלו כבר נשמע כמו ניסיון לנשום מבעד לנייר צלופן מתוח, וכאשר ניסה להרים את רגלו כדי להיכנס לרכב הוא התמוטט על אבא שלי. רצתי לצד השני של המכונית ועזרתי לו להתיישב בפנים בזמן שנשימותיו הידלדלו לגמיעות שורקניות של אוויר ששאף מבעד לשפתיים שלבשו את צורת שפתיו של נגן חליל. עיניו היו מבוהלות. אחזתי בזרועו והוריתי לו לנשום, כשאני בעצמי נושמת עמוק כדי להדגים לו איך עושים את זה, איך למצוא את דרכו חזרה אל פני, ואל המכונית, ואל שנת לילה נוספת. "קדימה, סבא," אמרתי וליטפתי את זרועו. נשמתי עמוק שוב ושוב, ככה עושים את זה, פשוט תעשה מה שאני עושה, אבל עד מהרה גם הנשימה שלי נעשתה שטוחה וחדה והרגשתי שפני רטובות. התייפחתי. או שאולי סבלתי מנשימת יתר. או שניהם.

אני לא זוכרת מה קרה אחר כך, פרט לכך שעמדתי מחוץ למכונית, חבוקה בזרועותיו של בן דודי גייבּ, שהוא כומר, ובכיתי ללא הרף עד שאבא ציווה עלי להיכנס בחזרה למכונית.

נשימותיו של סבא נעשו קצת יותר עמוקות, והוא נרגע, ואיכשהו הצלחנו להביא אותו הביתה. בדרך הוא נשען ברפיון על המושב, תשוש. הוא סובב אלי את ראשו. "טוב, זה בכלל לא כיף," אמר.

למחרת, בכל פעם שחשבתי על סבא, חזי וגרוני התכווצו מיד כאילו אני טובעת. ניסיתי לא לחשוב על העתיד לקרות, אבל היה נדמה שהזמן רץ מהר מהרגיל, כאילו כל מה שאני יכולה לעשות זה לצפות במתרחש בשעה שהזמן מתכווץ כמו מפוח של אקורדיון. ראיתי בעיני רוחי את סבא וסבתא שלי מתים, ואז, כאילו חלף רק יום אחד, והנה אני מובילה את אבא שלי אל המכונית, וילדי שלי משותקים בשל ההבנה שבקרוב הם יהיו אלה שיובילו אותי. ראיתי את עצמי נושמת נשימות צפצפניות ליד נכדתי המבוהלת, ומוסיפה עוד חוליה לשרשרת זרי האבלות של אהבה ושברון לב משפחתיים, וידעתי שזה לא ישנה אם אהיה נאמנה לעצמי או לא, אם אחיה למען המשפחה שלי או למען החבר שלי או למען איזשהו עיקרון של "אני אמיתי". אף לא אחד מכל אלה יעזור לי כשאביט אל תוך הרִיק.

הלכתי לשיעורים של אינדרה ועשיתי כל מה שהיא אמרה לעשות. שאפתי כשהיא אמרה לשאוף, נשפתי כשהיא אמרה לנשוף, ובסוף, כששכבנו ללא נוע בתנוחת הגופה, הצלחתי סוף־סוף לנשום שוב.

חודשים ספורים לאחר מכן לקחתי סכום כסף שיכולתי להוציא במשך שנה על סיגריות - כאלף ומאתיים דולר - ונתתי אותו לאינדרה. זו היתה מקדמה על קורס בן חודשיים להוראת יוגה בבאלי עם אינדרה ועם השותף שלה לוּ. אבל אם להיות כנה, זאת לא היתה מקדמה במטרה להפוך למורה ליוגה; זאת היתה מקדמה עבור האני החדש שלי.

זמן קצר אחרי שחתמתי את גורלי באמצעות ההמחאה ההיא, קניתי יומן עבה כרוך בכריכת עור כחולה־ירקרקה, והתחלתי לכתוב. מעשה הכתיבה לא היה זר לי; כתבתי יומנים מאז יום הולדתי העשירי. ליומן שלי באותם הימים היתה כריכה של הֵלוֹ קִיטִי ומנעול פליז קטן כדי שהאחים שלי לא יציצו בתוכו. אבל הפעם הייתי מודעת במעומעם לכך שאני כותבת לנמען שאיני יכולה להצביע עליו במדויק. האם כתבתי לגרסה מבוגרת יותר שלי, כדי שאוכל להיזכר מי הייתי פעם? או שאולי כתבתי לאינדרה, או לג'ונה, או לישות עליונה? אני לא יכולה להגיד בוודאות. אבל כעת אני נזכרת בתומאס מאלון, שאמר פעם, "אף אחד מעולם לא כתב יומן רק בשביל עצמו."* במקרה של היומן שלהלן, הוא צדק.

[* סופר ומבקר אמריקני. הציטטה שלהלן לקוחה מספר עיון שכתב בשם Thomas Mallon, A Book of One's Own: People and Their Diaries.]

 

17 בפברואר, 2002

סיאטל, שלוש לפנות בוקר

 

טוב. אני בהיסטריה.

אני יוצאת לקורס היוגה שלי בבאלי בעוד שבוע מהיום. אני מצפה בכיליון עיניים לנסיעה, ואני גם לא רוצה לנסוע. לבי נשבר כשאני חושבת שבעוד שבוע אהיה בצד השני של העולם, בזמן שג'ונה יארוז את חפציו לקראת המעבר לניו יורק. כשאחזור הוא כבר לא יהיה כאן. יישארו לי כמה שבועות לסגור את ענייני בסיאטל לפני שאצטרף אליו שם. הוא ימצא לנו דירה בברוקלין בזמן שאני אהיה עדיין בבאלי.

אני לא יודעת מה מזעזע אותי יותר - העובדה שג'ונה ואני עומדים לעזוב את סיאטל, או זה שאמא שלי ממש שמחה שאני עוברת לגור עם החבר שלי. לגור בחטא. היא אומרת שהיא היתה מעדיפה שנתחתן כבר וזהו, מאחר שכולם יודעים שזאת התוכנית. אבל כמו שהיא ניסחה את זה, "אם את לא מוכנה לזה, אז את לא מוכנה. אבל אני אהיה רגועה יותר אם אדע שיש איתך גבר בבית כשתגורי בניו יורק."

באלי. חודשיים הרחק מהבית ומהמשפחה שלי. אני לא חותכת את חבל הטבור, עדיין לא. רק מנקבת אותו קצת.

פעם היה לי אומץ, לעזאזל. אני מתבוננת לאחור על מי שהייתי כשרק סיימתי תיכון, ואני אפילו כבר לא מזהה את עצמי. בימים ההם עשיתי מה שהתחשק לי. לא היה לי אכפת מה אנשים חושבים עלי, או אם אני מאכזבת מישהו. כשכל החברים שלי הלכו לקולג', אני ברחתי לאירופה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. עד אז מעולם לא יצאתי מגבולות הארץ, אבל ידעתי מה אני רוצה לעשות, אז חסכתי כסף ועשיתי את זה. לא פחדתי מכלום. עכשיו אני מרגישה צורך להתנצל לפני המשפחה שלי על המעבר לניו יורק. על כך שאני גודעת את הזמן היקר שנותר לנו יחד כדי להגשים את החלומות האנוכיים שלי.

אני פוחדת אפילו מהיומן הזה. אני מבועתת מלהיות כנה עם עצמי, אבל הבטחתי שלא אצנזר את עצמי כאן. מאז שהחבר שלי לשעבר קרא את היומן שלי (כולל הקטע המצער על איך שבגדתי בו עם סטודנט גרמני להנדסה בשם יואכים, או יוהאן. אני לא זוכרת), לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לידי כתיבה על משהו מסוכן מדי, אלא רק בצופן. אבל הנסיעה הזאת תהיה שלי. בלי חבר, בלי משפחה. אם אכתוב משהו מזיק מדי, אני תמיד יכולה לשרוף את היומן הזה לפני שאני חוזרת הביתה.

לא הלכתי לווידוי בכנסייה כבר יותר מעשור. כשהייתי ילדה, אחרי כל וידוי נהגה אמא לומר לי, "נכון שאת מרגישה יותר טוב עכשיו? דף חדש וחלק." לרוב נתקפתי אשמה כשהיא אמרה את זה, כי ידעתי שהדף שלי עדיין מלא כתמים. מעולם לא הצלחתי להביא את עצמי לידי חרטה מלאה - כשהכומר אמר לי לומר שתים־עשרה פעמים את תפילת "אווה מֵרִיה"* ועשר פעמים את "אבינו שבשמים", הייתי אומרת כל אחת מהן פעמיים־שלוש ומסתפקת בכך. לכן ידעתי שלא באמת טוהרתי מחטאַי.

[* תפילה קתולית מסורתית אשר מופנית למרים, אם ישו.]

אבל עכשיו אני מוכנה לדף החדש. הנסיעה הזאת לבאלי מצטיירת כהרפתקה מלהיבה כשאני חושבת על כך שאבלה חודשיים במחיצת אינדרה אהובתי. אבל כשאני חושבת על כל הזמן שאבלה עם לוּ, בן הזוג של אינדרה, שילַמד לצדה, הנסיעה הזאת גם מסמלת חודשיים של תפילות "אווה מריה" ו"אבינו שבשמים", מעין תא וידוי שבו איטהר מחטאי.

לו מפחיד אותי עד מוות. אני מרגישה כאילו הוא מסוגל לקרוא לי את המחשבות. לעזאזל, גם כשאני כותבת את זה עכשיו, מתעוררת בי תחושה מצמררת שהוא יודע שזה מה שאני עושה. אני מדמיינת אותו, כבר בבאלי, באיזשהו תא מדיטציה דמוי־רחם, בלי חולצה ושזוף, לבוש במכנסי פשתן לבנים עם חגורת מותניים מגומי. אני רואה אותו נושם נשימות עמוקות, מסתודד עם בָּאבָּאגִ'י, כשפתאום הוא פוקח את עיניו, ויודע. זה כל מה שהוא יעשה, הוא רק יפקח את עיניו, ויֵדע. הוא לא יֵדע את זה בשכלו; הוא יֵדע זאת בגופנפש שלו.

זמן קצר אחרי שהתחלתי ללמוד בסטודיו אינדרוּ־יוגה בסתיו שעבר, הבחנתי בקבוצה מסוימת של תלמידי יוגה מסריחים למדי וממוקדים מאוד, שהלכו בעקבות לוּ כאילו הוא ישו במכנסי סטרץ' קצרים. הם לא הפגינו כל פחד בקרבתו, רק רחשו לו כבוד והערצה.

לוּ גורם לי להרגיש קטנה מאוד וחלשה מאוד. אולי זה בגלל האופן שבו הוא קורא לתלמידים שלו "אנשים", כאילו כולנו יותר אנושיים ויותר פגומים ממנו, ללא תקנה. אולי זה פשוט מפני שלוּ מזכיר לי כומר. טוב - כומר שיש לו ריח של קארי וציפורניים מוכתמות בצהוב מכורכום, ושלועס מסמרי ציפורן במקום סוכריות מנטה. לוּ הוא מסוג היוגים שבטח משתמשים במברשת מיוחדת לקרצוף הלשון. לטעמי, מברשות לשון הן דבר דוחה.

אבל זה לא אומר שלוּ הודי. למען האמת, אני חושבת שהוא נולד וגדל בקונטיקט. האגדה בסטודיו מספרת שלוּ נשר מבית ספר בסוף שנות השישים, התחיל לגדל שיער ועטה על עצמו תלבושות מדרום־מזרח אסיה שנראו כמו כותנות לילה ארוכות מפשתן. הוא התחרה בטימותי לירי בצריכת סמי הזיה, וכשגמר עם הסמים צרך במשך ארבע שנים אך ורק מיצי פירות.

בפעם הראשונה שהשתתפתי באחד השיעורים שלו, הוא הישיר את מבטו אלי ואמר, "אנשים, אם הגעתם לכאן כדי ללמוד יוגה כמו שהלכתם לשיעורי אירובי בשנות השמונים, בבקשה צאו מכאן. יוגה היא לא אימון ספורט. יוגה היא עבודה רוחנית. כשאראה שאתם עובדים, תקבלו ממני יותר תשומת לב."

מאז נמנעתי מלהגיע לשיעורים שלו. אבל עכשיו אהיה איתו כל יום. לעזאזל.

 

18 בפברואר

 

בפעם האחרונה שהייתי בניו יורק, לפני שנה בערך, עישנתי סיגריה בסניף של סטארבקס בדאון טאון מנהטן, ושמעתי במקרה שתי נשים משוחחות בפתח הסטודיו ליוגה שנמצא בסמוך. האמת היא שהן ריכלו, אבל באופן יוֹגי שכזה. ברור שהן התכוונו שההמיה שלהן תתפרש כדאגה דווקא, ולא ככעס. הן דיברו על אחת הבחורות בקורס המורים ליוגה שהן השתתפו בו. שתיהן דיברו בקולות מפויסים, וההברות שיצאו להן מהפה היו עגולות כמו שדיים של אלה הודית. אין ספק שהחברה הזאת ללימודים עשתה משהו מזעזע, כי השיחה שלהן התנהלה בערך כך:

"היא פשוט לא מבינה את זה."

"מממ־המממ. היא פשוט לא מבינה את זה. המסכנה."

"היא אפילו לא מבינה כמה שההתנהגות שלה לא יוגית."

"את יודעת, אני ממש מרחמת עליה, באמת. היא פשוט לא מבינה את זה."

"נכון, ואני לא מאמינה שהיא חושבת שהיא מבינה את זה. מממממ. היא לגמרי לא מבינה את זה."

"היא לא מבינה את זה בכלל!"

"זאת אומרת, אולי היא נשמה צעירה, את יודעת? נכון? אבל מה שמטריד אותי זה שהיא חושבת שהיא מבינה את זה."

"נכון? ועכשיו אנחנו מעוצבנות והיא מזהמת את כל הסביבה. זה בדיוק כמו שגוּרוּגִ'י אמר. אין לה, כאילו, שום סַנטוֹשָה."*

[* בבודהיזם: שביעות רצון, הסתפקות במה שיש.]

"הייתי בשלווה מוחלטת לפני שהיא הצטרפה."

"אני יודעת, שלווה מוחלטת, נכון?"

"נכון!"

וכך הלאה.

בהתחלה צחקתי עליהן. חזרתי הביתה לסיאטל, וג'יל ואני צחקנו עליהן במשך חודשים אחר כך. כשסיפרתי לה שאני נוסעת לאינדונזיה ללמוד יוגה, היא אמרה שאם באלי תהפוך אותי לכלבה יוגית כזאת, היא תקשור אותי ותכריח אותי בכוח לבלוע סטייקים ובירה ולעשן סיגריות עד שאחזור לחיים. "אני אשים עלייך עין," אמרה. אני מתה על אחותי.

אבל מרגע שקניתי את כרטיס הטיסה שלי לא הייתי מסוגלת להפסיק לחשוב עליהן. אני לא יודעת ממה אני חוששת יותר - מזה שאהפוך לאחת מהן, או מזה שאני הולכת למקום שבו אהיה מוקפת בהן. הדבר שאני מתייחסת אליו כחופשת יוגה הוא מבחינה טכנית קורס מורים ליוגה. אבל אני יותר מעוניינת בחלק של החופשה.

 

19 בפברואר

 

כשתכננתי להיות בבאלי בזמן שג'ונה עובר לניו יורק, זה נראה לי בזמנו כמו רעיון טוב. אולי אנחנו זקוקים לפסק זמן. אנחנו לא מסתדרים טוב כבר חודשים. אבל עכשיו כשהתאריך הולך ומתקרב, הוא מתוק וקשוב ונשאר מאוחר בפאב עד שאני מסיימת את המשמרת כדי שנוכל ללכת הביתה יחד. נדמה שהיחסים שלנו קיבלו זריקת מרץ רק מעצם הידיעה שחיינו בסיאטל הסתיימו.

ארזתי ממש לאט, והיום ג'ונה הסתובב לידי כשארזתי את תיק הרחצה. יש לי אותו בקבוק קרם הגנה לפחות שלוש שנים - אין לי כמעט צורך בו תחת שמי העופרת של סיאטל - והתחלתי להכניס אותו לתיק, אלא שאז חלפה בראשי מחשבה.

"קרם הגנה יכול להתקלקל?" שאלתי את ג'ונה. מבט שואל התפשט על פניו, והוא קם מהפוטון והסתכל על הבקבוק שהחזקתי בידַי. "הבקבוק הזה מסתובב כאן כבר שנים."

הוא לקח אותו, פתח את המכסה והתיז טיפה על אצבעו. ואז, כשהוא מוודא במבט חטוף שאני מסתכלת, ליקק את הקרם מהאצבע ומצמץ בשפתיו כאילו הוא טועם שמנת מתוקה כדי לראות אם היא התקלקלה. "הטעם בסדר מבחינתי," אמר במשיכת כתפיים. לרגע באמת חשבתי שהוא יודע איזה טעם אמור להיות לקרם הגנה מקולקל, אבל אז הוא פרץ בצחוק והתחיל לנגב את הלשון בשרוול. "איכס," הוא ירק. "תזכירי לי לא לעשות את זה עוד פעם."

מבאס אותי לחשוב שאחזור הביתה והוא כבר לא יהיה פה.

ידיד שלי, מלח שטייל סביב העולם מיליון פעם, בא אתמול בערב לפאב ושוחחנו שעה ארוכה על אינדונזיה. תמיד הייתי קצת דלוקה עליו בסתר. אתמול בלילה, כשהוא נכנס לפאב, הרגשתי את אותו רטט מוכר - חלקים שווים של אופוריה ופניקה. אבל עכשיו? עכשיו אני כבר מתגעגעת לג'ונה.

 

מאוחר יותר

 

טוב, אני יודעת שאמרתי שאני לא מתכוונת לצנזר את עצמי ביומן הזה, אבל במקרה הזה אני חייבת: הידיד שלי, הבחור שבא לפאב אתמול בלילה. חשבתי על זה, ואני לא יכולה לכתוב את שמו האמיתי. אני פשוט מרגישה שזה לא בסדר. אז אני ארשה לעצמי את מעשה הפחדנות האחד והיחיד הזה, אף על פי שזה נורא סקס והעיר הגדולה מצדי. הוא מלח, אז ככה אני אכנה אותו. המלח.

הוא נתן לי רומן לקחת איתי לבאלי. אני מתבוננת בספר ברגע זה.

מכל מקום, הוא רק ידיד. אני מתכוונת - נכון, היה לילה אחד, לפני שהייתי עם ג'ונה, שהתנשקנו. המון. בלי בגדים. אבל זה היה לפני שלוש שנים. כך שאין לי שום סיבה להרגיש אשמה בקשר אליו, גם אם כשפתחתי את הספר שהוא נתן לי ומצאתי בתוכו כרטיס ברכה, הלב שלי ניתר קלות. לא היה כתוב בו הרבה יותר מ"נסיעה טובה", אבל בכל זאת... לרוב דבר כזה היה גורם לי לעוויתות אשמה והייתי מפנטזת על יקום חלופי שבו אני חיה איתו ואנחנו שוכבים בטירה שלו וקוראים ספרים כל היום ומשוחחים עליהם בלילה. ועוד כל מיני דברים. אתם יודעים.

אבל אני מדוכאת מדי מהפרֵדה מג'ונה. כך שאני לא מצליחה אפילו ליהנות כמו שצריך מפנטזיה טובה.

 

20 בפברואר

 

ובכן, בגדי היוגה שקניתי לחופשת היוגה שלי באינדונזיה יוצרו באינדונזיה. זה סימן טוב? כאילו, המכנסיים שלי יתקבלו בתרועות עם שובם הביתה? או שאולי זה סימן נוראי, שאני אתקבל שם כניאו־קולוניאליסטית קפיטליסטית אימפריאליסטית שמבקרת בבאלי כדי לבדוק מה קורה בסדנאות הזיעה שלה?

אוף. אני די בטוחה שהייתי צריכה לקנות בגדי יוגה מכותנה אורגנית ש"ללא ספק יוצרו על ידי מבוגרים". שִׁיט. אני כבר נכשלת בביצועי היוגה שלי.

 

22 בפברואר

 

שלחתי לאינדרה אימייל כדי לומר לה שאני לא חושבת שאוכל לבוא. אני לא בנויה לזה, אני כבר לא אמיצה כמו שהייתי, ואני כל הזמן רק חושבת שסוף העולם מתקרב - כולם אומרים את זה: נוסטרדמוס, השיכור בפאב אתמול בלילה, שלא הפסיק להגיד, "אתם חושבים שהאחד־עשר בספטמבר היה נורא? חכו ותראו מה יקרה בשלושה־עשר ביוני!" - ואני לא רוצה להיות רחוקה מהמשפחה ומהחברים שלי כשאלוהים יזרוק עלינו את הנעל השנייה שלו.

אינדרה כתבה לי בחזרה. היא כבר בבאלי, והיא אמרה שהיא יודעת איפה היא היתה רוצה להיות אם יתרחש עוד אסון, וזה לא בארצות הברית. היא אמרה לי שיפה וחם ושלֵו שם, ושהם מחכים לי.

"הכול יותר פשוט כאן," היא כתבה.

ואז היא ביקשה ממני לעשות תרגיל של דמיון מודרך, שבו אדמיין שהכול הולך טוב. "דמייני את התרחיש הכי טוב לתרגול היוגה שלך, לתרגול המדיטציה שלך, ולתקופה שתחיי בגן עדן הלא ייאמן הזה."

בסדר. אז הנה מה שדמיינתי: אני שוהה באחת מהבקתות המכוסות סכך האלה שראיתי במדריך הטיולים שלי. יש שם רצפת בוץ. אני יושבת בתנוחת לוטוס ליד מזרן קש, לבושה בבגדי יוגה רכים ולבנים, אלה שראיתי ביוגה ג'ורנל ושהייתי קונה אם הם לא היו עולים כמו חצי כרטיס טיסה.

השותפה שלי לחדר יושבת לידי, ואנחנו אוכלות גֶבֶן ואורז מקערות אתניות מקסימות. הגבן טעים להפליא. אפילו שאין לי מושג מה זה.

אנחנו קוראות כתבי קודש, והם גורמים לנו להרגיש מאוד קדושות. כשמגיעה השעה ללכת לשיעור, אנחנו יוצאות כשמזרני היוגה שלנו מגולגלים ומציצים מתוך תיקי הקש שלנו בצורה מדויקת - כמו בגטים בתמונת שחור־לבן מצרפת.

המממ. זה עובד. בערך.

 

23 בפברואר

 

למעלה, בין העננים.

אין לי התקף חרדה. אין לי התקף חרדה.

 

מאוחר יותר

 

עכשיו נזכרתי שלא הבאתי איתי אפילו ספר אחד, שום דבר שאוכל לקרוא להנאתי, ובכל זאת כנראה קרעתי את שרירי מסובבי הכתף בזמן שחיכיתי בתור לבדיקות הביטחוניות בשדה התעופה של סיאטל בגלל ארבעים הקילו של כתבי קודש שהיו לי בתיק. אחרי ארבעים דקות המתנה קיללתי את הטרוריסטים על שהרסו את חוויית הטיסות הבינלאומיות, ועל הדרך גם את הכתף שלי. ואז התחרטתי. זה לא נראה לי יוגי. וחוץ מזה, לצערי נותרו לי עשרים שעות טיסה ולא רציתי להתגרות בגורל.

ועם זאת, כעבור שעת המתנה, כשעדיין נותרו לפני עוד כחצי תריסר פיתולים במסלול עד שיגיע תורי לשיקוף פי הטבעת שלי, הרשיתי לעצמי כמה ביטויים לא יוגיים בעליל. הם מנצחים! התחשק לי לצעוק כשהבודק הביטחוני מִשמש את התחתונים הרזרביים שלי בעמדת הבידוק. הטרוריסטים מנצחים!

הוא חייך אלי, קיפל את התחתונים שלי והחזיר אותם למקום. הוא חייך כאילו הוא יכול לקרוא את מחשבותי, כאילו זאת מין בדיחה פרטית של שנינו. זה היה חיוך כל כך מצחיק שלא יכולתי אלא להשיב לו חיוך.

ואז הוא פתח את קופסת הגלולות שלי למניעת היריון, ככל הנראה כדי לוודא שאינן למעשה רימוני יד פצפונים.

טוב, אז בחזרה לספרים שלי. הבאתי איתי את:

 

הסוטרות של היוגה. ("פניני חוכמה," כך כתוב על הכריכה האחורית. סוטרה פירושה "פתגם". כשפתחתי בעמוד אקראי, קראתי את המשפט הזה: "הגוף הוא מקום מגעיל, מקום מלא דם וצואה ומוגלה. אז למה שתרצו לקיים יחסי מין עם דבר כזה?" ועכשיו... אני סוגרת את הספר.)

האוּפָּנישָדוֹת. (שלושה תרגומים שונים - כשקניתי אותם, הקופאי בחנות הספרים אליוט ביי בוק קומפני הנהן לעבר שניים מהם לאות אישור, ולמראה השלישי עיקם את אפו ואמר, "אֶה, מיינסטרים.")

הבּהָגָאוָואד גיטָה. (קראתי אותו כשהייתי בתיכון, בכיתה י"ב, והעמדתי פנים שהוא נורא עמוק ומעניין. אני חושבת שהוא מספר על מרוץ מרכבות.)

אוטוביוגרפיה של יוגי. (מחברי ספרי זיכרונות הם כאלה אגו־מניאקים. אני מתה על האירוניה!)

גזע עץ בברֵכה: הקאמה סוטרה, מהדורה מאוירת. (במבצע, ספר כיס, והינדי, אנשים.)

 

יש לי גם שלישיית טקסטים של העידן החדש, שאם מחברים אותם יחדיו אפשר לתת להם כותרת בסגנון היקום מגיע לפרקו: אֵל(ה) בעידן הדלי. (אוי ואבוי.)

בסדר, שיקרתי. הבאתי רומן אחד. את הספר שנתן לי המלח. אה, אבל אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו. תשכחו מזה.

אוף. אני ממשיכה לשקר. קוראים לספר מַקְרוֹל. בחיים לא שמעתי עליו, ובכל הכנות, אין לי מושג למה הבאתי אותו בכלל. בטח לא יישאר לי זמן לקרוא שום דבר להנאתי בשביל הכיף עם כל הכתבים הקדושים האלה שאני צריכה לצלוח.

 

24 בפברואר

 

הלוואי שהיה לי עט עם דיו ססגוני. מסיאטל האפורה והעגמומית לכאן!

באלי.

אני בבאלי.

זה היה היום הארוך בחיי.

הגעתי הנה היום אחר הצהריים, מטושטשת ועם מפרקים נוּקשים אחרי עשרים שעות טיסה. אחרי שנפרדתי מג'ונה, בכיתי המון והייתי כל כך מבוהלת, שאחותי נתנה לי שתי סיגריות למקרה שאזדקק להן. שמתי אותן בכיס מכנסי הצמר האפורים שלי, וכשירדתי מהמטוס בדֶנפָּסָאר גיליתי ששתיהן נקרעו ושהכיס שלי מלא בפירורי טבק.

מה שהיה מצער. לא הייתי מתנגדת למנה אחת אחרונה של הבית לפני שעליתי על לנד־רובר של זר כדי לנסוע צפונה, לפֵּנֶסְטָאנָאן, כפר ליד העיר אוּבּוּד, שעל פי מדריך הטיולים שלי הוא המרכז הרוחני והאמנותי של באלי.

הרושם הראשון מבאלי? חם כאן. זאת אומרת, חם כמו בסאונה. שדה התעופה הקטן של דֶנְפָּסָאר הוא בגודל של טרמינל המעבורות של סיאטל, ומלא כמותו באנשים לבנים. אלא שכל שאר הלבנים היו חכמים מספיק כדי ללבוש בגדי פשתן. הצרפתייה שעמדה לידי בתור למכס בחנה את החולצה השחורה עם צווארון הגולף שלבשתי ואז רכנה אל בעלה. "Quelle idiot," אמרה, "Elle est surement Americaine."*

[* צרפתית: איזו טיפשה, היא בטוח אמריקנית.]

הייתי מתעצבנת מזה, אלא שהיא צדקה. מוללתי את פירורי הטבק שבכיסי.

הנסיעה בת השעה לפנסטאנאן גרמה לי לתהות אם שרדתי את הטיסה מסיאטל רק כדי למות ממש כאן, באמצע אינדונזיה. זאת אומרת, בחיי מריה הקדושה והחסודה, האינדונזים האלה נוהגים כמו חרקי כביש מטורפים שמשתוקקים לעבור גלגול נשמות כמה שיותר מהר. באמת שחשבתי שנהיה בני מזל אם נהרוג רק קומץ אנשים בדרך למרכז האי.

(במדריך הטיולים שלי כתוב שהבאלינזים הם אנשים קדושים מאוד, מלאי יראה. אין שום עדות לכך בכבישים המהירים שלהם.)

וישו הקדוש, הכלבים! היינו ממש באמצע הכביש המהיר כשלפתע חצתה את הכביש, ממש מולנו, להקת כלבים שנראו מוכי שחין. הנהג, מֵייד - בחור עם פנים מתוקות להפליא ושיניים יפות - רק צחק ועקף אותם במהירות.

"כלבלבים!" הוא אמר.

ניסיתי להפגין התלהבות. "איזה חמודים! אני אוהבת, ממש אוהבת כלבים. באמת." אבל שיקרתי; הלהקה הזאת נראתה אכזרית. הם המשיכו לרוץ לצד הלנד־רובר, נובחים בקול צרוד, וניכר בהם שכל מטרתם היא להפיץ מחלות ולהטיל אימה. גביהם היו מכוסים בבוץ קרוש, ויותר מאחד מהם היה חסר עין או רגל. אבל כשהאטנו גם שמתי לב, שלא מרצוני, שכולם... אממ... זכרים. ביצים של כלב הן מראה מזעזע. דמי קפא בעורקי: אם לא יטפלו בכלבים האלה, יהיו עוד המונים מהם.

עצרנו ברמזור, ולפתע הוקפה המכונית שלנו בגברים שנופפו בעיתונים לעבר החלונות. מֵייד צקצק בלשונו והניד בראשו.

"הם מגָ'אווה," הוא אמר. "אף פעם אל תיסעי עם נהג מג'אווה."

"למה לא?"

"הם ידפקו אותך. את אוסטרלית?"

"לא. אמריקנית."

"אָה!" עיניו אורו, והוא הצביע ימינה. "יש לנו מסעדות שלכם!"

סניף של מקדונלד'ס התנשא כמו טירה מפלסטיק על רקע האופק. בזמן שהצביע עליו, פנה מֵייד מהכביש המהיר לדרך עפר צרה, כשהוא כמעט מוריד שלושה אופנועים תוך כך. כעבור זמן קצר חלפנו על פני כפרים, בתים עם גגות מסכך, נשים שנשאו על ראשיהן ערֵמות כביסה גדולות או חומרי בניין, ועוד כלבים.

המון כלבים.

אני הולכת להיות כאן חודשיים. זה מה שאמרתי לעצמי כל הזמן כשהסתכלתי סביבי וניסיתי לא לדמיין איזה ריח יש לכלבים האלה. ניסיתי להגיב לפטפוטיו של מֵייד, שדיבר על נָאגֶטס ומילקשייק, אבל דעתי היתה מוסחת. התחלתי להתעורר. אני מתכוונת - עד עכשיו הכול היה בגדר חלום. דמיינתי את האדם הזה - אותי, אבל עם זרועות מחוטבות יותר ובגדים יפים יותר, על רקע תפאורה מקסימה של נשיונל ג'יאוגרפיק, בשילוב עם חנות טרנדית למוצרי יבוא. אבל עכשיו הצלחתי רק לחשוב, אני הולכת להיות כאן, בחום הדביק והמסריח הזה, במשך חודשיים.

האביב בבאלי התחיל להיראות לי מפתה כמו לקפוץ לתוך סאונה עם כלב רטוב. הרי לא הבאתי לבאלי איזו דוגמנית מהיוגה ג'ורנל. הבאתי לפה את עצמי, ולא יכולתי אלא לחשוב שהגוף החיוור והמכור למנעמי החיים שלי לא בנוי לחספוס שכזה. והמחשבה על כך שאגיע לאיזו בקתה עם רצפת בוץ, שלבטח שורצת יצורי אי, עוררה בי כמיהה למזרן הרך שלי ולדירתי נטולת החרקים.

אני עומדת בפני אסון קולוסאלי. להקות כלבים מוכי כלבת, בקתה עם רצפת בוץ. אני אדבק בכינים ובגזזת ובקדחת מוח יפנית. וכשחושבים על זה, באמת לא עבר כל כך הרבה זמן מאז מלחמת האזרחים האחרונה באינדונזיה. אולי הם מבשלים עוד אחת ממש עכשיו? לו לפחות הייתי עוברת ישר לניו יורק, אז הייתי צריכה להתמודד רק עם ג'וקים. מה שהזכיר לי שבעוד שבעה שבועות ג'ונה עובר לניו יורק. התגעגעתי לאחותי. לא רציתי לבכות. רציתי לעשן.

אז עשיתי איזשהו תרגיל מדיטציה. טוב - זאת לא באמת היתה מדיטציה, לפחות לא מהסוג שעשיתי אי פעם בשיעורים. אבל זה משהו שנהגתי לעשות בנסיעות ארוכות במכונית כשהתחלתי להשתעמם או להרגיש בחילה. אני מסתכלת סביבי על כל הנהגים בכביש ומדמיינת אותם בלי כלי הרכב שלהם. זה קצת כמו הטריק הזה של לדמיין שכולם בקהל לובשים רק תחתונים, אבל האמת היא שזה די עוזר לי להירגע. אז כולנו בכביש, עדיין בתנוחת ישיבה, מחזיקים בהגה בלתי נראה או משעינים את הזרוע על החלון הפתוח. על כל אופנוע יש עדיין שני רוכבים. אבל אין אופנוע. ואין מכוניות. כל כלי הרכב אינם, וכולנו פשוט טסים על הכביש ככה, רק הגופים שלנו נעים בחלל מאוד-מאוד מהר.

אבל ברגע שהגענו ויצאתי מהמכונית המפלצתית של מֵייד, הכול נעשה שוב כל כך מציאותי.

 

אתם יודעים? זה מצחיק שפחדתי כל כך. רק כמה שעות חלפו מאז, וכבר אני מתבוננת על האישה ההיא - כלומר על עצמי כפי שהייתי אז - ומרגישה שכל מה שהייתי צריכה לעשות זה רק להירגע ולחכות ולראות מה יקרה, במקום לדמיין כל מיני דברים נוראיים. זאת אומרת, הרי ממילא לא צומחת שום טובה ממחשבות כאלה, נכון? בלתי אפשרי לדעת איך יהיה במקום מסוים עד שמגיעים לשם.

קחו לדוגמה את השותפה שלי. הדבר היחיד שידעתי כשהגעתי לבית ההארחה בפנסטאנאן הוא שתחכה לי שם שותפה לחדר. שוחחנו בטלפון לפני חודש בערך, מאוד בקצרה, אבל קולה מעבר לקו היה קליל ונינוח והיא אמרה משהו בסגנון, נראה לאן תוביל אותנו הרוח במסע הזה אל העצמי, ושאנחנו נצא למסע חיפוש אחר החוכמה או מסע חיפוש אחר ההארה, או משהו כזה, ולכן הייתי די בטוחה שהיא ניו־אייג'ית כזאת. אינדרה סיפרה לי שג'סיקה היא מעסה, אבל בטלפון ג'סיקה הגדירה את עצמה כמטפלת במגע. לא היה לי מושג מה זה מטפלת במגע, אבל תיארתי לעצמי שזו מישהי שלא משתמשת בדאודורנט.

מֵייד הוריד אותי במגרש חניה, שלמעשה היה רק שביל חצץ. לימיני החצץ פינה את מקומו בהדרגה לאדמה, עד שהפך לשביל המוביל לתוך יער שנראה קריר ולח כמו היערות אצלנו בבית. לשמאלי השתרעו שדות אורז ירוקים עד האופק.

ג'סיקה, בחורה ורודת לחיים עם רעמת שיער בהיר, עמדה במקום שבו שביל החצץ נפגש עם ים הירוק. היא היתה בערך בגובה שלי, אבל בעלת מבנה צר יותר, יותר גבעולי. היא לבשה סרונג בצבע ורוד־בלרינה, גופייה לבנה עם כתפיות דקיקות, ונעלה סנדלי טבע עתיקים למראה. היא מאוד יפה, כמו אלה יוונית, ושערה הבלונדיני הוא משהו מיוחד - הוא נאסף מפניה דמויות הלב בסרטים דקיקים של שערה שלה, שנשזרו לצמות סביב ראשה. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היתה, גם אני רוצה כזה.

כאילו שאני יכולה לקנות את הצמות שלה.

והחדשות הכי טובות היום? לג'סיקה יש ריח נהדר. כמו וניל וענבר. שום היפית מסריחה ומטונפת באופק! זה משהו ששווה לציין. היא אמנם לא מגלחת את הרגליים, אבל טוב, גם אני עברתי שלב של פמיניזם לוחמני כשהייתי בתיכון, אז אני יכולה להבין את זה. אני איתך, אחותי. לפחות לג'סיקה יש אומץ להציג לראווה את הרגליים השעירות שלה. כשאני הפסקתי לגלח את הרגליים לבשתי המוני מכנסי טייטס. אם יכולתי ללבוש טייטס מתחת לבגד הים, הייתי עושה זאת. מאחר שלא יכולתי, פשוט לא שחיתי.

ג'סיקה באה לפגוש אותי יחד עם נערה באלינזית ששמה סוּ. סו היא בת שש־עשרה בערך, אני חושבת, אולי אפילו צעירה יותר, ושערה השחור כפחם אסוף בצמה ארוכה. המשפחה שלה מנהלת את מתחם האירוח שבו אנחנו שוהות. קצת הצחיק אותי שג'סיקה, הבלונדינית הגבעולית הזאת, לבשה סרונג ואילו סו התהדרה במכנסי שבע שמיניות שנראו כלקוחים היישר מתוך הקטלוג של ג'יי קרוּ. אבל בדיוק כשחשבתי שאולי באלי יתגלה כמקום יותר מערבי משתיארתי לעצמי, סו התכופפה, הרימה את המזוודה הענקית שלי והניחה אותה על ראשה.

לא האמנתי למראה עיני. ניסיתי למחות (אוי לבושה. כמה קולוניאליסטי!), אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע מזה. היא פשוט החזיקה את המזוודה בשני הצדדים בזרועותיה החלקות והחומות, והרימה אותה אל ראשה. אם כבר מדברים על בושה. לפני שעזבתי את סיאטל, החבר שלי דן נתן לי מדבקת פגוש להדביק על המזוודה (יחד עם עצה להגיד לאנשים שאני קנדית), והנה היא, מדבקת הפגוש שלו הזועקת לעברי בדיוק מעל מצחה של סו: מרקסיסטים מקבלים יותר סקס.

סו צחקקה, משועשעת בבירור מההבעה שהתפשטה על פני. "זה לא קשה," היא אמרה.

וזהו זה.

אחר כך מצאתי את עצמי חולפת בעקבות ג'סיקה וסו על פני הפביליון,* ומשם אל המבוך הירוק הלוהט של טרסות שדות האורז שנפרשו על פני הקרקע לכל עבר. חלק מהשדות נראו כמו שדות חיטה, עם גבעולים ארוכים ודקים שהזדקרו סביבנו כלפי מעלה. העברתי את אצבעותי בתוכם כאילו היו שיער. שדות אחרים נראו בבירור צעירים יותר, רק בוץ מכוסה בסדין דקיק של מים, כמו דונמים של מראות הפרושות על פני האדמה. לכדתי לרגע את בבואתנו במראות האלה כשדילגנו מטרסה אחת לאחרת וניווטנו בשבילים צרים של בוץ ועשב. סו פשוט קפצה עם המזוודה שלי על ראשה. מדהים.

[* ביתן מקורה ופתוח.]

הכול מסביב הריח מחוֹם ומצואת ברווזים. הירוק סנוור אותי.

כעבור עשרים דקות בערך הגענו לכאן, לבונגלוס של באלי היי, ביתי בחודשיים הקרובים.

וזוכרים מה אמרתי על כמה שזה מטורף להילחץ מראש לגבי משהו כשאין לך מושג לקראת מה את הולכת? הנה הסיבה: בקתת הבוץ שלי? היא למעשה אחוזה.

מרקסיסטים מקבלים יותר סקס.

כשהרמתי את מבטי אל מעלה הגבעה וראיתי את הבית שהיה מוסתר חלקית על ידי עצי הדקלים, מתנוצץ בשמש, נזכרתי בשיר ההוא מצלילי המוזיקה, זה שהולך ככה, "אז מתישהו בנעורי או בילדותי, כנראה עשיתי משהו טוב."

ואחר כך חשבתי: כשהעם יתמרד, הם קודם יתלו את האנשים שגרים בבתים האלה.

אבל אז הברֵכה הסיחה את דעתי.

למעשה, יש שם שלוש ברֵכות. שלוש ברֵכות! אחת רגילה, ברֵכת ילדים אחת, ואחת עוד יותר קטנה אפילו... ברֵכת התינוקות? ברֵכה לחיות מחמד? דמיינתי את להקת כלבי הפרא הרצחניים מתפרקדים להם בברֵכה משלהם, שותים מכוסות קוקטייל עם מטריות קטנות.

המתחם כולל חמישה בתים גדולים, שלושה ממש ליד דרך העפר, ושניים במרחק של שלושים מדרגות בערך משם. אנחנו ממוקמות ממש קרוב ליער, משקיפות על שדות האורז.

הבית שלנו הוא הבית הפינתי, הכי מרוחק מהשביל. מרפסת מקורה בגג רעפים, רצפת שיש בוהקת, רהיטים מעץ טיק בכל הבית. תקרה קמורה בקומה הראשונה, שבה יש פוטון עם כיסוי מיטה בהדפס בטיק, פינה נעימה ונוחה ליד החלונות עם שולחן וכיסאות. מצד ימין גרם מדרגות תלול; משמאל מטבח מאובזר היטב שבו מקרר מלא באננסים ובפפאיות. ובפינה בתחתית גרם המדרגות? חדר אמבטיה שקורא תיגר על כל הציפיות: אריחים אפורים וכחולים בוהקים, אגרטל עם פרחי יסמין על השיש ליד הכיור. אמבטיה ארוכה ועמוקה עם ברזים למים חמים וקרים.

בקומה העליונה, המקום שבו אני נמצאת עכשיו, יש חדר שינה בגודל של כל הדירה שלי בסיאטל. באמצע החדר מיטת זוגית רחבה, עם כילה נגד יתושים שיורדת מטבעת הקבועה בתקרה, כמו נברשת ארוכה מגאזה.

 

לפני רגע ירדתי למטה לחדר האמבטיה, ובדרך עצרתי באמצע המדרגות כדי להביט במפלצות המדהימות האלה עם העיניים הבולטות שמגולפות סביב החלון נטול הזגוגיות - מקור האור היחיד בגרם המדרגות החשוך - וכמעט נתקלתי בסו. היא מיד התחילה לצחקק.

אמרתי לה כמה הבונגלו יפה בעיני, והיא רק צחקקה.

"כן," היא אמרה.

"לא ציפיתי שבמחנה היוגה שלי יהיו שלוש ברֵכות!"

המצח שלה נחרש תלמים והיא נשכה את שפתה התחתונה. חשבתי שאולי היא לא הבינה אותי, אז אמרתי לה שוב, "שלוש ברֵכות, זה נפלא."

"שתי ברֵכות," אמרה. ארשת פניה הרצינה, והיא בררה את מילותיה. "הברֵכה הקטנה שמורה."

"שמורה," חזרתי אחריה.

היא הנהנה ועקפה אותי כדי להמשיך לעלות במדרגות.

הסתובבתי והסתכלתי עליה גומאת את המדרגות שתיים־שתיים. כשהגיעה למעלה וכמעט נבלעה בצללים, קראתי אחריה שתחכה רגע.

"למי שמורה הברֵכה הקטנה?"

היא בקושי הסתובבה אלי כשהשיבה. "לאלוהים," אמרה.

 

חצות

 

אני חושבת שעליתי על התכונה שהופכת את ג'סיקה לכל כך מוזרה וחדשה מבחינתי: היא רצינית. זאת אומרת, באמת רצינית. רוב החברים שלי הם טיפוסים מצחיקים, ציניים ועוקצניים. אנשי תיאטרון, סופרים, קוראים. נו, אתם יודעים, אממ… מעשנים. מעשנים הם תמיד ציניים, נכון? (למרות שגונבה לאוזני השמועה שכולנו עומדים לאבד את הציניות שלנו בקרוב, בעקבות אירועי האחד־עשר בספטמבר. ככל הנראה חָיינו בעידן ציני, אבל עכשיו הוא נגמר. שזה מוזר, בהתחשב בכך שהציניות שרדה כמעט את רוב המלחמות המתועדות, המהפכות, והמגפות. אבל איך שלא יהיה, נעשינו אומה רגישה בימים אלה.)

לא, ג'סיקה היא רצינית, וכל הזמן מלאת השראה. היא כמו מכוּוננת לאיזשהו ערוץ רדיו מרגש במיוחד שכל הזמן משדר לה את החדשות הכי טובות בעולם. כשהיא נלהבת באופן מיוחד, קולה עולה לגבהים כחולים־כסופים, ואני מתחילה לתהות אם היא עומדת לפצוח בשיר. כשהיא סיפרה לי על הטיפול במגע שהיא עושה - משהו שנקרא עיסוי קְרַנְיוֹסַקְרָלִי - היא אמרה, "זה פשוט! כל כך! מדהים! שיש לי אפשרות לעסוק! הא! בעבודה המדהימה הזאת!"

אחרי שפרקתי את חפצי ירדתי למטה בדיוק כשהשמש התחילה לשקוע וראיתי את ג'סיקה יושבת ליד השולחן במרפסת, כותבת ביומן כרוך בספירלה. התיישבתי מולה ושתינו בהינו בשדות האורז ההולכים ומחשיכים והאזנו.

"יש תזמורת גָמֵלָאן* שמתאמנת בנגינה בפביליון באמצע שדות האורז. רק נשים," אמרה ג'סיקה. הצלילים שהן מפיקות מדהימים, כמו רשת כסופה עדינה שתלויה רגע אחד בחלל, ובמשנהו אבירים מימי הביניים בשריון שרשראות פוצחים בריקוד פרוע ונתקלים אחד בשני. אני בטוחה ששומעים אותן בכל הכפר. החבר הראשון שלי אחרי התיכון - זה שאהב לקרוא את היומן שלי - נהג לומר שמוזיקת הגמלאן היא הצורה המוזיקלית הנשגבת והמיסטית מכולן. הוא טען שהנקישות המתכתיות שלה הן כמו קו ישיר לאלוהות. בזמנו, בדירה אפופת העשן שלו, הקשבתי למוזיקה הזאת ושנאתי את חוסר המלודיה שלה ואת הרעשים הבלתי צפויים.

[* הרכב כלי הקשה טיפוסי לאינדונזיה, בעיקר בבאלי ובג'אווה.]

אבל בסביבה הזאת, בלילה הירוק כהה הזה, היא נשמעת לי הגיונית לגמרי.

ג'סיקה נעלמה לתוך הבית לכמה דקות, וכשיצאה שוב החוצה נשאה בידיה צלחת של פריכיות אורז, טחינה, ריבה ואבוקדו. פשפשתי בסל הקש שלי ושלפתי ממנו את כל החטיפים של ההיפּים שקניתי בחנות האורגנית בשבוע שעבר: שקדים לא מומלחים, קרקרים מסויה, זרעי קנבוס.

ואז, באומץ של תריסר לוחמי מחתרת, הוספתי כמה חתיכות של רצועות בשר מיובשות בסגנון גרמני שפילחתי מהפאב כמה לילות קודם, אחרי המשמרת האחרונה שלי.

"אוי, שוד ושבר!" צעקה ג'סיקה.

באופן טבעי התחלתי להחזיר את המוצר המוברח לתיק, כי הנחתי שג'סיקה היא צמחונית שלא יכולה לאכול בנוכחותן של רצועות הבשר המשומר שלי. היא הביטה בי בעיניים כחולות ופעורות לרווחה, שפתיה מכווצות בגועל.

"יש נמלים בטחינה!"

היא דחפה את הצנצנת הצדה ואני התאפקתי לא לפרוץ בצחוק. אף פעם לא שמעתי מישהו אומר "שוד ושבר", בטח לא בגלל טחינה. אבל בעיקר הרגשתי הקלה גדולה. אני יכולה להשאיר את הבשר שלי. החל ממחר אני די בטוחה שלא ירשו לי לאכול בעלי חיים במשך חודשיים. מי יודע? אולי אני אפילו אחזור הביתה צמחונית?

אהההם. אני יכולה ממש לשמוע את האחים שלי צוחקים למחשבה האחרונה הזאת, ממרחק חמישה־עשר אלף קילומטרים מכאן. הם אוהבים לקרוא לעצמם בשׂרנים. בתפריט התזונתי המועדף עליהם המאכל היחיד חוץ מבשר שאינו מוקצה הוא חמאה, או כל דבר שאפשר לטבול או להטביע בחמאה. אני חוששת שג'סיקה בטח היתה מתעלפת אם היא היתה צריכה לאכול ארוחת ערב על פי התנאים שלהם.

היא ישנה לצדי עכשיו. אנחנו חולקות מיטה רחבה שיכולה לאכלס משפחה שלמה, עד כדי כך היא גדולה. ג'סיקה שוכבת על גבה, כשראשה תקוע בין שתי כריות כדי לשמור על עמוד השדרה שלה ישר.

אני לא רוצה לישון. החושך כאן כל כך כבד וחמים, וכילת היתושים מפריעה לי. היא מזכירה לי את המחנות שאני והאחים שלי בנינו כשהיינו קטנים. כאילו שאני אמורה ללבוש עכשיו פיג'מה של גיבור־על או משהו כזה. איך אני יכולה לישון ככה? להיות תחת חופת בד זה מרגש מדי. ואני בחֶברה כזאת טובה; האי באלי ער לגמרי, כמוני.

צרצרים. צפרדעים. כלבים. תרנגול - זה לא מוקדם מדי בשביל תרנגול? צלילי הנשים האוספות את כלי הגמלאן שלהן. דנדון, גונג, קרקוש. הכול מושלם. מושלם יותר משיכולתי אי פעם לדמיין.

מעניין מה עושים כולם בבית. ג'ונה, האם הוא בעבודה? בבית? אלוהים יודע מה השעה שם עכשיו. או אם הוא חושב עלי, כאן על אי שלפני שנה בקושי ידעתי בכלל שהוא קיים, בלי שום מחויבות לאף אחד אלא לעצמי. אני לגמרי ברשות עצמי.

 

25 בפברואר

בוקר

 

השעה שבע בבוקר. אני ערה בשבע בבוקר. זה לא ייאמן. הלוואי שיכולתי להתקשר לכולם בבית ולהגיד להם, רואים? אני כן יכולה לקום מוקדם.

במיוחד כשאני סובלת בטירוף מיעפת, כנראה.

יש לנו שיעור בעוד שעתיים. אני יושבת במרפסת שלנו ומסתכלת על ג'סיקה. אני אוכלת פפאיה עם ליים ושותה תה זנגוויל, אף על פי שהטמפרטורה כאן עכשיו היא בערך אלפיים מעלות. הייתי שמחה לשתות קפה, אבל אינדרה אמרה לי לפני שעזבתי את סיאטל להכין את עצמי לחודשיים של "התנקות". שזה אומר בלי קפה, בלי סוכר, בלי אלכוהול ובלי בשר.

אה, ובלי סקס. אמרתי לאינדרה שזאת לא תהיה בעיה, מאחר שאני משאירה את החבר שלי בבית, והיא שלחה לעברי מבט משועשע ואמרה, "בלי סקס משום סוג שהוא. את יכולה לגמור את הסוללה שלך בדיוק באותה הקלות שאת יכולה לגמור את הסוללה של מישהו אחר."

סימן קריאה!

ג'סיקה יושבת בתנוחת לוטוס על קצה המרפסת, ראשה מוטה לאחור, עיניה עצומות. היא מצמידה ספל נסיעות גדול של סטארבקס אל החזה, וכל כמה דקות היא מרכינה את ראשה אל הספל ולוגמת ממנו, ואז מרימה את פניה בחזרה אל השמש, מחייכת קלות, כמו בפולחן דתי.

אני לא יכולה להאשים אותה. על שהיא סוגדת למקום הזה, הכוונה. אלא שאני לא רוצה לעצום את העיניים, אני לא רוצה אפילו למצמץ, אני רק רוצה לספוג את הכול לתוכי. המראה מרהיב. עצי דקל, עצי פפאיה, פיסה של ברֵכת הטורקיז מתנוצצת מתחתינו. כמו לאכול ארוחת בוקר במקדש אזמרגד מבהיק.

יש מקדש קטן משמאל למרפסת, עם פסל זעיר של אל נטול זהות מינית שמציץ עלינו, מחייך בשלווה. נראה כאילו ג'סיקה והאל מחייכים זה לזה. כאילו הם שותפים בסוד.

שאלתי את ג'סיקה אם לדעתה יהיה נורא אם ארשה לעצמי לשתות קפה בבוקר. היא אמרה שכן. וזו לשון המעטה. לאמיתו של דבר היא הגיבה כאילו שאלתי אם זה בסדר שאסניף קוקאין לפני השיעור.

"לא נורא," אמרתי, אבל זה יצא כמו לחישה צרודה. המחשבה על קיום בלי קפה גרמה לגרון שלי לכאוב בדיוק כמו שקורה רגע לפני שאני פורצת בבכי בלתי נשלט. אבל זה היה לפני רבע שעה. עכשיו אני מרגישה טוב יותר. נדמה לי.

אוף, חרא. אוי אלוהים. אוי אלוהים, איכס. הרגע הושטתי את היד כדי לקחת ליצ'י דוקרני מהקערה שבאמצע השולחן, מתוך מחשבה שקצת סוכר טבעי יהווה אולי תחליף מוצלח לקפאין, אבל בדיוק כשניסיתי להבין איך מקלפים אותו, הרגשתי דגדוג בזרוע, שהפנה את תשומת לבי לתהלוכה של נמלים ג'ינג'יות שצעדו מהפרי שבידי לעבר בית השחי שלי.

רק עכשיו אני שמה לב שהפירות שוחים במרק נמלים.

אני לא יכולה להפסיק לנגב את הזרועות שלי מהחרקים, האמיתיים והדמיוניים. שורה אינסופית של נמלים מטפסות על רגל השולחן כמו עולים לרגל העושים את דרכם לארץ המובטחת של הליצ'י.

      הדבר החיובי היחיד בנמלים האלה הוא שהן מסיחות את דעתי מהמתח שאני נמצאת בו לקראת השיעור. בעוד שעה אנחנו מתחילים. בבקשה, אלוהים. תעשה שזה יעבור בשלום.

 

ערב

 

אוי, לא. אוי, אלוהים. אוי, ישו. אוי, זה נורא. אני אפילו לא יודעת איך לתאר את זה.

לא, רגע. אני יודעת איך לתאר את זה. הם כת. פשוט כת!

אבל מה שהם שותים הוא לא מיץ מאבקה בטעם פירות.

שִׁיט, ג'סיקה מגיעה. אני חייבת ללכת. אני יודעת מה יש בספל הסטארבקס הזה שלה. תברחי, תברחי.

 

טוב. עכשיו אני מוכנה להעלות את זה על הכתב. ברחתי מהבית ועכשיו אני מתחבאת לי בבטחה במסעדה קטנה שנקראת הווָארוּנְג של וָאייאן. וָאייאן היא אישה גדולה ומדהימה, עם איזה חמישה תינוקות שתלויים עליה בכל רגע נתון וצחוק רועם. הלוואי שיכולתי לספר לה למה אני כאן לבד.

אבל אני לא חושבת שאצליח להעביר את המסר.

היום התחיל כל כך טוב. הגעתי לשיעור הבוקר קצת לחוצה, אבל נרגשת לפגוש את אינדרה. ומיד הרגשתי שהכול יהיה בסדר. שהכול הולך להיות בסדר גמור.

השיעור התקיים בפביליון העץ הגדול ההוא, איפה שמֵייד הוריד אותי אתמול. קוראים לו כאן וַנְטִילָאן. יש לו גג מחודד שקלוע כמו סל נצרים ומכל עבריו נשקף נוף פנורמי של שדות ירוקים ויער, שעושה לי חשק לעמוד במרכז רצפת העץ ולהסתובב כמו סביבון. לאורך צד אחד שלו מונחים כלי הנגינה של נגניות תזמורת הגמלאן, מיליון קסילופונים שונים וגונגים ארוזים בתיבות עץ צבועות באדום ובזהב. כשאנחנו קופצים או נופלים, הכלים מצטלצלים במשך רגעים ארוכים לאחר מכן.

 

אינדרה ולוּ הגיעו כשהם אוחזים ידיים, שניהם לבושים מכף רגל ועד ראש בבגדי פשתן לבנים ורכים. מיד קלטתי שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותם יחד. הם חייכו אלינו ואחר כך זה לזה, ואז שוב אלינו. הייתי המומה מהמחויבות שלהם להיות יוגיים כל כך - אני בטח הייתי פורצת בצחוק אם הייתי מנסה להיראות כל כך שלווה.

מיהרנו להסתדר במעגל, ואינדרה ולוּ התיישבו בינינו, כשאינדרה יושבת בישיבה יפנית ולו בישיבה מזרחית. אינדרה הישירה את מבטה אל כל אחד ואחד מאיתנו, ואז בירכה אותנו לשלום. כשהיא הסתכלה עלי בעיניה הגדולות והחומות לא הצלחתי להתאפק - אלוהים, אני כזאת בוקית - חיוך ענקי התפשט על פני. זאת היתה פשוט כזאת הקלה לראות אותה. היא צחקה.

בזמן שאינדרה דיברה על החודשיים הצפויים לנו, לוּ עיסה את כל גופו. הוא עבד על עצמו ללא הרף, עיסה את בהונותיו ואת עקביו, את השוקיים ואת הירכיים. אפילו את תנוכי האוזניים. רציתי להגיד לו להירגע ופשוט לשלם למישהו שיעשה את זה בשבילו. מישהו כמו ג'סיקה! אבל הוא רק המשיך לחלוב את בהונותיו, ונראָה שהוא נמצא איתנו שם רק באופן חלקי.

אז המשכנו להציג את עצמנו אחד־אחד במעגל.

לוּ אמר, "אני מצפה לתרגול שלנו יחד. זה לא הולך להיות קל. זה הולך להיות קשה."

הוא אמר עוד כמה דברים, אבל זה כל מה שבאמת הצלחתי לשמוע.

אינדרה אמרה, "אני מתרגשת לקראת ההיכרות עם הקבוצה הזאת של יוגים ויוֹגיוֹת! ולוּ..." היא הסתובבה אליו, פניה קורנות - "מה דעתך שנהפוך את היוגים האלה למורים בחודשיים הקרובים?"

ולי מיד התחשק לנתר משמחה ולהריע.

כשהגיע תורי להציג את עצמי, אינדרה עשתה לי את היום, כי היא אמרה, "סוזן היא בת הטיפוחים שלי, חברים! בסיאטל, היא תמיד מבקשת שאלמד אותה בדיוק את הדברים שאני רוצה ללמד. אז תגידי לי, סוזן, את מוכנה לקצת עבודה פנימית?"

"אהה, בטח. עבודה פנימית," אמרתי.

"ומה שלומך היום, סוזן?" שאל לוּ, ופקק חמש מבהונותיו בבת אחת.

"אה, בסדר," אמרתי. "מוכנה למתיחות אחרי הטיסה של אתמול." כולם צחקו כאילו אמרתי משהו מאוד נכון ומצחיק. ואז קרה משהו איום ונורא. בלי לחשוב פעמיים, הכרזתי באוזני היושבים במעגל, "וחוץ מזה, אני מפחדת מהמוות."

השתרר רגע של שתיקה, והרגשתי איך הברזים בנקבוביות עורי נפתחים. ואז אינדרה הישירה את מבטה אלי ואני הפסקתי להזיע. "כולנו פוחדים מהמוות. לכן אנחנו כאן. כל הכבוד, סוזן." והמשכנו הלאה.

כך שמיד הרגשתי שאני בידיים טובות, שזו היתה החלטה נכונה לבוא לכאן ולסדר לעצמי את הראש לפני שאני עוברת לניו יורק. עלה בדעתי שייתכן שהתחושה הזאת של ביטחון והבנה היא הסיבה לכך שאנשים הולכים לטיפול פסיכולוגי. ובדיוק כשעמדתי לרחף לעננים מרוב הקלה ואושר, אמרה אינדרה שהיא רוצה לשוחח איתנו קצרות על נקיטת אמצעי זהירות בריאותיים למשך תקופת שהותנו בבאלי.

"אל תשתו את המים כאן," היא אמרה. כולנו צחקנו. כאילו - זה די ברור לכולנו, לא? מה, לא כולם יודעים שלא שותים את המים במדינות מתפתחות?

ובכן. אינדרה אומרת שכשנמצאים במקום במשך חודשיים, כמעט בלתי אפשרי להימנע משתיית מים בשלב כלשהו. לדוגמה, בוקר אחד, כשנורא עייפים, עלולים לשכוח ולשטוף את מברשת השיניים במי הברז. או כששרים במקלחת ולא שמים לב שהמים זורמים לכם על הפנים וישר לתוך הפה הפתוח. תנו למים האלה קצת זמן בתוך צלחת הפֶּטרי של הקיבה שלכם ו... בבקשה: נדבקתם בשלשול של באלי.

העניין עם השלשול הזה שהוא ממש נוראי. מדובר בדיזנטריה אָמֶבּית, בדיוק כמו נקמת מונטסומה או שלשול דלהי, אלא שאינדרה אומרת שבסופה של רכבת השלשולים הארוכה והאכזרית הזאת מגיע קרון סיום נורא במיוחד. מסתבר שאחרי שמבלים כמה ימים בשירותים, מתחילים לפלוט רעלנים מהלשון.

ושתדעו שאני שונאת לפלוט רעלנים מאיזשהו מקום, לא משנה מהו. אני לגמרי נגד זה.

אז השכבה הזאת של הרעלנים, בהתחלה היא ירוקה - כמו ליחה - ואז היא נעשית אפורה, כאילו שהליחה הזאת מרקיבה לכם בפה. ואחר כך, כשאתם כבר בסכנת התייבשות חמורה, הלשון שלכם נעשית שחורה.

בשנייה שהיא אמרה את זה התחלתי לחשוב על שם הוורד של אומברטו אקו, כל הכמרים ההם שהורעלו ונמצאו עם לשון שחורה. דמיינתי את חברַי לקורס היוגה שרועים על רצפת הוונטילאן בפישוט איברים, ורכיכות שחורות כדיו נשפכות מפיותיהם חסרי החיים. ומהר מאוד ירדתי מהעננים.

"אבל אל דאגה!" אמרה אינדרה. "אין לכם מה לדאוג. יש דרך באמת פשוטה להימנע מהידבקות בשלשול של באלי, ואפילו בלי לקחת אנטיביוטיקה. אני אף פעם לא צריכה לחשוש משלשול או מלשון שחורה - כי אני שותה את הפיפי שלי."

יופי, אני חושבת לעצמי. בלי אנטיביוטיקה, מצוין. ואז: רק רגע.

באותו הרגע נהפך הוונטילאן לקרוסלה באמצע שדות האורז, מסתובב סחור־סחור.

"אנשים," אמר לוּ, "אני יודע שזה עלול להישמע לכם מוזר, אבל טיפול בשתן הוא דבר מקובל מחוץ לעולם המערבי. זאת דרך טבעית להילחם בהזדקנות, במחלות..."

"וזאת גם מסכת פנים מעולה," הוסיפה אינדרה.

לוּ עיסה את צווארו במשנה מרץ. הוא נראה פתאום עייף מאוד מזה שהוא צריך להסביר לנו את כל זה. "שתן הוא חומר טהור מאוד. יצא לו שם רע כפסולת. אבל השתנן," סיכם, ונאנח תוך כדי דיבור, "הוא מחסל רעלנים מצוין."

אינדרה אמרה ששתן ריפא אנשים משלל מחלות, החל באקנה וכלה באיידס. כאילו, הם שותים את השתן ונפרדים לשלום. מהאיידס שלהם.

לא חשבתי אפילו כמה שזה מטורף. כל מה שחשבתי היה רק, "זה שווה את זה?"

אינדרה המשיכה לדבר. היתה לי הרגשה שהיא דקלמה את הנאום הזה בעבר לא פעם. "הערב, לפני שתלכו לישון, שתו כוס מים. מים מטוהרים, כמובן! ואז, מחר, כשתתעוררו, לכו למטבח וקחו כוס גבוהה. הכוס שלכם אמורה להכיל רבע ליטר נוזל בערך."

אני יודעת מהניסיון שלי כברמנית שרבע ליטר שווה בערך לארבעה שוטים כפולים. מחשבותי התבייתו על העובדה הזאת במשך רגע ארוך ועגום.

"קחו את הכוס הזאת איתכם לשירותים והשתינו לתוכה," אמרה אינדרה, "ונסו לתפוס את אמצע הזרם, בדיוק כמו שהייתם עושים בבדיקת שתן. ואז - שתו את זה." היא חיככה את ידיה זו בזו כאילו היא מגיעה עכשיו לחלק הטוב של הסיפור. "אם תעשו את זה כל יום במהלך שהותכם בבאלי, אני יכולה להבטיח לכם שלא תצאו מכאן עם לשון שחורה."

"עשו את זה במשך שארית חייכם," הוסיף לוּ, והעביר את מבטו בינינו מאחד לאחד, "ותזכו לבריאות טובה יותר, לאושר רב יותר, וחשוב מכול - לתרגול יוגה עמוק יותר."

אוי, אלוהים אדירים.

המורים שלי אמרו לי לשתות את הפיפי שלי. להתכבד בשתינה של עצמי. ששתן זה משקה. אני יודעת משנים של החלפת חיתולים לתינוקות ולסבים ששתן הוא לא משקה. שתן הוא שתן. אז אולי הם מתלוצצים? זה לא נראה ככה.

אינדרה ולוּ המשיכו לדון באופציה הטעימה של ערבוב שתן עם מיצי פירות, והרגשתי את העווית המוכרת הזאת בבטני, התחושה ההיא שהייתי מרגישה בכנסייה כשידעתי שבכל רגע אני עלולה לפרוץ בצחוק ולעצבן את אמא. ובדיוק כמו שעשיתי בכנסיית סנט מוניקה בתור ילדה, התחלתי גם עכשיו להסתכל מסביב ולראות אם אני יכולה לסבך עוד מישהו בצרות יחד איתי.

כשהעברתי את מבטי על פני היושבים במעגל, נחו עיני על מרסי, אישה בגיל העמידה מסן פרנסיסקו עם קוקו לבן ועבה. היא חייכה. מטרה נוחה.

אבל אז הבחנתי במשהו. היא לא רק חייכה. היא גם - הנהנה בראשה.

וגם ג'ייסון, שישב לידה, הנהן.

וג'סיקה, השותפה שלי לחדר, הנהנה.

כולם הנהנו. כאילו מדובר במשהו שכולנו כבר עושים. כאילו יום אחד ההורים שלנו לימדו אותנו להשתין באסלה, ולמחרת הם לימדו אותנו להשתין לתוך כוס עם פקק ביטחון.

ואז הבליחה בי ההכרה: אני היחידה כאן שלא נוהגת לשתות מאמצע הזרם. אני היחידה כאן שלא טעמה את פסולת הגוף שלה. אני היחידה כאן שלא דפוקה בשכל.

הסתכלתי סביב על חברי היוגיסטים המהנהנים ועל פניהם הקורנות של המורים שלי, וידעתי שעשיתי טעות ענקית כשבאתי לכאן. עזבתי את הבית שלי, את המשפחה שלי, ובשביל מה? כדי להצטרף לכת? אבל אני מוכרחה להיות זהירה. ראיתי מספיק סרטי זומבים כדי לדעת שגורלך נחרץ כשאת מגלה משהו. אז עוד בטרם קיבלתי החלטה מודעת, הצוואר שלי נמתח, הרכנתי את הסנטר - והנהנתי. ניסיתי לחייך, כאומרת, נפלא, ממש נפלא להיות כאן עם עוד אנשים ששותים פיפי, והמשכתי להנהן. אני בספק אם שכנעתי מישהו, אבל מה עוד יכולתי לעשות? אני במיעוט, אין לאן לברוח. אני תקועה על אי, יחד עם שתייני־פיפי.