הפיראט האחרון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפיראט האחרון
הוספה למועדפים

הפיראט האחרון

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

בילי טרובתי

הוריה קראו לה בלה והיא שינתה את שמה לבילי משום שהעדיפה להיות בן. היא מדריכת צלילה, דייגת, סקיפרית, סופרת וטבחית. נשואה לז'רום ואם לקים (30), דמיאן (23) וריף (16). גדלה בקיבוץ חניתה ובגיל שש כתבה שירה לירית. נתלשה מן הקיבוץ והגיעה לעיירת העולים קרית גת. בגלל אופייה המרדני נשלחה לכפר הנוער הדסים והייתה שם "מנהיגה שלילית". נזרקה הביתה אחרי שארגנה את חבריה לסחוב אבטיחים. את שנת לימודיה האחרונה בתיכון עשתה בשדה בוקר. בצבא הייתה פקידת מח""ט בבלוזה. למדה שנתיים באוניברסיטה העברית בירושלים אך נטשה וירדה לסיני. גרה בבקתת דייגים בדהב. כשתחנת הדיג נסגרה עברה לאילת שם פגשה את ארקה החיפאי ההרפתקן והרתה לו. עם ארקה ועוד כמה תימהונים נסעה לברזיל לחפש יהלומים באמזונס. בברזיל נולד בנה קים והוא כמעט מת מתלאות ומזיהומים. היא שבה ארצה בלי יהלומים, בלי ארקה ועם קים. ארקה קרא לה להצטרף אליו לאמסטרדם, והיא נסעה לשם ואחר כך ברחה בחזרה לאילת עם ז'רום, מדריך הצלילה הצרפתי. הגשימה חלום משותף לקנות יכטה. היכטה הייתה ביתם ומקור פרנסתם של בילי וז'רום. כמה פעמים הפליגו ביכטה להוריו של ז'רום בצרפת ולמסעות בים התיכון. דמיאן נולד בצרפת, כשהגיעו לשם ביכטה. ה"לול" של דמיין היה תא מסורג ביכטה. הם התפרנסו מהפלגות אבל לא אהבו את הנוסעים שעטו על "ביתם" לכן מכרו את היכטה והתיישבו על קרקע באילת. בין הפלגה להפלגה נולד ריף. ריף גדל בריף הדולפינים והיה סובב שם ימים ארוכים כשבילי הדריכה צוללים. הבית של בילי וז'רום הוא עבודת יד של ג'רום (שודרה תכנית בערוץ 8). בכל שנה בילי יוצאת לטיול טרקים בתאילנד או לטיול תרמילאים בדרום אמריקה כל המשפחה דוברת עברית, צרפתית ואנגלית קים חי היום בהוואי, דמיאן חי באילת, בצרפת ובאוסטרליה ריף עומד להצטרף לקים בהוואי. לז'רום נולדו עוד שני בנים תאומים.

תקציר

"הפיראט האחרון" הוא סיפור חייו של רומאו - איש ים, מבריח, מאהב ולוחם, דמות רומנטית ושובת לב.
המחברת בילי טרובתי הכירה את רומאו מקרוב והתרשמה מאישיותו הכובשת.
הוא נולד בכפר קטן באיטליה ליד אגם קומו, וחייו חולפים עם רוחות מלחמה על פני גרמניה, קפריסין, ישראל וסודן. תפניות גורליות בחייו מובילות אותו אל סכנות והרפתקאות מסמרות שיער. הנשים שבחייו הן ילידות הארצות שבהן עבר, וכל אחת ממלאת בתורה תפקיד חשוב בחייו הסוערים.
 
אישיותו ססגונית ומרתקת, והניגוד בין עיסוקו כמבריח קשוח ונועז ובין נפשו הרומנטית והאצילית מעלה אצל הקורא אמפתיה, מתח ועניין.
 
זהו רומן היסטורי עוצר נשימה שנמשך על פני המאה העשרים ומקיף ארצות רבות ומלחמות אכזריות, בהן מלחמת העולם השנייה, מלחמת האזרחים בלבנון ומלחמת האזרחים בסודן.
 
בילי טרובתי, תושבת אילת, היא מחברת הספרים "מים בוערים באמזונס" (2007), "שיכרון מעמקים" (2010), ספר הילדים "ריף נולד מן הים" (2000) וספר השירה "הלב הרעב" (2017).

פרק ראשון

בלאג'יו, איטליה, 1936
 
 
פתיתי שלג נפלו אט־אט וכיסו את גגות הבתים בכפר בלאג'יו שעל שפת אגם קומו. בבית משפחת די־גרגוריו בערה אח שהפיצה עשן יותר מחום. עששית נפט פיזרה צללים על פניה של אישה יולדת שלא נותרו בה עוד כוחות לזעוק.
 
ארבעה ילדים מפוחדים התגודדו סביב גבר מבוהל לא פחות מהם. בין רגליה של היולדת על המיטה בפינת החדר כרעה מיילדת הכפר השמנה, והיא לא חדלה להיאנח ולהתפלל למדונה רבת החסד שתוציא כבר את הוולד מרחם האישה המעונה.
 
"מאוריציו, בשם כל הקדושים, לך לקרוא לרופא לפני שאתה נותר אלמן. הוי, מדונה קדושה, הושיעי אותנו, מה פשענו? מה עשתה לך אישה מסכנה זו שדנת אותה לסבל כזה. מאוריציו, לך כבר, אוואנטי! קדימה!"
 
מאוריציו משך בכתפיו ומלמל: "הוא לא יסכים לבוא בשעה כזאת." אף על פי כן ניער מעליו את הילדים המייללים, לבש מעיל כבד וחבש מגבעת רחבת תיתורת שכיסתה את אוזניו. הרופא גר במרחק שלושים דקות הליכה מהירה, ומאוריציו צעד מהר ככל שאפשרו לו מעילו המסורבל והשלג הטובעני.
 
השעה הייתה ארבע לפנות בוקר כשהגיע לביתו החשוך של הרופא ודפק על דלת העץ העבה. לאחר דקות ארוכות של נקישות וקריאות נואשות נפתחה הדלת, ומשרתת בכתונת לילה עמדה בפתח כועסת וזועפת.
 
 
"מה אתה עושה כאן, קבצן עלוב, איך אתה מעיז להטריד את הדוקטור הנכבד בשעה כזאת. כנראה נטרפה עליך דעתך ואתה רוצה לטעום את טעם המקל הזה." היא נופפה במקלה, ומאוריציו נסוג לאחור ממלמל מילים על סף בכי. "לא... אנא... אשתי, אשתי לא מצליחה ללדת, והמיילדת לא יכולה לעזור עוד, אנא... אנא... רחמי עליי, אשתי עומדת למות, ועוד ארבעה ילדים קטנים בביתי."
 
המשרתת התרככה מעט, הניחה את המקל והביטה בגבר הלבוש בלויים במבט מתרצה. "טוב, אראה אם הרופא מוכן לעזור לעלוב נפש שכמותך, שבוודאי אין בידו אף לירטה אחת לשלם את שכרו. אה, בֵּנֶה, טוב, פּוֹרְקָה מדונה," מלמלה ועלתה במדרגות.
 
מאוריציו חיכה עוד שעה ארוכה, והייאוש הקפיא את איבריו יותר מקור החורף. סוף סוף ראה את הרופא יורד במדרגות, מגפיו הכבדים מקרקשים ופניו מביעים מורת רוח ושאט נפש.
 
המנוע של הדיליז'נס נשנק מהקור, ועד שהצליח הרופא להניעו ספג מאוריציו עשרות קללות שנפלטו מפי הרופא המכובד בזו אחר זו כמעט ללא עצירת נשימה.
 
כשהגיעו לבקתה הייתה אשתו של מאוריציו חסרת הכרה והמיילדת על סף היסטריה. ללא שהות הוציא הרופא תער ארוך מתיקו, חיטא אותו בדלי המים החמים שהעמידה המיילדת ליד המיטה וחתך את בטנה של היולדת הדוממת. למרבית המזל הילדים כבר נרדמו על השטיח. הרופא הוציא את התינוק מרחם אימו והביט בו. זה היה תינוק מוצק ובריא בגודל נאה, והרופא טפח על אחוריו עד שפרצה מפיו פעייה דקיקה. מאוריציו לקח מידיו את התינוק, עטף אותו במגבת והניחו ליד האם.
 
"מזל טוב, יש לך בן בריא ושלם," אמר הרופא.
 
"ואשתי?" שאל מאוריציו בקול חלוש.
 
הרופא בדק את האישה הדוממת והניד את ראשו לשלילה.
 
"צר לי, איני יכול לעשות דבר. מאוחר מדי."
 
מאוריציו פרץ בבכי, הליט את פניו בידיו, ויבבות עזות טלטלו את גופו הצנום. הרופא יצא ללא מילה, העיף מבט אחרון במשפחה העגומה ומלמל ברוגזה אל תוך מעילו הכבד.
 
משפחת די־גרגוריו נותרה ללא אם. מאוריציו והמיילדת היו עסוקים בטיפול ברך הנולד שדרש מזון בצרחות קולניות. איש לא שעה ליללות הילדים שהתעוררו והקיפו את גופת האישה המתה.
 
האש באח כבתה, והילדים התכנסו לגוש מתפתל ומתנשף, מוצאים נחמה בקרבה שביניהם, עד שנפלה עליהם השינה, ורק קולות נשימה חרישיים נשמעו בחדר.
 
מאוריציו מחה את הדמעות מעיניו ולקח את עוללו בזרועותיו. תינוק מסכן שלי, לחש לו, איך נקרא לך? הבאת עלינו טרגדיה גדולה. רומאו יהיה שמך, ואולי תאיר לך המדונה פנים ותהיה בר־מזל יותר מאיתנו. הוא הניח אותו בעריסה התלויה בפינת החדר ונשק לו על מצחו.

בילי טרובתי

הוריה קראו לה בלה והיא שינתה את שמה לבילי משום שהעדיפה להיות בן. היא מדריכת צלילה, דייגת, סקיפרית, סופרת וטבחית. נשואה לז'רום ואם לקים (30), דמיאן (23) וריף (16). גדלה בקיבוץ חניתה ובגיל שש כתבה שירה לירית. נתלשה מן הקיבוץ והגיעה לעיירת העולים קרית גת. בגלל אופייה המרדני נשלחה לכפר הנוער הדסים והייתה שם "מנהיגה שלילית". נזרקה הביתה אחרי שארגנה את חבריה לסחוב אבטיחים. את שנת לימודיה האחרונה בתיכון עשתה בשדה בוקר. בצבא הייתה פקידת מח""ט בבלוזה. למדה שנתיים באוניברסיטה העברית בירושלים אך נטשה וירדה לסיני. גרה בבקתת דייגים בדהב. כשתחנת הדיג נסגרה עברה לאילת שם פגשה את ארקה החיפאי ההרפתקן והרתה לו. עם ארקה ועוד כמה תימהונים נסעה לברזיל לחפש יהלומים באמזונס. בברזיל נולד בנה קים והוא כמעט מת מתלאות ומזיהומים. היא שבה ארצה בלי יהלומים, בלי ארקה ועם קים. ארקה קרא לה להצטרף אליו לאמסטרדם, והיא נסעה לשם ואחר כך ברחה בחזרה לאילת עם ז'רום, מדריך הצלילה הצרפתי. הגשימה חלום משותף לקנות יכטה. היכטה הייתה ביתם ומקור פרנסתם של בילי וז'רום. כמה פעמים הפליגו ביכטה להוריו של ז'רום בצרפת ולמסעות בים התיכון. דמיאן נולד בצרפת, כשהגיעו לשם ביכטה. ה"לול" של דמיין היה תא מסורג ביכטה. הם התפרנסו מהפלגות אבל לא אהבו את הנוסעים שעטו על "ביתם" לכן מכרו את היכטה והתיישבו על קרקע באילת. בין הפלגה להפלגה נולד ריף. ריף גדל בריף הדולפינים והיה סובב שם ימים ארוכים כשבילי הדריכה צוללים. הבית של בילי וז'רום הוא עבודת יד של ג'רום (שודרה תכנית בערוץ 8). בכל שנה בילי יוצאת לטיול טרקים בתאילנד או לטיול תרמילאים בדרום אמריקה כל המשפחה דוברת עברית, צרפתית ואנגלית קים חי היום בהוואי, דמיאן חי באילת, בצרפת ובאוסטרליה ריף עומד להצטרף לקים בהוואי. לז'רום נולדו עוד שני בנים תאומים.

עוד על הספר

הפיראט האחרון בילי טרובתי
בלאג'יו, איטליה, 1936
 
 
פתיתי שלג נפלו אט־אט וכיסו את גגות הבתים בכפר בלאג'יו שעל שפת אגם קומו. בבית משפחת די־גרגוריו בערה אח שהפיצה עשן יותר מחום. עששית נפט פיזרה צללים על פניה של אישה יולדת שלא נותרו בה עוד כוחות לזעוק.
 
ארבעה ילדים מפוחדים התגודדו סביב גבר מבוהל לא פחות מהם. בין רגליה של היולדת על המיטה בפינת החדר כרעה מיילדת הכפר השמנה, והיא לא חדלה להיאנח ולהתפלל למדונה רבת החסד שתוציא כבר את הוולד מרחם האישה המעונה.
 
"מאוריציו, בשם כל הקדושים, לך לקרוא לרופא לפני שאתה נותר אלמן. הוי, מדונה קדושה, הושיעי אותנו, מה פשענו? מה עשתה לך אישה מסכנה זו שדנת אותה לסבל כזה. מאוריציו, לך כבר, אוואנטי! קדימה!"
 
מאוריציו משך בכתפיו ומלמל: "הוא לא יסכים לבוא בשעה כזאת." אף על פי כן ניער מעליו את הילדים המייללים, לבש מעיל כבד וחבש מגבעת רחבת תיתורת שכיסתה את אוזניו. הרופא גר במרחק שלושים דקות הליכה מהירה, ומאוריציו צעד מהר ככל שאפשרו לו מעילו המסורבל והשלג הטובעני.
 
השעה הייתה ארבע לפנות בוקר כשהגיע לביתו החשוך של הרופא ודפק על דלת העץ העבה. לאחר דקות ארוכות של נקישות וקריאות נואשות נפתחה הדלת, ומשרתת בכתונת לילה עמדה בפתח כועסת וזועפת.
 
 
"מה אתה עושה כאן, קבצן עלוב, איך אתה מעיז להטריד את הדוקטור הנכבד בשעה כזאת. כנראה נטרפה עליך דעתך ואתה רוצה לטעום את טעם המקל הזה." היא נופפה במקלה, ומאוריציו נסוג לאחור ממלמל מילים על סף בכי. "לא... אנא... אשתי, אשתי לא מצליחה ללדת, והמיילדת לא יכולה לעזור עוד, אנא... אנא... רחמי עליי, אשתי עומדת למות, ועוד ארבעה ילדים קטנים בביתי."
 
המשרתת התרככה מעט, הניחה את המקל והביטה בגבר הלבוש בלויים במבט מתרצה. "טוב, אראה אם הרופא מוכן לעזור לעלוב נפש שכמותך, שבוודאי אין בידו אף לירטה אחת לשלם את שכרו. אה, בֵּנֶה, טוב, פּוֹרְקָה מדונה," מלמלה ועלתה במדרגות.
 
מאוריציו חיכה עוד שעה ארוכה, והייאוש הקפיא את איבריו יותר מקור החורף. סוף סוף ראה את הרופא יורד במדרגות, מגפיו הכבדים מקרקשים ופניו מביעים מורת רוח ושאט נפש.
 
המנוע של הדיליז'נס נשנק מהקור, ועד שהצליח הרופא להניעו ספג מאוריציו עשרות קללות שנפלטו מפי הרופא המכובד בזו אחר זו כמעט ללא עצירת נשימה.
 
כשהגיעו לבקתה הייתה אשתו של מאוריציו חסרת הכרה והמיילדת על סף היסטריה. ללא שהות הוציא הרופא תער ארוך מתיקו, חיטא אותו בדלי המים החמים שהעמידה המיילדת ליד המיטה וחתך את בטנה של היולדת הדוממת. למרבית המזל הילדים כבר נרדמו על השטיח. הרופא הוציא את התינוק מרחם אימו והביט בו. זה היה תינוק מוצק ובריא בגודל נאה, והרופא טפח על אחוריו עד שפרצה מפיו פעייה דקיקה. מאוריציו לקח מידיו את התינוק, עטף אותו במגבת והניחו ליד האם.
 
"מזל טוב, יש לך בן בריא ושלם," אמר הרופא.
 
"ואשתי?" שאל מאוריציו בקול חלוש.
 
הרופא בדק את האישה הדוממת והניד את ראשו לשלילה.
 
"צר לי, איני יכול לעשות דבר. מאוחר מדי."
 
מאוריציו פרץ בבכי, הליט את פניו בידיו, ויבבות עזות טלטלו את גופו הצנום. הרופא יצא ללא מילה, העיף מבט אחרון במשפחה העגומה ומלמל ברוגזה אל תוך מעילו הכבד.
 
משפחת די־גרגוריו נותרה ללא אם. מאוריציו והמיילדת היו עסוקים בטיפול ברך הנולד שדרש מזון בצרחות קולניות. איש לא שעה ליללות הילדים שהתעוררו והקיפו את גופת האישה המתה.
 
האש באח כבתה, והילדים התכנסו לגוש מתפתל ומתנשף, מוצאים נחמה בקרבה שביניהם, עד שנפלה עליהם השינה, ורק קולות נשימה חרישיים נשמעו בחדר.
 
מאוריציו מחה את הדמעות מעיניו ולקח את עוללו בזרועותיו. תינוק מסכן שלי, לחש לו, איך נקרא לך? הבאת עלינו טרגדיה גדולה. רומאו יהיה שמך, ואולי תאיר לך המדונה פנים ותהיה בר־מזל יותר מאיתנו. הוא הניח אותו בעריסה התלויה בפינת החדר ונשק לו על מצחו.