סיפור אהבה בחנות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפור אהבה בחנות
מכר
מאות
עותקים
סיפור אהבה בחנות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סיפור אהבה בחנות

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ליאו קונטי נחוש בדעתו להבטיח עסקת רכישה חשובה מאוד – עד שהוא פוגש את מאדי גאלו. הכימיה העצומה שמתלקחת ביניהם הופכת לבלתי נשכחת, ואז ליאו מגלה את האמת: מאדי היא יורשת של חברה שהוא מתכנן להשתלט עליה – והיא בהיריון! כעת היורש שלו מוכרח להיות מאובטח. האם יוכל ליאו לחתום עסקה עם מאדי שבמסגרתה ייפגשו ליד המזבח? 

פרק ראשון

 
מהמושב האחורי של מכוניתו הנהוגה בידי נהג פרטי – אשר חנתה במרחק דיסקרטי – לקח ליאו כמה דקות לעצמו, להביט במבנה ששלט על כביש דבלין הרחב. מיקום מעולה, גודל מושלם, ועם כל הסימנים הבולטים על בלאי, שיצביעו על חנות כלבו שנאחזת בחיים בעור שיניה. 
למען האמת, המצב לא יכל להיות טוב יותר. 
זו הייתה החנות שסבו ניסה לרכוש כל חייו. זו הייתה החנות שחמקה מאחיזתו של האיש הזקן כבר למעלה מחמישים שנה, תמיד מחוץ להישג ידו. על אף תיק הנכסים העצום שבניטו קונטי בנה במשך עשרות שנים, ומרכזי הקניות הגדולים שפתח בכל רחבי העולם, המשיכה חנות הכלבו הזאת להשפיע עליו.
ליאו, שסבו וסבתו גידלו אותו מאז גיל שמונה, מעולם לא הצליח להבין מדוע סבו לא יכול היה להרפות מזה – אך כל אחד יחוש חמיצות בפיו, לאחר שתומרן על ידי מישהו קרוב.
וזה אמר משהו על טבעו של האמון.
במשך השנים, היה ליאו עד לניסיונותיו המתוסכלים של סבו, לרכוש את חנות הכלבו מתומאסו גאלו, אך ללא הצלחה.
"הוא היה מעדיף שהחנות תתפורר," רטן בניטו, "מאשר למכור לי אותה. יותר מדי גאה! טוב, אם היא תתפורר – וזה יקרה, משום שתומאסו שתה והימר את כל כספו, במשך עשרות שנים – אני אהיה הראשון בתור לצחוק! לאיש אין כל כבוד."
כבוד, חשב ליאו כעת – עיניו החדות מבחינות בסימנים חיצוניים של ריקבון – היה רגש לא רציונלי, שהוביל תמיד לסיבוכים מיותרים.
"תמצא לעצמך משהו לעשות, ג'יימס," אמר ליאו לנהגו, רכון קדימה, עיניו עדיין על הבניין. "תקנה לעצמך ארוחה הגונה במקום כלשהו. קח הפסקה מהמזון המהיר שאתה מתעקש לאכול. אני אתקשר אליך, כשארצה שתאסוף אותי."
"אתה מתכנן לקנות את המקום היום, בוס?"
צל של חיוך חצה את פניו של ליאו. הוא קלט את עיניו של הנהג במראה האחורית. ג'יימס קיור – נהג, פועל שחור וגנב שהשתקם – היה אחד האנשים היחידים שעליו סמך ליאו בחייו.
"אני מתכנן," אמר ליאו ופתח את דלת הנוסעים, מכניס פנימה פרץ של חום קיצי, "לסייר בעילום שם, כדי לגלות כמה נמוכה יכולה להיות ההצעה שלי. ממה שאני רואה, הזקן מת והשאיר אחריו מעמסה רצינית, וממה שאני מבין, הבעלים החדש – יהיה מי שיהיה – ירצה למכור, לפני שהמידע על חיסול הנכס יתפשט בקהילת העסקים."
 לליאו לא היה מושג מי הבעלים החדשים. למעשה, הוא לא היה יודע שתומאסו גאלו פגש את בוראו רק לפני חודש, לולא סבו זימן אותו בחזרה מהונג קונג לקנות את החנות, לפני שיגיע מישהו אחר. 
"עכשיו," אמר ליאו, מסיט במהירות את השיחה, "כדאי שתלך, ג'יימס. ובעוד אתה מוצא לעצמך סלט בריא לארוחת הצוהריים, נסה לאתר את חנות העבוט הקרובה ביותר, כך שתוכל לפרוק את מערך התכשיטים הזה, שאתה מתעקש לענוד." ליאו חייך. "אף אחד לא אמר לך שתליונים, טבעות חותם ושרשראות זהב עבות כבר חלפו מהעולם?"
ג'יימס חייך וגלגל את עיניו, לפני שנסע. 
בעודו מחייך מחילופי המילים המוכרים, פסע ליאו לעבר דלתות הזכוכית המסתובבות, והצטרף למספר הקונים הקטן מאוד שבא ויצא מהחנות. הבוקר היה אמור להיות בוקר שבת עמוס, בעיצומו של הקיץ. מספר הקונים המועט העיד רבות על מצב החנות.
ארבע קומות של זכוכית ובטון, שהיו במצב גרוע. הוא הוריד את המחיר שהיה בראשו בכמה מאות אלפים. 
סבו, הוא חשב בלגלוג, יהיה מרוצה מאוד. הוא היה מתרגז, לו היה צריך לשלם הרבה על מקום שהאמין שהיה שייך לו לפני חמישים שנה, אילו תומאסו גאלו היה מוכן לכבד עסקה שהבטיח.
כשהוא התרחק מהדלתות המסתובבות, לעבר מודיעין החנות ליד המדרגות הנעות, הקדיש ליאו מחשבה לסיפורים על הסכסוך האגדי, שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים כשהוא גדל.
שני חברים – שניהם מאיטליה, שניהם מוכשרים, שניהם מחפשים לעשות את הונם באירלנד. חנות אחת קטנה ורעועה, למכירה במחיר מציאה. אך לפי מיקומה, תומאסו ובניטו זיהו במהירות שתהיה שווה הרבה, בשנים הבאות. מגמת העסקים לא הגיעה עד אז לחלק הזה של העיר, אך זה יקרה.
הם היו יכולים לעשות את הדבר ההגיוני ולהיכנס לעסקים יחדיו, אך במקום זאת הם הטילו מטבע, אחרי משקאות רבים מדי. הזוכה לקח את הכול. לחיצת יד שיכורה סגרה את ההימור, שיוכיח את עמידות החברות שלהם – שכן בניטו זכה בהטלת המטבע בצורה הוגנת, אלא שחברו לשעבר הלך מאחורי גבו וחטף את הנכס, לפני שבניטו ארגן את הכסף הנדרש.
בניטו המריר נסוג ללונדון, שם, עם הזמן, עשה את הונו העצום – אך הוא מעולם לא סלח לתומאסו על בגידתו. הוא אף פעם לא הפסיק לרצות את חנות הכלבו הזו, שהוא באמת לא היה זקוק לה, מכיוון שהיה לו די נכסים משלו.
ליאו ידע שהוא יכול היה להתאמץ קצת יותר, כדי להפיג את תשוקתו של סבו לקבל משהו שכבר לא היה חשוב, אך הוא אהב את סבו, וכמי שלא האמין ברגש מעל ההיגיון הישר, היה עליו להודות שמשהו בתוכו הבין את הצורך בגמול, אחרי מעשה בגידה כזה.
וגם, מבחינה מעשית, זה בהחלט יתאים לאינטרסים של ליאו לרכוש את המקום. דבלין תהיה תוספת מצוינת לתיק ההשקעות העצום שלו. הוא כבר הסכים עם סבו, שברגע שהחנות תחזור לידי קונטי, ליאו יעשה בה כרצונו – בתנאי שהשם קונטי יחליף את גאלו. 
ליאו התווכח עם סבו ורצה לשלם על הרכישה בעצמו. כיוון שלא היה שום סיכוי שהוא ישאיר אותה כחנות כלבו רעועה, על אף שהייתה אייקונית פעם.
רגשנות מהסוג הזה לא הייתה בו. לא, ליאו רצה את המקום, מפני שמצאה חן בעיניו המחשבה שיכה סוף סוף שורשים בדבלין – דבר שדחה זמן רב, משום שמעולם לא מצא את הנכס המושלם לעשות זאת.
יחד עם חברות הסטארט-אפ שלו, רכש ליאו שורה של חברות תוכנה ותקשורת, שאותן מיזג תחת מטריה אחת והמשיך לנהלן, ובמקביל פיקח על האימפריה של בניטו. היו לו רק כמה חנויות, לסחורה הייחודית והמהוקצעת שלו, שם ייעוץ מקצועי היה בהישג יד בידי קבוצה עילית של ענקים רפואיים, אדריכלים ומהנדסים, שהשתמשו במה שהיה לו להציע.
אתר זה יהיה מושלם להרחבת עסקיו לשוק החדש.
מחשבותיו נדדו והוא כבר התענג על התכנון, כיצד ישתמש בחלל בצורה הטובה ביותר.
מטבע הדברים, יהיה צורך להרוס אותו. עץ, שטיחים וריהוט בלוי אולי התאימו בעבר – אם כי ליאו לא היה בטוח מתי היה עבר זה – אך ברגע שיניח את ידיו על החנות, יהיה עליהם ללכת. אלוהים ידע שהמקום היה, קרוב לוודאי, ספוג ברטיבות ובטרמיטים. כשהוא יסיים איתו, והשלט "גאלו" יושלך ללא כל היסוס, לא ניתן יהיה לזהות אותו.
הוא הביט סביבו, תוהה איזה חלק רעוע בחנות עליו להסיר קודם – ושם היא הייתה.
היא עמדה מאחורי אחד מדלפקי האיפור, ונראתה שלא במקומה, כדג בחנות ספרים. על אף שהייתה מוקפת בכל צבעי הקשת ובצנצנות יקרות מבריקות, היא עצמה נראתה ללא כל איפור. היא הזעיפה פניה לעבר סדרת צנצנות בצבע בורדו כהה על דלפק הזכוכית ומיקמה אותן מחדש, והייתה תמונה של רעננות טבעית ויפהפייה להפליא. במשך כמה שניות, עצר ליאו את נשימתו כשהביט בה.
הליבידו שלו, שלא נבחן בשלושת השבועות האחרונים – מאז שנפרד מהכיבוש האחרון שלו, לאחר שהיא התחילה להשמיע קולות מצערים של קביעות ומחויבות – זינק לחיים בהתלהבות.
ליאו היה כה מופתע מתגובתו, עד שבקושי היה מודע לכך שהוא נועץ מבט כמו נער מתבגר. לא מגניב. לא הוא.
במיוחד, כשהנערה ארוכת הרגליים שהביט בה בהחלט לא הייתה נערה, ויותר מכך, היא לא הייתה מסוג הנשים שהוא נמשך אליהן.
היא הייתה תמירה ודקיקה, מהמעט שהצליח להבחין מתחת לבגדים הזולים שלבשה, והייתה בה מין תמימות פעורת-עיניים, שהייתה תמיד מלווה בראשו בצלצול פעמון אזהרה. עורה היה חלק ומלוטש וצבעו היה של קרמל חיוור, כאילו שהשתזפה בשמש. שיערה היה אסוף לאחור, אך כמה גדילים שנמלטו היו בגוון מעט כהה יותר מעורה, בצבע טופי מעורב בבלונד זהוב. 
ועיניה...
היא עצרה בפתאומיות את מה שעשתה והרימה את מבטה, מביטה בו ישירות. 
עיניה היו ירוקות – צלולות כמו זכוכית שנשטפה על חוף הים.
בעיטה של משיכה מינית, תאווה קדמונית יותר מכל דבר שחווה בחייו, נורתה בו כמו אדרנלין, וליאו חש שהוא מתקשה בתגובה מידית. התחושה הייתה עוצמתית דיה כדי להסיח את דעתו מכל מה שחשב עד כה.
המוט הקשה שלו הכאיב, והוא היה צריך להתאים את עמידתו כדי לשחרר חלק מהלחץ. כשעיניהם הצטלבו, חשב שאם היא תמשיך להביט בו כך, תגרום לו לדמיין איך ירגיש כשהפה המלא והעסיסי שלה יקיף את האורך הפועם והנוקשה שלו, והוא יהיה נואש עד מהרה לשחרור.
הוא החל לצעוד לעברה, כל דחף של ציד בתוכו עט על טרפו. הוא מעולם לא רצה אישה במידיות דחופה שכזו, וליאו לא התכוון להתעלם מהמשיכה. כשזה הגיע לסקס, הוא היה אדם שתמיד השיג את מה שרצה – והוא רצה את האישה הזאת, עם כל עצב בגופו.
ככל שהתקרב אליה, כך היא הייתה יפה יותר. עיניה הענקיות היו בצורה שקד, מעוטרות בריסים כהים מאוד שנראו סותרים את צבע שיערה. שפתיה הפשוקות, היו חושניות ומלאות, על אף שהבעתן המבוהלת הייתה תמימה. וגופה...
השמלה הלבנה, הקלינית והלא מושכת, עם החגורה סביב המותניים, הייתה צריכה להספיק, כדי להפיג את הלהט של כל גבר, אך במקום זאת היא העלתה את דמיונו להילוך גבוה והוא תפס את עצמו תוהה איך יראו שדיה, מה יהיה טעמם...
 
"אפשר לעזור לך?" ליבה של מאדי פעם כמו פטיש, אך הבעתה הייתה מנומסת בעקשנות, כשפגשה את מבטו המעריך בגלוי של הזר. 
גבר רואה נערה. גבר נמשך לנערה. הגבר ניגש ישר לנערה, כיוון שיש דבר אחד בראשו וזה לקחת אותה למיטתו.
מאדי הייתה רגילה לתגובה הזאת מהמין השני. היא שנאה את זה.
מה שהרגיז אותה יותר הייתה העובדה שהגבר המסוים הזה, רק לרגע, עורר בה משהו מלבד האינסטינקט הרגיל שלה להגיף את התריסים בחוזקה, ברגע שראתה אותו מתקרב.
למעשה, לשנייה אחת, היא חשה התעוררות בין ירכיה; עקצוץ שהבהיל אותה.
"שאלה מעניינת," מלמל האיש, ונעמד הישר לפניה.
המבט בעיניה שעשע אותו. 
"אתה מחפש תכשירי איפור?" שאלה מאדי בבוטות. "כי אם כן, אתה נמצא במחלקה הלא נכונה. אני יכולה להפנות אותך לכיוון הנכון."
בתגובה, הרים האיש באקראי צנצנת מתוך התצוגה שהיא שיחקה בה קודם לכן וסובב אותה בידו.
"מה זה, אם לא איפור?"
מאדי לקחה את הצנצנת מידו וסובבה אותה, כך שהתווית הייתה מולו. "קרם לילה, שמתאים לאישה בשנות השישים שלה," אמרה בחדות. "אתה מעוניין לקנות אותו?"
"הו, אני מעוניין," הוא אמר בנימה מרומזת.
"טוב, זה כל מה שאני מוכרת, אז אם זה לא מה שאתה מתעניין בו, כדאי שתמשיך לזוז."
מאדי שילבה את ידיה. היא ידעה שהיא מסמיקה. היא אף ידעה שגופה מגיב שלא כשורה. זה כבר קרה בעבר, והיא נשאה את הצלקות מכך. היא לא תכננה הופעה חוזרת. בייחוד לא עם איזה בחור יהיר, ולא משנה כמה טוב הוא נראה.
"אנחנו מגיעים ישר לעניין, כאן?" שאל ליאו, מקבל את האתגר ואוהב את זה. "מי אומר שאני לא... מתעניין... בקרם היקר הזה עבור אימי?"
"הו!" מאדי הסמיקה. היא לא הבינה היטב את המצב.
בקצב הזה, בדיקת המצב בקומה הזאת לא תביא אותה לשום מקום, כי ברור שלא היה לה שום מושג במכירות. אבל בעצם, היא מעולם לא עמדה מאחורי דלפק מכירות, בכל חייה.
שוב תהתה, אם היא עושה את הדבר הנכון. לפני שלושה שבועות קיבלה את החדשות המדהימות, שהיא המוטב היחידי של העיזבון שכלל את חנות הכלבו, בית, ועוד מגוון חפצים – באדיבותו של סבא שמעולם לא ראתה, מעולם לא פגשה, ומעולם לא ידעה על קיומו.
לאחר שהתקשתה לגמור את החודש וחייתה חיים הרי אסון מעל לכל דמיונותיה, היא שאלה את עצמה לאיזה כיוון עליה ללכת, כדי למחוק את השנים האחרונות של חייה, או לפחות לשים את הכול בפרספקטיבה הנכונה, ובום – פשוט ככה, היא קיבלה את תשובתה.
היא הגיעה לאירלנד, ובקושי הצליחה להאמין למזלה הטוב. עם תוכניות גדולות למכור את החנות, את הבית ואת כל מה שיש למכור, כדי שתוכל לקנות לעצמה את החלום שחמק ממנה במשך שנים כה רבות. 
השכלה.
עם הכסף שתקבל, היא תוכל להירשם לאוניברסיטה. שאיפה שנאלצה לנטוש, כשאימה חלתה ארבע שנים קודם לכן. היא תוכל להירשם לקורס האומנות שתמיד רצתה לעשות, מבלי לחשוש למצוא את עצמה מקבצת נדבות בפינת רחוב כדי לשלם על המותרות.
היא תוכל לבנות משהו מעצמה – וזה אומר הרבה, משום שהיא הרגישה שחייתה את רוב חייה כשהיא נאבקת ברוחות הגורל, נסחפת לכאן ולשם בלי שום מטרה נראית לעין, שתדחוף אותה קדימה. 
אך היא העיפה מבט אחד בחנות ומבט אחד בבית שירשה – שהיה מלא קסם, על אף העובדה שהיה מט ליפול – וזרקה את כל התוכניות שלה למכור הכול במהירות. בית הספר לאומניות יכול לחכות – החנות זקוקה לאהבתה ולעזרתה עכשיו.
אנתוני ריי, עורך הדין שקבע להיפגש איתה כדי שיוכל לעבור על כל חיסרון של העסק שבקושי עמד על רגליו ושל הבית המט ליפול, דיבר איתה במשך שלוש שעות. היא הקשיבה כשראשה מוטה לצד אחד, ידיה על ברכיה, ומיד הודיעה לו שהיא מתכוונת לנסות ללכת על זה.
והצעד הראשון היה כרוך בבירור התוכניות שלה להמשך. בסופו של דבר, היא החליטה לעבוד בקומת החנות, כך שתוכל לראות היכן הכשלים נמצאים, ובנוסף לקוות שתוכל לקלוט מידע מאנשי הצוות הנאמנים, שחשדו שתפקידם עשוי להיות תלוי על בלימה.
כמה שבועות במסווה, ומאדי הייתה בטוחה שתוכל לקבל תחושה על מה שקורה.
היא לא הרגישה אופטימיות זמן רב והיא נהנתה מכך.
עד עכשיו. היא קפצה לכל מיני מסקנות ופישלה. היא העלתה חיוך על פניה, כי האיש הנאה מדי הביט בה, בעיניים הכחולות היפות ביותר שראתה מעודה, עטוי במכנסי ג'ינס שחורים דהויים וחולצת פולו.
היה משהו בעמדתו העצלה, המשוחררת, בדרך שבה נטף ממנו ביטחון עצמי, בכוח החבוי של גופו...
היא שוב הרגישה בזה – ברטט הבוגדני בירכתי בטנה ובעקצוץ שבין ירכיה – ודחקה את זה בכעס.
"אימך..." היא הרימה את הצנצנת וצמצמה את עיניה אליה. "היא תאהב את זה. זה סמיך, שמנתי, מעולה להחלקת קמטים."
"האם את קוראת את מה שכתוב על התווית?"
"לצערי, אני כאן רק זמן קצר, ועדיין לא מעורה בכול."
"אולי כדאי שמפקחת תעבוד איתך, במקרה זה? תלמד אותך את העבודה."
האיש הביט סביבו, כאילו ציפה שהאישה הזו תתגשם מולו. הוא נהנה לו. היה ברור שהזר הזה היה רגיל שנשים מבחינות בו, שהניסיון החדש של אישה שלא אכפת לה מי הוא או כמה הוא שווה ריגש אותו.
הוא השטיח את כפות ידיו על דלפק הזכוכית, ומאדי זזה מעט לאחור. 
"התעלמות משירות," הוא מלמל. 
"סליחה?"
"את צריכה להגיד לבוס שלך שזה עושה רושם רע על הלקוח, אם אנשים שעובדים בקומת המכירות לא ממש יודעים על מה הם מדברים."
מאדי התקשחה לשמע הביקורת. "אתה תגלה שכולם בקומת המכירות עבדו כאן כבר זמן רב. אם אתה רוצה, אני יכולה להביא לכאן מישהו שיעזור ב... בחיפוש שלך אחר קרם הפנים המושלם לאימך."
"אני אגלה לך סוד," אמר האיש בנימה של חרטה, ועיניו הכחולות הכהות לא עזבו את פניה. "שיקרתי, כשאמרתי שאני רוצה את הקרם עבור אימי. אימי מתה כשהייתי ילד." חרטה כנה נשמעה בקולו. "שני ההורים שלי, למעשה," הוא הוסיף בנימה מחוספסת.
"אני כל כך מצטערת."
מאדי חשה עוד את אובדן אימה שלה, אך היא איתה זמן רב, יותר מאשר היו הוריו של האיש שעמד מולה. אביה מעולם לא היה בתמונה. הוא ברח לפני שהיא למדה ללכת.
מאדי שמעה פיסות של הסיפור שהביא את אימה מאיטליה לצד השני של העולם. היה ויכוח בין אימה לבין הסבא שמאדי מעולם לא הכירה, אשר מעולם לא נפתר. מילים קשות הוחלפו, וגאווה רבה מדי בשני הצדדים מכדי להגיע להבנה, והפיוס היה בלתי אפשרי.
אימה הייתה אישה חזקה – מישהי ששתי רגליה היו נטועות על הקרקע. עקשנית... אך היא הייתה צריכה להיאבק כדי למצוא את דרכה באוסטרליה, עם תינוקת קטנה. מאדי הרגישה שייתכן שלסבה היו אותן תכונות – אם כי לא היה לה שום מושג ממשי, כי מעולם לא סיפרו לה. בסתר, תהתה האם הסב שמעולם לא פגשה ניסה ליצור קשר עם אימה, אך מאמציו לא נשאו פרי. לעיתים קרובות, הורים היו סלחניים יותר עם ילדיהם מאשר ההיפך.
עיניה התערפלו ומתוך דחף, הושיטה את ידה והקיפה באצבעותיה את פרק ידו של האיש– ומיד משכה את ידה לאחור, כי מטען החשמל שנורה בה היה מפחיד עד מאוד.
הוא הרים את גבותיו, ולרגע היא הרגישה שהוא יכול לקרוא כל מחשבה שחדרה לראשה. 
"אין צורך," הוא מלמל. "אכלי איתי ארוחת ערב."
"סליחה?"
"אני אסלח לך על עניין הקרם. למען האמת, כל ההתיימרות הזו לא מתאימה. אבל תאכלי איתי ארוחת ערב. רק תגידי איפה ומתי..."
"אתה לא מעוניין לקנות משהו בחנות הזאת, נכון?"
קולה של מאדי התקרר בכמה מעלות, כיוון שהוא היה רק דוגמה נוספת לגבר יהיר שרצה להכניס אותה למיטה. היא צדקה.
"ובאשר לארוחת ערב... לא."
ארוחת ערב עם הגבר הזה? כמה יהיר הוא היה?
עיניה נדדו עליו בחשאי, והיא הבינה היטב מדוע היה יהיר כל כך. הבחור היה משגע.
תווי פניו צרים ומפוסלים להפליא, שיערו הכהה מעט ארוך מדי, מדגיש את גבריותו, גוף מושחז וחטוב היטב, מעיד על הזמן שהשקיע באימונים, על אף שלא נראה כמו גבר שבילה זמן רב מול המראה וכופף את שריריו. והעיניים האלה... עיניים סקסיות, של חדר שינה, שגרמו לעורה לצרוב ולמחשבותיה לנדוד כיצד תרגיש, אם תאכל איתו ארוחת ערב...
היא הכריחה את עצמה להיזכר בחבר שלה לשעבר – אדם. גם הוא היה חתיך. ומקסים, כריזמטי, וממשפחה שבמשך דורות רבים הביטה מלמעלה על אנשים כמוה. טוב, החוויה הזאת הייתה חווית למידה עבור מאדי, והיא לא התכוונה לבזבז את הלקחים האלה, בכך שתיכנע לקסם המזויף של הגבר שעמד לפניה, עם מראה החוטא שלו והמבט שאמר, 'אני יכול לגרום לגוף שלך לשיר'.
"כדאי לי?"
מאדי קימטה את מצחה. "למה אתה מתכוון? על מה אתה מדבר?"
"אני צריך להתעניין בקניית משהו כאן? הביטי סביבך. זוהי חנות כלבו שמצבה רעוע. אני מזועזע שאפילו שקלת לעבוד כאן מלכתחילה. מצב העבודה בדבלין בוודאי עגום עבורך, אם התפשרת על זה – וברור שלא עברת הדרכה בעבודה, כיוון שאין מספיק כסף כדי להעביר הכשרה כזו. אני די בטוח שאם הייתי מסתכל היטב, הייתי מוצא סחורה רבה שפג תוקפה ועובדים חסרי מוטיבציה."
"מי אתה?"
מאדי הביטה בו בעיניים מצומצמות. האם היא פספסה משהו?
ליאו פגש במבטה ונאחז בו. הוא תכנן לעקוב בסתר עוד קצת והוא עמד לדבוק בתוכנית הזאת – פרט למעקף הקטן הזה, שלדעתו הוא יכול לנצל לתועלתו. היא דחתה את הזמנתו, אך זה לא הרתיע אותו. נשים מעולם לא אמרו לו לא לזמן רב.
למרות ש...
הוא קימט את מצחו, משום שהאישה הזאת לא התאימה לתבנית.
"רק מישהו שמסתכל," אמר ליאו חלקות, ואז הוסיף, בכנות, "אני לא מגיע לחלק זה של העולם לעיתים קרובות, ורציתי לראות את החנות הזאת, שנראה שכולם מכירים." הוא הביט סביבו. "אני לא מתרשם."
האישה עקבה אחר מבטו ולא אמרה דבר, אולי משום שהבחינה באותם סימני התפוררות. פתאום, הבינה שהוא עדיין מתבונן בה, עיניו צרות.
"אני רואה שאת מסכימה איתי."
"כמו שאמרתי, אני לא נמצאת כאן הרבה זמן – אבל אם אתה מחפש לקנות מזכרת מהחנות, יש מבחר מצוין בקומה השנייה. ספלים, תיקים, ועוד הרבה דברים..."
ליאו דיכא צמרמורת, לדימוי ההמוני שנוצר בראשו. האם נע המקום עם הזמן בכלל? או שמא נעצרה הקידמה, כשהכסף אזל ב'גאלו'?
היה לו חזון משביע רצון, איך ייראה המקום תחת שליטתו. היי-טקי, דלפקים מבריקים לבנים וחללים פתוחים, מזכוכית וממראות, עם שורות של מחשבים ואביזרים הממתינים ללקוחות – בלי מוסיקת מעליות מעצבנת ועם אנשי מכירות שידעו על מה הם מדברים. 
"אם יש לך כסף להוציא, אז אנחנו מציעים מגוון של תיקי עור, אשר אנחנו מייצרים בעצמנו ברמה הגבוהה ביותר. הם איטלקיים, ואיכותיים מאוד."
"למרבה הצער," אמר ליאו, משקר בקלות, "התקציב שלי יתקשה לעמוד באחד מתיקי העור שלכם."
היא הנהנה. הוא לא נראה כמו טיפוס מהסוג המרושש, שבו נתקלה בעבר, אך זו הייתה עובדה שגבר יפה-תואר יראה טוב בכל דבר.
"אבל אוכל להרשות לעצמי את אחד מהדברים שהזכרת..."
"'קומה שנייה."
"קחי אותי."
"מה?"
"אני רוצה שתמכרי לי."
"אני אהיה כנה איתך," היא אמרה ביובש, "אם זה עוד ניסיון לגרום לי להצטרף אליך לארוחת ערב, אז אתה יכול לשכוח מזה. אני לא אעשה זאת."
ליאו תהה אם היא הייתה משנה את דעתה, לו ידעה את ערכו האמיתי. בהחלט, הוא חשב, בציניות הרגילה שלו. עם זאת, הוא היה אדם שרגיל להשיג את מה שהוא רוצה – וככל שדיבר איתה יותר, הביט בה, הוא הרגיש את הפעימה הקשה של הליבידו שלו, ורצה עוד יותר לקבל על עצמו את האתגר של הריסת כל החומות שהיא הרגישה צורך להקים סביבה. 
לשם שינוי, הוא שם בעדיפות אחרונה את העבודה ואת הסיבה שהוא היה בחנות העלובה הזאת.
"את יהירה מאוד, נכון?" הוא מלמל, מתבונן בה בתשומת לב, שעה שהכעס צבע את לחייה בוורוד. "את חושבת שיש לך מה שנדרש, כדי לגרום לגבר לדפוק על דלת שנסגרה בחוזקה בפניו?"
"איך אתה מעז?"
"את שוכחת – אני הלקוח והלקוח תמיד צודק."
חיוכו נועד להוציא את העוקץ מדבריו ולגרום לה להבין שהוא מקניט אותה.
"כך טוב יותר," אמר ליאו, כשנראה שכעסה שכך, ואז הציץ בשעונו וראה שהזמן עף. "עכשיו, למה שלא תראי לי את המזכרות שלכם?" הוא הרים את שתי ידיו בכניעה מדומה. "ואת יכולה להירגע, לא יהיו עוד הזמנות לארוחת ערב. אמרת שאת חדשה כאן... את יכולה לתרגל את דפוס המכירה שלך עליי. אני רק עובר כאן, אז את לא צריכה לדאוג שארכל מאחורי הגב עם המקומיים ואומר להם שהנערה החדשה בחנות הגדולה לא מומחית בנעשה בה."
 
מאדי השפילה את מבטה, אך רצתה לחייך. 
עד כה היא לא התחברה לאיש. זה ייקח לה זמן להשתלב. האינטראקציה הזאת הרגישה כמעט מרעננת. מובן שהיא לא תהיה אידיוטית ותצא לדייטים עם זרים – במיוחד אנשים יפי-תואר, שנראה שידעו לומר את הדברים הנכונים כדי לגרום לדופק ליבה של אישה לעלות. אך היו לו ביקורות תקפות על החנות, והיא תזדקק לאלו – תצטרך לגלות מה הלקוחות חשבו כשהם נכנסו לחנות. 
לקוחות התבוננו בחנות בעיניים שונות משלה. זה עשוי להיות רעיון טוב, לעודד את דעותיו. 
אז הוא הזמין אותה לצאת איתו. מאדי לא בזבזה זמן רב מול המראה בהתבוננות בהשתקפותה, אך היא ידעה שהיא מושכת. זה היה משהו שהטריד אותה, לטוב ולרע. בוודאי שלרע, בסיפור עם אדם, אך היא לא יכלה להניח לזיכרון זה לקבוע כל תגובה לגבר שמביט לכיוונה. נכון?
חוץ מזה, בהתייחסות למראה ההורס, הגבר שעדיין בהה בה לא היה עשיר להחריד – כמו שהיה אדם, אילו רק הייתה לה החוכמה לראות את זה מלכתחילה. הבחור היה בעניין של מזכורות קטנות ולא של תיקים מעור איטלקי רך. 
מאדי הרגישה ריגוש קל, כשנשמה עמוקות ואמרה, "טוב, אני מניחה שאני יכולה להביא מישהו שיחליף אותי, רק לזמן קצר."
בריאן וולש היה אחראי על החנות באופן זמני, והוא היה היחיד שידע מי היא באמת. הוא עבד שם למעלה מעשרים שנה והיה להוט לראות את החנות שבה למעמד הראוי לה. על כן הוא היה לגמרי איתה, בהחלטתה להעריך את החנות בחשאי במשך תקופת מה.
"ה...בוס שלי נמצא שם. אני אשאל... אבקש ממנו... רשות."
"הבוס שלך?" שאל, העניין שלו עולה.
"מר וולש. אם לא אכפת לך להמתין...?"
"יש לי את כל הזמן שבעולם," הוא אמר, מחליט מיד לומר לג'יימס לחזור למלון, למקרה שיתעכב זמן רב מהצפוי. "אני אהיה כאן, כשתחזרי."
 
 

עוד על הספר

סיפור אהבה בחנות קת'י ויליאמס
 
מהמושב האחורי של מכוניתו הנהוגה בידי נהג פרטי – אשר חנתה במרחק דיסקרטי – לקח ליאו כמה דקות לעצמו, להביט במבנה ששלט על כביש דבלין הרחב. מיקום מעולה, גודל מושלם, ועם כל הסימנים הבולטים על בלאי, שיצביעו על חנות כלבו שנאחזת בחיים בעור שיניה. 
למען האמת, המצב לא יכל להיות טוב יותר. 
זו הייתה החנות שסבו ניסה לרכוש כל חייו. זו הייתה החנות שחמקה מאחיזתו של האיש הזקן כבר למעלה מחמישים שנה, תמיד מחוץ להישג ידו. על אף תיק הנכסים העצום שבניטו קונטי בנה במשך עשרות שנים, ומרכזי הקניות הגדולים שפתח בכל רחבי העולם, המשיכה חנות הכלבו הזאת להשפיע עליו.
ליאו, שסבו וסבתו גידלו אותו מאז גיל שמונה, מעולם לא הצליח להבין מדוע סבו לא יכול היה להרפות מזה – אך כל אחד יחוש חמיצות בפיו, לאחר שתומרן על ידי מישהו קרוב.
וזה אמר משהו על טבעו של האמון.
במשך השנים, היה ליאו עד לניסיונותיו המתוסכלים של סבו, לרכוש את חנות הכלבו מתומאסו גאלו, אך ללא הצלחה.
"הוא היה מעדיף שהחנות תתפורר," רטן בניטו, "מאשר למכור לי אותה. יותר מדי גאה! טוב, אם היא תתפורר – וזה יקרה, משום שתומאסו שתה והימר את כל כספו, במשך עשרות שנים – אני אהיה הראשון בתור לצחוק! לאיש אין כל כבוד."
כבוד, חשב ליאו כעת – עיניו החדות מבחינות בסימנים חיצוניים של ריקבון – היה רגש לא רציונלי, שהוביל תמיד לסיבוכים מיותרים.
"תמצא לעצמך משהו לעשות, ג'יימס," אמר ליאו לנהגו, רכון קדימה, עיניו עדיין על הבניין. "תקנה לעצמך ארוחה הגונה במקום כלשהו. קח הפסקה מהמזון המהיר שאתה מתעקש לאכול. אני אתקשר אליך, כשארצה שתאסוף אותי."
"אתה מתכנן לקנות את המקום היום, בוס?"
צל של חיוך חצה את פניו של ליאו. הוא קלט את עיניו של הנהג במראה האחורית. ג'יימס קיור – נהג, פועל שחור וגנב שהשתקם – היה אחד האנשים היחידים שעליו סמך ליאו בחייו.
"אני מתכנן," אמר ליאו ופתח את דלת הנוסעים, מכניס פנימה פרץ של חום קיצי, "לסייר בעילום שם, כדי לגלות כמה נמוכה יכולה להיות ההצעה שלי. ממה שאני רואה, הזקן מת והשאיר אחריו מעמסה רצינית, וממה שאני מבין, הבעלים החדש – יהיה מי שיהיה – ירצה למכור, לפני שהמידע על חיסול הנכס יתפשט בקהילת העסקים."
 לליאו לא היה מושג מי הבעלים החדשים. למעשה, הוא לא היה יודע שתומאסו גאלו פגש את בוראו רק לפני חודש, לולא סבו זימן אותו בחזרה מהונג קונג לקנות את החנות, לפני שיגיע מישהו אחר. 
"עכשיו," אמר ליאו, מסיט במהירות את השיחה, "כדאי שתלך, ג'יימס. ובעוד אתה מוצא לעצמך סלט בריא לארוחת הצוהריים, נסה לאתר את חנות העבוט הקרובה ביותר, כך שתוכל לפרוק את מערך התכשיטים הזה, שאתה מתעקש לענוד." ליאו חייך. "אף אחד לא אמר לך שתליונים, טבעות חותם ושרשראות זהב עבות כבר חלפו מהעולם?"
ג'יימס חייך וגלגל את עיניו, לפני שנסע. 
בעודו מחייך מחילופי המילים המוכרים, פסע ליאו לעבר דלתות הזכוכית המסתובבות, והצטרף למספר הקונים הקטן מאוד שבא ויצא מהחנות. הבוקר היה אמור להיות בוקר שבת עמוס, בעיצומו של הקיץ. מספר הקונים המועט העיד רבות על מצב החנות.
ארבע קומות של זכוכית ובטון, שהיו במצב גרוע. הוא הוריד את המחיר שהיה בראשו בכמה מאות אלפים. 
סבו, הוא חשב בלגלוג, יהיה מרוצה מאוד. הוא היה מתרגז, לו היה צריך לשלם הרבה על מקום שהאמין שהיה שייך לו לפני חמישים שנה, אילו תומאסו גאלו היה מוכן לכבד עסקה שהבטיח.
כשהוא התרחק מהדלתות המסתובבות, לעבר מודיעין החנות ליד המדרגות הנעות, הקדיש ליאו מחשבה לסיפורים על הסכסוך האגדי, שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים כשהוא גדל.
שני חברים – שניהם מאיטליה, שניהם מוכשרים, שניהם מחפשים לעשות את הונם באירלנד. חנות אחת קטנה ורעועה, למכירה במחיר מציאה. אך לפי מיקומה, תומאסו ובניטו זיהו במהירות שתהיה שווה הרבה, בשנים הבאות. מגמת העסקים לא הגיעה עד אז לחלק הזה של העיר, אך זה יקרה.
הם היו יכולים לעשות את הדבר ההגיוני ולהיכנס לעסקים יחדיו, אך במקום זאת הם הטילו מטבע, אחרי משקאות רבים מדי. הזוכה לקח את הכול. לחיצת יד שיכורה סגרה את ההימור, שיוכיח את עמידות החברות שלהם – שכן בניטו זכה בהטלת המטבע בצורה הוגנת, אלא שחברו לשעבר הלך מאחורי גבו וחטף את הנכס, לפני שבניטו ארגן את הכסף הנדרש.
בניטו המריר נסוג ללונדון, שם, עם הזמן, עשה את הונו העצום – אך הוא מעולם לא סלח לתומאסו על בגידתו. הוא אף פעם לא הפסיק לרצות את חנות הכלבו הזו, שהוא באמת לא היה זקוק לה, מכיוון שהיה לו די נכסים משלו.
ליאו ידע שהוא יכול היה להתאמץ קצת יותר, כדי להפיג את תשוקתו של סבו לקבל משהו שכבר לא היה חשוב, אך הוא אהב את סבו, וכמי שלא האמין ברגש מעל ההיגיון הישר, היה עליו להודות שמשהו בתוכו הבין את הצורך בגמול, אחרי מעשה בגידה כזה.
וגם, מבחינה מעשית, זה בהחלט יתאים לאינטרסים של ליאו לרכוש את המקום. דבלין תהיה תוספת מצוינת לתיק ההשקעות העצום שלו. הוא כבר הסכים עם סבו, שברגע שהחנות תחזור לידי קונטי, ליאו יעשה בה כרצונו – בתנאי שהשם קונטי יחליף את גאלו. 
ליאו התווכח עם סבו ורצה לשלם על הרכישה בעצמו. כיוון שלא היה שום סיכוי שהוא ישאיר אותה כחנות כלבו רעועה, על אף שהייתה אייקונית פעם.
רגשנות מהסוג הזה לא הייתה בו. לא, ליאו רצה את המקום, מפני שמצאה חן בעיניו המחשבה שיכה סוף סוף שורשים בדבלין – דבר שדחה זמן רב, משום שמעולם לא מצא את הנכס המושלם לעשות זאת.
יחד עם חברות הסטארט-אפ שלו, רכש ליאו שורה של חברות תוכנה ותקשורת, שאותן מיזג תחת מטריה אחת והמשיך לנהלן, ובמקביל פיקח על האימפריה של בניטו. היו לו רק כמה חנויות, לסחורה הייחודית והמהוקצעת שלו, שם ייעוץ מקצועי היה בהישג יד בידי קבוצה עילית של ענקים רפואיים, אדריכלים ומהנדסים, שהשתמשו במה שהיה לו להציע.
אתר זה יהיה מושלם להרחבת עסקיו לשוק החדש.
מחשבותיו נדדו והוא כבר התענג על התכנון, כיצד ישתמש בחלל בצורה הטובה ביותר.
מטבע הדברים, יהיה צורך להרוס אותו. עץ, שטיחים וריהוט בלוי אולי התאימו בעבר – אם כי ליאו לא היה בטוח מתי היה עבר זה – אך ברגע שיניח את ידיו על החנות, יהיה עליהם ללכת. אלוהים ידע שהמקום היה, קרוב לוודאי, ספוג ברטיבות ובטרמיטים. כשהוא יסיים איתו, והשלט "גאלו" יושלך ללא כל היסוס, לא ניתן יהיה לזהות אותו.
הוא הביט סביבו, תוהה איזה חלק רעוע בחנות עליו להסיר קודם – ושם היא הייתה.
היא עמדה מאחורי אחד מדלפקי האיפור, ונראתה שלא במקומה, כדג בחנות ספרים. על אף שהייתה מוקפת בכל צבעי הקשת ובצנצנות יקרות מבריקות, היא עצמה נראתה ללא כל איפור. היא הזעיפה פניה לעבר סדרת צנצנות בצבע בורדו כהה על דלפק הזכוכית ומיקמה אותן מחדש, והייתה תמונה של רעננות טבעית ויפהפייה להפליא. במשך כמה שניות, עצר ליאו את נשימתו כשהביט בה.
הליבידו שלו, שלא נבחן בשלושת השבועות האחרונים – מאז שנפרד מהכיבוש האחרון שלו, לאחר שהיא התחילה להשמיע קולות מצערים של קביעות ומחויבות – זינק לחיים בהתלהבות.
ליאו היה כה מופתע מתגובתו, עד שבקושי היה מודע לכך שהוא נועץ מבט כמו נער מתבגר. לא מגניב. לא הוא.
במיוחד, כשהנערה ארוכת הרגליים שהביט בה בהחלט לא הייתה נערה, ויותר מכך, היא לא הייתה מסוג הנשים שהוא נמשך אליהן.
היא הייתה תמירה ודקיקה, מהמעט שהצליח להבחין מתחת לבגדים הזולים שלבשה, והייתה בה מין תמימות פעורת-עיניים, שהייתה תמיד מלווה בראשו בצלצול פעמון אזהרה. עורה היה חלק ומלוטש וצבעו היה של קרמל חיוור, כאילו שהשתזפה בשמש. שיערה היה אסוף לאחור, אך כמה גדילים שנמלטו היו בגוון מעט כהה יותר מעורה, בצבע טופי מעורב בבלונד זהוב. 
ועיניה...
היא עצרה בפתאומיות את מה שעשתה והרימה את מבטה, מביטה בו ישירות. 
עיניה היו ירוקות – צלולות כמו זכוכית שנשטפה על חוף הים.
בעיטה של משיכה מינית, תאווה קדמונית יותר מכל דבר שחווה בחייו, נורתה בו כמו אדרנלין, וליאו חש שהוא מתקשה בתגובה מידית. התחושה הייתה עוצמתית דיה כדי להסיח את דעתו מכל מה שחשב עד כה.
המוט הקשה שלו הכאיב, והוא היה צריך להתאים את עמידתו כדי לשחרר חלק מהלחץ. כשעיניהם הצטלבו, חשב שאם היא תמשיך להביט בו כך, תגרום לו לדמיין איך ירגיש כשהפה המלא והעסיסי שלה יקיף את האורך הפועם והנוקשה שלו, והוא יהיה נואש עד מהרה לשחרור.
הוא החל לצעוד לעברה, כל דחף של ציד בתוכו עט על טרפו. הוא מעולם לא רצה אישה במידיות דחופה שכזו, וליאו לא התכוון להתעלם מהמשיכה. כשזה הגיע לסקס, הוא היה אדם שתמיד השיג את מה שרצה – והוא רצה את האישה הזאת, עם כל עצב בגופו.
ככל שהתקרב אליה, כך היא הייתה יפה יותר. עיניה הענקיות היו בצורה שקד, מעוטרות בריסים כהים מאוד שנראו סותרים את צבע שיערה. שפתיה הפשוקות, היו חושניות ומלאות, על אף שהבעתן המבוהלת הייתה תמימה. וגופה...
השמלה הלבנה, הקלינית והלא מושכת, עם החגורה סביב המותניים, הייתה צריכה להספיק, כדי להפיג את הלהט של כל גבר, אך במקום זאת היא העלתה את דמיונו להילוך גבוה והוא תפס את עצמו תוהה איך יראו שדיה, מה יהיה טעמם...
 
"אפשר לעזור לך?" ליבה של מאדי פעם כמו פטיש, אך הבעתה הייתה מנומסת בעקשנות, כשפגשה את מבטו המעריך בגלוי של הזר. 
גבר רואה נערה. גבר נמשך לנערה. הגבר ניגש ישר לנערה, כיוון שיש דבר אחד בראשו וזה לקחת אותה למיטתו.
מאדי הייתה רגילה לתגובה הזאת מהמין השני. היא שנאה את זה.
מה שהרגיז אותה יותר הייתה העובדה שהגבר המסוים הזה, רק לרגע, עורר בה משהו מלבד האינסטינקט הרגיל שלה להגיף את התריסים בחוזקה, ברגע שראתה אותו מתקרב.
למעשה, לשנייה אחת, היא חשה התעוררות בין ירכיה; עקצוץ שהבהיל אותה.
"שאלה מעניינת," מלמל האיש, ונעמד הישר לפניה.
המבט בעיניה שעשע אותו. 
"אתה מחפש תכשירי איפור?" שאלה מאדי בבוטות. "כי אם כן, אתה נמצא במחלקה הלא נכונה. אני יכולה להפנות אותך לכיוון הנכון."
בתגובה, הרים האיש באקראי צנצנת מתוך התצוגה שהיא שיחקה בה קודם לכן וסובב אותה בידו.
"מה זה, אם לא איפור?"
מאדי לקחה את הצנצנת מידו וסובבה אותה, כך שהתווית הייתה מולו. "קרם לילה, שמתאים לאישה בשנות השישים שלה," אמרה בחדות. "אתה מעוניין לקנות אותו?"
"הו, אני מעוניין," הוא אמר בנימה מרומזת.
"טוב, זה כל מה שאני מוכרת, אז אם זה לא מה שאתה מתעניין בו, כדאי שתמשיך לזוז."
מאדי שילבה את ידיה. היא ידעה שהיא מסמיקה. היא אף ידעה שגופה מגיב שלא כשורה. זה כבר קרה בעבר, והיא נשאה את הצלקות מכך. היא לא תכננה הופעה חוזרת. בייחוד לא עם איזה בחור יהיר, ולא משנה כמה טוב הוא נראה.
"אנחנו מגיעים ישר לעניין, כאן?" שאל ליאו, מקבל את האתגר ואוהב את זה. "מי אומר שאני לא... מתעניין... בקרם היקר הזה עבור אימי?"
"הו!" מאדי הסמיקה. היא לא הבינה היטב את המצב.
בקצב הזה, בדיקת המצב בקומה הזאת לא תביא אותה לשום מקום, כי ברור שלא היה לה שום מושג במכירות. אבל בעצם, היא מעולם לא עמדה מאחורי דלפק מכירות, בכל חייה.
שוב תהתה, אם היא עושה את הדבר הנכון. לפני שלושה שבועות קיבלה את החדשות המדהימות, שהיא המוטב היחידי של העיזבון שכלל את חנות הכלבו, בית, ועוד מגוון חפצים – באדיבותו של סבא שמעולם לא ראתה, מעולם לא פגשה, ומעולם לא ידעה על קיומו.
לאחר שהתקשתה לגמור את החודש וחייתה חיים הרי אסון מעל לכל דמיונותיה, היא שאלה את עצמה לאיזה כיוון עליה ללכת, כדי למחוק את השנים האחרונות של חייה, או לפחות לשים את הכול בפרספקטיבה הנכונה, ובום – פשוט ככה, היא קיבלה את תשובתה.
היא הגיעה לאירלנד, ובקושי הצליחה להאמין למזלה הטוב. עם תוכניות גדולות למכור את החנות, את הבית ואת כל מה שיש למכור, כדי שתוכל לקנות לעצמה את החלום שחמק ממנה במשך שנים כה רבות. 
השכלה.
עם הכסף שתקבל, היא תוכל להירשם לאוניברסיטה. שאיפה שנאלצה לנטוש, כשאימה חלתה ארבע שנים קודם לכן. היא תוכל להירשם לקורס האומנות שתמיד רצתה לעשות, מבלי לחשוש למצוא את עצמה מקבצת נדבות בפינת רחוב כדי לשלם על המותרות.
היא תוכל לבנות משהו מעצמה – וזה אומר הרבה, משום שהיא הרגישה שחייתה את רוב חייה כשהיא נאבקת ברוחות הגורל, נסחפת לכאן ולשם בלי שום מטרה נראית לעין, שתדחוף אותה קדימה. 
אך היא העיפה מבט אחד בחנות ומבט אחד בבית שירשה – שהיה מלא קסם, על אף העובדה שהיה מט ליפול – וזרקה את כל התוכניות שלה למכור הכול במהירות. בית הספר לאומניות יכול לחכות – החנות זקוקה לאהבתה ולעזרתה עכשיו.
אנתוני ריי, עורך הדין שקבע להיפגש איתה כדי שיוכל לעבור על כל חיסרון של העסק שבקושי עמד על רגליו ושל הבית המט ליפול, דיבר איתה במשך שלוש שעות. היא הקשיבה כשראשה מוטה לצד אחד, ידיה על ברכיה, ומיד הודיעה לו שהיא מתכוונת לנסות ללכת על זה.
והצעד הראשון היה כרוך בבירור התוכניות שלה להמשך. בסופו של דבר, היא החליטה לעבוד בקומת החנות, כך שתוכל לראות היכן הכשלים נמצאים, ובנוסף לקוות שתוכל לקלוט מידע מאנשי הצוות הנאמנים, שחשדו שתפקידם עשוי להיות תלוי על בלימה.
כמה שבועות במסווה, ומאדי הייתה בטוחה שתוכל לקבל תחושה על מה שקורה.
היא לא הרגישה אופטימיות זמן רב והיא נהנתה מכך.
עד עכשיו. היא קפצה לכל מיני מסקנות ופישלה. היא העלתה חיוך על פניה, כי האיש הנאה מדי הביט בה, בעיניים הכחולות היפות ביותר שראתה מעודה, עטוי במכנסי ג'ינס שחורים דהויים וחולצת פולו.
היה משהו בעמדתו העצלה, המשוחררת, בדרך שבה נטף ממנו ביטחון עצמי, בכוח החבוי של גופו...
היא שוב הרגישה בזה – ברטט הבוגדני בירכתי בטנה ובעקצוץ שבין ירכיה – ודחקה את זה בכעס.
"אימך..." היא הרימה את הצנצנת וצמצמה את עיניה אליה. "היא תאהב את זה. זה סמיך, שמנתי, מעולה להחלקת קמטים."
"האם את קוראת את מה שכתוב על התווית?"
"לצערי, אני כאן רק זמן קצר, ועדיין לא מעורה בכול."
"אולי כדאי שמפקחת תעבוד איתך, במקרה זה? תלמד אותך את העבודה."
האיש הביט סביבו, כאילו ציפה שהאישה הזו תתגשם מולו. הוא נהנה לו. היה ברור שהזר הזה היה רגיל שנשים מבחינות בו, שהניסיון החדש של אישה שלא אכפת לה מי הוא או כמה הוא שווה ריגש אותו.
הוא השטיח את כפות ידיו על דלפק הזכוכית, ומאדי זזה מעט לאחור. 
"התעלמות משירות," הוא מלמל. 
"סליחה?"
"את צריכה להגיד לבוס שלך שזה עושה רושם רע על הלקוח, אם אנשים שעובדים בקומת המכירות לא ממש יודעים על מה הם מדברים."
מאדי התקשחה לשמע הביקורת. "אתה תגלה שכולם בקומת המכירות עבדו כאן כבר זמן רב. אם אתה רוצה, אני יכולה להביא לכאן מישהו שיעזור ב... בחיפוש שלך אחר קרם הפנים המושלם לאימך."
"אני אגלה לך סוד," אמר האיש בנימה של חרטה, ועיניו הכחולות הכהות לא עזבו את פניה. "שיקרתי, כשאמרתי שאני רוצה את הקרם עבור אימי. אימי מתה כשהייתי ילד." חרטה כנה נשמעה בקולו. "שני ההורים שלי, למעשה," הוא הוסיף בנימה מחוספסת.
"אני כל כך מצטערת."
מאדי חשה עוד את אובדן אימה שלה, אך היא איתה זמן רב, יותר מאשר היו הוריו של האיש שעמד מולה. אביה מעולם לא היה בתמונה. הוא ברח לפני שהיא למדה ללכת.
מאדי שמעה פיסות של הסיפור שהביא את אימה מאיטליה לצד השני של העולם. היה ויכוח בין אימה לבין הסבא שמאדי מעולם לא הכירה, אשר מעולם לא נפתר. מילים קשות הוחלפו, וגאווה רבה מדי בשני הצדדים מכדי להגיע להבנה, והפיוס היה בלתי אפשרי.
אימה הייתה אישה חזקה – מישהי ששתי רגליה היו נטועות על הקרקע. עקשנית... אך היא הייתה צריכה להיאבק כדי למצוא את דרכה באוסטרליה, עם תינוקת קטנה. מאדי הרגישה שייתכן שלסבה היו אותן תכונות – אם כי לא היה לה שום מושג ממשי, כי מעולם לא סיפרו לה. בסתר, תהתה האם הסב שמעולם לא פגשה ניסה ליצור קשר עם אימה, אך מאמציו לא נשאו פרי. לעיתים קרובות, הורים היו סלחניים יותר עם ילדיהם מאשר ההיפך.
עיניה התערפלו ומתוך דחף, הושיטה את ידה והקיפה באצבעותיה את פרק ידו של האיש– ומיד משכה את ידה לאחור, כי מטען החשמל שנורה בה היה מפחיד עד מאוד.
הוא הרים את גבותיו, ולרגע היא הרגישה שהוא יכול לקרוא כל מחשבה שחדרה לראשה. 
"אין צורך," הוא מלמל. "אכלי איתי ארוחת ערב."
"סליחה?"
"אני אסלח לך על עניין הקרם. למען האמת, כל ההתיימרות הזו לא מתאימה. אבל תאכלי איתי ארוחת ערב. רק תגידי איפה ומתי..."
"אתה לא מעוניין לקנות משהו בחנות הזאת, נכון?"
קולה של מאדי התקרר בכמה מעלות, כיוון שהוא היה רק דוגמה נוספת לגבר יהיר שרצה להכניס אותה למיטה. היא צדקה.
"ובאשר לארוחת ערב... לא."
ארוחת ערב עם הגבר הזה? כמה יהיר הוא היה?
עיניה נדדו עליו בחשאי, והיא הבינה היטב מדוע היה יהיר כל כך. הבחור היה משגע.
תווי פניו צרים ומפוסלים להפליא, שיערו הכהה מעט ארוך מדי, מדגיש את גבריותו, גוף מושחז וחטוב היטב, מעיד על הזמן שהשקיע באימונים, על אף שלא נראה כמו גבר שבילה זמן רב מול המראה וכופף את שריריו. והעיניים האלה... עיניים סקסיות, של חדר שינה, שגרמו לעורה לצרוב ולמחשבותיה לנדוד כיצד תרגיש, אם תאכל איתו ארוחת ערב...
היא הכריחה את עצמה להיזכר בחבר שלה לשעבר – אדם. גם הוא היה חתיך. ומקסים, כריזמטי, וממשפחה שבמשך דורות רבים הביטה מלמעלה על אנשים כמוה. טוב, החוויה הזאת הייתה חווית למידה עבור מאדי, והיא לא התכוונה לבזבז את הלקחים האלה, בכך שתיכנע לקסם המזויף של הגבר שעמד לפניה, עם מראה החוטא שלו והמבט שאמר, 'אני יכול לגרום לגוף שלך לשיר'.
"כדאי לי?"
מאדי קימטה את מצחה. "למה אתה מתכוון? על מה אתה מדבר?"
"אני צריך להתעניין בקניית משהו כאן? הביטי סביבך. זוהי חנות כלבו שמצבה רעוע. אני מזועזע שאפילו שקלת לעבוד כאן מלכתחילה. מצב העבודה בדבלין בוודאי עגום עבורך, אם התפשרת על זה – וברור שלא עברת הדרכה בעבודה, כיוון שאין מספיק כסף כדי להעביר הכשרה כזו. אני די בטוח שאם הייתי מסתכל היטב, הייתי מוצא סחורה רבה שפג תוקפה ועובדים חסרי מוטיבציה."
"מי אתה?"
מאדי הביטה בו בעיניים מצומצמות. האם היא פספסה משהו?
ליאו פגש במבטה ונאחז בו. הוא תכנן לעקוב בסתר עוד קצת והוא עמד לדבוק בתוכנית הזאת – פרט למעקף הקטן הזה, שלדעתו הוא יכול לנצל לתועלתו. היא דחתה את הזמנתו, אך זה לא הרתיע אותו. נשים מעולם לא אמרו לו לא לזמן רב.
למרות ש...
הוא קימט את מצחו, משום שהאישה הזאת לא התאימה לתבנית.
"רק מישהו שמסתכל," אמר ליאו חלקות, ואז הוסיף, בכנות, "אני לא מגיע לחלק זה של העולם לעיתים קרובות, ורציתי לראות את החנות הזאת, שנראה שכולם מכירים." הוא הביט סביבו. "אני לא מתרשם."
האישה עקבה אחר מבטו ולא אמרה דבר, אולי משום שהבחינה באותם סימני התפוררות. פתאום, הבינה שהוא עדיין מתבונן בה, עיניו צרות.
"אני רואה שאת מסכימה איתי."
"כמו שאמרתי, אני לא נמצאת כאן הרבה זמן – אבל אם אתה מחפש לקנות מזכרת מהחנות, יש מבחר מצוין בקומה השנייה. ספלים, תיקים, ועוד הרבה דברים..."
ליאו דיכא צמרמורת, לדימוי ההמוני שנוצר בראשו. האם נע המקום עם הזמן בכלל? או שמא נעצרה הקידמה, כשהכסף אזל ב'גאלו'?
היה לו חזון משביע רצון, איך ייראה המקום תחת שליטתו. היי-טקי, דלפקים מבריקים לבנים וחללים פתוחים, מזכוכית וממראות, עם שורות של מחשבים ואביזרים הממתינים ללקוחות – בלי מוסיקת מעליות מעצבנת ועם אנשי מכירות שידעו על מה הם מדברים. 
"אם יש לך כסף להוציא, אז אנחנו מציעים מגוון של תיקי עור, אשר אנחנו מייצרים בעצמנו ברמה הגבוהה ביותר. הם איטלקיים, ואיכותיים מאוד."
"למרבה הצער," אמר ליאו, משקר בקלות, "התקציב שלי יתקשה לעמוד באחד מתיקי העור שלכם."
היא הנהנה. הוא לא נראה כמו טיפוס מהסוג המרושש, שבו נתקלה בעבר, אך זו הייתה עובדה שגבר יפה-תואר יראה טוב בכל דבר.
"אבל אוכל להרשות לעצמי את אחד מהדברים שהזכרת..."
"'קומה שנייה."
"קחי אותי."
"מה?"
"אני רוצה שתמכרי לי."
"אני אהיה כנה איתך," היא אמרה ביובש, "אם זה עוד ניסיון לגרום לי להצטרף אליך לארוחת ערב, אז אתה יכול לשכוח מזה. אני לא אעשה זאת."
ליאו תהה אם היא הייתה משנה את דעתה, לו ידעה את ערכו האמיתי. בהחלט, הוא חשב, בציניות הרגילה שלו. עם זאת, הוא היה אדם שרגיל להשיג את מה שהוא רוצה – וככל שדיבר איתה יותר, הביט בה, הוא הרגיש את הפעימה הקשה של הליבידו שלו, ורצה עוד יותר לקבל על עצמו את האתגר של הריסת כל החומות שהיא הרגישה צורך להקים סביבה. 
לשם שינוי, הוא שם בעדיפות אחרונה את העבודה ואת הסיבה שהוא היה בחנות העלובה הזאת.
"את יהירה מאוד, נכון?" הוא מלמל, מתבונן בה בתשומת לב, שעה שהכעס צבע את לחייה בוורוד. "את חושבת שיש לך מה שנדרש, כדי לגרום לגבר לדפוק על דלת שנסגרה בחוזקה בפניו?"
"איך אתה מעז?"
"את שוכחת – אני הלקוח והלקוח תמיד צודק."
חיוכו נועד להוציא את העוקץ מדבריו ולגרום לה להבין שהוא מקניט אותה.
"כך טוב יותר," אמר ליאו, כשנראה שכעסה שכך, ואז הציץ בשעונו וראה שהזמן עף. "עכשיו, למה שלא תראי לי את המזכרות שלכם?" הוא הרים את שתי ידיו בכניעה מדומה. "ואת יכולה להירגע, לא יהיו עוד הזמנות לארוחת ערב. אמרת שאת חדשה כאן... את יכולה לתרגל את דפוס המכירה שלך עליי. אני רק עובר כאן, אז את לא צריכה לדאוג שארכל מאחורי הגב עם המקומיים ואומר להם שהנערה החדשה בחנות הגדולה לא מומחית בנעשה בה."
 
מאדי השפילה את מבטה, אך רצתה לחייך. 
עד כה היא לא התחברה לאיש. זה ייקח לה זמן להשתלב. האינטראקציה הזאת הרגישה כמעט מרעננת. מובן שהיא לא תהיה אידיוטית ותצא לדייטים עם זרים – במיוחד אנשים יפי-תואר, שנראה שידעו לומר את הדברים הנכונים כדי לגרום לדופק ליבה של אישה לעלות. אך היו לו ביקורות תקפות על החנות, והיא תזדקק לאלו – תצטרך לגלות מה הלקוחות חשבו כשהם נכנסו לחנות. 
לקוחות התבוננו בחנות בעיניים שונות משלה. זה עשוי להיות רעיון טוב, לעודד את דעותיו. 
אז הוא הזמין אותה לצאת איתו. מאדי לא בזבזה זמן רב מול המראה בהתבוננות בהשתקפותה, אך היא ידעה שהיא מושכת. זה היה משהו שהטריד אותה, לטוב ולרע. בוודאי שלרע, בסיפור עם אדם, אך היא לא יכלה להניח לזיכרון זה לקבוע כל תגובה לגבר שמביט לכיוונה. נכון?
חוץ מזה, בהתייחסות למראה ההורס, הגבר שעדיין בהה בה לא היה עשיר להחריד – כמו שהיה אדם, אילו רק הייתה לה החוכמה לראות את זה מלכתחילה. הבחור היה בעניין של מזכורות קטנות ולא של תיקים מעור איטלקי רך. 
מאדי הרגישה ריגוש קל, כשנשמה עמוקות ואמרה, "טוב, אני מניחה שאני יכולה להביא מישהו שיחליף אותי, רק לזמן קצר."
בריאן וולש היה אחראי על החנות באופן זמני, והוא היה היחיד שידע מי היא באמת. הוא עבד שם למעלה מעשרים שנה והיה להוט לראות את החנות שבה למעמד הראוי לה. על כן הוא היה לגמרי איתה, בהחלטתה להעריך את החנות בחשאי במשך תקופת מה.
"ה...בוס שלי נמצא שם. אני אשאל... אבקש ממנו... רשות."
"הבוס שלך?" שאל, העניין שלו עולה.
"מר וולש. אם לא אכפת לך להמתין...?"
"יש לי את כל הזמן שבעולם," הוא אמר, מחליט מיד לומר לג'יימס לחזור למלון, למקרה שיתעכב זמן רב מהצפוי. "אני אהיה כאן, כשתחזרי."