תשוקה מלכותית

הקדמה

 

 

אוגוסטוס

 

הם לא היו אמורים להיות באגף זה של הארמון. אוגוסטוס בן הארבע עשרה, נסיך הכתר של ארון, חיפש אחר החדר העגול, עטוי כיפת הזכוכית, ועשה זאת במשך שש שנים. הוא יכל לראות את החדר בכל פעם שטס במסוק, אבל אף פעם לא הצליח לאתרו. אף מבוגר לא היה מוכן לעזור לו לחפש אותו.

אימא שלו אסרה עליו לבקר שם, מכיוון שהגג היה מסוכן מדי לטעמה.

שום דבר לא עצר אותו ואת אחותו בנסיונם למצוא אותו, אבל בינתיים, לא היה להם הרבה מזל. החדר היה כמו אוצר והם לא היו מוצאים אותו גם הפעם, אילולא המפה.

הרצפה הייתה עשויה משיש לבן, כמו גם העמודים והקשתות שהקיפו את הרחבה המרכזית. הרהיטים הנותרים כוסו בסדינים לבנים, שהאפירו מאבק כעת. עם כל אלה, החדר שידר חמימות מסוימת שנעדרה משאר החדרים בארמון.

"למה אנחנו לא גרים בחלק הזה של הארמון?" אחותו שאלה מאחורי גבו. היא עסקה בפתיחת הדלתות, שהובילו לכל חדר באזור. "אלה נראים כמו חדרי שינה. אני יכולה לגור כאן."

"את צריכה חמישים חדרי שינה לעצמך?"

"אני רוצה להתכרבל באור השמש, כמו חתול. תראה לי מקום נוסף בארמון בו אוכל לעשות זאת."

"אימא תהרוג אותך, אם תשתזפי מדי. את תאבדי את העור הלבן והחלבי שלך."

"אוגוסטוס, אין לי עור לבן או חלבי, ואין לזה שום קשר למה שאימא שלנו חושבת. יש לי שיער שחור, עיניים חומות ועור בצבע זית. ממש כמוך וכמו אבא שלנו. העור שלי אוהב את השמש, הוא זקוק לשמש. וואו!" היא הכריזה לפתע, ונעלמה לתוך אחד החדרים. "בריכה מקורה."

"מה?" הוא התקדם לעברה ונתקל בה, כאשר נסוגה אחורנית.

"משהו זז שם בפינה." היא מלמלה, בניסיון להסביר.

"את עדיין רוצה לגור כאן?" הוא לא ידע אם החור שברצפה היה גדול מספיק בשביל להחשב בריכה, או שמא עדיין היה אמבט. אבל הוא ידע בוודאות, שמוזאיקות הפסיפס היו מהמורכבות שראה בחייו. היה שם גוון של כחול, שאוגוסטוס לא ראה מימיו.

"אני רוצה להמשיך ולהסתכל בפנים, אבל אתה יכול להיכנס ראשון."

הוא גלגל את עיניו, גאוותו דורשת שיוביל את המשלחת. הוא נועד להוביל מדינה משלו. אוגוסטוס לא התכוון להרשות לפחד להכניע אותו. הוא פסע מעבר לאחותו ופנה ימינה. היה שם כיור לנטילת ידיים. הוא הושיט את ידו לעבר הברז המוכסף וסובב את הידית, אך לא בקעו מפיו מים. לא היה שם דבר.

"מה זה המקום הזה? לשם מה כל ספסלי האבן והפינות הנסתרות?" אחותו שאלה והמשיכה בעקבותיו. היא הקפידה שלא לתעות לאחד מהאזורים המוצלים.

הם הגיעו לחדר, בעזרת מפה ישנה של הארמון. הם מצאו אותה בספרים, שמורה ההיסטוריה שלהם נתן להם לקרוא. הוא העדיף לנמנם ולאפשר להם לחנך את עצמם. אם מישהו יתפוס אותם באזורים האסורים של הארמון, הם יוכלו לטעון שזה פשוט חלק משיעור ההיסטוריה שלהם.

"אולי בנו את החדר הזה בשביל האבירים, שישנו בחדרים והשתמשו בבריכה כאמבטיה. אולי הם התאמנו על לוחמה בחדר העגול." אחותו הציעה.

"אולי."

מלכים השתמשו בארמון הזה כדי לנהל את הממלכה, במשך מאות שנים. הארמון היה ראוותני למראית עין, אבל למעשה לא היה מפואר כל כך למחייה. דורות של שליטים ניסו לרכך את אופיו הספרטני של הארמון, אבל היה בו משהו שתמיד התנגד לכך. חוץ מאשר לחדר הזה. בחלק הזה של הארמון היה משהו רך ויפהפה. אוגוסטוס משך קלות בפיסת משי מוזהבת, שהייתה תלויה על הקיר, והיא צנחה באיטיות אל הרצפה. "יכול להיות שהאבירים לבשו חלוקי רחצה ממשי רקום?"

אחותו הביטה בבד המתפורר והשתנקה. "יכול להיות שהרסת את זה?"

"לא, רק הזזתי את זה. הזמן הוא שהרס את זה." הוא תמיד היה מאוד הגיוני.

"אני יכולה גם?"

היא לא המתינה לרשות ואספה מעט מהבד העתיק, היא השתמשה בו כמטלית וניקתה את אחד מאריחי הרצפה.

"אני חושב שצריך יותר מסמרטוט, בשביל לנקות את המקום הזה."

"אני רק רוצה לראות את הציורים." אחותו מלמלה ואז הפסיקה בפתאומיות. "אה."

הוא התבונן בתמונה. "ברכותיי... מצאת פורנו עתיק."

"זאת אומנות, אידיוט."

"כן, ממש."

"חבל שחשוך פה כל כך." אחותו דיברה.

"אנחנו צריכים חשמל, או לפידים, לשים בגומחות האלה שבקירות." הוא עצם את עיניו ותמונה צלולה לגמרי מילאה את ראשו. החדר הזה לא היה משכנם של אבירים או לוחמים. אלה היו המגורים של נשות המלך.

אוגוסטוס לא זכר שקרא על קיומו של הרמון בספרי ההסטוריה, אבל בדיוק כמו שהמורה בן השמונים שלהם נהג לומר – לא כל העובדות הצליחו להגיע אל הכתב. "אוקי, אז יש כאן חדרי שינה משותפים, מרחצאות... מה עוד?"

היה ניתן לגשת לחדרים נוספים מהאזור המרכזי. היה שם מטבח עתיק, אזור אחסון עמוס במדפים, חדר מלא באזורי ישיבה ואח, והיו שם גם חדרים קטנים עם ניירות עתיקים מעל ספסלי אבן. הם מצאו שידות מגירות ומיני ארוניות, מתחת לכיסוי בד כבד. היו שם מראות ארוכות, ואחותו נשבעה שהן גרמו לה להיראות רזה יותר. היא אפילו הצליחה למצוא מברשת שיער שמישה.

"אני לא חושבת שאנשים מכירים את האזור הזה." מוריאנה דיברה והניחה את המברשת חזרה במקומה. "אני לא יודעת למה המקום הזה נשמר בסוד. חלק מהדברים כאן ממש ישנים. יש כאן דברים שצריכים להיות במוזיאון. המברשת הזאת עשויה משנהב, והיא מקושטת בתחריטים עדינים. הכול פשוט ננטש. אולי כדאי להביא לכאן את המורה להיסטוריה. אני בטוחה שהוא יעשה חיים."

"לא." קולו היה חד יותר משהתכוון. "המקום הזה פרטי. הוא לא צריך לראות אותו."

מוריאנה הביטה בו בדממה ועזבה את החדר הצידי והחשוך. החדר המרכזי היה כמו כיכר העיר. הם הביטו לעבר תקרת הזכוכית. "אולי אבותינו השתמשו במקום הזה, כדי ללמוד את הכוכבים." אולי הוא יכל לחזור לכאן באחד הלילות ולעשות את אותו הדבר. יכול להיות שהוא יאלץ לראות את האריחים ההם, ולהתבונן בכל האנשים העירומים שמצוירים עליהם, אבל זאת תהיה רק תופעת לוואי של חקר הכוכבים... אחרי הכול, גם מלכים צריכים להשיג את המידע שלהם ממקור כלשהו. "אולי הם תלו מעל מרכז החדר טלסקופ ענקי ויכול להיות שבעזרת המדרגות האלה שם..." הוא הצביע לעבר המדרגות, שהסתיימו במשטח אבן עירום ונטול מעקה. "יכול להיות שהייתה כאן מערכת של גלגלות ומשקולות ומשם היה אפשר לתמרן את הכול."

"אוגוסטוס, זאת פלטפורמה של טרפז."

"את חושבת שהיה כאן קרקס?"

"אני חושבת שזה היה הרמון."

עד כה, לתמימות המדומיינת של אחותו הקטנה. "אני הולך לבדוק מה יש במעלה המדרגות, את רוצה לבוא?"

מוריאנה הלכה בעקבותיו. היא לא תמיד הסכימה איתו, אבל היא תמיד הייתה שם בשבילו, במיוחד כשהוא לקח על עצמו סיכונים. אימם תמיד הקפידה לשבח את אוגוסטוס, על השליטה העצמית והאינטלקט שלו. מוריאנה לא זכתה לכאלה שבחים, ולרוב נאלצה להתמודד עם ביקורת על מידת האימפולסיביות שלה. מבחינתו של אוגוסטוס, הוא היה חם מזג בדיוק כמו אחותו, ואולי אפילו יותר. אבל הוא תמיד ניחן בכישרון להסתיר את הרגשות שלו, מאחורי חזית צוננת של שליטה.

על מלך תמיד להעמיד את הצרכים של אנשיו לפני צרכיו. 

מילותיו של אביו חזרו להדהד בראשו. הוא הבטיח לעצמו שיחיה על פי העקרון הזה.

מלך לא יכול לאבד שליטה, לעולם. למעשה, המילים האלו היו ציביונו, בין אם רצה בכך ובין אם לא.

הם הגיעו אל קצה המדרגות ואוגוסטוס אילץ את אחותו לשבת, כדי שלא תסתכן בנפילה. גם הוא ישב ושמר על גבו צמוד אל הקיר, בעודו בוחן את רצפת השיש המקושטת.

"אני מרגישה כמו ציפור בכלוב." מוריאנה אמרה. "אני תוהה איך הנשים שחיו כאן הרגישו."

"בטח לא טוב." הוא לא היה אישה, אבל הוא יכל לתאר לעצמו כיצד הרגישו אותן נשים. גם הוא היה לכוד בתפקיד שלא בחר בו.

"אנחנו יכולים להתאמן כאן בחץ וקשת." מוריאנה הושיטה יד אחת לפנים ומתחה את השנייה לאחור, כאילו אחזה בקשת דימיונית. "אפשר להציב למטה מטרות ולעבוד על הכיוון שלנו."

"צמאה לדם... אני אוהב את זה." הכעס היה חייב למצוא פורקן. הוא יכל לחשוב על עוד שימושים למקום הזה. הוא יכל לברוח לכאן, כל פעם שהרגיש כאילו צופים בו יותר מדי. "תישבעי לי, שלא תספרי לאף אחד על המקום הזה."

"אני נשבעת." עיניה בהקו.

"ותבטיחי לי, שלא תגיעי לכאן לבדך."

"למה לא? ברור שזה מה שאתה מתכוון לעשות."

לפעמים הוא חשב שמוריאנה באמת יכלה לקרוא את מחשבותיו.

"מה אתה מתכוון לעשות כאן, לבדך?" היא שאלה.

לשאוג. לבכות. כל הדברים שלא יכל לעשות בשום מקום אחר. "את לא מייחלת לפעמים, למקום שבו לא ישפטו אותך? להגיד את כל הדברים שאת לא יכולה להגיד או לשבת בשמש וסתם להתבטל?" הוא רצה להיפטר מכל המגבלות שנכפו עליו. הוא רצה לראות מה יקרה, אם יעשה את כל מה שעלה בדעתו. אפילו אם מה שרצה לעשות היה מכוער ושגוי. "אני צריך מקום שיאפשר לי להיות עצמי. זה יכול להיות המקום הזה."

אחותו הצמידה את ברכיה לחזהּ וחיבקה אותן. היא נתנה בו מבט טרוד. "זה לא בסדר, שאנחנו נאלצים להסתתר מפני העולם, אוגוסטוס. אני יודעת איזו אחריות מוטלת עלינו, אבל חייב להיות מישהו שיוכל להכיר אותנו באמת."

"כן, טוב." הוא נזכר בהרצאה בת שעה על אנוכיות, שאביו נתן לו כאשר ביקש שלא להגיע לאזכרה נוספת, לכבוד מלך שמעולם לא פגש. "את לא אני."

 

 

שרה

 

שרה לא הייתה אמורה לעזוב את הבית, כאשר אימה בידרה אורחים. היא הייתה אמורה להישאר בחדר האחורי ולשמור על שקט. אלה היו חוקים שילדה בת שבע לא העיזה לשבור. האורח של אימא היה מגיע, שלוש או ארבע פעמים בשבוע, וכל פעם שעזב היו על השולחן אוכל ויין. אבל בזמן האחרון, היה שם הרבה פחות אוכל והרבה יותר יין. אימא שלה הייתה חולה והיין היה התרופה שלה. אימה המתוקה דיברה בלחש והריחה כמו חומץ. האורח שלה כבר לא נשאר לביקורים ממושכים.

בטנה של שרה קרקרה, כאשר הצמידה את אוזנה לדלת שהובילה אל הסלון. אם היא תצליח לצאת אל המאפייה לפני שעת הסגירה, האופה ימכור לה קצת לחם בחצי מהמחיר ואולי גם יוסיף לחמניה מתוקה. הלחם כבר לא היה טרי בשעות האלה, אבל הלחמניה תמיד הייתה טעימה. לפעמים הוא גם נתן לה כמה ביצים. האופה תמיד דאג לאחל לאימה יום טוב. אימא שלה תמיד חייכה, כשנתבשרה על כך, ואמרה שהאופה הוא אדם טוב.

אימה של שרה הכירה את האופה, כי שניהם למדו יחד בבית הספר. הם שיחקו יחד ובילו בהפסקות, הרבה לפני שהיא נאלצה לעזוב ולהתאמן, בשביל להיות משהו אחר.

שרה לא בדיוק ידעה מה אימא שלה למדה, אבל היא ידעה שכבר לא נשארו להם חפצים למכור ושאימא שלה כבר לא צחקה בכלל, אלא אם שתתה יין. אבל כאשר היא כן שתתה ממנו, היא צחקה על כל דבר. פעם אימא שלה יכלה לגרש את הפחדים של שרה במחי יד, יכול להיות שהיא הייתה רקדנית או גברת אצילה, אבל שרה ידעה שזה כבר לא המצב.

כל הילדים בשכונה ידעו מה אימא שלה עשתה וכעת, גם שרה ידעה.

אימא שלה הייתה זונה.

לא בקע שום רעש מהחדר האחר. לא שיחה, לא צחוק, לא שום דבר. האורח בוודאי כבר עזב. השמש כמעט ושקעה לגמרי. האופה עמד לסגור את המאפייה, ואז לא יהיה לחם בכלל.

היא שמעה חבטה עמומה, כאילו מישהו נתקל ברהיט כבד ואז שמעה זכוכית מתנפצת. מדי פעם, אימא שלה ניפצה כוס יין ושרה תמיד ניסתה לנקות את השברים ולשכנע את אימא שלה להפסיק לרקוד ולהשאיר טביעות רגל מדממות בכל מקום. היא תמיד אמרה לשרה שהיא ילדה טובה.

חלק מאותן טביעות רגל נותרו על רצפת העץ. הסמרטוט לא היה מספיק בשביל להסיר אותן, ואימא שלה מכרה את כל השטיחים.

שרה פתחה את הדלת לכדי סדק והציצה בעדו, אימא שלה רכנה על ברכיה ואספה שברי זכוכית, היא הייתה לבדה. שרה הייתה בחצי הדרך אל אימה, כאשר ראתה עוד דמות עומדת מול האח הכבויה. היא קפאה במקומה. זה לא היה האורח הרגיל של אימא, זה היה מבקר אחר. הפעם זאת הייתה אישה, שלבשה בגדים נקיים וראוותניים. היא הזכירה לה את איך שאימא שלה נהגה להתלבש. עיניה היו בהירות וחיוכה היה חם.

היא הביטה לעבר אימה וניסתה לקבל רמז מה לעשות כעת, אחרי שהפרה את החוקים. היא לא העיזה לדבר או אפילו לזוז. עדיין נותרו רסיסי זכוכית על הרצפה.

"אנחנו לא צריכים אותך." אימא שלה אמרה והזדקפה. "לכי הביתה."

לאיזה בית?

"זאת הבת של השכנה שלי. היא אחראית על הניקיון כאן."

"אז מוטב שתאפשרי לה לעבוד."

"אני יכולה לבדי." אימה נעצה מבט קפוא במבקרת, לפני שפנתה שוב אל שרה. "לכי מכאן, תחזרי מחר."

"חכי." המבקרת אמרה. שרה קפאה במקומה. היא לא ידעה לאן לפנות. האורחת הניחה יד על פניה והתבוננה בה. "היא שלך."

"לא, אני–"

"אל תשקרי לי. היא שלך."

אימה שתקה.

"שברת את החוקים." האישה אמרה.

שרה לחשה. "אני מצטערת."

אימא שלה דיברה. "התאהבתי."

אימה החלה לצחוק, צחוקה הלך והפך ליבבה. האישה השנייה הזקפה והתקדמה לעברה. "לא היית חייבת לעזוב." האישה המבוגרת מבין השתיים אמרה. "ישנן דרכים–"

"לא."

"את אחת מאיתנו. היינו עוזרות לך."

אימה נדה בראשה לשלילה. "הייתן הופכות להיות הסוף של שתינו." 

"היינו מחביאות את שתיכן." האישה השנייה אמרה. "את באמת חושבת, שאת הראשונה שעוברת את זה?"

שרה התכופפה ואספה את רסיסי הזכוכית. היא ניסתה להיות קטנה ובלתי מורגשת, ככל שיכלה. היא ניסתה להקשיב לשיחתן של הנשים. היא לא הבינה הרבה ממה שנאמר.

"איך מצאת אותנו?" אימה שאלה.

"במקרה." שרה לא הבינה. "עברתי בעיר ועצרתי במאפייה, בשביל כיכר לחם." אישה המבוגרת עטתה חיוך קלוש. "לחם השאור כאן הוא הכי טעים שניסיתי. הבן של האופה זכר אותי. כעת הוא האופה, כמו שאת יודעת. הוא הזכיר אותך. דיברנו. אני רק רוצה לעזור, לא באתי בשביל להזיק לך."

"את לא יכולה, אני כבר מעבר לכל עזרה."

"אז הרשי לי לעזור לבתך."

"איך? את תלמדי אותה לשרת ולספק אנשים, שלא יאהבו אותה אף פעם? אני לא אבחר בחיים כאלה לבתי."

"את בהחלט הסתדרת עם חיים כאלה."

"הייתי שוטה."

"ואת עדיין שוטה? מה את חושבת שיקרה לילדה שלך, כשתסיימי להרעיל את הגוף שלך עם משקאות? מי יטפל בה,              אחרי שתרעבי למוות? מי ישים לה אוכל בפה וקורת גג מעל לראש? מאיפה היא תזכה לחינוך או לתחושה של ערך עצמי?"

אימה עמדה לפרוץ בבכי. "לא את."

"אני לא רואה איזה ברירה נותרה לך." האישה הביטה סביב החדר העירום. "נראה לי שכבר מכרת את כל הרכוש שלך. אולי נשארו לך קצת תכשיטים?"

"לא." שרה התקשתה לשמוע את התשובה של אימה.

"הבית הזה שייך לך?"

"לא."

"כמה זמן, את כבר חולה?"

"שנה. אולי קצת יותר. אבל זה לא מדבק. זה סרטן."

האישה המבוגרת הרכינה את ראשה. "כמה זמן את חושבת שתצליחי לשרוד? את מוכרת את עצמך, לכל מי שיש לו גרוש. כמה זמן יעבור, לפני שהם ירצו את הבת שלך במקומך? יונה, בבקשה, אני יכולה לתת לך בית שוב. אם יש טיפול כלשהו, אני אשיג לך אותו. אני יכולה להשיג לך בגדים ואת הנוחות שאת ראויה להם. אני אוודא שהזהות שלה תישמר בסוד מוחלט. אני יודעת מי האבא שלה."

"הוא לא ירצה אותה."

"נכון. אבל אני כן רוצה. מסדר העפיפון תמיד ידאג לחבריו. מהנץ ועד הדרור. איך יכולת להטיל בכך ספק?"

כעת זלגו על פני אימה דמעות. "חשבתי שיהיה עדיף, להתרחק מהכול. למשך תקופה, זה באמת היה טוב. זה יכול לשוב ולהיות."

"את באמת מאמינה בזה?" האישה המבוגרת רכנה ואחזה בידיה של אימה. "תני לי לעזור לך."

"את מבטיחה לי, שלא תהפכי אותה לנערת שעשועים?" אימה התחננה כעת. "ליאנת', בבקשה."

"אני מבטיחה להציע לה את אותה הבחירה שהצעתי לך."

"את תסנוורי אותה בפאר והדר."

"זה לא יעזור, כי היא תזכור מה קרה לך." האישה המבוגרת התיישבה לצד אימה של שרה. כעת שתיהן ישבו ושרה התקרבה מעט. היא פחדה שמא שובל השמלה של המבקרת יגע בשלולית היין שעל הרצפה. האישה חייכה. "תעזבי את זה, ילדה. בואי לכאן ותני לי להביט בך."

שרה ניסתה לעמוד בפני מבטה החודר. היא עמדה זקוף וזקרה את סנטרה. היא זכרה את מילותיה של אימה. אין טעם להיראות כמו קבצנית.

היא רעדה קלות תחת עיניה הבוחנות.

"קוראים לי ליאנת'." האישה דיברה לבסוף. "אני רוצה שאת ואימא שלך תבואו לגור בביתי שבהרים, כדי שאוכל לטפל בכן עד שאימך תבריא. היית רוצה בכך?"

"אימא תצטרך להמשיך ולראות מבקרים?"

"אילו מבקרים?"

"הגבר."

אימה והאישה חלקו מבט ארוך ושקט.

"הוא לא יבקר אותה שם. זה רחוק מדי בשבילו."

"יהיה שם יין בשבילה?" יין היה חשוב. "יין הוא כמו תרופה."

"יהיה שם יין, עד שנמצא תרופה טובה יותר. עכשיו תגידי לי, מתי אכלת בפעם האחרונה?"

היא גוועה ברעב, אבל היא למדה מזמן שלפעמים עדיף לשתוק, ולא לענות את התשובה השגויה. הבטן שלה הוסיפה לקרקר.

"מתי הכנסת משהו לפה?" היא שאלה אותה שוב.

זאת הייתה אותה השאלה בניסוח שונה. "את רוצה כוס תה?" שרה התמלאה בחרדה. היה תה בארון, אבל הוא היה מיועד אך ורק לאורחים. תה היה משקה שנהוג להגיש חם. היא כבר ידעה איך להכין אותו. היא ידעה איך למזוג ולערבב אותו. "אני יכולה להביא לך קצת תה."

האישה נעצה מבט מאשים באימה של שרה. היא הביטה בה, כאילו עשתה משהו גרוע בהרבה, מלשכוח לנעול את הדלת או לכבות את האור בלילה. "יונה, מה את עושה? את כבר מלמדת אותה איך להכחיש ולהקריב את עצמה. את יודעת שזה מוקדם מדי."

דמעה נוספת זלגה על פניה של אימה. מבטה של ליאנת' נעשה חסר רחמים.

"עכשיו היא מביטה לעברך, בשביל הכוונה. את חייבת להיות מסוגלת להבין מה קורה פה. זה לא חופש. זאת לא ילדות. זאת התעללות. אף פעם לא למדת את זה במסדר."

"הוא לא יכול לדעת. הוא לא יכול לקחת אותה."

"הוא לא ידע לעולם. אני מבטיחה לך."

"את לא יכולה להרשות לה להתקרב אליו."

"אני נותנת לך את המילה שלי."

"את תתני לה לבחור. אם היא לא תרצה להיות בת לוויה, את תאפשרי לה להצליח, במקום אחר."

"מוסכם."

"שרה?" אימה הציגה את שמה בתור שאלה. שרה לא ידעה לאיזה תשובה היא ציפתה. "את רוצה ללכת עם הגברת להרים?"

הרחק מכאן. הרחק מהאופה הנחמד ומהילדים שקראו לה בשמות, והרחק מהגברים שהביטו בה בעיניים רעבות ותאוות. הרחק מהפחד, שאימה תלך לישון עם בטן מלאה ביין ולא תקום. "יהיה שם אוכל? מישהו שיעזור לנו?"

אימה הליטה את פניה בידיה.

"כן. יהיה אוכל ויהיו אנשים שיטפלו בשתיכן." הגבירה ליאנת' אמרה לה. "שרה. זהו שמך, נכון?"

שרה הנהנה.

"זה שם יפה." האישה חייכה וחיוכה עטף אותה, כמו שמיכה חמה. "את ילדה יפה."