פרק ראשון
"נראה לי שאני רואה אותם."
הבחור במעיל הרוח הירוק שעמד בדיוק מתחת לשעון העגול הענקי בתחנת סנט פַּנְקְרַס הרחיק את הטלפון הסלולרי מאוזנו והביט בתמונת jpeg מטושטשת שהופיעה על הצג המלבני. הקוסם האנגלי שלח את התמונה לפני כמה שעות: התאריך שהוטבע עליה היה 04 ביוני, 11:59:00, צבעיה היו דהויים והיא נראתה כאילו צולמה במצלמת אבטחה עילית. בתמונה נראו גבר מבוגר בעל שיער אפור קצר ושני בני נוער בהירים העולים לרכבת.
הבחור התרומם על קצות אצבעותיו וסרק את התחנה בחיפוש אחר השלישייה שעינו קלטה בחטף קודם לכן. לרגע נדמָה לו שאיבד אותם בקהל הרוחש, אבל אפילו אם הלכו לאיבוד, הם לא יוכלו להתרחק; אחת מאחיותיו נמצאת למטה, ואחות אחרת נמצאת ברחוב ומשקיפה על הכניסה.
לאן הלכו הזקן והנערים?
נחיריו הצרים התרחבו והוא מיין את מגוון הריחות שמילאו את התחנה. הוא דחה בביטול את הסירחון המעורב של בני אנוש רבים, שלל בשמים ודאודורנטים, ג'לים ומשחות, ריח שמנוני של מזון מטוגן ממסעדות התחנה, ניחוח עשיר יותר של קפה וריח המתכת המשומן של מנועי הרכבת וקרונותיה. הנחיריים התרחבו לממדים לא טבעיים כשעצם את עיניו והיטה את ראשו הצידה. הוא חיפש ריחות עתיקים יותר, פראיים, על- טבעיים...
הנה!
מנתה: ניחוח קל שבקלים.
תפוזים: רמז קלוש ולא יותר.
וניל: עקבות מטושטשים.
מאחורי משקפי שמש קטנים ומלבניים התרחבו אישונים בצבע כחול־שחור. הוא רחרח את האוויר, ניסה לעקוב אחר קורי הריחות הדקיקים שנישאו בתחנת הרכבת הגדולה. עכשיו הם בידיו!
הזקן מהתצלום צעד ברחבה המרכזית היישר לעברו. הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים וז'קט עור משופשף והחזיק תיק נסיעות לא גדול בידו השמאלית. וכמו בתצלום, גם עכשיו ליוו אותו שני בני נוער בלונדינים שדמו זה לזה כמו אח ואחות. הנער היה גבוה מהנערה, ושניהם נשאו תרמילים על הגב.
הבחור צילם אותם בזריזות במצלמת הטלפון הסלולרי שלו ושלח את התמונה לדוקטור ג'ון דִי. אמנם הוא רחש בוז לקוסם האנגלי, אבל אין כל טעם להעכיר את היחסים אתו. דִי משרת את אחד האשמנים הבכירים והמסוכנים ביותר.
כשהתקרבה השלישייה אליו כיסה הבחור את ראשו בברדס מעילו והסתובב, ואז חייג לאחותו שחיכתה למטה. "אין ספק שאלֶה פלמל והתאומים," אמר חרש לתוך הטלפון, בשפה העתיקה שלימים נהפכה לגאלית. "הם מתקדמים לעברך. כשהם ייכנסו לשדרת יוּסטוֹן נתפוס אותם."
הבחור במעיל הרוח הירוק טרק את מכשיר הטלפון והחל לעקוב אחרי האלכימאי והתאומים האמריקנים. הוא התהלך ללא קושי בין קהל הנוסעים של שעות הצהריים. במכנסי ג'ינס רפויים, נעלי ספורט משופשפות ומעיל ענק הוא נראה רגיל ואלמוני כמו כל נער אחר. הברדס כיסה את ראשו, ופניו ועיניו הסתתרו מאחורי משקפי שמש כהים.
אבל למרות הופעתו החיצונית, הבחור הצעיר מעולם לא היה אנושי ולו במקצת. כשהוא ואחיותיו הגיעו לאנגליה היא עדיין הייתה מחוברת ליבשת אירופה, ובמשך דורות רבים סגדו להם כלאלים. לא מצא חן בעיניו כלל וכלל לקבל הוראות מדִי — שככלות הכול, היה בסך הכול בן אנוש. אבל הקוסם האנגלי הבטיח לבחור בברדס גמול מפתה — את ניקולס פלמל, האלכימאי האגדי. הוראותיו של דִי היו ברורות: את פלמל יקבלו הבחור ואחיותיו, אבל בתאומים אל להם לגעת. שפתי הבחור התעוותו. אחיותיו ילכדו את התאומים בנקל, ואילו הוא יתכבד להרוג את פלמל. כשחשב על כך נורתה לשון שחורה כפחם מזווית פיו וליחכה את שפתיו. האלכימאי יספק להם סעודה נאה במשך שבועות רבים, ואת החלקים העסיסיים ביותר הם ישמרו, כמובן, לאמא.
ניקולס פלמל האט את צעדיו כדי שסופי וג'וש יוכלו להדביק אותו. בחיוך מאולץ הצביע על פסל ברונזה בגובה תשעה מטרים שהציג איש ואישה חבוקים מתחת לשעון העגול. "הוא נקרא מקום המפגש," אמר להם בקול, ואז הוסיף בלחש, "עוקבים אחרינו." הוא לא הפסיק לחייך גם כשרכן אל ג'וש ואמר חרש, "אל תחשוב אפילו להסתובב."
"מי?" שאלה סופי.
"מה?" אמר ג'וש בפה סגור כמעט. הייתה לו בחילה וגם סחרחורת. הקולות והריחות של תחנת הרכבת היממו את חושיו, שנֵיעורו לאחרונה. כאב חד פעם והלם בקודקודו, והאורות היו עזים כל כך עד שהוא הצטער שאין לו משקפי שמש.
"נכון — 'מה?' היא השאלה הנכונה," אמר ניקולס בקול קודר. הוא זקף את אצבעו והצביע על השעון, כאילו עליו הוא מדבר. "אני לא יודע מה בדיוק יש כאן," הודה. "משהו עתיק. חשתי בנוכחותו ברגע שירדנו מהרכבת."
"חשת בו?" שאל ג'וש, שבלבולו החֱריף מרגע לרגע. בחילה כזאת לא הייתה לו מאז שחטף מכת חום במדבר מוֹהַבִי.
"חשתי מין עקצוץ, דומה לגירוד. ההילה שלי הגיבה להילה של מי — זאת אומרת מה — שנמצא כאן. כשתלמדו לשלוט קצת בהילות שלכם, גם אתם תרגישו דברים כאלה."
סופי היטתה את ראשה לאחור, כאילו היא מתפעלת מתקרת השבכה העשויה זכוכית ומתכת, והסתובבה לאט לאט. קהל גדול נע סביבם. רוב האנשים נראו בני המקום שחוזרים הביתה מהעבודה, אבל גם תיירים היו בשפע, והרבה מהם הצטלמו ליד מקום המפגש, או לפני השעון הגדול. איש לא הסב תשומת לב מיוחדת לה ולבני לווייתה.
"מה נעשה?" שאל ג'וש. הוא התחיל להרגיש פאניקה. "אני יכול להגביר את הכוחות של סופי," מלמל, "כמו שעשיתי בפריז —"
"לא," פלמל קטע בחריפות את דבריו של ג'וש ואחז בזרועו בחוזקה. "מעתה והלאה אל תשתמשו בכוחות שלכם אלא כמוצא אחרון. ברגע שתפעילו את ההילה, תיחשף נוכחותכם בפני כל הקדמונים, בני הדור הבא ובני האלמוות שנמצאים ברדיוס 15 קילומטרים מכם. וכאן באנגליה, כמעט כל בן אלמוות שתפגשו שומר אמונים לאשמנים הקדמונים. ומלבד זאת, הדבר עלול לעורר גם אחרים משנתם, יצורים שעדיף שיוסיפו לישון."
"אבל אמרת שעוקבים אחרינו," מחתה סופי. "סימן שדִי כבר יודע שאנחנו כאן."
פלמל זירז את התאומים להתרחק מהפסל ולהתקדם שמאלה, לעבר היציאה. "אני מתאר לעצמי שיש צופים בכל נמל, שדה תעופה ותחנת רכבת באירופה. אם כי ייתכן שדִי שיער שניסע ללונדון; ברגע שאחד מכם יפעיל את ההילה, הוא יֵדע בוודאות."
"ומה הוא יעשה אז?" שאל ג'וש והסתובב להביט בפלמל. האורות העזים שהוטלו על פני האלכימאי מלמעלה הדגישו את התלמים החדשים שנחרשו במצחו וסביב עיניו.
פלמל משך בכתפיו. "מי יודע מה הוא מסוגל לעשות? הוא נואש, ואנשים נואשים מסוגלים לעולל דברים נוראים. זכרו שהוא עמד על גגה של קתדרלת נוטרדאם. הוא היה מוכן להשמיד את המבנה העתיק רק כדי לעצור אתכם... הוא היה מוכן להרוג אתכם כדי למנוע מכם לעזוב את פריז."
ג'וש המבולבל הניד את ראשו. "זה מה שאני לא מבין — חשבתי שהוא רוצה לתפוס אותנו חיים."
פלמל נאנח. "דִי הוא ידעוני. זוהי אמנות מגונה ונוראית שיכולה להפעיל באופן מלאכותי הילה של אדם מת ולהקים את גווייתו לתחייה."
צינה עזה כקרח חלפה בגופו של ג'וש. "אתה אומר שהוא היה הורג אותנו ומקים אותנו לתחייה?"
"כן, בלית ברירה." פלמל הושיט את ידו ולחץ בעדינות על כתף הנער. "תאמין לי, זה קיום נוראי, צל חיים קלוש. ואל תשכח שדִי ראה מה עשיתם, אז יש לו מושג כלשהו עד כמה אתם חזקים. אם הוא עדיין פקפק בכך שאתם תאומי האגדה, ברור שהספקות נמחו מלבו. הוא מוכרח לתפוס אתכם. הוא זקוק לכם." האלכימאי הקיש על חזהו של ג'וש. נייר רשרש. ג'וש נשא את שני הדפים שתלש מספר המסורה בשקיק בד שנתלה על צווארו, מתחת לחולצת הטריקו. "ומעל לכול, הוא זקוק לדפים האלה."
החבורה הלכה בעקבות השלטים ליציאה לשדרת יוסטון, ונבלעה בקהל גדול של נוסעים קבועים שפנה לאותו כיוון. "חשבתי שאמרת שיחכה לנו כאן מישהו," אמרה סופי והביטה סביב.
"סַן־זֶ'רמֶן אמר שהוא ינסה ליצור קשר עם חבר ותיק שלו," אמר ניקולס בשקט. "אולי הוא לא הצליח למצוא אותו."
הם יצאו לשדרת יוסטון מהתחנה המפוארת, העשויה לבנים אדומות, ונעצרו מופתעים. כשעזבו את פריז לפני קצת יותר משעתיים וחצי השמים היו נטולי עננים, והטמפרטורה התקרבה ל-25 מעלות, אבל בלונדון הטמפרטורה הייתה נמוכה בחמש מעלות לפחות, וגשם חזק ירד. הרוח שנשבה בשדרה הייתה קרה כל כך עד שהתאומים הצטמררו. הם הסתובבו ומיהרו לשוב למחסה התחנה.
ואז סופי ראתה אותו.
"בחור במעיל רוח ירוק, עם ברדס מורם," אמרה פתאום, הסתובבה אל ניקולס ונעצה מבט חד בעיניו החיוורות. היא ידעה שאם תנתק מהן את מבטה היא תציץ על כורחה בבחור שהתקדם לעברם במהירות. היא ראתה אותו מזווית העין. הוא התמהמה ליד עמוד, בהה בטלפון הסלולרי שלו, שיחק בו בידיו. היה משהו מוזר באופן עמידתו. משהו לא טבעי. ונדמה לה שהיא קלטה ריח קל של בשר מקולקל. אפה התעקם. היא עצמה את עיניה והתמקדה בריח. "יש לו ריח של ריקבון, כמו חיה שנדרסה."
חיוכו של האלכימאי התמתח. "הוא לובש ברדס? אה, אז זה מי שעוקב אחרינו." התאומים שמעו רעד קל בקולו.
"אבל הוא לא באמת בחור, נכון?" שאלה סופי.
ניקולס נענע את ראשו. "אפילו לא דומה בכלל."
ג'וש נשם נשימה עמוקה. "טוב, מעניין אותך לדעת שעכשיו יש כאן עוד שני אנשים במעילי רוח ירוקים, ושניהם מתקדמים אלינו?"
"שלושה?" לחש פלמל, מבועת. "אנחנו חייבים להסתלק." הוא תפס בזרועות התאומים ומשך אותם החוצה, אל הגשם הקפוא, פנה ימינה וגרר אותם להמשך הרחוב.
הגשם היה קר כל כך שנשימתו של ג'וש נעתקה. נתזי מים קפואים הצליפו בפניו. לבסוף משך פלמל את התאומים לסמטה, והם נמלטו ממפלי המים. ג'וש נעצר וניסה להסדיר את נשימתו. הוא הסיט את שערו מעיניו והביט באלכימאי. "מי הם?" דרש לדעת.
"חובשי הברדסים," אמר האלכימאי במרירות. "דִי כנראה נואש, ואם הוא מסוגל לזמן אותם הוא חזק יותר משחשבתי. אלה הם הגִ'ינַי קוּקוּלַטִי."
"יופי," אמר ג'וש, "עכשיו הכול ברור." הוא הביט באחותו. "שמעת פעם על..." התחיל לשאול, והשתתק למראה הבעת פניה. "שמעת עליהם!"
סופי הצטמררה כשזיכרונותיה של מכשפת עין דור הבהבו בשולי תודעתה. היא הרגישה כאילו משהו מטפס במעלה גרונה, ובטנה התכווצה בגועל. מכשפת עין דור הכירה את הגִ'ינַי קוּקוּלַטִי — ותיעבה אותם. סופי פנתה לאחיה והסבירה, "אוכלי בשר נא."
