הטוב שברופאים, לגיהינום?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הטוב שברופאים, לגיהינום?

הטוב שברופאים, לגיהינום?

3.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אילן חרוזי

אילן חרוזי (נולד בשנת 1937) הוא רופא כירורג ישראלי. שימש כמנהל מחלקה כירורגית בבית החולים סורוקה בבאר שבע ובבית החולים וולפסון בחולון. מחלוצי הכירורגיה הבריאטרית בישראל.
במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים שירת במילואים כרופא צבאי בסיני.
מתגורר בתל אביב. ב- 2020, חיבר את הספר האוטוביוגרפי "הטוב שברופאים, לגיהנום?".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yc28t8rc

תקציר

"הירקן משוק מחנה-יהודה הועבר אלינו: 'הדסה' עין-כרם, מבית-חולים אחר, ואושפז באבחנה של דלקת חריפה בלבלב. לא היה כבר מה לעשות. מאוחר מדי... ההחלטה שלנו הייתה לפיכך, לא לנתחו – והוא קיבל טיפול סיעודי בלבד, אך עד מהרה נפטר.
 
יומיים לאחר האירוע, היה זה בשעות הבוקר המאוחרות, נושקות לשעות אחר-הצהריים המוקדמות – שוק מחנה-יהודה נסגר ורחבת בית-החולים החלה להתמלא אט-אט במכוניות של המשפחה והחברים, בסך-הכול כמה מאות איש ואישה. כמו לקוחה הסצנה מאיזה סרט איטלקי של אסכולת הניאו-ריאליזם פרי אמנותם של פליני או של רוסליני, ויטוריו דה-סיקה או אולי פאזוליני. באותו זמן הייתי רופא יחידי במחלקה, והטלפון שקיבלתי מצוות האבטחה היה חד-משמעי: "אל תעז, דוקטור, לצאת... מחפשים אחריך!"
 
ההמון החל לעלות במדרגות. נחש אדם מתפתל כמעט בדומיה, כשהעולים מלבים בלחש, זה את זעמו של השני – וכולם יחד שואפים נקם. לפתע פרצו נהמות מפיותיהם: "החולה מת, עכשיו הרופא ימות!" כעת לפחות ידעתי מה מצפה לי..."
 
"הטוב שברופאים, לגיהינום?" הוא פרי חיבורו של פרופסור אילן חרוזי, המחזיק 26 סיפורים – גם כאלו מזמני מלחמה: מלחמת ששת הימים ומלחמת יום-הכיפורים; כולם מרגשים עד דמעות וכולם מסקרנים בתפניותיהם הבלתי צפויות.
 
פרופסור חרוזי הוא מנתח מפורסם, היה רופא צבאי נערץ ומשכלל קריאטיבי של שיטות כירורגיות [חרוזי הוא החלוץ בישראל של ניתוחי קיצור הקיבה]. 

פרק ראשון

1
להחליט להיות רופא
 
 
זיכרונות, ובייחוד זיכרונות ילדות, כשאתה מסתכל עליהם מגובה שנותיך – נראים לך אולי מעט מצחיקים ובכל-מקרה, מחממי לב; ואז אתה מגיע למסקנה שאם רק היינו מפסיקים לריב בינינו, בני-האדם, יכולנו להיות גזע שופע הומור.
 
ואם אתה עוד נינוח בשעת העלאת הזיכרונות, אזי באופן אוטומטי צריכה להתעורר אצלך איזו אי-נחת. אי-נחת על כך שרק מעט מאוד התרחש בחייך מבלי שאתה-עצמך תגרום להתרחשותו... מעט מאוד – כמו למשל – שקיעת השמש וזריחתה, והעלים הצומחים ונושרים לפי העונה או מהלכי ההיסטוריה.
 
***
כשאתה משחק בכדורגל, אפילו להנאתך – כילד וכנער – אתה מבקש להרשים את האחרים: אתה חייב לתת 100% מעצמך גם אם אתה משחק מול הבן-דוד שלך, בגינה שמאחורי הבית.
 
אחר-כך באה היציבות, כלומר: הכרח להישאר באותה רמה כל הזמן – זהו הדבר הכי קשה להשגה במשחק, אבל גם שיא ההישג – לא הגולים שאתה מבקיע. איזה אושר!
 
אושר, אושר – ובכול-זאת מה שחשוב הוא: לא סתם להגיע, אלא לרצות... הדחף הזה שהינו כמעט בלתי-נשלט, כאילו הכול תלוי בך; האם תתאמץ או לא? – סוף סיפור.
 
בלי תאורה, אפילו בחורף – כשאי-אפשר לראות משהו בבירור – ואתה רץ להחזיר כדורים שנפלו מחוץ לגדר. אני עדיין שומע את עצמי צועק בגאווה: "מצאתי..." והכול ללא מאמן, ללא מבוגר אחראי, כשעל החוקים אתה וחבריך צריכים להקפיד לבד. רק אנחנו, אני והפרטנרים שלי, שלא תמיד הם בני גילי – ואז הגדולים יותר אפילו מזלזלים.
 
וכל העת אתה חרד שמא תאחר הביתה, ותקבל על הראש. שזה יותר גרוע מהזלזול של הילדים או הנערים הגדולים!
 
לא הבנתי כילד וכנער – למה משבחים תמיד את המבקיע, ושוכחים את מי שקרע את עצמו כדי להרים את הכדור, ויותר מכך: לבשל שער? – אבל מה שכן, זה המריץ אותי עוד ועוד: לרצות להיות הכי... הכי טוב ברחוב, הכי טוב בשכונה, הכי...
 
אח' – לו רק היה אבא שלי בא למגרש, ורואה אותי!
 
***
הייתי אז ילד בן 12, נמוך קומה ושמנמן, והרביתי לשחק בכדורגל עם חבריי מבית-הספר. כדור מרוט, גם חוקי המשחק, כפי שכבר סיפרתי, די מאולתרים – רצנו והשתובבנו בלי שום מעצורים על מגרש מכוסה בעפר שהודק בלהט המשחקים התכופים שלנו.
 
המגרש התפרש ליד הבית שלנו שבסמטת יוסף נשיא – וזו מצידה הצטלבה עם רחוב שיינקין אשר בעשור האחרון ומעלה הפך שמו מושג נרדף – בפי מלעיזים – לעירוניות חסרת שורשים.
 
אני מסופק אם גם היום זוהי המציאות המשקפת, אבל בתקופת ילדותי – והבריטים עוד אז בארץ – בוודאי ובוודאי שלא! שכן, מדובר בסביבה שהייתה בורגנית לגמרי ודייריה, מכל הגוונים והזנים: מהם סובלים ומהם שמחים בחלקם, בעלי ממון וחסרים, גם נדיבי לב וקמצנים או אפילו מושחת ונוכל פה ושם; פקידים ופועלים ועקרות בית, רופא או שניים, וקפה-לנצ'נר אחד.
 
ברקע שלט שוק-הכרמל.
 
ערבוביה של הלוונט והעיירות הקטנות במזרח-אירופה.
 
עד עתה אני נושא איתי את הריחות והרעשים, את מראה השבילים הצרים והצריחות של הירקנים והקצבים – הניצבים זה מול זה כמו גלדיאטורים בזירה – ומשתדלים לפתות, יותר מיריביהם, את תשומת הלב של הלקוחות: לעיתים באמצעות זמרה מזייפת ומילות שיר מקוריות, ולפעמים תוך כשהם מחקים זמרים מפורסמים מהארץ ומחוצה לה...
 
גמלים צעדו לאיטם לאורך הטבעת שהקיפה את השוק מסביב; חמורים שמוטי זנב היו עוברים ונוחרים, כשהם עמוסים בארגזים, ומצמצמים ככה עוד יותר את המעברים. והדחיפות של הקונים, והקללות הגסות שמהן שאבנו את הגסויות שלנו – כשאנחנו מדליפים אותן אחר-כך, בבית-הספר וברחוב, אבל חס-וחלילה שהמבוגרים: מורים והורים, לא ישמעו.
 
וככה, בעודי נתון עמוק במשחק ומסביבי צורחים ושועטים כמוני גם הילדים האחרים, מתקרבת אט-אט מכיוון שוק-הכרמל, כשהיא ניגשת דווקא אליי – לך תדע מדוע בחרה דווקא בי, מקרב החבורה המשולהבת, אישה לא-צעירה הכורעת תחת נטל סליה.
 
אחת מיני רבות אז.
 
לא שלא היו באותם ימים נשים יפות, חלקן אפילו מאופרות ומתהדרות ואופנתיות והייתה מה שנקרא: חברה גבוהה – אך בעיקר היו בסביבתנו נשים שהחזיקו משק-בית, וחינכו ילדים והתמודדו עם היום-יום של שלטון זר בתחילה, ומאוחר יותר ראשיתה של מדינה; מהן נשים שגם עבדו בחוץ ושבו הביתה – לבשל ולנקות; נשים צנועות וכמעט-סגפניות בדרישותיהן, שחלקן הגיעו ממדינות אירופה ואף למדו באוניברסיטה, ופה בארץ נהפכו עליהן החיים לפתע.
 
אחת כזאת.
 
"ילד, אני מבקשת שתעזור לי לסחוב את הסלים הביתה..." לחשה הפולנייה, כולה תחנונים, בעוד אני מהרהר – וברשעות לא-קטנה בהתחשב בגילי – שהיא רוצה כנראה לחסוך בדמי האוטובוס.
 
הושטתי את שתי ידיי, ומשכתי ממנה את משאה הכבד באמת.
 
שניים וחצי קילומטר, לרחוב מאז"ה על כביש פתח-תקווה. מדרגות גבוהות כמו שבנו אז – קומה שלישית.
 
ופתאום, כמו שאני מתנשף ומתנשם, פונה כבר ללכת – היא מפשפשת בארנקה שולפת משם 10 מיל או 10 גרוש, על כול פנים מטבע עם חור, ותוחבת לידי: לא בהחלטיות מי-יודע-מה.
 
***
חוגג ומרוצה רצתי הביתה.
 
לא דבר פשוט: זהו הכסף הראשון שהרווחתי בפועל מעודי!
 
הייתה שעת בין-ערביים ואבא כבר חזר מהעבודה. הוא שירת כמהנדס בדואר, במחלקת הטלפונים – כמו שקראו באותם ימים למה שבשנות המדינה יכנו: בזק-תקשורת.
 
הראיתי לו בגאווה את התמורה לעמלי.
 
צבע פניו הפך אדום. אבא בכלל היה נוטה להתאדם בכעסו, אבל עכשיו הוא רתח, ובקול רם מעט – פקד עליי לשוב מייד ולהחזיר לאישה את הכסף.
 
"למה?" שאלתי בטון נמוך, כמעט סרבני.
 
"מפני שלבני-אדם שקשה להם, צריך לעזור!" פסק אבי בהתרגשות נטולת כל כוונה פדגוגית.
 
ואילו אני טענתי בהדגשה, כאילו זו הייתה בכלל הקרבה מצידי: "אני שיחקתי... היא הוציאה אותי מהכדורגל!"
 
התחנונים לא הועילו.
 
ולא פלא, הרי זה אותו האיש – אבי הישר כסרגל – שהיה שולח את אחי הגדול ואותי, להחזיר מתנות חג שהיה מקבל מכול מיני ספקים של דואר-הנדסה, שביקשו לסלול ככה את השבילים לליבו, כדי שייאות להחליק פה ושם את הפרוצדורות. להם זה לא הלך, וגם לי – עכשיו – עם מעותיה של האישה ההיא.
 
ממרר בבכי חזרתי למעונה, כשהיא מצידה מתפלאת מאוד לראות אותי – והשבתי לה את כספה.
 
***
גרנו אז בדירת שלושה חדרים ששכרו הוריי בדמי-מפתח – ברחוב יוסף נשיא. אחד החדרים היה מושכר לשתי עלמות חן שעבדו כאסיסטנטיות עם אימי – רופאת השיניים – בקופת-חולים הכללית... מה שנקרא אז בפי כול: קופת-החולים של ההסתדרות; רוצה לומר, של ציבור העובדים בארץ.
 
אגב: דירות מעורבות, של משפחות ויחידים שאינם נמנים עם המשפחות ההן; או דירות של שתי משפחות או יותר, הדרות ביחד למרות שאין ביניהן שום קרבת דם – היו אז חזון נפרץ. ככה חי אז המעמד הבינוני את חייו.
 
מה שלא יהיה – בחדר השני שכנו הוריי, וישנו במיטה זוגית, עד גיל 60 לערך... לא דבר קטן, אם מותר לי להיות כאן אינטימי עם הקוראים. ובחדר השלישי – החדר ששימש בתור סלון לעת-מצוא, גרנו אחי הגדול, יזהר, ואני. לסלון הייתה צמודה גם מרפסת, אשר משך 9 חודשי השנה הייתה בשימוש יום-יומי: ארוחות משותפות, קריאה ומשחקים של הילדים, ואצל משפחות בורגניות לא מעטות, אף משחק קלפים – לא אצלנו! – אבל משחקי קלפים ניטראליים: 'רמי'... לא 'פוקר'.
 
עם פרוץ מלחמת-הקוממיות הגיעו לארץ – מפולין – שרידי משפחתה של אבי, ניצולי השואה, שאף אותם אכסנו בדירה משך כשנתיים, והצטופפנו כמו דבורים בכוורת. אבל דבורים מאושרות שאינן מנהלות ביניהן קרבות עוקץ על הדבש.
 
***
בתקופת החורף אהבו הוריי לקנות דגי-קרפיון, וזה כבר בראשית השבוע – כאשר עד להכנתם לשישי-שבת הם היו מאופסנים אצלנו באמבטיה, ואז היינו אנחנו – הילדים – מתענגים על הצפייה בהם: כיצד הם נושמים, כיצד הם מתנהלים זה מול זה, ואיך הם מחזירים לנו מבטים עקומים, מבקשים להבין מצידם, איך אנחנו מנהלים את חיינו היום-יומיים.
 
אילו יצורים מוזרים, חשבו בוודאי הקרפיונים לעצמם: איך הם נושמים, לעזאזל, מחוץ למים? – הייתי בטוח שזה מה שעובר להם בראש... לפחות אצלי זה הדהד ככה.
 
לקראת סוף-השבוע הוקרבו הדגים, תוך כדי חלוקה בהחלט צודקת בין אבא לאימא. מהנדס הטלפונים היה חובט בראשיהם ומוריד מהם את הקשקשים; ואילו רופאת השיניים הייתה טוחנת את בשרם ומייצרת את הגפילטע-פיש הנודעים שלה. אה, כן – כמעט שכחתי: אבא גם היה מגרד את צמח החזרת, על פומפייה, ואימא הייתה מכשירה אחר-כך את החריף-החריף הזה לכלל מעדן תאווה – שהיה מכרסם לנו במצח, ברוב עוצמה.
 
ביום חמישי בערב יכולנו סוף-סוף להתרחץ, כשאנחנו עושים כן באמבטיה, כמובן, אותה אמבטיה שאכלסה עד אז את הדגים; מה שהבטיח כי ריחם ידבק בנו וילווה אותנו – לאורך זמן... הנה, עד עכשיו עולה באפי ריח הקרפיונים ההוא!
 
לעומת רחצת הגוף, לא הייתה כלל בעיה ברחיצת הראש – כשאימא חופפת לנו אותו בנפרד, בכיור, ואחר-כך גם מסרקת את השיער במסרק צפוף שיניים בצבע לבן – סימן כנראה לניקיון שהושג במאמץ רב – כאשר השטיפה האחרונה מתובלת בחומץ ובלימון, במטרה להבהיל מיני כינים חצופות מדי.
 
יזהר אחי, ואני – נהגנו לכנות את אימא ואבא, בינינו לבין עצמנו, בשמות היתוליים: 'שמחון' ו'צפירה', על שם גיבוריה של הסדרה הקומית של תסכיתי הרדיו הפופולאריים של אז, "מר שמחון ובנו" – בכיכובם של שחקן 'הבימה', שמואל רודנסקי, וזוגתו בחיים, שחקנית 'האוהל' ניורה שיין.
 
***
מכיוון שהוריי עבדו שניהם ימים מלאים, כולל ימי ו', הסתייעה אימא בעוזרת, לעבודות משק הבית. הן התחלפו לפרקים, אבל אחת, מיוחדת בצורה כלשהי, אולי בגלל האסרטיביות שלה, ששמה היה ציפורה – נתקבעה בזיכרוננו יותר מאשר האחרות. כינינו אותה בשם: 'ציפצפה' – מה שהכעיס אותה מאוד, והיא אף גערה בנו על כך; נזהרנו לכן שלא להזכיר את הכינוי בנוכחותה – אבל גם כך היא התנהגה כאילו הייתה רס"ר.
 
בין היתר היא אף הייתה מכינה לנו את ארוחותינו, כששבנו מבית-הספר.
 
אחד המרכיבים הקבועים – פחות או יותר – היה כבד מטוגן. ביום מן הימים כשישבתי לשולחן, נתקפתי בבחילה נוראה והתעקשתי לא לאכול בכלל. 'ציפצפה' לא פסקה להאיץ בי, ובסופו של דבר החדירה באלימות את האוכל אל פי. ניסיתי לקפוץ אותו, לחסום את שפתיי, לחשוק את שיניי – אבל כוחה גבר. ואולם, כחצי-שעה לאחר מכן – הקאתי את נשמתי.
 
בשוב הוריי מהעבודה, נטלו השניים את הצד של העוזרת – למרבה כאבי – ואפילו ליוו את התהליך הפדגוגי – בצעקות ובנזיפות, כאילו נדברה איתם 'ציפצפה' לפני כן, והשיגה ככה את תמיכתם. מה ששיגע אותי עד בכי.
 
למחרת היום, משהתקשיתי להתעורר, אם בכלל ישנתי – גם הופיע גוון צהבהב בעיניי: צהבת – לפי כול הכללים והחוקים! הוריי, וגם שודד-הדרכים הקרוי 'ציפצפה', התרוצצו סביבי מבוישים. די חגגתי בתוך כול הסבל: בכול-זאת ניצחתי!
 
מאותו יום ואילך, לא נכנס כבד אל פי – ויהא עשוי אפילו בידיו של השף הגאון גורדון רמזי – למרות כול קריאות העידוד מסביב: "ברזל... ברזל!" ככירורג, תירצתי זאת בעובדה שאני מנתח כבדים וזה ממלא אותי בקבס – אבל הסיבה האמיתית היא תמונתה הדמונית של 'ציפצפה' התוחבת לי את המאכל המדמם הזה, לפה, כאילו הייתי תנור והיא מאביסה אותי בקרשים.
 
***
האירוע ההוא של החזרת הכסף לאישה עם הסלים, אחרי שאבא אילץ אותי לכך, ואשר כעת ניתן לכנותו: אירוע מעצב, אירוע מכונן – לא מש מזיכרוני משך כל חיי עד היום.
 
הרהרתי והפכתי והרהרתי בו, פעמים רבות, ועדיין אני דבק בדעתי שהרווחתי ביושר את ה-10 מיל הללו. את הגרוש עם החור!
 
אני אף חוזר ומגולל את הסיפור באוזני אנשים ללא ספור – ואין אצלם דעה אחידה בעניין.
 
מעניין מה אתם תגידו?
 
אני לא יודע – האם כיוון אותי האירוע המתואר כאן, לפנות אל הרפואה... אבל אין לי ספק שההחלטה להיות רופא הייתה מוקדמת, והשתרשה בי באותה תקופה ממש. אגב, אימי רופאת השיניים התנגדה לכך שאהיה רופא – את אחי הבכור היא כיוונה למקצוע הזה – בעוד אשר לי היא ייעדה את ההנדסה. "כמו אבא!" היא ניסתה לפתות אותי אבל התפתח מה שהתפתח, ואולי בגלל הגרוש עם החור.
 
***
היום אני מסוגל לא רק לגלגל את הזיכרון הבסיסי הזה, אלא גם להתעמת עם הסוגיה בהיקפה הגלובלי: מהי הרפואה בחיינו בכלל? מהי הפרובלמאטיקה החייבת להעסיק כל רופא? למי בעצם שייכים חייו של הפציינט? ולא פחות עקרוני: איך כול רופא ורופא, לא משנה מהו מסלול התמחותו, מוכרח לחרות על לוח ליבו את משנתו של היווני היפוקראטס אבי הרפואה הקלאסית –
 
בטוהר ובקדושה אשמור על אמנותי.
 
לעולם לא אתן סם קטלני למי שביקש אותו.
 
לכל בית שבו אבקר, אגיע לטובת החולה ולא אבצע שום פשע ולא אגרום לנזק בכוונה תחילה.
 
לעולם אשמור על החולים מאי-צדק.
 
כל אשר אראה או אשמע תוך כדי הטיפול ואפילו מחוץ לטיפול, ושלא נועד להפצה – אשמור לעצמי...
 
רוצה לומר, שגם אם כל ציוויליזציה באשר היא; כל פרק בהיסטוריה איזה שלא יהיה; ולמרות תנאי החיים המשתנים על פני המרחב – מוכרחה גישת הרפואה אל המחלות למיניהן, להיות אחידה לחלוטין בכל פינה ופינה על הגלובוס!
 
ואף שלכל רופא ישנו החולה שלו – שהינו בעל זהות מוגדרת ולחייו ישנה משמעות; ואף שלכל חולה ישנה המחלה שלו, אשר לפעמים גם לא קמים ממנה, ובא המוות – הרי התייחסות הרפואה לעולם החולים והמחלות הסובב אותה, צריכה להתגבש באופן אחיד לגמרי: אנושי, חומל, אמפאטי!
 
וקיימת גם שאלת המוות.
 
זה שהרופא חייב לא רק למנוע מוות, ככול אשר בכוחו, וזה שעליו להקל על החולה ההולך אל מותו – הוא מובהק וחד-משמעי – אבל האם הרופא מורשה לשתף פעולה מעשית עם רצון הפציינט, במקרים שהאחרון מבקש למות?
 
והסביבה המשפחתית של הפציינטים, מה עליה: הורים, אחים, בני-זוג וילדים – כשאף הללו מביאים איתם מטענים שעל הרופא להתמודד מולם, ולעשות זאת באומץ וברגישות – בצורה מהוגנת ותוך הפחת תקווה; הפחת משמעות חדשה לחיי החולה לאחר שיחלים.
 
אגב...
 
גם הרופא פוחד וחושש לפני שהוא ניגש לטפל בחולה – אבל כל אלו חייבים להיעלם עם תחילת הטיפול; והוא, הרופא, צריך אז להיות אמיץ ונחוש מספיק כדי לפוגג את חרדותיו של הפציינט.
 
לוי אשכול אמר פעם: "אנחנו מוכנים ללכת אחרי בן-גוריון – בעיניים עצומות... אנחנו רק צריכים לפקוח מדי פעם עין תורנית, להיות בטוחים שהוא-עצמו לא הולך בעיניים עצומות.."
 
ככה אמורים הדברים גם ברופא ובפציינט: הראשון צריך ללכת כל העת בעיניים פקוחות, כדי שהשני יוכל ללכת אחריו בעיניים עצומות.
 
הרפואה, איננה רק מקצוע ושליחות ואחריות – כי-אם גם צורך להיות קריאטיבי ויוזם ומחדש, ולהתמודד עם תפיסות-עולם והנחות יסוד – שגורות ומסורתיות שהן ככבלים על ידיו ורגליו של הרופא; שלא לדבר כבר על ההכרח להיאבק אינטלקטואלית ופילוסופית עם משמעותם של החיים ועם התובנה שרופא איננו אלוהים!
 
ברגע שרופא מקבל על עצמו לטפל בחולה, הוא כורת איתו ברית של שותפות; כאילו אמר לו: "אני אעשה הכול כדי שתחלים, אבל גם אתה תעשה הכול – מצידך – כדי להחלים!" הרפואה היא מרחב שבו מתעמת הרופא עם המחלה, ועשוי לחולל ניסים אבל גם לפציינט צריך להיות ברור שאף לו יש תפקיד בסיפור...
 
בכלל, לרפואה באשר היא ישנה מחויבות כלפי החולים: מחויבות לכבודם, מחויבות לחופש שלהם, מחויבות נטולת דעה קדומה, מחויבות נטולת דעה פוליטית... לרפואה צריכה להיות לשון משלה וכושר הסבר משלה – כדי להבהיר לחולה שעולמו אחרי המחלה, לא יהיה דומה לזה שלפניה; ומצד שני חייבת להיות לו יכולת קשב, להבין – מה מציק לחולה 'מתחת לעור', מתחת לרובד של המינוח המקצועי המגדיר את מחלתו.
 
כשהייתי כאמור בן 12 והחלטתי על הרפואה כמקצוע, לא תיארתי לעצמי איזה הר-כגיגית – של בעיות – אני מלביש על עצמי. אבל גם לרגע קטן אחד, אינני מתחרט!

אילן חרוזי

אילן חרוזי (נולד בשנת 1937) הוא רופא כירורג ישראלי. שימש כמנהל מחלקה כירורגית בבית החולים סורוקה בבאר שבע ובבית החולים וולפסון בחולון. מחלוצי הכירורגיה הבריאטרית בישראל.
במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים שירת במילואים כרופא צבאי בסיני.
מתגורר בתל אביב. ב- 2020, חיבר את הספר האוטוביוגרפי "הטוב שברופאים, לגיהנום?".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yc28t8rc

עוד על הספר

הטוב שברופאים, לגיהינום? אילן חרוזי
1
להחליט להיות רופא
 
 
זיכרונות, ובייחוד זיכרונות ילדות, כשאתה מסתכל עליהם מגובה שנותיך – נראים לך אולי מעט מצחיקים ובכל-מקרה, מחממי לב; ואז אתה מגיע למסקנה שאם רק היינו מפסיקים לריב בינינו, בני-האדם, יכולנו להיות גזע שופע הומור.
 
ואם אתה עוד נינוח בשעת העלאת הזיכרונות, אזי באופן אוטומטי צריכה להתעורר אצלך איזו אי-נחת. אי-נחת על כך שרק מעט מאוד התרחש בחייך מבלי שאתה-עצמך תגרום להתרחשותו... מעט מאוד – כמו למשל – שקיעת השמש וזריחתה, והעלים הצומחים ונושרים לפי העונה או מהלכי ההיסטוריה.
 
***
כשאתה משחק בכדורגל, אפילו להנאתך – כילד וכנער – אתה מבקש להרשים את האחרים: אתה חייב לתת 100% מעצמך גם אם אתה משחק מול הבן-דוד שלך, בגינה שמאחורי הבית.
 
אחר-כך באה היציבות, כלומר: הכרח להישאר באותה רמה כל הזמן – זהו הדבר הכי קשה להשגה במשחק, אבל גם שיא ההישג – לא הגולים שאתה מבקיע. איזה אושר!
 
אושר, אושר – ובכול-זאת מה שחשוב הוא: לא סתם להגיע, אלא לרצות... הדחף הזה שהינו כמעט בלתי-נשלט, כאילו הכול תלוי בך; האם תתאמץ או לא? – סוף סיפור.
 
בלי תאורה, אפילו בחורף – כשאי-אפשר לראות משהו בבירור – ואתה רץ להחזיר כדורים שנפלו מחוץ לגדר. אני עדיין שומע את עצמי צועק בגאווה: "מצאתי..." והכול ללא מאמן, ללא מבוגר אחראי, כשעל החוקים אתה וחבריך צריכים להקפיד לבד. רק אנחנו, אני והפרטנרים שלי, שלא תמיד הם בני גילי – ואז הגדולים יותר אפילו מזלזלים.
 
וכל העת אתה חרד שמא תאחר הביתה, ותקבל על הראש. שזה יותר גרוע מהזלזול של הילדים או הנערים הגדולים!
 
לא הבנתי כילד וכנער – למה משבחים תמיד את המבקיע, ושוכחים את מי שקרע את עצמו כדי להרים את הכדור, ויותר מכך: לבשל שער? – אבל מה שכן, זה המריץ אותי עוד ועוד: לרצות להיות הכי... הכי טוב ברחוב, הכי טוב בשכונה, הכי...
 
אח' – לו רק היה אבא שלי בא למגרש, ורואה אותי!
 
***
הייתי אז ילד בן 12, נמוך קומה ושמנמן, והרביתי לשחק בכדורגל עם חבריי מבית-הספר. כדור מרוט, גם חוקי המשחק, כפי שכבר סיפרתי, די מאולתרים – רצנו והשתובבנו בלי שום מעצורים על מגרש מכוסה בעפר שהודק בלהט המשחקים התכופים שלנו.
 
המגרש התפרש ליד הבית שלנו שבסמטת יוסף נשיא – וזו מצידה הצטלבה עם רחוב שיינקין אשר בעשור האחרון ומעלה הפך שמו מושג נרדף – בפי מלעיזים – לעירוניות חסרת שורשים.
 
אני מסופק אם גם היום זוהי המציאות המשקפת, אבל בתקופת ילדותי – והבריטים עוד אז בארץ – בוודאי ובוודאי שלא! שכן, מדובר בסביבה שהייתה בורגנית לגמרי ודייריה, מכל הגוונים והזנים: מהם סובלים ומהם שמחים בחלקם, בעלי ממון וחסרים, גם נדיבי לב וקמצנים או אפילו מושחת ונוכל פה ושם; פקידים ופועלים ועקרות בית, רופא או שניים, וקפה-לנצ'נר אחד.
 
ברקע שלט שוק-הכרמל.
 
ערבוביה של הלוונט והעיירות הקטנות במזרח-אירופה.
 
עד עתה אני נושא איתי את הריחות והרעשים, את מראה השבילים הצרים והצריחות של הירקנים והקצבים – הניצבים זה מול זה כמו גלדיאטורים בזירה – ומשתדלים לפתות, יותר מיריביהם, את תשומת הלב של הלקוחות: לעיתים באמצעות זמרה מזייפת ומילות שיר מקוריות, ולפעמים תוך כשהם מחקים זמרים מפורסמים מהארץ ומחוצה לה...
 
גמלים צעדו לאיטם לאורך הטבעת שהקיפה את השוק מסביב; חמורים שמוטי זנב היו עוברים ונוחרים, כשהם עמוסים בארגזים, ומצמצמים ככה עוד יותר את המעברים. והדחיפות של הקונים, והקללות הגסות שמהן שאבנו את הגסויות שלנו – כשאנחנו מדליפים אותן אחר-כך, בבית-הספר וברחוב, אבל חס-וחלילה שהמבוגרים: מורים והורים, לא ישמעו.
 
וככה, בעודי נתון עמוק במשחק ומסביבי צורחים ושועטים כמוני גם הילדים האחרים, מתקרבת אט-אט מכיוון שוק-הכרמל, כשהיא ניגשת דווקא אליי – לך תדע מדוע בחרה דווקא בי, מקרב החבורה המשולהבת, אישה לא-צעירה הכורעת תחת נטל סליה.
 
אחת מיני רבות אז.
 
לא שלא היו באותם ימים נשים יפות, חלקן אפילו מאופרות ומתהדרות ואופנתיות והייתה מה שנקרא: חברה גבוהה – אך בעיקר היו בסביבתנו נשים שהחזיקו משק-בית, וחינכו ילדים והתמודדו עם היום-יום של שלטון זר בתחילה, ומאוחר יותר ראשיתה של מדינה; מהן נשים שגם עבדו בחוץ ושבו הביתה – לבשל ולנקות; נשים צנועות וכמעט-סגפניות בדרישותיהן, שחלקן הגיעו ממדינות אירופה ואף למדו באוניברסיטה, ופה בארץ נהפכו עליהן החיים לפתע.
 
אחת כזאת.
 
"ילד, אני מבקשת שתעזור לי לסחוב את הסלים הביתה..." לחשה הפולנייה, כולה תחנונים, בעוד אני מהרהר – וברשעות לא-קטנה בהתחשב בגילי – שהיא רוצה כנראה לחסוך בדמי האוטובוס.
 
הושטתי את שתי ידיי, ומשכתי ממנה את משאה הכבד באמת.
 
שניים וחצי קילומטר, לרחוב מאז"ה על כביש פתח-תקווה. מדרגות גבוהות כמו שבנו אז – קומה שלישית.
 
ופתאום, כמו שאני מתנשף ומתנשם, פונה כבר ללכת – היא מפשפשת בארנקה שולפת משם 10 מיל או 10 גרוש, על כול פנים מטבע עם חור, ותוחבת לידי: לא בהחלטיות מי-יודע-מה.
 
***
חוגג ומרוצה רצתי הביתה.
 
לא דבר פשוט: זהו הכסף הראשון שהרווחתי בפועל מעודי!
 
הייתה שעת בין-ערביים ואבא כבר חזר מהעבודה. הוא שירת כמהנדס בדואר, במחלקת הטלפונים – כמו שקראו באותם ימים למה שבשנות המדינה יכנו: בזק-תקשורת.
 
הראיתי לו בגאווה את התמורה לעמלי.
 
צבע פניו הפך אדום. אבא בכלל היה נוטה להתאדם בכעסו, אבל עכשיו הוא רתח, ובקול רם מעט – פקד עליי לשוב מייד ולהחזיר לאישה את הכסף.
 
"למה?" שאלתי בטון נמוך, כמעט סרבני.
 
"מפני שלבני-אדם שקשה להם, צריך לעזור!" פסק אבי בהתרגשות נטולת כל כוונה פדגוגית.
 
ואילו אני טענתי בהדגשה, כאילו זו הייתה בכלל הקרבה מצידי: "אני שיחקתי... היא הוציאה אותי מהכדורגל!"
 
התחנונים לא הועילו.
 
ולא פלא, הרי זה אותו האיש – אבי הישר כסרגל – שהיה שולח את אחי הגדול ואותי, להחזיר מתנות חג שהיה מקבל מכול מיני ספקים של דואר-הנדסה, שביקשו לסלול ככה את השבילים לליבו, כדי שייאות להחליק פה ושם את הפרוצדורות. להם זה לא הלך, וגם לי – עכשיו – עם מעותיה של האישה ההיא.
 
ממרר בבכי חזרתי למעונה, כשהיא מצידה מתפלאת מאוד לראות אותי – והשבתי לה את כספה.
 
***
גרנו אז בדירת שלושה חדרים ששכרו הוריי בדמי-מפתח – ברחוב יוסף נשיא. אחד החדרים היה מושכר לשתי עלמות חן שעבדו כאסיסטנטיות עם אימי – רופאת השיניים – בקופת-חולים הכללית... מה שנקרא אז בפי כול: קופת-החולים של ההסתדרות; רוצה לומר, של ציבור העובדים בארץ.
 
אגב: דירות מעורבות, של משפחות ויחידים שאינם נמנים עם המשפחות ההן; או דירות של שתי משפחות או יותר, הדרות ביחד למרות שאין ביניהן שום קרבת דם – היו אז חזון נפרץ. ככה חי אז המעמד הבינוני את חייו.
 
מה שלא יהיה – בחדר השני שכנו הוריי, וישנו במיטה זוגית, עד גיל 60 לערך... לא דבר קטן, אם מותר לי להיות כאן אינטימי עם הקוראים. ובחדר השלישי – החדר ששימש בתור סלון לעת-מצוא, גרנו אחי הגדול, יזהר, ואני. לסלון הייתה צמודה גם מרפסת, אשר משך 9 חודשי השנה הייתה בשימוש יום-יומי: ארוחות משותפות, קריאה ומשחקים של הילדים, ואצל משפחות בורגניות לא מעטות, אף משחק קלפים – לא אצלנו! – אבל משחקי קלפים ניטראליים: 'רמי'... לא 'פוקר'.
 
עם פרוץ מלחמת-הקוממיות הגיעו לארץ – מפולין – שרידי משפחתה של אבי, ניצולי השואה, שאף אותם אכסנו בדירה משך כשנתיים, והצטופפנו כמו דבורים בכוורת. אבל דבורים מאושרות שאינן מנהלות ביניהן קרבות עוקץ על הדבש.
 
***
בתקופת החורף אהבו הוריי לקנות דגי-קרפיון, וזה כבר בראשית השבוע – כאשר עד להכנתם לשישי-שבת הם היו מאופסנים אצלנו באמבטיה, ואז היינו אנחנו – הילדים – מתענגים על הצפייה בהם: כיצד הם נושמים, כיצד הם מתנהלים זה מול זה, ואיך הם מחזירים לנו מבטים עקומים, מבקשים להבין מצידם, איך אנחנו מנהלים את חיינו היום-יומיים.
 
אילו יצורים מוזרים, חשבו בוודאי הקרפיונים לעצמם: איך הם נושמים, לעזאזל, מחוץ למים? – הייתי בטוח שזה מה שעובר להם בראש... לפחות אצלי זה הדהד ככה.
 
לקראת סוף-השבוע הוקרבו הדגים, תוך כדי חלוקה בהחלט צודקת בין אבא לאימא. מהנדס הטלפונים היה חובט בראשיהם ומוריד מהם את הקשקשים; ואילו רופאת השיניים הייתה טוחנת את בשרם ומייצרת את הגפילטע-פיש הנודעים שלה. אה, כן – כמעט שכחתי: אבא גם היה מגרד את צמח החזרת, על פומפייה, ואימא הייתה מכשירה אחר-כך את החריף-החריף הזה לכלל מעדן תאווה – שהיה מכרסם לנו במצח, ברוב עוצמה.
 
ביום חמישי בערב יכולנו סוף-סוף להתרחץ, כשאנחנו עושים כן באמבטיה, כמובן, אותה אמבטיה שאכלסה עד אז את הדגים; מה שהבטיח כי ריחם ידבק בנו וילווה אותנו – לאורך זמן... הנה, עד עכשיו עולה באפי ריח הקרפיונים ההוא!
 
לעומת רחצת הגוף, לא הייתה כלל בעיה ברחיצת הראש – כשאימא חופפת לנו אותו בנפרד, בכיור, ואחר-כך גם מסרקת את השיער במסרק צפוף שיניים בצבע לבן – סימן כנראה לניקיון שהושג במאמץ רב – כאשר השטיפה האחרונה מתובלת בחומץ ובלימון, במטרה להבהיל מיני כינים חצופות מדי.
 
יזהר אחי, ואני – נהגנו לכנות את אימא ואבא, בינינו לבין עצמנו, בשמות היתוליים: 'שמחון' ו'צפירה', על שם גיבוריה של הסדרה הקומית של תסכיתי הרדיו הפופולאריים של אז, "מר שמחון ובנו" – בכיכובם של שחקן 'הבימה', שמואל רודנסקי, וזוגתו בחיים, שחקנית 'האוהל' ניורה שיין.
 
***
מכיוון שהוריי עבדו שניהם ימים מלאים, כולל ימי ו', הסתייעה אימא בעוזרת, לעבודות משק הבית. הן התחלפו לפרקים, אבל אחת, מיוחדת בצורה כלשהי, אולי בגלל האסרטיביות שלה, ששמה היה ציפורה – נתקבעה בזיכרוננו יותר מאשר האחרות. כינינו אותה בשם: 'ציפצפה' – מה שהכעיס אותה מאוד, והיא אף גערה בנו על כך; נזהרנו לכן שלא להזכיר את הכינוי בנוכחותה – אבל גם כך היא התנהגה כאילו הייתה רס"ר.
 
בין היתר היא אף הייתה מכינה לנו את ארוחותינו, כששבנו מבית-הספר.
 
אחד המרכיבים הקבועים – פחות או יותר – היה כבד מטוגן. ביום מן הימים כשישבתי לשולחן, נתקפתי בבחילה נוראה והתעקשתי לא לאכול בכלל. 'ציפצפה' לא פסקה להאיץ בי, ובסופו של דבר החדירה באלימות את האוכל אל פי. ניסיתי לקפוץ אותו, לחסום את שפתיי, לחשוק את שיניי – אבל כוחה גבר. ואולם, כחצי-שעה לאחר מכן – הקאתי את נשמתי.
 
בשוב הוריי מהעבודה, נטלו השניים את הצד של העוזרת – למרבה כאבי – ואפילו ליוו את התהליך הפדגוגי – בצעקות ובנזיפות, כאילו נדברה איתם 'ציפצפה' לפני כן, והשיגה ככה את תמיכתם. מה ששיגע אותי עד בכי.
 
למחרת היום, משהתקשיתי להתעורר, אם בכלל ישנתי – גם הופיע גוון צהבהב בעיניי: צהבת – לפי כול הכללים והחוקים! הוריי, וגם שודד-הדרכים הקרוי 'ציפצפה', התרוצצו סביבי מבוישים. די חגגתי בתוך כול הסבל: בכול-זאת ניצחתי!
 
מאותו יום ואילך, לא נכנס כבד אל פי – ויהא עשוי אפילו בידיו של השף הגאון גורדון רמזי – למרות כול קריאות העידוד מסביב: "ברזל... ברזל!" ככירורג, תירצתי זאת בעובדה שאני מנתח כבדים וזה ממלא אותי בקבס – אבל הסיבה האמיתית היא תמונתה הדמונית של 'ציפצפה' התוחבת לי את המאכל המדמם הזה, לפה, כאילו הייתי תנור והיא מאביסה אותי בקרשים.
 
***
האירוע ההוא של החזרת הכסף לאישה עם הסלים, אחרי שאבא אילץ אותי לכך, ואשר כעת ניתן לכנותו: אירוע מעצב, אירוע מכונן – לא מש מזיכרוני משך כל חיי עד היום.
 
הרהרתי והפכתי והרהרתי בו, פעמים רבות, ועדיין אני דבק בדעתי שהרווחתי ביושר את ה-10 מיל הללו. את הגרוש עם החור!
 
אני אף חוזר ומגולל את הסיפור באוזני אנשים ללא ספור – ואין אצלם דעה אחידה בעניין.
 
מעניין מה אתם תגידו?
 
אני לא יודע – האם כיוון אותי האירוע המתואר כאן, לפנות אל הרפואה... אבל אין לי ספק שההחלטה להיות רופא הייתה מוקדמת, והשתרשה בי באותה תקופה ממש. אגב, אימי רופאת השיניים התנגדה לכך שאהיה רופא – את אחי הבכור היא כיוונה למקצוע הזה – בעוד אשר לי היא ייעדה את ההנדסה. "כמו אבא!" היא ניסתה לפתות אותי אבל התפתח מה שהתפתח, ואולי בגלל הגרוש עם החור.
 
***
היום אני מסוגל לא רק לגלגל את הזיכרון הבסיסי הזה, אלא גם להתעמת עם הסוגיה בהיקפה הגלובלי: מהי הרפואה בחיינו בכלל? מהי הפרובלמאטיקה החייבת להעסיק כל רופא? למי בעצם שייכים חייו של הפציינט? ולא פחות עקרוני: איך כול רופא ורופא, לא משנה מהו מסלול התמחותו, מוכרח לחרות על לוח ליבו את משנתו של היווני היפוקראטס אבי הרפואה הקלאסית –
 
בטוהר ובקדושה אשמור על אמנותי.
 
לעולם לא אתן סם קטלני למי שביקש אותו.
 
לכל בית שבו אבקר, אגיע לטובת החולה ולא אבצע שום פשע ולא אגרום לנזק בכוונה תחילה.
 
לעולם אשמור על החולים מאי-צדק.
 
כל אשר אראה או אשמע תוך כדי הטיפול ואפילו מחוץ לטיפול, ושלא נועד להפצה – אשמור לעצמי...
 
רוצה לומר, שגם אם כל ציוויליזציה באשר היא; כל פרק בהיסטוריה איזה שלא יהיה; ולמרות תנאי החיים המשתנים על פני המרחב – מוכרחה גישת הרפואה אל המחלות למיניהן, להיות אחידה לחלוטין בכל פינה ופינה על הגלובוס!
 
ואף שלכל רופא ישנו החולה שלו – שהינו בעל זהות מוגדרת ולחייו ישנה משמעות; ואף שלכל חולה ישנה המחלה שלו, אשר לפעמים גם לא קמים ממנה, ובא המוות – הרי התייחסות הרפואה לעולם החולים והמחלות הסובב אותה, צריכה להתגבש באופן אחיד לגמרי: אנושי, חומל, אמפאטי!
 
וקיימת גם שאלת המוות.
 
זה שהרופא חייב לא רק למנוע מוות, ככול אשר בכוחו, וזה שעליו להקל על החולה ההולך אל מותו – הוא מובהק וחד-משמעי – אבל האם הרופא מורשה לשתף פעולה מעשית עם רצון הפציינט, במקרים שהאחרון מבקש למות?
 
והסביבה המשפחתית של הפציינטים, מה עליה: הורים, אחים, בני-זוג וילדים – כשאף הללו מביאים איתם מטענים שעל הרופא להתמודד מולם, ולעשות זאת באומץ וברגישות – בצורה מהוגנת ותוך הפחת תקווה; הפחת משמעות חדשה לחיי החולה לאחר שיחלים.
 
אגב...
 
גם הרופא פוחד וחושש לפני שהוא ניגש לטפל בחולה – אבל כל אלו חייבים להיעלם עם תחילת הטיפול; והוא, הרופא, צריך אז להיות אמיץ ונחוש מספיק כדי לפוגג את חרדותיו של הפציינט.
 
לוי אשכול אמר פעם: "אנחנו מוכנים ללכת אחרי בן-גוריון – בעיניים עצומות... אנחנו רק צריכים לפקוח מדי פעם עין תורנית, להיות בטוחים שהוא-עצמו לא הולך בעיניים עצומות.."
 
ככה אמורים הדברים גם ברופא ובפציינט: הראשון צריך ללכת כל העת בעיניים פקוחות, כדי שהשני יוכל ללכת אחריו בעיניים עצומות.
 
הרפואה, איננה רק מקצוע ושליחות ואחריות – כי-אם גם צורך להיות קריאטיבי ויוזם ומחדש, ולהתמודד עם תפיסות-עולם והנחות יסוד – שגורות ומסורתיות שהן ככבלים על ידיו ורגליו של הרופא; שלא לדבר כבר על ההכרח להיאבק אינטלקטואלית ופילוסופית עם משמעותם של החיים ועם התובנה שרופא איננו אלוהים!
 
ברגע שרופא מקבל על עצמו לטפל בחולה, הוא כורת איתו ברית של שותפות; כאילו אמר לו: "אני אעשה הכול כדי שתחלים, אבל גם אתה תעשה הכול – מצידך – כדי להחלים!" הרפואה היא מרחב שבו מתעמת הרופא עם המחלה, ועשוי לחולל ניסים אבל גם לפציינט צריך להיות ברור שאף לו יש תפקיד בסיפור...
 
בכלל, לרפואה באשר היא ישנה מחויבות כלפי החולים: מחויבות לכבודם, מחויבות לחופש שלהם, מחויבות נטולת דעה קדומה, מחויבות נטולת דעה פוליטית... לרפואה צריכה להיות לשון משלה וכושר הסבר משלה – כדי להבהיר לחולה שעולמו אחרי המחלה, לא יהיה דומה לזה שלפניה; ומצד שני חייבת להיות לו יכולת קשב, להבין – מה מציק לחולה 'מתחת לעור', מתחת לרובד של המינוח המקצועי המגדיר את מחלתו.
 
כשהייתי כאמור בן 12 והחלטתי על הרפואה כמקצוע, לא תיארתי לעצמי איזה הר-כגיגית – של בעיות – אני מלביש על עצמי. אבל גם לרגע קטן אחד, אינני מתחרט!