פרולוג
טליה
תקווה זה לחלשים.
ככה מק ואני תמיד אמרנו.
אז כנראה גם אני חלשה.
כי כשדימיטרי ביקש ממני לנסוע איתו למקסיקו, לא יכולתי לסרב.
משהו בי רצה לנסוע. המשהו הזה שהוריד ממני את המגננה וסדק את השריון שעטף אותי. התחלנו לצאת רק לפני חודש. לא מספיק זמן בשביל לתכנן חופשה משותפת.
לא שהיה לי מושג. אף פעם לא יצאתי לחופשה.
החיים של מק ושלי תמיד היו קשוחים. גדלנו בבתי אומנה ואחר כך ברחובות. חיינו מיום ליום. כשרוב חייך מוקדשים למחשבה מאיפה תשיגי את הארוחה הבאה או איפה תמצאי מקום בטוח לישון, מקומות כמו מקסיקו נמצאים מבחינתך בפלנטה אחרת.
אבל עכשיו אני חושבת שהמצב השתנה.
שאני כבר בת עשרים ושתיים ומסוגלת לחלוטין לדאוג לעצמי.
מק לא מסכימה איתי.
ולמרות שאני כאן, בגן עדן עם הגבר הזה, שמבטיח לי עולם ומלואו, אני לא מפסיקה לחשוב עליה.
היא כמו אחותי. היא המשפחה היחידה שיש לי. קשה לי עם זה שרבנו לפני שעזבתי. אנחנו כל הזמן רבות בימים אלה, כך נדמה.
היא שונאת את העבודה שלי. היא שונאת את כל ההחלטות שקיבלתי לגבי חיי.
וזה כואב לי כי אני מתגעגעת אליה. היא הייתה אמורה להיות כאן איתי, במקום היפהפה הזה, לחוות אותו יחד איתי. אבל במקום זאת, היא עדיין בבוסטון... אין לה בכלל מושג שאני כאן. לא יכולתי לספר לה על החופשה הזאת. ידעתי שהיא תריב איתי. ידעתי שהיא תגיד לי שזו עוד טעות.
דימיטרי לא מוצא חן בעיניה אף שהיא לא פגשה אותו מעולם. מק תמיד רואה את השלילי בכל אדם. כך היא מגינה על עצמה ועליי.
אבל לפעמים, כמו עכשיו, אני רוצה לראות רק את החיובי.
דימיטרי התייחס אליי יפה מהרגע שפגשתי אותו. ועובר לי רעיון פסיכי בראש שאולי יום אחד מק תפגוש אותו והיא תבין. שהיא תוכל להבין מה אני רואה כשאני מסתכלת עליו.
אני רוצה להתקשר אליה עכשיו. אני רוצה לספר לה הכול על המקום הזה. כמה נעימים מזג האוויר, המשקאות וחוף הים. הימים האחרונים היו הטובים בחיי ואני רוצה לשתף אותה.
אבל השארתי את הטלפון שלי בחדרי במלון ודימיטרי ואני ליד הבריכה. אז אצטרך לחכות לערב.
אאזור אומץ להתקשר אליה בערב.
"היי," דימיטרי מושיט יד ונוגע בפניי, מפנה את תשומת ליבי אליו. "למה את עצובה כל כך, חתלתולה?"
"אני לא," אני משקרת.
הוא מחייך וגם אני.
"יופי," הוא עונה במבטא רוסי. "כי הערב אני לוקח אותך למקום שלא תשכחי."
קצב פעימות ליבי מאט והחרדה בחזי מתפוגגת מעט. אני מרגישה שאני יכולה לסמוך על דימיטרי. ולא הרגשתי ככה כבר הרבה מאוד זמן.
"תגידי לי, טליה," הוא מלטף באצבעותיו את זרועי ומתנתק, צופה בי בתשומת לב. "נהנית מהזמן שלנו יחד?"
"כן," אני משיבה.
וזה לא שקר. אני מרגישה שהוא שונה מגברים אחרים. כאילו הוא יודע לפענח אותי טוב יותר מרוב האנשים. סיפרתי לו דברים על חיי שלא סיפרתי לאיש. נפתחתי אליו. נתתי לו חלק ממני שאף אדם אחר לא זכה בו.
לא רק את הגוף שלי, אלא גם חתיכה מליבי.
"גם אני נהניתי מאוד מהזמן שלנו יחד," הוא אומר בעצב. "מאוד."
הבעת פניו מבלבלת אותי אבל היא נעלמת במהירות. כעבור רגע, הוא מסתכל בשעונו ואוחז בידי.
"בואי," הוא אומר. "המכונית מחכה בחוץ."
אני חוצה את אתר הנופש בעקבותיו ונכנסת למושב האחורי של המכונית. הוא מוסר הנחיות לנהג בשפת אימו וזה קצת מפתיע אותי. לא חשבתי שהוא הביא לכאן עוד מישהו. אבל ברור שהאיש הזה עובד אצל דימיטרי.
משהו מציק בירכתי מוחי. תחושה מכבידה משתלטת עליי תוך כדי הנסיעה ואני לא יודעת מאיפה זה נחת.
כשאני מביטה בדימיטרי, הוא שקוע במחשבותיו. מרוחק. הוא אף פעם לא מרוחק. זה מדאיג אותי. גם הנוף שלפנינו. המקום נראה פחות כמו אזור תיירותי מרגע לרגע.
כמו תמיד, דימיטרי מרגיש בבהלה שאוחזת בי.
"הכול בסדר," הוא מרגיע אותי.
הוא מושיט יד ונוטל את ידי ואני מנסה להתרכז ולארגן את מחשבותיי. אני שוב במלחמה. בתוך הראש. מחפשת שדים אצל כולם, כמו תמיד. אמרתי לעצמי שלא אעשה את זה יותר. אמרתי לעצמי שאשכח את העבר.
"את סומכת עליי, נכון?" שואל דימיטרי.
אני נושאת את עיניי אליו ומחייכת במתח. משהו בי זועק "לא" ואילו משהו אחר מהנהן באוטומטיות.
"יופי," הוא אומר. "כי את יודעת שלעולם לא אעשה משהו שיפגע בך, טליה. לא אעמיד אותך בסכנה. אין לך סיבה לדאגה כשאת איתי."
אני מאפשרת למילות ההרגעה שלו להניח את דעתי כשהמכונית נעצרת. אבל מבט אחד אל מחוץ לחלון וכל מילותיו מתרוקנות ממשמעות.
אין זמן להתנגד או לפקפק בו. כשאני מסתובבת, יש הבזק של תנועה והדבר היחיד שאני רואה הוא את אגרופו מונף אל פניי. ואז חושך.
רק חושך.
כשאני מתעוררת, אני עירומה. חושיי לא ממוקדים. אני מרגישה סחרחורת ובלבול בגלל האימה העזה שמציפה את גופי. יש קיא ליד פניי ואני מרגישה בחילה. אבל שום דבר לא עולה בוושט. ואז אני מבינה שמדובר בקיא שלי.
ואז אני מבינה עוד משהו. כשאני מרגישה תנועה מעליי. בתוכי.
פנים של גבר מעליי. פנים שאני לא מזהה.
אני מנסה לזוז אבל הגוף שלי לא משתף פעולה. הוא רפוי וכבד. משהו לא בסדר אצלי אבל אני לא יודעת מה.
אני שומעת מלמול שקט. ומרגישה תנועה. ידיים נעות מעליי, מזיזות אותי ממקום למקום. יש הלם וכאב בגלל פלישה נוספת. מאחור.
הם שניים עכשיו. שני זרים בתוכי.
ואז אני שומעת את קולו של דימיטרי. הבלבול והבהלה עוצרים לשבריר שנייה, שבמהלכה אני מאמינה שהוא יסדר את זה. הוא יתקן הכול.
אבל כשהוא נכנס אל שדה הראייה המטושטש שלי, דמותו מעוותת בגלל שפניי נפוחות. אני זוכרת את המכונית. את האגרוף שלו. את המקום שאליו הוא לקח אותי.
הוא מולי עכשיו. פניו אטומות כשהוא פותח את רוכסן מכנסיו. זה לא הגבר שהכרתי. הגבר שהייתי במחיצתו חודש ימים. הוא משפשף את עצמו על פניי ואני מנסה להתרחק כשהוא לופת אותי בשערי וסוטר לי במקום שבו פגע בי קודם לכן.
הלם הכאב גורם לפי להישמט והוא חודר שוב ובכך חוסם את פי.
"כדאי שתתרגלי, חתלתולה," הוא אומר לי. "הכאב הוא החבר החדש שלך. זו התחושה שתכירי מעכשיו. הדבר היחיד שתדעי. עדיף להשלים איתה מאשר להיאבק בה."
אני לא מצליחה לזוז. אני לא מצליחה להשיב מלחמה. סיממו אותי במשהו, אני מבינה את זה עכשיו, כשדימיטרי רואה את הדמעות זולגות על לחיי. הוא יודע שההתנגדות שלי חסרת תועלת. ולא אכפת לו.
"עכשיו תני לי עוד מתנה," הוא אומר בעודו מנצל את פי. "לזכר הימים הטובים."
הוא קשוח איתי עכשיו. קשוח יותר מאי־פעם. וכשהוא גומר, זה קורה על הפנים שלי. הוא מורח את הנוזל בכף ידו ואז יורק עליי ומורח גם את הרוק.
ואז הוא כורע ברך לפניי, טופח על לחיי.
"זה רק ביזנס," הוא אומר לי. "זה הכול, חתלתולה. אל תעשי לעצמך חיים קשים יותר מהדרוש."
הוא נעלם מהחדר ומחיי, וגבר אחר תופס את מקומו. כואב לי הרבה מאוד זמן. אבל הגבולות היטשטשו ואני לא יודעת אם הכאב פיזי או רגשי. הוא לא נפסק.
אני לא יודעת כמה אנשים יש שם. אני יודעת רק שזה כואב.
וכשאני עוצמת את עיניי, אני מנסה למצוא דרך להתעלות על הכאב. חושבת שזה יעזור. אבל הדבר היחיד שאני רואה הוא את פניה של מק. חברתי הטובה ואחותי היא האדם היחיד עלי אדמות שאוהב אותי.
היא לא יודעת איפה אני. כי כעסתי עליה כל כך שלא סיפרתי לה את האמת.
יש פתגם שאומר שהכול נעשה ברור רק בדיעבד.
בדיעבד, לא הבנתי כמה משמעותי היה הרגע הזה. חברתי הטובה ואני יושבות יחד בבית קפה ואוכלות צהריים. עומדות לנהל ויכוח אחד מני רבים. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותה.
אנשים תמיד אומרים שהם מצטערים שהם לא ידעו מה עומד לקרות לפני שהיכה בהם האסון. גם אני הייתי אומרת את זה, פעם. הייתי אומרת למק לאן אני הולכת. ואז הייתי מאפשרת לה להוריד אותי מהרעיון.
אבל במבט לאחור, אני לא חושבת ככה.
הייתי צריכה ללכת אל הגיהינום כדי למצוא את האדם שאני היום. ובסופו של דבר, הדרך בגיהינום הובילה אותי היישר אליו.
