14.07.2006, יום שישי, כפ"ס
פחות מארבעים ותשע שנים הפרידו בין סבא ארז קמחי לנכדו המאומץ יורי. רק בן חודשיים היה הילד כשהסב הנרגש המתין לו בנתב"ג, לקבל את פניו בהגיעו ממוסקבה, לאחר שתמו כל הטיפולים בעניין אימוצו. אבא עומר ואמא סווטה ואביה בוריס ותינוק אחד בלונדיני, עם זוג עיניים כחולות פעורות לרווחה, יונקות את העולם החדש שנגלה להן, וסבא ארז המאמץ אותו לליבו באהבה אין־סופית, מבקש לומר לו בדרך זו — הגעת לחוף־מבטחים, יצור קטן שכמוך, מעכשיו ולתמיד כולך שלנו, שְכח מאמא רוסיה ממנה באת, כאן אתה בבית.
חמש שנים בדיוק חלפו מאותה פגישה נרגשת, וכבר הגיעה העת להיפרד. מה יזכור יורי בעוד עשרים שנה? מה יוותר בו מאמו הרוסיה שנטשה אותו ראשונה, ומסבא ארז שהבטיח שישמור עליו עד שיגדל, אבל גם הוא נטש לפתע ולא קיים את הבטחתו?
כמה התלבטויות התלבטו הוריו אם לקחת אותו ללוויה של סבא שכל כך אהב, עד שלבסוף החליטו שהם חייבים זאת ליורי, אבל בהחלט גם לארז. ועכשיו הוא יושב במושב האחורי, רתום כהלכה, ושותק. אולי עצוב, ודאי לא מבין עדיין את משמעות הטקס שאליו הם נוסעים. כולו רק ילד, בן חמש וקצת, וכבר הוא נוסע ללוויה של סבא, מביט באבא היושב לפניו ולא מוציא הגה, עיניו עצומות וראשו נשען על החלון, ואמא, עצובה גם היא, מניחה לאבא להפליג בהרהוריו על אביו שלו, שסיים את חייו מוקדם מדי ומפתיע כל כך.
רק אתמול עוד היה עומר בליבת הפעילות ההומה. סמ"ט א'1 בטייסת פנטומים, טייס מוכשר, קצין צעיר ואמביציוזי שנועד לגדולות, ופתאום — השקט הזה של חיים שנגדעו בטרם עת, עולם שלרגע עצר מלכת, ועוד מעט וישוב למהלכו הרגיל.
* * *
שיחת הטלפון הגיעה לטייסת הפנטומים בדיוק כשהחל התדריך.
אלה היו ימים מתוחים מאד. רק שלושה שבועות חלפו מאז נחטף גלעד שליט בכרם שלום, על גבול הרצועה. חיל האוויר היה דרוך ומוכן לפעולה רחבת היקף בעזה, אלא שאז נפתחה גם חזית הצפון. חטיפת חיילי המילואים על ידי החיזבאללה היתה אות־הפתיחה למבצע "שכר הולם". לא היתה לישראל כל ברירה אלא להגיב תגובה רבת תוקף, שהחלה בבליץ מוצלח של הפצצות מהאוויר במטרה לחסל את הרקטות ארוכות־הטווח של ארגון המחבלים.
בטייסת 104, שבה שירת רב־סרן עומר קמחי כסמ"ט א', רחשה הפעילות סביב השעון. העובדה שהרמטכ"ל בא מ"הכחולים" עוררה בכולם תקווה שהפעם חיל האוויר יוביל, ואולי גם יכריע את המערכה.
כבר ארבעה ימים שעומר קמחי לא עזב את הטייסת. כל הטייסים והנווטים הסתובבו בסרבלי טיסה, ערוכים ומוכנים לכל פקודה שתגיע. על הפרק — הפצצות מאסיביות בעומק לבנון, בעיקר על תשתיות אסטרטגיות. גיחת הלילה הוטלה על טייסת 104. מפקד הטייסת הציג את המטרות על המסך הגדול בחדר התדריכים, ורס"ן קמחי עלה מיד אחריו לתדרוך מפורט על נתיבי ההתקרבות, טקטיקות ההפצצה וההתקפלות חזרה הביתה. הפקודה לצאת לגיחה עוד באותו לילה הכניסה את כל המערכת ללוח־זמנים מטורף. "לא משנה מה יקרה, גם אם אשתי נפגעה בתאונת דרכים או שהבן שלי פוצץ את הגן, אַת לא מפריעה לנו בתדריך". ורד הפקמ"צית2 ידעה מתי עומר מתכוון ברצינות למה שהוא אומר, ואישרה ב"כן המפקד" קצר וענייני.
"מאה וארבע שלום" היא ענתה לצלצול שהגיע בקו הישיר.
זו היתה שירה קמחי. היא לא הצליחה להשיג את עומר בנייד והבינה שהוא עסוק.
"אני מקווה שלא היתה לך תאונה" אמרה ורד בהומור מתוח.
"למה תאונה?" שאלה שירה
"סליחה, חשבתי לרגע שאת סוֶוטה" התנצלה ורד.
שירה התעלמה מדבריה והמשיכה מיד: "אני חייבת לדבר מיידית עם עומר". היא נשמעה מתוחה וקצרת רוח.
"זה בלתי אפשרי, הוא בתדריך ואסור לי להפריע לו בשום אופן".
"תגידי לו שאבא שלו נפטר ושיתקשר אלי ברגע שיוכל" — אמרה שירה באחת, וניתקה מבלי לחכות לתגובתה של ורד.
בדיוק כמו שלימדו אותה בקורס הפקמ"ציות: המצב יהיה מתוח, אחר כך יהפוך לקריטי, וכשנדמה יהיה להן שכבר אי־אפשר להשחיל במירווח האירועים אף לא פרט קטן נוסף — תגיע השיחה מהמב"ס ותטרוף להן את כל הקלפים. אבל שאביו של סגן מפקד הטייסת ימות פתאום, ממש רגע לפני התחלת המלחמה — מי יכול היה לתאר לעצמו?
ורד לא התלבטה יותר מכמה שניות. היא ידעה בדיוק כמה חשוב היה לעומר הקשר עם אביו. אבל עוד ידעה, שבהיררכיית העדיפויות — מלחמה נמצאת לפני משפחה. צריך יהיה פשוט להמתין עם הבשורה עד אחרי התדריך. היא היתה בטוחה לגמרי שעומר יגַבֶּה את החלטותיה באופן מלא, אבל היתה זקוקה לתמיכה רגשית שתעזור לה לעכל את המצב.
"סווטה? כאן ורד מהטייסת" התקשרה לאשתו. בעבר הלא־רחוק זו היתה סמלת סווטלנה, פקידת מבצעים בטייסת מסוקי הסער. היא תבין. היא תדע אם עשיתי נכון.
"את רוצה שאני אבוא לבשר לו?" שאלה סווטה, שהתבשרה כבר על האסון.
"כן, אבל רק בעוד שעה, כשהתדריך יסתיים" ביקשה ורד.
"עומר מאד יעריך את הדרך שבה את מתפקדת, ילדה".
"תודה" אמרה ורד והזדרזה לאסוף את כל הדפים שפלטה המדפסת ולהכניסם לאוגדן הסגול שתויג "סודי ביותר". אחר כך קמה ממקומה, הציצה במראה לבחון אם רואים את המתח על פניה, ועשתה את דרכה לחדר התדריכים, להביא את העידכונים האחרונים למפקד הטייסת.
כשחזרה התקשרה לרל"שית3 של מפקד הבסיס לעדכן אותה בחדשות שנחתו עליה בשעה האחרונה. שיתמודד הוא עם הסיטואציה הכל־כך מסובכת שנוצרה. עם כל הכבוד, להחליט אם לקבור את אבא שלך או לצאת להחריב את תחנות־הכח בביירות היה קצת גדול עליה. והוא הרי יהיה זה שיצטרך גם לטפל בכל הבעיות שיתעוררו בהמשך.
רק אז היא נזכרה, שכבר שמונה שעות כמעט לא הכניסה שום דבר לפיה, והזדרזה למטבחון הטייסת להשקיט את רעבונה.
* * *
כמעט כל הדרך לבית־הקברות הם שתקו. למרות הריונה המתקדם התעקשה סווטה לנהוג, ועומר ישב לצידה — מהורהר, כואב, מתוח ומתוסכל: דווקא ביום הזה, שלקראתו התאמנו ללא הרף, כשהשמיים בוערים, היה עליו לעזוב את הכל ולקבור את אבא שלו. כמה תהפוכות עברו היחסים ביניהם עד שהגיעו למה שהם היום — נורמליים, ולפתע פתאום הכל נגמר ואיננו.
במוחו עוד נותרו התמונות המרהיבות ממעמד פתיחת אירוע הקיץ הבינלאומי "זום תלאביב" בתחילת אותו שבוע, שאבא ארז הקדיש לו את כל השנה האחרונה וזכה לאינספור שבחים על עבודתו. ומאחרון לראשון. מה הזיכרון הראשון שלו מאביו? הוא ניסה לחשוב. הציץ במראה ביורי בנו שנמנם מאחור, והזכרונות עלו כמו מעצמם.
היום הראשון בכיתה א', זו התמונה הראשונה שעלתה במוחו. אבא חזר מחו"ל יום קודם לכן, והם כולם נסעו עם אמא להביא אותו משדה־התעופה. אבא הביא לו ילקוט של דיסני מלונדון, ועומר גילה בתוכו אוצר שלם — קלמר מלא עפרונות רגילים וצבעוניים, מחקים ומחדד, והיו גם סרגל פלסטיק ושלוש מחברות (בהן השתמש רק בכיתה ג')... ובבוקר, אחרי לילה ללא שינה מרוב התרגשות, נפרדים מאמא, שלא יכלה להיעדר מדיון שנקבע לה בבית־המשפט המחוזי, ואבא מושיב אותו על ה"סבל" באופניים, מאחור, ואת תמר הקטנה במושב הקידמי, ולאחר שמורידים אותה בגן, ממשיכים רק שניהם עד לבית־הספר. עומר זוכר עדיין את אבא מחבק אותו חיבוק גדול ואוהב, מסדר את הילקוט על גבו, והם נכנסים יחד אל החצר הגדולה והמקושטת...
כמה שנים מאושרות היו להם עד שהכל התנפץ לרסיסים? גם את הרגע המכונן הזה לא ישכח עומר לעולם. אבא מגיע יום אחד לקחת אותו ואת תמר מבית־הספר. הוא כבר ילד גדול, בן תשע כמעט, ותמר רק בת שבע. הם נכנסים בשמחה לרכב, מאושרים שנחסכה מהם ההליכה הביתה ברגל. ואבא לוקח אותם לפארק, פורש שמיכה ומושיב את שניהם מולו. היה רגע נורא של שקט. שניהם תוקעים בו מבטים סקרניים, ממתינים למוצא פיו. עומר זוכר את פניו של אביו כאילו היה זה היום — נפולים וחיוורים. וכשפתח ואמר את המלים "אני צריך לספר לכם משהו חשוב" הוא כבר מנחש לאן זה הולך. תמר פורצת בבכי היסטרי, אחר כך צורחת שהיא שונאת אותו ושהכל בגללו, וקמה ורצה משם, ואבא רץ אחריה, מחזיר אותה ומושיבה לידו, מחבק את שניהם, מנסה להסביר להם שזה היה בלתי־נמנע, ויותר טוב ככה, וכל ההבטחות הרגילות של "אני תמיד אשאר אבא שלכם, ולעולם לא אפסיק לאהוב אתכם", וגם התמונה הקשה הזו היטשטשה ונמוגה מדימיונו.
לקח לו, לעומר, כמה שנים לאסוף ולחבר מחדש את השברים, בנשמתו פנימה ובמשפחה המסובכת והמסוכסכת שלו. אבל הוא סלח לאביו מזמן. וכשאמו אושפזה בבית החולים "גהה" בשל התמוטטות עצבים שעברה, היה זה אך טבעי בשבילו לעבור לגור עם אביו, שכבר היה בזוגיות עם שירה והקים לעצמו משפחה חדשה. הוא ידע שארז, בדרכו המיוחדת, באמת לא ויתר מעולם על תפקידו כאב, ואף־פעם לא הרים ידיים ולא הניח לשטפונות השנאה והכעס שאמא שלו הזרימה עליהם, שטפונות שיכלו בקלות לסחוף את משפחת קמחי לאבדון, להגיע לכך. הוא קיווה שהיא לא תבוא ללוויה, אם כי ידע שהתנהגותה הבלתי־צפויה עשויה לא רק לדחוף אותה להגיע, אלא אפילו — שלא נדע! — לדרוש גם לשאת הספד לבעלה־לשעבר, שלא חי איתה כבר למעלה מעשרים שנה.
פתאום עלתה בו מחשבה: כיצד היה הוא מתמודד עם כל מה שאבא שלו עבר? איך היה הוא ממשיך לתפקד, אם סווטה היתה יורדת, חלילה, יום אחד מפסי השפיות? הוא, יש לקוות, מראש לא היה נכנס למצבים הבלתי־אפשריים שאביו מצא עצמו שוב ושוב מסובך בהם, אבל מרגע שנוצרו המצבים האלה, ההתמודדות שלו היתה ראויה להערכה. לא המלצה לצל"ש, אולי, אבל הערכה על תיפקוד נורמלי במצבים מורכבים — בהחלט כן.
שלח שוב מבט חטוף במראה ובחן את הילד הבלונדיני כחול־העיניים שישב במושב האחורי — ילדו המאומץ יורי. ושוב נדדו מחשבותיו לרגע שבו קיבל אותם אביו בשדה־התעופה, בשובם מהמסע המייגע בין סנט פטרסבורג למוסקבה ומשם לישראל, זוכר אותו עומד דרוך ונרגש ליד מסוע המזוודות (לעולם כבר לא יידע איך הוא הצליח להגיע לשם), מזנק ורץ לקראתם, מרעיף חיבוקים ונשיקות עליו ועל אשתו ואחר כך על התינוק המדהים שהביאו איתם, ומאמצו בחום אל ליבו, ואחר־כך נרגע, ומוחה בגלוי מעיניו את דמעות האושר וההתרגשות, כשסווטה פונה אליו ואומרת לו "מזל טוב, סבא ארז!"
ואז חזרה והבליחה המחשבה שניקרה בו שוב ושוב מרגע שהודיעו לו על מותו הפתאומי של אביו: האם היו דברים שניתן היה למנוע? האם הם, סווטה והוא, וגם שירה והבנות שעדיין התגוררו עימם, נרדמו בשמירה? מה הדבר הנורא כל־כך, לעזאזל, שיכול לדחוף אדם בריא ותאב־חיים כמו אביו לסיים את חייו מרצונו, כך פתאום? איך יכול היה לנטוש אותם חודש אחד בלבד לפני המועד המיועד להולדת נכדתו השנייה, שכל כך ציפה לה? תהא הסיבה למותו אשר תהא, הוא היה נחוש לגלותה, כשתסתיים המלחמה שנפלה עליהם והחיים ישובו לשיגרה.
ועדיין, כל מה שחשב בינו־לבינו באותה נסיעה מכנף ארבע בחצור לבית־העלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא, לא הכין אותו למה שעמד ליפול עליו במכתב־הפרידה שהותיר לו אביו, שאותו ביקש שיקרא רק בתום השלושים למותו.
* * *
כשהגיעו, היה הכל מסודר כבר לקראת טקס הלוויה. כמה עשרות כסאות לבנים הוצבו בשורות, שמשיות ענקיות הצלו מעל, ומאווררים גדולים הוצבו מאחור והזרימו משבי רוח להקל על הנוכחים בטקס. על שולחן מתקפל הונחו קנקני מים קרים, ומוסיקה קלאסית התנגנה בשקט ברקע.
"חי בסטייל וייקבר בסטייל, האבא שלנו" אמרה לו תמר, בשעה שהתרפקה עליו בחיבוק אוהב של אחות קטנה על אח בכור מוצלח כל כך. הם היו דומים זה לזו, במבנה הגוף האתלטי, בפנים הצרים, בעיניים החומות־ירוקות שירשו מאביהם ובשיער השחור כפחם שהגיע מהצד של אמם, וכשחייכו הופיעה אצל שניהם גומת חן, אצלו בלחי ימין ואצלה בלחי שמאל.
עומר נקרא לזהות. תמר החליטה מראש שהיא מוותרת, וגם שתי אחיותיו־למחצה ביקשו שלא לקחת חלק במעמד הקשה הזה, רוצות לזכור את אביהן בדיוק כמו שהיה — נאה, זקוף, כריזמטי, צעיר בהרבה מחמישים־וארבע שנותיו. נטע, בדגמ"ח שעדיין לא הספיקה להחליף, ודניאל אחותה, עמדו משני צידיה של שירה, מחזקות, מלטפות, תומכות באימן שהתאלמנה כך לפתע, ללא שום התראה מוקדמת.
זו היתה תמונה יפה, ליד הקבר. ארבעה ילדים שהתייתמו זה עתה, עומדים כתף־אל־כתף בדבוקה אחת, ואלמנה אחת, מסתירה זוג עיניים אדומות מאחורי משקפי שמש כהים. וארון־עץ פשוט, מכוסה בבד סאטן כחול־רויאל ששירה דאגה להביא במיוחד לטקס, שעון על שתי קורות־עץ, שעוד רגע יסולקו מדרכו אל תחתית הבור שנחפר בעבורו.
וכשנדמה היה שתמו ההספדים, והכל קמו להיפרד, ביקשה מהם תמר לשבת עוד רגע קט, כי גם היא החליטה לומר כמה מילים אחרונות. שקט מוחלט הושלך בקהל הרב שגדש את בית הקברות. והיא ניגשה למיקרופון, היססה רגע, ואז החלה בדבריה.
"אבא יקר שלי", פתחה, "רציתי רק לבקש ממך סליחה. סליחה על כל הסבל ועוגמת הנפש שגרמתי לך בצעירותי. סליחה על ששפטתי אותך והתנכרתי לך שלא בצדק. רק היום אני יודעת שלא־משנה־מה, תמיד אהבת אותי בדיוק כמו את כל שאר ילדיך. אני יודעת שילד לא תמיד מפרש נכון את המציאות שבה הוא חי, ומתוך כך הוא גוזר לעיתים את התנהגותו כלפי ההורים בדרך שגויה ופוגענית, ואולי אפילו אכזרית".
היא עצרה לרגע, לגמה מכוס המים שנטע הגישה לה, קינחה את אפה והביטה בקהל שישב לפניה בדממה. ואז פנתה אליהם ישירות. "כולכם הכרתם את אבא שלי, כולכם יודעים שלא תמיד הוא ליקק דבש, בלשון המעטה, אבל חשוב לי שתדעו: הוא תמיד היה אבא נהדר לכולנו, ואני גאה להיות חלק משבט קמחי, שהוא טיפח באהבה גדולה כל כך" — וכמו שהפתיעה בהספד הלא־מתוכנן, כך סיימה, ללא נקודה או סימן־קריאה, ומיהרה לפנות ולהיאסף לזרועותיו של יקי בעלה, להתפרק בבכי קורע לב, כל כך אמיתי וכל כך מפתיע בעוצמתו.
ואז, כמו משום מקום, התקרבה לבמה אישה שאיש לא הכיר וגם לא הבחין בה קודם לכן, לבושה שמלה צהובה פרחונית, כובע קש מכסה שיער שחור בתספורת קארה אופנתית, ומשקפי שמש גדולים מסתירים את עיניה. היא נטלה את המיקרופון ביד בוטחת וביקשה, באנגלית רהוטה, לומר כמה מילים לידיד ותיק וחבר־למקצוע, שבאה לפגוש בחייו ולא נותר לה אלא להיפרד ממנו במותו.
