סיפור של קסם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפור של קסם
מכר
מאות
עותקים
סיפור של קסם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סיפור של קסם

4.8 כוכבים (38 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

כריס קולפר

"כריס" קולפר (נולד ב-27 במאי 1990) הוא שחקן טלוויזיה, זמר, סופר ותסריטאי אמריקאי, זוכה פרס גלובוס הזהב לשנת 2010 על תפקידו בסדרה "Glee" בתור קורט האמל.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
לאחר שכבש את פסגות רשימות רבי־המכר בעולם בסדרת ארץ האגדות, כריס קולפר עושה זאת שוב בסדרה חדשה!
 
בעולם שבו קסם נמצא מחוץ לחוק, חייה של בריסטל עומדים להשתנות לנצח
 
כאשר בריסטל אברגרין נקלעת לחדר סודי בספרייה, היא מגלה תגלית מרעישה: היא פֵיה! אך במדינה הדרומית שבה היא גרה עיסוק בקסם הוא בלתי חוקי ודינו עבודת פרך או אפילו מוות. סודה של בריסטל נחשף והיא נשפטת ונשלחת למוסד השיקומי לולאת המגף, שבו שוהות החשודות כבעלות כוחות קסם בתנאי עבדות ורעב.
באופן בלתי צפוי משחררת אותה מדאם ודרברי בצו המלך ולוקחת אותה לטירה קסומה, שבה היא וחמישה ילדים נוספים לומדים איך לשלוט בכוחותיהם. אך זמן קצר לאחר מכן יוצאת מדאם ודרברי למשימה חשאית בממלכה הצפונית ועקבותיה נעלמים.
בריסטל וחבריה נחושים להציל את מדאם ודרברי גם במחיר של סיכון חייהם כשעליהם להתמודד עם טרולים וגובלינים אכזריים ועם המכשפה הנוראית מכולם.
 
האם לבריסטל ולחבריה יש מספיק כוחות קסם לעצור את המזימה המרושעת שמסכנת את גורל העולם?
 
כריס קולפר זכה בפרס גלובוס הזהב על גילום דמותו של קורט האמל בסדרה GLEE, והופיע ברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם של טיים מגזין. מככב ברשימות רבי המכר של USA Today, IndieBound, Wall Street Journal, New York Time

פרק ראשון

 
פתח דבר
קהל בלתי צפוי
 
 
קסם היה אסור בכל ארבע הממלכות — וזוהי לשון המעטה. מבחינה חוקית, קסם היה הפשע האיום ביותר שאפשר לבצע, ומבחינה חברתית, דבר לא נחשב מתועב יותר. ברוב האזורים, עצם ההתרועעות עם מכשפה או קוסם הייתה עבירה שעונשה מוות.
 
בממלכה הצפונית העמידו למשפט פושעים ואת בני משפחתם, ומעט לאחר מכן שרפו אותם על המוקד. בממלכה המזרחית לא נדרשו ראיות רבות על מנת לדון את הנאשמים ואת קרוביהם לתלייה על הגרדום. ובממלכה המערבית הוטבעו חשודים במעשי כישוף וקוסמות בלי שיעמדו בכלל למשפט.
 
נדיר שההוצאה להורג התבצעה על ידי מערכת האכיפה או עובדים בשירות הממלכה. ברוב המקרים התליינים היו המוני אזרחים זועמים אשר לקחו את החוק לידיים. ראשי הממלכות אמנם עיקמו פרצוף, אך תמיד קידמו בהבנה את הספורט האכזרי. האמת היא שהמנהיגים שמחו מאוד על כך שהיה להמונים אפיק נוסף לנתב אליו את זעמם, פרט לענייני ממשל, כך שהמלכים בירכו על הסחת הדעת ואפילו לִבּוּּ אותה בתקופות של אי־יציבות פוליטית.
 
"איש או אישה אשר בוחרים בדרך הקסם מביאים על עצמם הוקעה," טען המלך נובלטון מן הצפון. עם זאת, הבחירות המצערות שלו הן שהביאו לרעב החמור ביותר בהיסטוריה של ממלכתו.
 
"אל לנו לגלות אהדה כלפי אנשים בעלי סדר עדיפויות מתועב כל־כך," הכריזה המלכה אינדסטריה מן המזרח, ומיד העלתה את המסים כדי לממן לעצמה ארמון קיץ.
 
"הקסם הוא עלבון כלפי האל והטבע, סכנה למוסר האנושי כמות שהוא," העיר המלך וורוורת מן המערב. למזלו הרב, ההערה הסיחה את דעת עמו מהשמועות על שמונת הילדים הלא חוקיים שנולדו לו משמונה פילגשים שונות.
 
ברגע שמכשפה או קוסם התגלו, כמעט לא הייתה להם דרך לחמוק מעונש. רבים ברחו אל היער העבות והמסוכן המוכר בשם הבין־לבין, אשר צמח בין הגבולות. לרוע המזל, הבין־לבין היה מקום משכנם של גמדים, אלפים, גובלינים, טרולים, עוֹגים ושאר המינים שהאנושות הצליחה להשמיד לאורך השנים. המכשפות והקוסמים אשר חיפשו מפלט ביערות, מצאו בדרך כלל את מותם המהיר והאלים בידיו של יצור פרא זה או אחר.
 
החסד היחיד שמכשפות וקוסמים היו יכולים למצוא (אם אפשר בכלל לכנות זאת חסד) נמצא בממלכה הדרומית.
 
הצו המלכותי הראשון שהוציא המלך צ'מפיון ה-14 ברגע שבו ירש את המלוכה מאביו, המלך צ'מפיון ה-13 המנוח, היה ביטול עונש המוות לאנשים שהורשעו בביצוע קסם. במקום זאת, הוא גזר על המורשעים מאסר עולם עם עבודות פרך (ומדי יום הזכירו להם כמה אסירי תודה עליהם להיות). המלך לא ציווה זאת אך ורק מטוב לבו, אלא בניסיון להתמודד עם זיכרון טראומתי.
 
כשצ'מפיון היה ילד, ראשה של אמו נערף בשל "עניין חשוד" שגילתה בקסם. ההוראה הגיעה מהמלך צ'מפיון ה-13 עצמו, כך שאיש לא חשב להטיל ספק בהאשמה או לבדוק את חפותה של המלכה, אף כי מניעיו של צ'מפיון ה-13 נראו מפוקפקים ביום שלאחר הוצאתה להורג, כשהוא התחתן עם אישה צעירה ויפה ממנה בהרבה. מאז מותה בטרם עת של המלכה, ספר צ'מפיון ה-14 את הימים עד שיוכל לנקום את נקמת אמו ולהשמיד את מורשתו של אביו. וברגע שהכתר הונח על ראשו, הקדיש צ'מפיון ה-14 את רוב תקופת מלכותו למחיקתו של צ'מפיון ה-13 מההיסטוריה של הממלכה הדרומית.
 
כעת, בערוב ימיו, הקדיש המלך צ'מפיון ה-14 את רוב זמנו לעשׂייה מועטה ככל האפשר. הצווים המלכותיים הצטמצמו לכדי רטינות וגלגולי עיניים. במקום ביקורים מלכותיים, המלך נופף להמונים בעצלות מתוך כרכרה שחלפה ברחובות במהירות. והדבר הקרוב ביותר להכרזות מלכותיות היה תלונותיו על כך שהמסדרונות בארמון "ארוכים מדי" וגרמי המדרגות "תלולים מדי".
 
צ'מפיון אהב להתחמק ממפגש עם אנשים, ובעיקר מבני משפחתו הצדקנים. הוא אכל את ארוחותיו לבד, נכנס למיטה מוקדם, ישן עד מאוחר, והתענג על שנת צהריים ארוכה (ושאלוהים ירחם על מי שהעיר אותו בטרם עת).
 
אבל יום אחד אחר הצהריים, המלך התעורר במפתיע, לא בגלל נכד חצוף או חדרנית מגושמת, אלא בגלל שינוי פתאומי במזג האוויר. צ'מפיון התעורר בבהלה בשל טיפות גשם גדולות שהלמו בחלונות חדרו ומשבי רוח עזים ששרקו במורד הארובה. זה היה יום בהיר ושמשי לחלוטין כשהלך לישון, כך שהסופה הכתה בהפתעה את המלך הנרגן.
 
"התעוררתי," הכריז צ'מפיון.
 
המלך המתין שהמשרת הקרוב ביותר ימהר פנימה ויעזור לו לרדת ממיטתו הגבוהה, אך איש לא נענה לקריאתו.
 
צ'מפיון כחכח בגרונו בתרועה תוקפנית. "אמרתי שהתעוררתי," קרא שוב, אך באופן מוזר עדיין לא התקבלה תגובה.
 
מפרקיו של המלך התפוקקו כשירד ממיטתו ברוגז. הוא מלמל לעצמו כמה קללות כשדשדש על רצפות האבן לעבר החלוק ונעלי הבית שלו. לאחר שהתלבש, צ'מפיון התפרץ מבעד לדלתות חדרו, מוכן לגעור במשרת הראשון שיפגוש.
 
"למה אף אחד לא מגיב? מה כבר יכול להיות חשוב יותר מ — "
 
צ'מפיון השתתק והביט סביבו בתדהמה. חדר ההסבה שמחוץ לחדרו המה בדרך כלל חדרניות ומשרתים, אבל עכשיו ניצב שומם לחלוטין. אפילו החיילים ששמרו על הדלתות בימים ובלילות נטשו את עמדותיהם.
 
המלך הציץ אל המסדרון שמעבר לחדר ההסבה, אבל גם הוא היה ריק באותה מידה. לא רק שלא היו בו משרתים או חיילים, אלא שגם האור נעלם ממנו לגמרי. מישהו כיבה את כל הנרות שבנברשות ואת כל הלפידים שעל הקירות.
 
"הלו?" קרא צ'מפיון לעבר המסדרון. "יש שם מישהו?" אבל כל ששמע היה הד קולו שלו.
 
המלך נע בארמון בזהירות בחיפוש אחר נפש חיה, אך עם כל צעד וצעד, מצא רק עוד ועוד אפלה. זה היה מטריד עד מאוד — הוא חי בארמון מאז שהיה ילד קטן ומעולם לא ראה אותו חסר חיים כל־כך. צ'מפיון הביט החוצה מכל חלון שלידו חלף, אך הגשם והערפל לא אפשרו לו לראות דבר מהנעשה בחוץ.
 
לבסוף נכנס המלך למסדרון ארוך והבחין באור מרצד מכיוון חדר העבודה שלו. הדלת הייתה פתוחה לרווחה ומישהו נהנה מהאש שבערה בפנים. זה היה יכול להיות מראה מפתה מאוד, אילו הנסיבות לא היו מפחידות כל־כך. עם כל צעד שהתקדם, לבו של המלך הלם מהר יותר ויותר, והוא הציץ מבעד לפתח כדי לראות מי או מה ממתין בפנים.
 
"הו, תראו! המלך התעורר!"
 
"סוף־סוף."
 
"די, בנות. אנחנו צריכות להתנהג בכבוד אל הוד מעלתו."
 
המלך מצא שתי ילדות ואישה יפהפייה שישבו על הספה בחדר העבודה שלו. כשנכנס לחדר הן מיהרו לקום על רגליהן ולהשתחוות בפניו.
 
"הוד מעלתך, כמה נעים לפגוש אותך," אמרה האישה.
 
היא לבשה שמלה סגולה מהודרת שהלמה את עיניה הגדולות והנוצצות, ובאופן מוזר עטתה רק כפפה אחת, אשר כיסתה את זרועה השמאלית. שערה הכהה היה תחוב תחת קישוט ראש עשוי פרחים ונוצות, והינומה קצרה גלשה על פניה. הילדות נראו בנות עשר לכל היותר, ולבשו גלימות לבנות פשוטות ומטפחות כותנה לראשיהן.
 
"מי אתן, לעזאזל?" שאל צ'מפיון.
 
"הו, סלח לי," אמרה האישה. "אני מדאם ודרבּרי ואלה חניכותיי, העלמה מנדרינה טורקין והעלמה שמימית לבנדרס. אני מקווה שלא אכפת לך שהתמקמנו בחדר העבודה שלך. עברנו דרך ארוכה ומייגעת כדי להגיע הנה ולא עמדנו בפיתוי ליהנות מאש חמימה בזמן ההמתנה."
 
מדאם ודרברי נראתה כמו אישה חמה ומלאת קסם אישי. היא הייתה האדם האחרון שהמלך ציפה למצוא בארמון הנטוש, מה שהאיר אותה ואת המצב כולו באור מוזר הרבה יותר. מדאם ודרברי הושיטה את זרועה הימנית כדי ללחוץ את ידו של צ'מפיון, אך הוא לא נענה למחווה הידידותית. במקום זאת, המלך בחן את האורחות הלא קרואות מלמעלה למטה ונסוג צעד גדול לאחור.
 
הילדות צחקקו והתבוננו במלך המבועת, כאילו הביטו אל תוך נשמתו ומצאו שהיא מגוחכת.
 
"זהו חדר פרטי במשכן המלכותי!" נזף צ'מפיון. "מניין החוצפה שלכן להיכנס ללא רשות! יכולתי להורות שיצליפו בכן על כך!"
 
"אנא, סלח לנו על ההתפרצות," אמרה מדאם ודרברי. "אין זה ממנהגנו להיכנס לבתי אנשים בלא הזמנה, אך אני חוששת שלא הייתה לי ברירה. אתה מבין, כתבתי לא פעם למזכירך, אדון פלוז. קיוויתי לקבוע איתך פגישה, אך לצערי אדון פלוז לא ענה לאף אחד ממכתביי — הוא ממש לא־יוצלח, אם יורשה לי לומר. אולי הגיע הזמן להחליפו? בכל אופן, ישנו עניין דוחק שעליי לדון בו איתך, ולכן אנחנו פה."
 
"איך האישה הזאת הצליחה להיכנס?" צעק המלך אל הארמון הריק. "איפה כולם, בשם אלוהים?!"
 
"חוששני שכל נתיניך אינם זמינים כרגע," הודיעה לו מדאם ודרברי.
 
"מה זאת אומרת אינם זמינים?" נבח צ'מפיון.
 
"הו, זה בהחלט לא צריך להדאיג אותך — רק קסם קל שנועד לביטחוננו. אני מבטיחה שכל המשרתים והחיילים שלך ישובו ברגע שנסיים לדבר. דיפלומטיה היא עניין פשוט בהרבה, כשאין הסחות דעת, אינך סבור?"
 
מדאם ודרברי דיברה בטון שלֵו, אך לשמע מילה אחת עיניו של צ'מפיון התרחבו ולחץ הדם שלו זינק.
 
"קסם?" התנשף המלך. "את... את... את מכשפה!"
 
צ'מפיון הצביע על מדאם ודרברי באימה רבה כל־כך, עד שהתנועה מתחה כל שריר בכתפו הימנית. המלך נאנק מכאב ואחז בכתפו. האורחות צחקקו לנוכח המחזה הדרמטי.
 
"לא, הוד מעלתך, אני לא מכשפה."
 
"אל תשקרי לי, אישה!" צעק המלך. "רק מכשפות עושות קסמים!"
 
"לא, הוד מעלתך, זה לא נכון."
 
"את מכשפה וקיללת את הארמון הזה בעזרת קסם! את תשלמי על כך!"
 
"אני רואה שהקשבה היא לא הצד החזק שלך," אמרה מדאם ודרברי. "אולי אם אחזור על דבריי שלוש פעמים המסר יעבור? גיליתי שזה כלי יעיל עם תלמידים מתקשים. אז בבקשה — אני לא מכשפה. אני לא מכשפה. אני לא — "
 
"אם את לא מכשפה, אז מה את?"
 
לא משנה עד כמה המלך צעק או עד כמה הוא התרגז, מדאם ודרברי לא שכחה את נימוסיה הטובים.
 
"למען האמת, הוד מעלתך, זה אחד הנושאים שארצה לדבר איתך עליהם הערב," היא אמרה. "אנחנו לא מתכוונות לגזול מזמנך יותר מן הנחוץ. תואיל בבקשה לשבת כדי שנוכל להתחיל?"
 
הכיסא שמאחורי שולחן העבודה של המלך זז בכוחות עצמו, כאילו יד בלתי נראית מושכת אותו, ומדאם ודרברי סימנה לו לשבת. צ'מפיון לא היה בטוח שיש לו ברירה, ולכן התיישב והעביר את מבטו בעצבנות בין האורחות. הילדות ישבו על הספה ושילבו את ידיהן בחיקן בנימוס. מדאם ודרברי התיישבה בין חניכותיה והפשילה את ההינומה כך שתוכל להביט למלך בעיניים.
 
"לפני הכול, ברצוני להודות לך, הוד מעלתך," פתחה מדאם ודרברי בדבריה. "אתה השליט הראשון בהיסטוריה שעשה חסד כלשהו עם קהילת הקסם — נכון, יש שיאמרו שמאסר עולם עם עבודות פרך הוא עונש גרוע ממוות — אך זה בכל זאת צעד בכיוון הנכון. ואני בטוחה שנוכל להפוך את הצעדים האלה לקפיצות של ממש אם רק — הוד מעלתך, מה קרה? לא נראה שאני זוכה במלוא תשומת לבך."
 
קולות זמזום ורשרוש משונים עוררו את סקרנותו של המלך בזמן שדיברה. הוא הביט סביבו בחדר העבודה אך לא הצליח לאתר את מקור הצלילים.
 
"סליחה, חשבתי ששמעתי משהו," אמר המלך. "מה התחלת לומר?"
 
"הבעתי את הערכתי על החסד שנטית לקהילת הקסם."
 
המלך רטן בשאט נפש. "ובכן, את טועה אם נדמה לך שאני חש אהדה כלשהי לקהילת הקסם," הוא מלמל. "ההפך הוא הנכון, אני מאמין שקסם הוא מגונה ולא טבעי, ממש כמו כל שליט אחר. אני מוטרד מאנשים שעושים שימוש בקסם כדי לכופף את החוק לטובתם."
 
"וזה ראוי להערכה, אדוני," אמרה מדאם ודרברי. "מחויבותך לצדק היא שמבדילה אותך מכל שאר המלכים. כעת, ברצוני להרחיב את נקודת המבט שלך על הקסם, כך שתוכל להמשיך להפוך את הממלכה שלך למקום הוגן יותר ובטוח יותר בעבור כלל אנשיך. בסופו של דבר, הצדק לא יכול להתקיים בשביל אדם אחד אם אינו מתקיים בעבור כולם."
 
שיחתם רק התחילה, וכבר המלך התחיל להסתייג ממנה. "מה זאת אומרת להרחיב את נקודת המבט שלי?" הוא קרא בלעג.
 
"הוד מעלתך, הדעות הקדומות הנוגעות לקסם, כאילו מדובר בעניין נפשע, הן חוסר הצדק הגדול של ימינו. אך בעזרת ההתאמות והשינויים הנכונים — ומידה מסוימת של יחסי ציבור — נוכל לשנות זאת. יחד, נוכל ליצור חברה המקבלת את כל צורות החיים ומחלצת מהן את מלוא הפוטנציאל שלהן, וגם — הוד מעלתך, האם אתה מקשיב? נראה ששוב איבדתי אותך."
 
דעתו של המלך הייתה מוסחת שוב בשל הזמזומים והרשרושים המסתוריים. עיניו סקרו את חדר העבודה בחרדה רבה יותר הפעם, וחצי ממילותיה של מדאם ודרברי נבלעו ברעשים.
 
"נראה שלא הבנתי את דברייך," אמר. "לרגע נשמע לי כאילו את מציעה להתיר בחוק את השימוש בקסם."
 
"הו, הבנת את דבריי היטב," אמרה מדאם ודרברי וצחקה. "התרת השימוש בקסם היא בדיוק מה שאני מציעה."
 
צ'מפיון הזדקף לפתע במקום מושבו ואחז במסעדי הכיסא. מדאם ודרברי זכתה כעת במלוא תשומת לבו. לא ייתכן שהיא מציעה דבר מגוחך כל־כך.
 
"מה לא בסדר איתך, אישה?" קרא המלך בכעס. "הקסם תמיד יהיה אסור!"
 
"למען האמת, אדוני, זה בהחלט לא מחויב המציאות," אמרה מדאם ודרברי. "כל מה שצריך הוא צו מלכותי המבטל את האיסור ואז, בבוא העת, הדעות הקדומות בנושא יתפוגגו מאליהן."
 
"לא לפני שאבטל את האיסור על רצח וגניבה!" הכריז המלך. "האל אומר בפירוש בספר האמונה שהקסם הוא חטא נתעב, ולכן הוא פשע בממלכה הזאת! ואם לפשעים לא היו השלכות, היינו חיים בתוהו ובוהו מוחלט!"
 
"זו בדיוק הטעות שלך, הוד מעלתך," היא אמרה. "אתה מבין, הקסם אינו הפשע שהעולם חושב שהוא."
 
"ודאי שכן!" הוא התנגד. "ראיתי במו־עיניי כיצד הקסם משמש להשלות תמימים ולענות חפים מפשע! ראיתי גופות של ילדים שנשחטו למען שיקויים וכישופים! הייתי בכפרים שנחרבו על ידי קללות! אז אל תעזי להגן על הקסם באוזניי, גברתי! קהילת הקסם לעולם לא תזכה בגרם של אהדה או הבנה מהמלך הזה!"
 
"אולי תהיה מופתע, אדוני, אך אני מסכימה לחלוטין," היא אמרה.
 
"באמת?" שאל המלך במבט מלא חשד.
 
"הו כן, לחלוטין," היא אמרה שוב. "אני מאמינה שאלה המענים חפים מפשע צריכים להיענש על מעשיהם — ובחומרה, עליי להוסיף. יש רק בעיה אחת קטנה בדבריך. המצבים שתיארת לא נוצרו על ידי קסם אלא על ידי מעשי כשפים."
 
המלך זקר את גבותיו ובהה במדאם ודרברי כאילו דיברה בשפה זרה. "מעשי כשפים?" אמר בזלזול. "מעולם לא שמעתי על דבר כזה."
 
"אם כך הרשה לי להסביר," אמרה מדאם ודרברי. "מעשי כשפים הם איומים והרסניים. מקורם בתשוקה אפלה להונות ולשבש. רק אנשים עם לב אכזר מסוגלים למעשי כשפים, והאמן לי שהם ראויים לכל מה שהם מביאים על עצמם. אבל קסם הוא דבר שונה בתכלית. הקסם במהותו הוא אמנות טהורה וחיובית. הוא נועד לעזור ולרפא אנשים הזקוקים לכך, ויכול לנבוע רק מאנשים טובי לב."
 
המלך שקע שוב בכיסאו ואחז בראשו שהסתחרר מרוב בלבול.
 
"אוי לי, היממתי אותך," אמרה גברת ודרברי. "הרשה לי לפשט את הדברים בעבורך. קסם הוא טוב, קסם הוא טוב, קסם הוא טוב. מעשה כשפים הוא רע, מעשה כשפים הוא רע, מעשה כשפים הוא — "
 
"אל תתנשאי עליי, אישה — שמעתי אותך!" זעק המלך. "תני לי רגע לעכל את העניין!"
 
צ'מפיון פלט אנחה ארוכה ועיסה את רקותיו. בדרך כלל היה לו קשה לעבד מידע זמן קצר כל־כך אחרי שהתעורר, אבל המקרה הזה היה שונה לגמרי. המלך כיסה את עיניו והתרכז, כאילו קרא ספר מאחורי עפעפיו.
 
"את אומרת שקסם הוא לא כמו מעשה כשפים?"
 
"אמת," אמרה מדאם ודרברי בהנהון של עידוד. "תפוחים ותפוזים."
 
"ושניהם שונים במהותם?"
 
"הפכים מוחלטים, אדוני."
 
"אז אם אלה לא מכשפות, איך את קוראת לאנשים שעוסקים בקסם?"
 
מדאם ודרברי זקפה את ראשה בגאווה. "אנחנו קוראות לעצמנו פיות, אדוני."
 
"פיות?" שאל המלך.
 
"כן, פיות," היא חזרה ואמרה. "עכשיו אתה מבין את רצוני להרחיב את נקודת המבט שלך? הבעיה של העולם אינה פיות שעוסקות בקסם, אלא מכשפות שעוסקות במעשי כשפים. אבל הטרגדיה היא שרואים בנו קבוצה אחת ומוקיעים את כולנו כבר מאות שנים. למרבה המזל, בעזרת ההדרכה שלי וההשפעה שלך, אנחנו בהחלט מסוגלים לשנות את התמונה."
 
"חוששני שאיני מסכים איתך," אמר המלך.
 
"סליחה?" השיבה מדאם ודרברי.
 
"אדם אחד עשוי לגנוב בשל תאוות בצע ואחר יגנוב כדי לשרוד, אך שניהם גנבים — ולא משנה אם אחד מהם טוב לב."
 
"אבל, אדוני, חשבתי שהבהרתי לך שמעשה כשפים הוא הפשע, ולא קסם."
 
"כן, אבל שניהם נחשבים לחטאים משחר ההיסטוריה," המשיך צ'מפיון בדבריו. "יש לך מושג כמה קשה לחברה להגדיר משהו מחדש? לקח לי עשרות שנים לשכנע את הממלכה שתפוחי אדמה אינם רעילים — ואנשים עדיין מתרחקים מהם בשווקים!"
 
מדאם ודרברי נדה בראשה באי־אמון. "האם אתה משווה קבוצת אנשים חפים מפשע לתפוחי אדמה, אדוני?"
 
"אני מבין את מטרתך, גברתי, אבל העולם עוד לא מוכן לכך — לעזאזל, גם אני לא מוכן לכך! אם את רוצה להגן על הפיות מפני עונש לא מוצדק, אני מציע שתלַמדי אותן להיות בשקט ולהילחם בדחף לעשות קסמים! זה יהיה קל לאין שיעור מאשר לשכנע עולם עקשן לשנות את דרכיו."
 
"להילחם בדחף? אדוני, אתה בוודאי לא מתכוון לכך!"
 
"למה לא? אנשים נורמלים עומדים בפיתויים מדי יום."
 
"כי אתה רומז שקסם מגיע עם מתג כיבוי — כאילו זהו סוג של בחירה!"
 
"מובן שקסם הוא בחירה!"
 
"לא! הוא! בהחלט! לאאא!"
 
בפעם הראשונה מתחילת פגישתם, המזג הנעים של מדאם ודרברי השתנה. רסיס זעם שהיה קבור עמוק בתוכה ניקב את תדמיתה העליזה, ופניה עטו הבעה קפואה ומאיימת. צ'מפיון הרגיש שיושבת מולו אישה אחרת לגמרי — אישה שיש לחשוש מפניה.
 
"קסם הוא לא בחירה," אמרה מדאם ודרברי בחדות. "בורות היא בחירה. שנאה היא בחירה. אלימות היא בחירה. אבל הקיום של אנשים הוא לעולם לא בחירה, או אשמה, והוא בוודאי לא פשע. מוטב שתתרגל לרעיון הזה."
 
צ'מפיון היה מבוהל מכדי לומר מילה נוספת. אולי דמיין זאת, אבל המלך יכול היה להישבע שהסופה בחוץ התעצמה ככל שכעסה של מדאם ודרברי התגבר. היה ברור שבדרך כלל היא לא נוטה למצבי רוח כאלה, משום שחניכותיה נראו מזועזעות כמו המלך עצמו. הפיה עצמה את עיניה, נשמה עמוק ונרגעה לפני שהמשיכה בשיחה.
 
"אולי כדאי שנספק להוד מעלתו הדגמה," הציעה מדאם ודרברי. "מנדרינה? שמימית? האם תואילו להראות למלך צ'מפיון מדוע קסם הוא לא בחירה?"
 
הילדות החליפו חיוכים נרגשים — הן חיכו לזה. הן נעמדו בקפיצה תוך כדי שהן מסירות את הגלימות ואת מטפחות הראש. מנדרינה חשפה שמלה עשויה טלאים נוטפים של חלת דבש, ושיער דמוי כוורת בצבע כתום בוהק, שאכן אכלס נחיל דבורים עמלניות. שמימית התגלתה בבגד ים בגון אבן ספיר, ובמקום שיער היה לה זרם מים מתמשך אשר זרם במורד גופה והתאדה כשהגיע אל כפות רגליה.
 
פיו של צ'מפיון נפער כשגילה מה הילדות הסתירו. בכל שנותיו על כס המלכות, מעולם לא ראה קסם מגולם כך בהופעתם החיצונית של אנשים. מסתורין הקולות המזמזמים והמרשרשים נפתר.
 
"אלוהים אדירים," אמר המלך בהתנשפות. "כל הפיות כאלה?"
 
"הקסם משפיע על כל אחד מאיתנו בצורה שונה," אמרה מדאם ודרברי. "יש אנשים שחיים חיים רגילים לחלוטין עד שהקסם מתגלה להם, ואילו אחרים נולדים עם תכונות גופניות מסוימות שמבדילות אותם מהסביבה."
 
"זה לא ייתכן," טען המלך. "אם אנשים היו נולדים עם סממני קסם, בתי הסוהר היו מלאים תינוקות! ובתי המשפט שלנו מעולם לא גזרו עונש מאסר על תינוק."
 
מדאם ודרברי השפילה את ראשה והתבוננה ברצפה במבט עצוב.
 
"זה מפני שרוב הפיות מוּמתות או ננטשות בלידתן. ההורים שלהן חוששים מההשלכות של הבאת ילד קסום לעולם, ולכן עושים כל מה שצריך כדי לחמוק מעונש. זה נס שמצאתי את מנדרינה ושמימית לפני שפגעו בהן, אבל לרבים אחרים אין מזל כזה. הוד מעלתך, ההסתייגות שלך מובנת לי, אבל מה שקורה לילדים האלה הוא אכזרי ופרימיטיבי. ביטול האיסור על ביצוע קסמים הוא הרבה מעבר לעשיית צדק. מדובר בהצלת חיים של חפים מפשע! בוודאי תוכל למצוא בלבך אהדה והבנה לדבר שכזה."
 
צ'מפיון ידע שהוא חי בעולם קשוח, אבל לא היה לו מושג שזוועות כאלה מתרחשות בו. הוא נע קדימה ואחורה בכיסאו בזמן שעקשנותו ניהלה מלחמה בחמלה שחש. מדאם ודרברי הבחינה בשינוי שהתחולל במלך, ולכן השתמשה בקלף שהחביאה בציפייה לרגע המתאים.
 
"נסה לשער איך העולם היה נראה אם הייתה בו מעט יותר סובלנות כלפי קהילת הקסם. נסה לשער איך החיים שלך היו נראים, הוד מלכותך."
 
לפתע הוצף מוחו של צ'מפיון בזיכרונות מאמו. הוא נזכר בפניה, בחיוכה, בצחוקה, אך מעבר לכול, הוא נזכר בחיבוק האמיץ שהם חלקו רגע לפני שנגררה ממנו אל מותה בטרם עת. זיכרונו אמנם החליד בגילו המתקדם, אך התמונות הללו היו צרובות במוחו לנצח.
 
"הייתי רוצה לעזור לך, אך ביטול האיסור על הקסם עשוי להיות בעייתי יותר מאשר מועיל. אם נכריח את הציבור לקבל דבר שמעורר בו פחד ושנאה, זה עשוי להביא למרד! ציד המכשפות המוכר עלול להתעצם ולהפוך לרצח עם של ממש!"
 
"האמן לי, טבע האדם מוכר לי היטב," אמרה מדאם ודרברי. "יש להתקדם באטיות עם ביטול האיסור על הקסם. יש לטפל בנושא בעדינות, בסבלנות ובהתמדה. אם ברצוננו לשנות את דעתו של העולם, עלינו לעשות זאת באמצעות עידוד, לא בכפייה — ודבר לא מעודד אנשים יותר ממחזה מרהיב באמת."
 
פניו של המלך עטו הבעה מתוחה. "מחזה?" שאל בחשש. "איזה מין מחזה את מתכננת בדיוק?"
 
מדאם ודרברי חייכה ועיניה הבורקות הבריקו אף יותר — בדיוק לקטע הזה היא חיכתה.
 
"כשפגשתי את מנדרינה ושמימית לראשונה, הן היו שבויות בקסם שלהן עצמן," אמרה. "הדבורים של מנדרינה התקיפו כל מי שהתקרב אליה, ושמימית האומללה חיה בתוך אגם מפני שמילאה את כל סביבתה במים. לכן פרשתי את חסותי על הבנות ולימדתי אותן לשלוט בקסמן, וכעת שתיהן נערות צעירות שמתפקדות נפלא. לבי נשבר כשאני חושבת על כל שאר הילדים אשר נאבקים במי ובמה שהם, ולכן החלטתי לפתוח את דלתי ולהעניק להם חינוך ראוי לשמו."
 
"את מתכוונת להקים בית ספר?" שאל המלך.
 
"בדיוק," היא אמרה. "אני קוראת לו בית הספר של מדאם ודרברי לצעירים העוסקים בקסם — אם כי זה עדיין שם זמני."
 
"ואיפה בית הספר הזה יהיה?" הוא שאל.
 
"לא מזמן רכשתי שטח באזור הדרומי־מזרחי של הבין־לבין."
 
"הבין־לבין?" מחה המלך. "אישה, יצאת מדעתך? הבין־לבין מסוכן מדי לילדים! את לא יכולה לפתוח שם בית ספר!"
 
"הו, לא הייתי אומרת זאת כך," אמרה מדאם ודרברי. "הבין־לבין מסוכן במיוחד בעבור אנשים שלא מכירים את המקום היטב. אך יש חברים רבים בקהילת הקסם, כולל אני עצמי, אשר חיים בבין־לבין בנוחות במשך עשרות שנים. השטח שרכשתי מרוחק ומבודד מאוד. התקנתי את כל ההגנות הדרושות כדי להבטיח את ביטחונם של התלמידים."
 
"אבל איך בית ספר אמור לעזור בביטול האיסור על הקסם?"
 
"לאחר שאאמן את התלמידים שלי בשליטה ביכולותיהם, נתחיל להציג את עצמנו לעולם לאט־לאט. נשתמש בקסם שלנו כדי להבריא את החולים ולהושיט עזרה לנזקקים. לאחר זמן־מה, השמועה תתפשט בין הממלכות. הפיות ישמשו דוגמה לנדיבות לב, וכך נזכה באהדת בני האדם. העולם יחזה בכל הטוב שיש לקסם להציע, הדעות על הקסם ישתנו, וקהילת הקסם תתקבל סוף־סוף בזרועות פתוחות."
 
צ'מפיון גירד בסנטרו בעודו חושב על תוכניתה המדוקדקת של מדאם ודרברי. בין כל הפרטים שהציגה בפניו, היא שכחה לציין את הפרט החשוב מכולם — מעורבותו שלו.
 
"נראה שאת בהחלט מסוגלת לבצע הכול בעצמך. מה את רוצה ממני?"
 
"באופן טבעי, אני רוצה את הסכמתך," היא אמרה. "פיות רוצות לזכות באמון, והדרך היחידה לזכות באמון היא לעשות את הדברים כראוי. לכן אני מבקשת את אישורך הרשמי לעבור בחופשיות בממלכה הדרומית בזמן שאגייס תלמידים. אני גם רוצה שתבטיח לי כי הילדים והמשפחות שאפגוש לא יועמדו לדין. מטרתי היא להציע לצעירים הללו חיים טובים יותר. איני רוצה לסכן אף אחד. יהיה קשה מאוד לשכנע הורים לאפשר לילדיהם ללמוד בבית ספר לקסם, אבל אם מלכם יעניק את ברכתו הכול יהיה קל הרבה יותר — במיוחד אם ברכתו תופיע בכתב."
 
מדאם ודרברי נופפה בידה מעל שולחן העבודה של המלך ומגילת זהב הופיעה לפניו. כל בקשותיה כבר היו רשומות עליה — כעת היא נזקקה רק לחתימת המלך. צ'מפיון עיסה את רגליו בחרדה כשעבר על הכתוב פעם אחר פעם.
 
"העניין הזה יכול להשתבש בדרכים רבות כל־כך," אמר המלך. "אם נתיניי יגלו שנתתי אישור למכשפה — סליחה, פיה — לקחת את ילדיהם לבית ספר קסום, יהיו מהומות ברחובות! אנשיי ידרשו לקבל את ראשי על מגש!"
 
"אם כך, אמור לאנשיך שהורית לי לנקות את הממלכה מילדי קסם," היא הציעה. "אמור להם שכחלק מהמאמץ ליצור עתיד נקי מקסם, דרשת שיאספו את הצעירים וייקחו אותם מכאן. גיליתי שככל שההצהרה וולגרית יותר, כך המין האנושי מאמץ אותה בקלות רבה יותר."
 
"ובכל זאת, זהו הימור מצד שנינו! האישור שלי לא יבטיח את הגנתך. את באמת לא דואגת לביטחונך?"
 
"הוד מעלתך, הרשה לי להזכירך כי גרמתי לכל אנשי הארמון להתפוגג באוויר, מנדרינה שולטת בנחיל דבורים, ובגופה של שמימית זורמים מים בכמות המספיקה להציף נחל. אנחנו יכולות להגן על עצמנו."
 
על אף הדברים, המלך נראה מבוהל יותר ממשוכנע. מדאם ודרברי הייתה קרובה כל־כך להשיג את מבוקשה, ולכן הייתה חייבת למגר את ספקותיו של צ'מפיון לפני שישתלטו עליו. למזלה, עדיין היה לה כלי נשק אחד שיעזור לה לזכות באישורו.
 
"מנדרינה? שמימית? האם תואילו להשאיר את המלך ואותי לבד לרגע?" היא שאלה.
 
היה ניכר במנדרינה ובשמימית שהן לא רוצות להפסיד אף שנייה משיחתם של מדאם ודרברי והמלך, אך הן כיבדו את בקשתה של גבירתן וחיכו במסדרון. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריהן, מדאם ודרברי רכנה אל צ'מפיון והביטה עמוק אל תוך עיניו בהבעה חמורה.
 
"אדוני, האם אתה מודע לקיומו של העימות הצפוני?" שאלה.
 
אם לשפוט על פי עיניו של המלך, שכמעט קפצו מחוריהן, צ'מפיון בהחלט היה מודע. עצם אזכור העימות הצפוני הכה בו באורח משתק, והוא עשה מאמץ עילאי להגיב.
 
"איך־איך־איך בשם האל את יודעת עליו?" הוא דרש לדעת. "זה עניין מסווג!"
 
"קהילת הקסם אמנם קטנה ומפולגת, אבל השמועות רצות במהירות כשאחד מאיתנו... טוב, עושה סצנה."
 
"עושה סצנה? ככה אתם קוראים לדבר הזה?!"
 
"הוד מעלתך, הנמך את קולך בבקשה," היא אמרה ואז סימנה בסנטרה לכיוון הדלת. "חדשות רעות תמיד מוצאות אוזניים צעירות. הבנות ישתגעו מדאגה אם יֵדעו על מה אנחנו מדברים."
 
צ'מפיון חש הזדהות, שכן גם הוא הרגיש כאילו הוא עומד להשתגע. אִזכור הנושא עורר בו תחושה כאילו הוא נפגש שוב עם רוח רפאים — כזו שחשב שכבר מזמן מצאה מנוחה.
 
"למה בכלל את מזכירה דבר איום כל־כך?" הוא שאל.
 
"מפני שכרגע אין שום ערובה לכך שהעימות הצפוני לא יחצה את הגבול ויגיע אל סף דלתך," הזהירה אותו מדאם ודרברי.
 
המלך נד בראשו. "זה לא יקרה. המלך נובלטון הבטיח לי שהוא מטפל בעניין. הוא נתן לי את מילתו."
 
"המלך נובלטון שיקר לך! הוא אמר לשאר המלכים שהוא שולט במצב משום שהוא חש מושפל לנוכח חומרת העניין! יותר ממחצית מהממלכה הצפונית נחרבה! שלושה רבעים מצבאו אינם, וכל השאר מצטמצם מדי יום! המלך טוען שהסיבה לכך היא רעב, משום שהוא מבועת מהאפשרות שיאבד את המלוכה אם אנשיו יֵדעו את האמת!"
 
הצבע אזל מפניו של צ'מפיון והוא רעד על מושבו. "ובכן? יש משהו שאפשר לעשות? או שגם אני אמור פשוט לשבת להמתין לחורבן?"
 
"באחרונה יש תקווה," אמרה מדאם ודרברי. "נובלטון מינה מפקד חדש, הגנרל וייט, להובלת הכוחות הנותרים. עד כה הגנרל השתלט על המצב בהצלחה רבה יותר מאלה שקדמו לו בתפקיד."
 
"טוב, גם זה משהו," אמר המלך.
 
"אני מתפללת שהגנרל וייט יצליח לפתור את העניין, אך עליך להיות מוכן לאפשרות שייכשל," היא אמרה. "ובמקרה שהעימות יגיע אל תוככי הממלכה הדרומית, תוכל להרוויח רבות מבית ספר של פיות מיומנות שיעמוד לצדך."
 
"את מאמינה שהתלמידים שלך יוכלו לעצור את העימות?" הוא שאל בעיניים נואשות.
 
"כן, הוד מעלתך," אמרה בביטחון מוחלט. "אני מאמינה שהתלמידים העתידיים שלי יגיעו להישגים רבים שנראים כיום בלתי אפשריים. אך לפני הכול, הם יזדקקו למקום ללמוד ולמורה שתוכל להנחות אותם."
 
צ'מפיון השתתק וחשב על ההצעה המונחת לפניו.
 
"כן... כן, נוכל להרוויח מהם המון," אמר לעצמו. "אני אצטרך כמובן להתייעץ עם המועצה המייעצת הגבוהה לצדק לפני שאוכל להחזיר לך תשובה."
 
"למען האמת, אדוני," אמרה מדאם ודרברי, "אני מאמינה שנוכל ליישב את העניין הזה מבלי לערב את המועצה הגבוהה. החבורה הזו נוטה להיות מיושנת בדעותיה, ויהיה לי חבל אם נטייתם לעקשנות תעמוד בדרכנו. חוץ מזה, היו דיונים מסוימים ברחבי הארץ שכדאי שתדע עליהם. רבים מאנשיך סבורים שהמועצה הגבוהה היא השליטה האמיתית של הממלכה הדרומית, ושאתה רק בובה בידיה."
 
"טוב, זו שערורייה!" קרא המלך. "אני המלך — מילה שלי היא החוק!"
 
"בהחלט," היא אמרה. "כל בר־דעת מבין זאת. אך השמועות נמשכות. לו אני במקומך, הייתי מתחילה להפריך את התיאוריות המרושעות הללו בכך שהייתי ממרה את פי המועצה מדי פעם. ואיפה להתחיל, אם לא בחתימה על המסמך שלפניך?"
 
צ'מפיון הנהן בזמן ששקל את אזהרתה עד שלבסוף כוח השכנוע שלה הביאו לידי החלטה.
 
"בסדר גמור," אמר המלך. "את רשאית לגייס שני תלמידים מהממלכה הדרומית לבית הספר לקסם שלך — ילד אחת וילדה אחת — אבל זה הכול. ועלייך לקבל את רשות הוריהם בכתב, אחרת הם לא יורשו ללמוד בבית הספר."
 
"אני מודה שקיוויתי להסדר טוב יותר, אבל אקח מה שאוכל לקבל," אמרה מדאם ודרברי. "עשינו עסק."
 
המלך שלף מגילה ונוצה ממגירת השולחן, והכניס שינויים במסמך המוזהב. לאחר שסיים, חתם צ'מפיון על ההסכם והוסיף חותם שעווה עם הסמל של משפחת המלוכה. מדאם ודרברי קפצה על רגליה ומחאה כפיים בהתרגשות.
 
"הו, איזה רגע מופלא! מנדרינה? שמימית? היכנסו! המלך נעתר לבקשתנו!"
 
חניכותיה מיהרו להיכנס לחדר העבודה ונמלאו תזזית של התרגשות למראה חתימת המלך. מנדרינה גלגלה את המגילה ושמימית קשרה סביבה סרט כסוף.
 
"תודה רבה לך, הוד מעלתך," אמרה מדאם ודרברי וכיסתה את פניה בהינומה. "אני מבטיחה שלא תצטער על כך!"
 
המלך פלט נחרה ספקנית ושפשף את עיניו העייפות. "אני מתפלל שאת יודעת מה את עושה, כי אם לא, אומַר לממלכה שמי שכישפה אותי ושיחדה אותי היא — "
 
צ'מפיון התנשף כשנשא את עיניו. מדאם ודרברי וחניכותיה נעלמו כאילו בלעה אותן האדמה. המלך מיהר אל פתח החדר כדי לראות אם ברחו אל המסדרון, אבל הוא היה ריק כמו קודם. כמה רגעים אחרי שנעלמו, כל הנרות והלפידים בארמון נדלקו באורח פלא. צעדים שהדהדו במסדרונות סימנו שהמשרתים והחיילים שבו לעבודתם. המלך ניגש לחלון וגילה שאפילו הסערה נעלמה, אך מזג האוויר המתבהר לא ניחם את צ'מפיון.
 
להפך, הדבר היחיד שמילא את לבו של המלך כשסרק את שמי הצפון היה אימה. הוא ידע שבמקום כלשהו באופק ציפתה הסערה האמיתית...

כריס קולפר

"כריס" קולפר (נולד ב-27 במאי 1990) הוא שחקן טלוויזיה, זמר, סופר ותסריטאי אמריקאי, זוכה פרס גלובוס הזהב לשנת 2010 על תפקידו בסדרה "Glee" בתור קורט האמל.

עוד על הספר

סיפור של קסם כריס קולפר
 
פתח דבר
קהל בלתי צפוי
 
 
קסם היה אסור בכל ארבע הממלכות — וזוהי לשון המעטה. מבחינה חוקית, קסם היה הפשע האיום ביותר שאפשר לבצע, ומבחינה חברתית, דבר לא נחשב מתועב יותר. ברוב האזורים, עצם ההתרועעות עם מכשפה או קוסם הייתה עבירה שעונשה מוות.
 
בממלכה הצפונית העמידו למשפט פושעים ואת בני משפחתם, ומעט לאחר מכן שרפו אותם על המוקד. בממלכה המזרחית לא נדרשו ראיות רבות על מנת לדון את הנאשמים ואת קרוביהם לתלייה על הגרדום. ובממלכה המערבית הוטבעו חשודים במעשי כישוף וקוסמות בלי שיעמדו בכלל למשפט.
 
נדיר שההוצאה להורג התבצעה על ידי מערכת האכיפה או עובדים בשירות הממלכה. ברוב המקרים התליינים היו המוני אזרחים זועמים אשר לקחו את החוק לידיים. ראשי הממלכות אמנם עיקמו פרצוף, אך תמיד קידמו בהבנה את הספורט האכזרי. האמת היא שהמנהיגים שמחו מאוד על כך שהיה להמונים אפיק נוסף לנתב אליו את זעמם, פרט לענייני ממשל, כך שהמלכים בירכו על הסחת הדעת ואפילו לִבּוּּ אותה בתקופות של אי־יציבות פוליטית.
 
"איש או אישה אשר בוחרים בדרך הקסם מביאים על עצמם הוקעה," טען המלך נובלטון מן הצפון. עם זאת, הבחירות המצערות שלו הן שהביאו לרעב החמור ביותר בהיסטוריה של ממלכתו.
 
"אל לנו לגלות אהדה כלפי אנשים בעלי סדר עדיפויות מתועב כל־כך," הכריזה המלכה אינדסטריה מן המזרח, ומיד העלתה את המסים כדי לממן לעצמה ארמון קיץ.
 
"הקסם הוא עלבון כלפי האל והטבע, סכנה למוסר האנושי כמות שהוא," העיר המלך וורוורת מן המערב. למזלו הרב, ההערה הסיחה את דעת עמו מהשמועות על שמונת הילדים הלא חוקיים שנולדו לו משמונה פילגשים שונות.
 
ברגע שמכשפה או קוסם התגלו, כמעט לא הייתה להם דרך לחמוק מעונש. רבים ברחו אל היער העבות והמסוכן המוכר בשם הבין־לבין, אשר צמח בין הגבולות. לרוע המזל, הבין־לבין היה מקום משכנם של גמדים, אלפים, גובלינים, טרולים, עוֹגים ושאר המינים שהאנושות הצליחה להשמיד לאורך השנים. המכשפות והקוסמים אשר חיפשו מפלט ביערות, מצאו בדרך כלל את מותם המהיר והאלים בידיו של יצור פרא זה או אחר.
 
החסד היחיד שמכשפות וקוסמים היו יכולים למצוא (אם אפשר בכלל לכנות זאת חסד) נמצא בממלכה הדרומית.
 
הצו המלכותי הראשון שהוציא המלך צ'מפיון ה-14 ברגע שבו ירש את המלוכה מאביו, המלך צ'מפיון ה-13 המנוח, היה ביטול עונש המוות לאנשים שהורשעו בביצוע קסם. במקום זאת, הוא גזר על המורשעים מאסר עולם עם עבודות פרך (ומדי יום הזכירו להם כמה אסירי תודה עליהם להיות). המלך לא ציווה זאת אך ורק מטוב לבו, אלא בניסיון להתמודד עם זיכרון טראומתי.
 
כשצ'מפיון היה ילד, ראשה של אמו נערף בשל "עניין חשוד" שגילתה בקסם. ההוראה הגיעה מהמלך צ'מפיון ה-13 עצמו, כך שאיש לא חשב להטיל ספק בהאשמה או לבדוק את חפותה של המלכה, אף כי מניעיו של צ'מפיון ה-13 נראו מפוקפקים ביום שלאחר הוצאתה להורג, כשהוא התחתן עם אישה צעירה ויפה ממנה בהרבה. מאז מותה בטרם עת של המלכה, ספר צ'מפיון ה-14 את הימים עד שיוכל לנקום את נקמת אמו ולהשמיד את מורשתו של אביו. וברגע שהכתר הונח על ראשו, הקדיש צ'מפיון ה-14 את רוב תקופת מלכותו למחיקתו של צ'מפיון ה-13 מההיסטוריה של הממלכה הדרומית.
 
כעת, בערוב ימיו, הקדיש המלך צ'מפיון ה-14 את רוב זמנו לעשׂייה מועטה ככל האפשר. הצווים המלכותיים הצטמצמו לכדי רטינות וגלגולי עיניים. במקום ביקורים מלכותיים, המלך נופף להמונים בעצלות מתוך כרכרה שחלפה ברחובות במהירות. והדבר הקרוב ביותר להכרזות מלכותיות היה תלונותיו על כך שהמסדרונות בארמון "ארוכים מדי" וגרמי המדרגות "תלולים מדי".
 
צ'מפיון אהב להתחמק ממפגש עם אנשים, ובעיקר מבני משפחתו הצדקנים. הוא אכל את ארוחותיו לבד, נכנס למיטה מוקדם, ישן עד מאוחר, והתענג על שנת צהריים ארוכה (ושאלוהים ירחם על מי שהעיר אותו בטרם עת).
 
אבל יום אחד אחר הצהריים, המלך התעורר במפתיע, לא בגלל נכד חצוף או חדרנית מגושמת, אלא בגלל שינוי פתאומי במזג האוויר. צ'מפיון התעורר בבהלה בשל טיפות גשם גדולות שהלמו בחלונות חדרו ומשבי רוח עזים ששרקו במורד הארובה. זה היה יום בהיר ושמשי לחלוטין כשהלך לישון, כך שהסופה הכתה בהפתעה את המלך הנרגן.
 
"התעוררתי," הכריז צ'מפיון.
 
המלך המתין שהמשרת הקרוב ביותר ימהר פנימה ויעזור לו לרדת ממיטתו הגבוהה, אך איש לא נענה לקריאתו.
 
צ'מפיון כחכח בגרונו בתרועה תוקפנית. "אמרתי שהתעוררתי," קרא שוב, אך באופן מוזר עדיין לא התקבלה תגובה.
 
מפרקיו של המלך התפוקקו כשירד ממיטתו ברוגז. הוא מלמל לעצמו כמה קללות כשדשדש על רצפות האבן לעבר החלוק ונעלי הבית שלו. לאחר שהתלבש, צ'מפיון התפרץ מבעד לדלתות חדרו, מוכן לגעור במשרת הראשון שיפגוש.
 
"למה אף אחד לא מגיב? מה כבר יכול להיות חשוב יותר מ — "
 
צ'מפיון השתתק והביט סביבו בתדהמה. חדר ההסבה שמחוץ לחדרו המה בדרך כלל חדרניות ומשרתים, אבל עכשיו ניצב שומם לחלוטין. אפילו החיילים ששמרו על הדלתות בימים ובלילות נטשו את עמדותיהם.
 
המלך הציץ אל המסדרון שמעבר לחדר ההסבה, אבל גם הוא היה ריק באותה מידה. לא רק שלא היו בו משרתים או חיילים, אלא שגם האור נעלם ממנו לגמרי. מישהו כיבה את כל הנרות שבנברשות ואת כל הלפידים שעל הקירות.
 
"הלו?" קרא צ'מפיון לעבר המסדרון. "יש שם מישהו?" אבל כל ששמע היה הד קולו שלו.
 
המלך נע בארמון בזהירות בחיפוש אחר נפש חיה, אך עם כל צעד וצעד, מצא רק עוד ועוד אפלה. זה היה מטריד עד מאוד — הוא חי בארמון מאז שהיה ילד קטן ומעולם לא ראה אותו חסר חיים כל־כך. צ'מפיון הביט החוצה מכל חלון שלידו חלף, אך הגשם והערפל לא אפשרו לו לראות דבר מהנעשה בחוץ.
 
לבסוף נכנס המלך למסדרון ארוך והבחין באור מרצד מכיוון חדר העבודה שלו. הדלת הייתה פתוחה לרווחה ומישהו נהנה מהאש שבערה בפנים. זה היה יכול להיות מראה מפתה מאוד, אילו הנסיבות לא היו מפחידות כל־כך. עם כל צעד שהתקדם, לבו של המלך הלם מהר יותר ויותר, והוא הציץ מבעד לפתח כדי לראות מי או מה ממתין בפנים.
 
"הו, תראו! המלך התעורר!"
 
"סוף־סוף."
 
"די, בנות. אנחנו צריכות להתנהג בכבוד אל הוד מעלתו."
 
המלך מצא שתי ילדות ואישה יפהפייה שישבו על הספה בחדר העבודה שלו. כשנכנס לחדר הן מיהרו לקום על רגליהן ולהשתחוות בפניו.
 
"הוד מעלתך, כמה נעים לפגוש אותך," אמרה האישה.
 
היא לבשה שמלה סגולה מהודרת שהלמה את עיניה הגדולות והנוצצות, ובאופן מוזר עטתה רק כפפה אחת, אשר כיסתה את זרועה השמאלית. שערה הכהה היה תחוב תחת קישוט ראש עשוי פרחים ונוצות, והינומה קצרה גלשה על פניה. הילדות נראו בנות עשר לכל היותר, ולבשו גלימות לבנות פשוטות ומטפחות כותנה לראשיהן.
 
"מי אתן, לעזאזל?" שאל צ'מפיון.
 
"הו, סלח לי," אמרה האישה. "אני מדאם ודרבּרי ואלה חניכותיי, העלמה מנדרינה טורקין והעלמה שמימית לבנדרס. אני מקווה שלא אכפת לך שהתמקמנו בחדר העבודה שלך. עברנו דרך ארוכה ומייגעת כדי להגיע הנה ולא עמדנו בפיתוי ליהנות מאש חמימה בזמן ההמתנה."
 
מדאם ודרברי נראתה כמו אישה חמה ומלאת קסם אישי. היא הייתה האדם האחרון שהמלך ציפה למצוא בארמון הנטוש, מה שהאיר אותה ואת המצב כולו באור מוזר הרבה יותר. מדאם ודרברי הושיטה את זרועה הימנית כדי ללחוץ את ידו של צ'מפיון, אך הוא לא נענה למחווה הידידותית. במקום זאת, המלך בחן את האורחות הלא קרואות מלמעלה למטה ונסוג צעד גדול לאחור.
 
הילדות צחקקו והתבוננו במלך המבועת, כאילו הביטו אל תוך נשמתו ומצאו שהיא מגוחכת.
 
"זהו חדר פרטי במשכן המלכותי!" נזף צ'מפיון. "מניין החוצפה שלכן להיכנס ללא רשות! יכולתי להורות שיצליפו בכן על כך!"
 
"אנא, סלח לנו על ההתפרצות," אמרה מדאם ודרברי. "אין זה ממנהגנו להיכנס לבתי אנשים בלא הזמנה, אך אני חוששת שלא הייתה לי ברירה. אתה מבין, כתבתי לא פעם למזכירך, אדון פלוז. קיוויתי לקבוע איתך פגישה, אך לצערי אדון פלוז לא ענה לאף אחד ממכתביי — הוא ממש לא־יוצלח, אם יורשה לי לומר. אולי הגיע הזמן להחליפו? בכל אופן, ישנו עניין דוחק שעליי לדון בו איתך, ולכן אנחנו פה."
 
"איך האישה הזאת הצליחה להיכנס?" צעק המלך אל הארמון הריק. "איפה כולם, בשם אלוהים?!"
 
"חוששני שכל נתיניך אינם זמינים כרגע," הודיעה לו מדאם ודרברי.
 
"מה זאת אומרת אינם זמינים?" נבח צ'מפיון.
 
"הו, זה בהחלט לא צריך להדאיג אותך — רק קסם קל שנועד לביטחוננו. אני מבטיחה שכל המשרתים והחיילים שלך ישובו ברגע שנסיים לדבר. דיפלומטיה היא עניין פשוט בהרבה, כשאין הסחות דעת, אינך סבור?"
 
מדאם ודרברי דיברה בטון שלֵו, אך לשמע מילה אחת עיניו של צ'מפיון התרחבו ולחץ הדם שלו זינק.
 
"קסם?" התנשף המלך. "את... את... את מכשפה!"
 
צ'מפיון הצביע על מדאם ודרברי באימה רבה כל־כך, עד שהתנועה מתחה כל שריר בכתפו הימנית. המלך נאנק מכאב ואחז בכתפו. האורחות צחקקו לנוכח המחזה הדרמטי.
 
"לא, הוד מעלתך, אני לא מכשפה."
 
"אל תשקרי לי, אישה!" צעק המלך. "רק מכשפות עושות קסמים!"
 
"לא, הוד מעלתך, זה לא נכון."
 
"את מכשפה וקיללת את הארמון הזה בעזרת קסם! את תשלמי על כך!"
 
"אני רואה שהקשבה היא לא הצד החזק שלך," אמרה מדאם ודרברי. "אולי אם אחזור על דבריי שלוש פעמים המסר יעבור? גיליתי שזה כלי יעיל עם תלמידים מתקשים. אז בבקשה — אני לא מכשפה. אני לא מכשפה. אני לא — "
 
"אם את לא מכשפה, אז מה את?"
 
לא משנה עד כמה המלך צעק או עד כמה הוא התרגז, מדאם ודרברי לא שכחה את נימוסיה הטובים.
 
"למען האמת, הוד מעלתך, זה אחד הנושאים שארצה לדבר איתך עליהם הערב," היא אמרה. "אנחנו לא מתכוונות לגזול מזמנך יותר מן הנחוץ. תואיל בבקשה לשבת כדי שנוכל להתחיל?"
 
הכיסא שמאחורי שולחן העבודה של המלך זז בכוחות עצמו, כאילו יד בלתי נראית מושכת אותו, ומדאם ודרברי סימנה לו לשבת. צ'מפיון לא היה בטוח שיש לו ברירה, ולכן התיישב והעביר את מבטו בעצבנות בין האורחות. הילדות ישבו על הספה ושילבו את ידיהן בחיקן בנימוס. מדאם ודרברי התיישבה בין חניכותיה והפשילה את ההינומה כך שתוכל להביט למלך בעיניים.
 
"לפני הכול, ברצוני להודות לך, הוד מעלתך," פתחה מדאם ודרברי בדבריה. "אתה השליט הראשון בהיסטוריה שעשה חסד כלשהו עם קהילת הקסם — נכון, יש שיאמרו שמאסר עולם עם עבודות פרך הוא עונש גרוע ממוות — אך זה בכל זאת צעד בכיוון הנכון. ואני בטוחה שנוכל להפוך את הצעדים האלה לקפיצות של ממש אם רק — הוד מעלתך, מה קרה? לא נראה שאני זוכה במלוא תשומת לבך."
 
קולות זמזום ורשרוש משונים עוררו את סקרנותו של המלך בזמן שדיברה. הוא הביט סביבו בחדר העבודה אך לא הצליח לאתר את מקור הצלילים.
 
"סליחה, חשבתי ששמעתי משהו," אמר המלך. "מה התחלת לומר?"
 
"הבעתי את הערכתי על החסד שנטית לקהילת הקסם."
 
המלך רטן בשאט נפש. "ובכן, את טועה אם נדמה לך שאני חש אהדה כלשהי לקהילת הקסם," הוא מלמל. "ההפך הוא הנכון, אני מאמין שקסם הוא מגונה ולא טבעי, ממש כמו כל שליט אחר. אני מוטרד מאנשים שעושים שימוש בקסם כדי לכופף את החוק לטובתם."
 
"וזה ראוי להערכה, אדוני," אמרה מדאם ודרברי. "מחויבותך לצדק היא שמבדילה אותך מכל שאר המלכים. כעת, ברצוני להרחיב את נקודת המבט שלך על הקסם, כך שתוכל להמשיך להפוך את הממלכה שלך למקום הוגן יותר ובטוח יותר בעבור כלל אנשיך. בסופו של דבר, הצדק לא יכול להתקיים בשביל אדם אחד אם אינו מתקיים בעבור כולם."
 
שיחתם רק התחילה, וכבר המלך התחיל להסתייג ממנה. "מה זאת אומרת להרחיב את נקודת המבט שלי?" הוא קרא בלעג.
 
"הוד מעלתך, הדעות הקדומות הנוגעות לקסם, כאילו מדובר בעניין נפשע, הן חוסר הצדק הגדול של ימינו. אך בעזרת ההתאמות והשינויים הנכונים — ומידה מסוימת של יחסי ציבור — נוכל לשנות זאת. יחד, נוכל ליצור חברה המקבלת את כל צורות החיים ומחלצת מהן את מלוא הפוטנציאל שלהן, וגם — הוד מעלתך, האם אתה מקשיב? נראה ששוב איבדתי אותך."
 
דעתו של המלך הייתה מוסחת שוב בשל הזמזומים והרשרושים המסתוריים. עיניו סקרו את חדר העבודה בחרדה רבה יותר הפעם, וחצי ממילותיה של מדאם ודרברי נבלעו ברעשים.
 
"נראה שלא הבנתי את דברייך," אמר. "לרגע נשמע לי כאילו את מציעה להתיר בחוק את השימוש בקסם."
 
"הו, הבנת את דבריי היטב," אמרה מדאם ודרברי וצחקה. "התרת השימוש בקסם היא בדיוק מה שאני מציעה."
 
צ'מפיון הזדקף לפתע במקום מושבו ואחז במסעדי הכיסא. מדאם ודרברי זכתה כעת במלוא תשומת לבו. לא ייתכן שהיא מציעה דבר מגוחך כל־כך.
 
"מה לא בסדר איתך, אישה?" קרא המלך בכעס. "הקסם תמיד יהיה אסור!"
 
"למען האמת, אדוני, זה בהחלט לא מחויב המציאות," אמרה מדאם ודרברי. "כל מה שצריך הוא צו מלכותי המבטל את האיסור ואז, בבוא העת, הדעות הקדומות בנושא יתפוגגו מאליהן."
 
"לא לפני שאבטל את האיסור על רצח וגניבה!" הכריז המלך. "האל אומר בפירוש בספר האמונה שהקסם הוא חטא נתעב, ולכן הוא פשע בממלכה הזאת! ואם לפשעים לא היו השלכות, היינו חיים בתוהו ובוהו מוחלט!"
 
"זו בדיוק הטעות שלך, הוד מעלתך," היא אמרה. "אתה מבין, הקסם אינו הפשע שהעולם חושב שהוא."
 
"ודאי שכן!" הוא התנגד. "ראיתי במו־עיניי כיצד הקסם משמש להשלות תמימים ולענות חפים מפשע! ראיתי גופות של ילדים שנשחטו למען שיקויים וכישופים! הייתי בכפרים שנחרבו על ידי קללות! אז אל תעזי להגן על הקסם באוזניי, גברתי! קהילת הקסם לעולם לא תזכה בגרם של אהדה או הבנה מהמלך הזה!"
 
"אולי תהיה מופתע, אדוני, אך אני מסכימה לחלוטין," היא אמרה.
 
"באמת?" שאל המלך במבט מלא חשד.
 
"הו כן, לחלוטין," היא אמרה שוב. "אני מאמינה שאלה המענים חפים מפשע צריכים להיענש על מעשיהם — ובחומרה, עליי להוסיף. יש רק בעיה אחת קטנה בדבריך. המצבים שתיארת לא נוצרו על ידי קסם אלא על ידי מעשי כשפים."
 
המלך זקר את גבותיו ובהה במדאם ודרברי כאילו דיברה בשפה זרה. "מעשי כשפים?" אמר בזלזול. "מעולם לא שמעתי על דבר כזה."
 
"אם כך הרשה לי להסביר," אמרה מדאם ודרברי. "מעשי כשפים הם איומים והרסניים. מקורם בתשוקה אפלה להונות ולשבש. רק אנשים עם לב אכזר מסוגלים למעשי כשפים, והאמן לי שהם ראויים לכל מה שהם מביאים על עצמם. אבל קסם הוא דבר שונה בתכלית. הקסם במהותו הוא אמנות טהורה וחיובית. הוא נועד לעזור ולרפא אנשים הזקוקים לכך, ויכול לנבוע רק מאנשים טובי לב."
 
המלך שקע שוב בכיסאו ואחז בראשו שהסתחרר מרוב בלבול.
 
"אוי לי, היממתי אותך," אמרה גברת ודרברי. "הרשה לי לפשט את הדברים בעבורך. קסם הוא טוב, קסם הוא טוב, קסם הוא טוב. מעשה כשפים הוא רע, מעשה כשפים הוא רע, מעשה כשפים הוא — "
 
"אל תתנשאי עליי, אישה — שמעתי אותך!" זעק המלך. "תני לי רגע לעכל את העניין!"
 
צ'מפיון פלט אנחה ארוכה ועיסה את רקותיו. בדרך כלל היה לו קשה לעבד מידע זמן קצר כל־כך אחרי שהתעורר, אבל המקרה הזה היה שונה לגמרי. המלך כיסה את עיניו והתרכז, כאילו קרא ספר מאחורי עפעפיו.
 
"את אומרת שקסם הוא לא כמו מעשה כשפים?"
 
"אמת," אמרה מדאם ודרברי בהנהון של עידוד. "תפוחים ותפוזים."
 
"ושניהם שונים במהותם?"
 
"הפכים מוחלטים, אדוני."
 
"אז אם אלה לא מכשפות, איך את קוראת לאנשים שעוסקים בקסם?"
 
מדאם ודרברי זקפה את ראשה בגאווה. "אנחנו קוראות לעצמנו פיות, אדוני."
 
"פיות?" שאל המלך.
 
"כן, פיות," היא חזרה ואמרה. "עכשיו אתה מבין את רצוני להרחיב את נקודת המבט שלך? הבעיה של העולם אינה פיות שעוסקות בקסם, אלא מכשפות שעוסקות במעשי כשפים. אבל הטרגדיה היא שרואים בנו קבוצה אחת ומוקיעים את כולנו כבר מאות שנים. למרבה המזל, בעזרת ההדרכה שלי וההשפעה שלך, אנחנו בהחלט מסוגלים לשנות את התמונה."
 
"חוששני שאיני מסכים איתך," אמר המלך.
 
"סליחה?" השיבה מדאם ודרברי.
 
"אדם אחד עשוי לגנוב בשל תאוות בצע ואחר יגנוב כדי לשרוד, אך שניהם גנבים — ולא משנה אם אחד מהם טוב לב."
 
"אבל, אדוני, חשבתי שהבהרתי לך שמעשה כשפים הוא הפשע, ולא קסם."
 
"כן, אבל שניהם נחשבים לחטאים משחר ההיסטוריה," המשיך צ'מפיון בדבריו. "יש לך מושג כמה קשה לחברה להגדיר משהו מחדש? לקח לי עשרות שנים לשכנע את הממלכה שתפוחי אדמה אינם רעילים — ואנשים עדיין מתרחקים מהם בשווקים!"
 
מדאם ודרברי נדה בראשה באי־אמון. "האם אתה משווה קבוצת אנשים חפים מפשע לתפוחי אדמה, אדוני?"
 
"אני מבין את מטרתך, גברתי, אבל העולם עוד לא מוכן לכך — לעזאזל, גם אני לא מוכן לכך! אם את רוצה להגן על הפיות מפני עונש לא מוצדק, אני מציע שתלַמדי אותן להיות בשקט ולהילחם בדחף לעשות קסמים! זה יהיה קל לאין שיעור מאשר לשכנע עולם עקשן לשנות את דרכיו."
 
"להילחם בדחף? אדוני, אתה בוודאי לא מתכוון לכך!"
 
"למה לא? אנשים נורמלים עומדים בפיתויים מדי יום."
 
"כי אתה רומז שקסם מגיע עם מתג כיבוי — כאילו זהו סוג של בחירה!"
 
"מובן שקסם הוא בחירה!"
 
"לא! הוא! בהחלט! לאאא!"
 
בפעם הראשונה מתחילת פגישתם, המזג הנעים של מדאם ודרברי השתנה. רסיס זעם שהיה קבור עמוק בתוכה ניקב את תדמיתה העליזה, ופניה עטו הבעה קפואה ומאיימת. צ'מפיון הרגיש שיושבת מולו אישה אחרת לגמרי — אישה שיש לחשוש מפניה.
 
"קסם הוא לא בחירה," אמרה מדאם ודרברי בחדות. "בורות היא בחירה. שנאה היא בחירה. אלימות היא בחירה. אבל הקיום של אנשים הוא לעולם לא בחירה, או אשמה, והוא בוודאי לא פשע. מוטב שתתרגל לרעיון הזה."
 
צ'מפיון היה מבוהל מכדי לומר מילה נוספת. אולי דמיין זאת, אבל המלך יכול היה להישבע שהסופה בחוץ התעצמה ככל שכעסה של מדאם ודרברי התגבר. היה ברור שבדרך כלל היא לא נוטה למצבי רוח כאלה, משום שחניכותיה נראו מזועזעות כמו המלך עצמו. הפיה עצמה את עיניה, נשמה עמוק ונרגעה לפני שהמשיכה בשיחה.
 
"אולי כדאי שנספק להוד מעלתו הדגמה," הציעה מדאם ודרברי. "מנדרינה? שמימית? האם תואילו להראות למלך צ'מפיון מדוע קסם הוא לא בחירה?"
 
הילדות החליפו חיוכים נרגשים — הן חיכו לזה. הן נעמדו בקפיצה תוך כדי שהן מסירות את הגלימות ואת מטפחות הראש. מנדרינה חשפה שמלה עשויה טלאים נוטפים של חלת דבש, ושיער דמוי כוורת בצבע כתום בוהק, שאכן אכלס נחיל דבורים עמלניות. שמימית התגלתה בבגד ים בגון אבן ספיר, ובמקום שיער היה לה זרם מים מתמשך אשר זרם במורד גופה והתאדה כשהגיע אל כפות רגליה.
 
פיו של צ'מפיון נפער כשגילה מה הילדות הסתירו. בכל שנותיו על כס המלכות, מעולם לא ראה קסם מגולם כך בהופעתם החיצונית של אנשים. מסתורין הקולות המזמזמים והמרשרשים נפתר.
 
"אלוהים אדירים," אמר המלך בהתנשפות. "כל הפיות כאלה?"
 
"הקסם משפיע על כל אחד מאיתנו בצורה שונה," אמרה מדאם ודרברי. "יש אנשים שחיים חיים רגילים לחלוטין עד שהקסם מתגלה להם, ואילו אחרים נולדים עם תכונות גופניות מסוימות שמבדילות אותם מהסביבה."
 
"זה לא ייתכן," טען המלך. "אם אנשים היו נולדים עם סממני קסם, בתי הסוהר היו מלאים תינוקות! ובתי המשפט שלנו מעולם לא גזרו עונש מאסר על תינוק."
 
מדאם ודרברי השפילה את ראשה והתבוננה ברצפה במבט עצוב.
 
"זה מפני שרוב הפיות מוּמתות או ננטשות בלידתן. ההורים שלהן חוששים מההשלכות של הבאת ילד קסום לעולם, ולכן עושים כל מה שצריך כדי לחמוק מעונש. זה נס שמצאתי את מנדרינה ושמימית לפני שפגעו בהן, אבל לרבים אחרים אין מזל כזה. הוד מעלתך, ההסתייגות שלך מובנת לי, אבל מה שקורה לילדים האלה הוא אכזרי ופרימיטיבי. ביטול האיסור על ביצוע קסמים הוא הרבה מעבר לעשיית צדק. מדובר בהצלת חיים של חפים מפשע! בוודאי תוכל למצוא בלבך אהדה והבנה לדבר שכזה."
 
צ'מפיון ידע שהוא חי בעולם קשוח, אבל לא היה לו מושג שזוועות כאלה מתרחשות בו. הוא נע קדימה ואחורה בכיסאו בזמן שעקשנותו ניהלה מלחמה בחמלה שחש. מדאם ודרברי הבחינה בשינוי שהתחולל במלך, ולכן השתמשה בקלף שהחביאה בציפייה לרגע המתאים.
 
"נסה לשער איך העולם היה נראה אם הייתה בו מעט יותר סובלנות כלפי קהילת הקסם. נסה לשער איך החיים שלך היו נראים, הוד מלכותך."
 
לפתע הוצף מוחו של צ'מפיון בזיכרונות מאמו. הוא נזכר בפניה, בחיוכה, בצחוקה, אך מעבר לכול, הוא נזכר בחיבוק האמיץ שהם חלקו רגע לפני שנגררה ממנו אל מותה בטרם עת. זיכרונו אמנם החליד בגילו המתקדם, אך התמונות הללו היו צרובות במוחו לנצח.
 
"הייתי רוצה לעזור לך, אך ביטול האיסור על הקסם עשוי להיות בעייתי יותר מאשר מועיל. אם נכריח את הציבור לקבל דבר שמעורר בו פחד ושנאה, זה עשוי להביא למרד! ציד המכשפות המוכר עלול להתעצם ולהפוך לרצח עם של ממש!"
 
"האמן לי, טבע האדם מוכר לי היטב," אמרה מדאם ודרברי. "יש להתקדם באטיות עם ביטול האיסור על הקסם. יש לטפל בנושא בעדינות, בסבלנות ובהתמדה. אם ברצוננו לשנות את דעתו של העולם, עלינו לעשות זאת באמצעות עידוד, לא בכפייה — ודבר לא מעודד אנשים יותר ממחזה מרהיב באמת."
 
פניו של המלך עטו הבעה מתוחה. "מחזה?" שאל בחשש. "איזה מין מחזה את מתכננת בדיוק?"
 
מדאם ודרברי חייכה ועיניה הבורקות הבריקו אף יותר — בדיוק לקטע הזה היא חיכתה.
 
"כשפגשתי את מנדרינה ושמימית לראשונה, הן היו שבויות בקסם שלהן עצמן," אמרה. "הדבורים של מנדרינה התקיפו כל מי שהתקרב אליה, ושמימית האומללה חיה בתוך אגם מפני שמילאה את כל סביבתה במים. לכן פרשתי את חסותי על הבנות ולימדתי אותן לשלוט בקסמן, וכעת שתיהן נערות צעירות שמתפקדות נפלא. לבי נשבר כשאני חושבת על כל שאר הילדים אשר נאבקים במי ובמה שהם, ולכן החלטתי לפתוח את דלתי ולהעניק להם חינוך ראוי לשמו."
 
"את מתכוונת להקים בית ספר?" שאל המלך.
 
"בדיוק," היא אמרה. "אני קוראת לו בית הספר של מדאם ודרברי לצעירים העוסקים בקסם — אם כי זה עדיין שם זמני."
 
"ואיפה בית הספר הזה יהיה?" הוא שאל.
 
"לא מזמן רכשתי שטח באזור הדרומי־מזרחי של הבין־לבין."
 
"הבין־לבין?" מחה המלך. "אישה, יצאת מדעתך? הבין־לבין מסוכן מדי לילדים! את לא יכולה לפתוח שם בית ספר!"
 
"הו, לא הייתי אומרת זאת כך," אמרה מדאם ודרברי. "הבין־לבין מסוכן במיוחד בעבור אנשים שלא מכירים את המקום היטב. אך יש חברים רבים בקהילת הקסם, כולל אני עצמי, אשר חיים בבין־לבין בנוחות במשך עשרות שנים. השטח שרכשתי מרוחק ומבודד מאוד. התקנתי את כל ההגנות הדרושות כדי להבטיח את ביטחונם של התלמידים."
 
"אבל איך בית ספר אמור לעזור בביטול האיסור על הקסם?"
 
"לאחר שאאמן את התלמידים שלי בשליטה ביכולותיהם, נתחיל להציג את עצמנו לעולם לאט־לאט. נשתמש בקסם שלנו כדי להבריא את החולים ולהושיט עזרה לנזקקים. לאחר זמן־מה, השמועה תתפשט בין הממלכות. הפיות ישמשו דוגמה לנדיבות לב, וכך נזכה באהדת בני האדם. העולם יחזה בכל הטוב שיש לקסם להציע, הדעות על הקסם ישתנו, וקהילת הקסם תתקבל סוף־סוף בזרועות פתוחות."
 
צ'מפיון גירד בסנטרו בעודו חושב על תוכניתה המדוקדקת של מדאם ודרברי. בין כל הפרטים שהציגה בפניו, היא שכחה לציין את הפרט החשוב מכולם — מעורבותו שלו.
 
"נראה שאת בהחלט מסוגלת לבצע הכול בעצמך. מה את רוצה ממני?"
 
"באופן טבעי, אני רוצה את הסכמתך," היא אמרה. "פיות רוצות לזכות באמון, והדרך היחידה לזכות באמון היא לעשות את הדברים כראוי. לכן אני מבקשת את אישורך הרשמי לעבור בחופשיות בממלכה הדרומית בזמן שאגייס תלמידים. אני גם רוצה שתבטיח לי כי הילדים והמשפחות שאפגוש לא יועמדו לדין. מטרתי היא להציע לצעירים הללו חיים טובים יותר. איני רוצה לסכן אף אחד. יהיה קשה מאוד לשכנע הורים לאפשר לילדיהם ללמוד בבית ספר לקסם, אבל אם מלכם יעניק את ברכתו הכול יהיה קל הרבה יותר — במיוחד אם ברכתו תופיע בכתב."
 
מדאם ודרברי נופפה בידה מעל שולחן העבודה של המלך ומגילת זהב הופיעה לפניו. כל בקשותיה כבר היו רשומות עליה — כעת היא נזקקה רק לחתימת המלך. צ'מפיון עיסה את רגליו בחרדה כשעבר על הכתוב פעם אחר פעם.
 
"העניין הזה יכול להשתבש בדרכים רבות כל־כך," אמר המלך. "אם נתיניי יגלו שנתתי אישור למכשפה — סליחה, פיה — לקחת את ילדיהם לבית ספר קסום, יהיו מהומות ברחובות! אנשיי ידרשו לקבל את ראשי על מגש!"
 
"אם כך, אמור לאנשיך שהורית לי לנקות את הממלכה מילדי קסם," היא הציעה. "אמור להם שכחלק מהמאמץ ליצור עתיד נקי מקסם, דרשת שיאספו את הצעירים וייקחו אותם מכאן. גיליתי שככל שההצהרה וולגרית יותר, כך המין האנושי מאמץ אותה בקלות רבה יותר."
 
"ובכל זאת, זהו הימור מצד שנינו! האישור שלי לא יבטיח את הגנתך. את באמת לא דואגת לביטחונך?"
 
"הוד מעלתך, הרשה לי להזכירך כי גרמתי לכל אנשי הארמון להתפוגג באוויר, מנדרינה שולטת בנחיל דבורים, ובגופה של שמימית זורמים מים בכמות המספיקה להציף נחל. אנחנו יכולות להגן על עצמנו."
 
על אף הדברים, המלך נראה מבוהל יותר ממשוכנע. מדאם ודרברי הייתה קרובה כל־כך להשיג את מבוקשה, ולכן הייתה חייבת למגר את ספקותיו של צ'מפיון לפני שישתלטו עליו. למזלה, עדיין היה לה כלי נשק אחד שיעזור לה לזכות באישורו.
 
"מנדרינה? שמימית? האם תואילו להשאיר את המלך ואותי לבד לרגע?" היא שאלה.
 
היה ניכר במנדרינה ובשמימית שהן לא רוצות להפסיד אף שנייה משיחתם של מדאם ודרברי והמלך, אך הן כיבדו את בקשתה של גבירתן וחיכו במסדרון. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריהן, מדאם ודרברי רכנה אל צ'מפיון והביטה עמוק אל תוך עיניו בהבעה חמורה.
 
"אדוני, האם אתה מודע לקיומו של העימות הצפוני?" שאלה.
 
אם לשפוט על פי עיניו של המלך, שכמעט קפצו מחוריהן, צ'מפיון בהחלט היה מודע. עצם אזכור העימות הצפוני הכה בו באורח משתק, והוא עשה מאמץ עילאי להגיב.
 
"איך־איך־איך בשם האל את יודעת עליו?" הוא דרש לדעת. "זה עניין מסווג!"
 
"קהילת הקסם אמנם קטנה ומפולגת, אבל השמועות רצות במהירות כשאחד מאיתנו... טוב, עושה סצנה."
 
"עושה סצנה? ככה אתם קוראים לדבר הזה?!"
 
"הוד מעלתך, הנמך את קולך בבקשה," היא אמרה ואז סימנה בסנטרה לכיוון הדלת. "חדשות רעות תמיד מוצאות אוזניים צעירות. הבנות ישתגעו מדאגה אם יֵדעו על מה אנחנו מדברים."
 
צ'מפיון חש הזדהות, שכן גם הוא הרגיש כאילו הוא עומד להשתגע. אִזכור הנושא עורר בו תחושה כאילו הוא נפגש שוב עם רוח רפאים — כזו שחשב שכבר מזמן מצאה מנוחה.
 
"למה בכלל את מזכירה דבר איום כל־כך?" הוא שאל.
 
"מפני שכרגע אין שום ערובה לכך שהעימות הצפוני לא יחצה את הגבול ויגיע אל סף דלתך," הזהירה אותו מדאם ודרברי.
 
המלך נד בראשו. "זה לא יקרה. המלך נובלטון הבטיח לי שהוא מטפל בעניין. הוא נתן לי את מילתו."
 
"המלך נובלטון שיקר לך! הוא אמר לשאר המלכים שהוא שולט במצב משום שהוא חש מושפל לנוכח חומרת העניין! יותר ממחצית מהממלכה הצפונית נחרבה! שלושה רבעים מצבאו אינם, וכל השאר מצטמצם מדי יום! המלך טוען שהסיבה לכך היא רעב, משום שהוא מבועת מהאפשרות שיאבד את המלוכה אם אנשיו יֵדעו את האמת!"
 
הצבע אזל מפניו של צ'מפיון והוא רעד על מושבו. "ובכן? יש משהו שאפשר לעשות? או שגם אני אמור פשוט לשבת להמתין לחורבן?"
 
"באחרונה יש תקווה," אמרה מדאם ודרברי. "נובלטון מינה מפקד חדש, הגנרל וייט, להובלת הכוחות הנותרים. עד כה הגנרל השתלט על המצב בהצלחה רבה יותר מאלה שקדמו לו בתפקיד."
 
"טוב, גם זה משהו," אמר המלך.
 
"אני מתפללת שהגנרל וייט יצליח לפתור את העניין, אך עליך להיות מוכן לאפשרות שייכשל," היא אמרה. "ובמקרה שהעימות יגיע אל תוככי הממלכה הדרומית, תוכל להרוויח רבות מבית ספר של פיות מיומנות שיעמוד לצדך."
 
"את מאמינה שהתלמידים שלך יוכלו לעצור את העימות?" הוא שאל בעיניים נואשות.
 
"כן, הוד מעלתך," אמרה בביטחון מוחלט. "אני מאמינה שהתלמידים העתידיים שלי יגיעו להישגים רבים שנראים כיום בלתי אפשריים. אך לפני הכול, הם יזדקקו למקום ללמוד ולמורה שתוכל להנחות אותם."
 
צ'מפיון השתתק וחשב על ההצעה המונחת לפניו.
 
"כן... כן, נוכל להרוויח מהם המון," אמר לעצמו. "אני אצטרך כמובן להתייעץ עם המועצה המייעצת הגבוהה לצדק לפני שאוכל להחזיר לך תשובה."
 
"למען האמת, אדוני," אמרה מדאם ודרברי, "אני מאמינה שנוכל ליישב את העניין הזה מבלי לערב את המועצה הגבוהה. החבורה הזו נוטה להיות מיושנת בדעותיה, ויהיה לי חבל אם נטייתם לעקשנות תעמוד בדרכנו. חוץ מזה, היו דיונים מסוימים ברחבי הארץ שכדאי שתדע עליהם. רבים מאנשיך סבורים שהמועצה הגבוהה היא השליטה האמיתית של הממלכה הדרומית, ושאתה רק בובה בידיה."
 
"טוב, זו שערורייה!" קרא המלך. "אני המלך — מילה שלי היא החוק!"
 
"בהחלט," היא אמרה. "כל בר־דעת מבין זאת. אך השמועות נמשכות. לו אני במקומך, הייתי מתחילה להפריך את התיאוריות המרושעות הללו בכך שהייתי ממרה את פי המועצה מדי פעם. ואיפה להתחיל, אם לא בחתימה על המסמך שלפניך?"
 
צ'מפיון הנהן בזמן ששקל את אזהרתה עד שלבסוף כוח השכנוע שלה הביאו לידי החלטה.
 
"בסדר גמור," אמר המלך. "את רשאית לגייס שני תלמידים מהממלכה הדרומית לבית הספר לקסם שלך — ילד אחת וילדה אחת — אבל זה הכול. ועלייך לקבל את רשות הוריהם בכתב, אחרת הם לא יורשו ללמוד בבית הספר."
 
"אני מודה שקיוויתי להסדר טוב יותר, אבל אקח מה שאוכל לקבל," אמרה מדאם ודרברי. "עשינו עסק."
 
המלך שלף מגילה ונוצה ממגירת השולחן, והכניס שינויים במסמך המוזהב. לאחר שסיים, חתם צ'מפיון על ההסכם והוסיף חותם שעווה עם הסמל של משפחת המלוכה. מדאם ודרברי קפצה על רגליה ומחאה כפיים בהתרגשות.
 
"הו, איזה רגע מופלא! מנדרינה? שמימית? היכנסו! המלך נעתר לבקשתנו!"
 
חניכותיה מיהרו להיכנס לחדר העבודה ונמלאו תזזית של התרגשות למראה חתימת המלך. מנדרינה גלגלה את המגילה ושמימית קשרה סביבה סרט כסוף.
 
"תודה רבה לך, הוד מעלתך," אמרה מדאם ודרברי וכיסתה את פניה בהינומה. "אני מבטיחה שלא תצטער על כך!"
 
המלך פלט נחרה ספקנית ושפשף את עיניו העייפות. "אני מתפלל שאת יודעת מה את עושה, כי אם לא, אומַר לממלכה שמי שכישפה אותי ושיחדה אותי היא — "
 
צ'מפיון התנשף כשנשא את עיניו. מדאם ודרברי וחניכותיה נעלמו כאילו בלעה אותן האדמה. המלך מיהר אל פתח החדר כדי לראות אם ברחו אל המסדרון, אבל הוא היה ריק כמו קודם. כמה רגעים אחרי שנעלמו, כל הנרות והלפידים בארמון נדלקו באורח פלא. צעדים שהדהדו במסדרונות סימנו שהמשרתים והחיילים שבו לעבודתם. המלך ניגש לחלון וגילה שאפילו הסערה נעלמה, אך מזג האוויר המתבהר לא ניחם את צ'מפיון.
 
להפך, הדבר היחיד שמילא את לבו של המלך כשסרק את שמי הצפון היה אימה. הוא ידע שבמקום כלשהו באופק ציפתה הסערה האמיתית...