ההבטחה האחרונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההבטחה האחרונה
מכר
אלפי
עותקים
ההבטחה האחרונה
מכר
אלפי
עותקים

ההבטחה האחרונה

4.4 כוכבים (67 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Her Last Promise
  • תרגום: נעה בן פורת
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 368 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 8 דק'

קתרין יוז

קתרין יוז חזרה להתגורר במנצ‘סטר, מחוז הולדתה, לאחר שנים של נדודים עם משפחתה בהודו, סינגפור, ניו־זילנד ודרום־אפריקה. ספרה הראשון ‘מכתב שנשכח‘ היה רב־מכר בארצות שונות ברחבי העולם וגם כאן בישראל.

תקציר

טארה ואִמה ויולט חיות בדירה עלובה במנצ´סטר ומתפרנסות בקושי מהופעותיה של ויולט כזמרת במועדונים מפוקפקים. כאשר היא מקבלת בחורף 1978 הזדמנות להופיע במועדון יוקרתי ופוגשת את לארי – גבר אבירי, יפה תואר ומצליח – נראה שמזלה מתחיל להאיר לה פנים. לארי מציע לוויולט לצאת לחופשה על שפת הים, והיא בטוחה שעתיד חדש נכון לה ולבתה. אולם טארה לא מצליחה להרפות מהחשד שלארי איננו הבחירה הנכונה עבור אמה.
 
ארבעים שנה לאחר מכן, כאשר טארה מקבלת מכתב רשמי, היא בטוחה שמדובר במסמכי גירושים. בעלה אמנם נטש אותה למען מזכירתו ההרה, אבל טארה עדיין חוששת מהצעד שיגדיר אותה באופן סופי כגרושה. מכיוון שהיא שקועה כל כולה בהווה, אין גבול להפתעתה כשמתברר שהמכתב קשור לעברה, ולאמה. וכשבעקבות המכתב ממתין לה בכספת פריט שחשבה שלעולם לא תראה עוד, נשמטת הקרקע מתחת לכל מה שידעה על אירועי השנה הנוראה ההיא.
 
וכך, כמעט בעל כורחה, יוצאת טארה למסע בספרד, בחיפוש אחר תשובה לשאלה שרודפת אותה שנים רבות מדי. היא לא מעלה בדעתה כי בדרך היא עשויה לגלות אמת מפתיעה על מי שהיא כיום.
 
אחרי רבי המכר הבינלאומיים ‘מכתב שנשכח‘ ו‘הסוד‘ שוב מצליחה קתרין יוז לגעת בשנינות בנימי הנפש של אישה באמצע החיים, שאינה מאפשרת להחמצה להתוות את מסלול חייה. עד כה נמכרו ברחבי העולם יותר ממיליון וחצי עותקים מספריה.

פרק ראשון

1
 
 
2018
 
הכול התחיל בנובמבר. אני זוכרת בבירור את השמיים המכוסים ענני עופרת כבדים, את דוק הערפל שריחף חצי מטר מעל המדשאה, ואת הריח הטחוב של עלים מרקיבים מעורב בעשן מדורות דועכות. דומה היה שכל הגינה נושאת בנטל. אני לא ממש יודעת איך מזג האוויר קשור לסיפור, אבל נראה לי שסיפורים רבים נפתחים בתיאורו. ואולי אני מתאמצת יותר מדי. אולי הייתי צריכה לפתוח במכתב במקום במזג האוויר. כי בסופו של דבר, בו הסיפור התחיל באמת. הוא היה הזרז לכל מה שקרה לאחר מכן.
 
הטלתי את המכתב על דלפק המטבח והפעלתי את הקומקום. ידעתי שדרוש לי חיזוק של קפאין בטרם יהיה לי די כוח לפתוח אותו. איבדתי לגמרי את התיאבון, אבל בניסיון אחרון לדחות את הקץ הכנסתי שתי פרוסות לחם לטוסטר והבטתי שוב במכתב. שמי וכתובתי היו רשומים באותיות דפוס על המעטפה שהייתה עשויה מנייר משובח ועבה בצבע שמנת. לדעת השולח תוכנו היה חשוב מספיק כדי שאצטרך לאשר בחתימתי את קבלתו. השענתי אותו על ארגז הלחם והוצאתי מהארון את ספל "האימא הכי טובה בעולם" שלי. הכנסתי שקיק תה לספל, לקחתי שוב את המכתב ונופפתי בו על פניי כמניפה. בכוונה השהיתי את פתיחתו, כי ידעתי שברגע שאעשה את זה, חיי ישתנו לתמיד.
 
השארתי את המכתב הסגור על השולחן ולקחתי את ספל התה אל החלון, מאריכה ככל האפשר את המצב המבורך של חוסר הידיעה. הבטתי אל עץ ערמונית הסוסים בקצה הגינה, שמכונית הצעצוע האדומה־צהובה של דילן חנתה מתחתיו. שכבת טחב ירוקה כיסתה את גגה, מה שלא היה מפתיע כי הוא לא שיחק בה שנים. ארגז החול שלו, בצורת צב, עדיין היה שקוע במדשאה, והדשא שמתחתיו מת מזמן. כל ילדותו הייתה פרושה לנגד עיניי, ואני זכרתי בחיבה את מסיבות התה הקטנות שנהג לערוך לדובי הפרווה שלו בבית המשחק כאשר חשב שאני לא רואה. כיום הוא מכנה את בית המשחק הזה "צריף" ומכחיש שהייתה לו אי־פעם מערכת של כלי תה, אבל המערכת הזאת טמונה בעליית הגג, עטופה בנייר משי ומחכה לנכדים שלי. חשבתי עליו ודמיינתי איך הוא יושב לבדו בחדרו שבאוניברסיטה, שוקד על ספריו ומשפשף את עיניו העייפות, קיבתו מקרקרת מרעב והוא תוהה מהיכן תבוא ארוחתו הבאה. ביום שראלף ואני הורדנו אותו שם, נשאתי ארגז מלא סירים וכלי בישול למטבח שהוא חולק עם הסטודנטים האחרים. במקרר לא היה מקום לפירות ולירקות שהבאתי, כי הוא כבר היה מלא במצרכים החיוניים — בירה, וודקה ושקית חסה סמלית. הייתה לי הרגשה שכל שנות הטיפוח והחינוך לאכילה נכונה יירדו לטמיון בסמסטר אחד. לא יהיה שם מי שידאג שהוא יקבל את חמש מנות הפירות והירקות שלו ליום, ויוודא שהוא ישתה מספיק מים וירסן את חיבתו לסוכריות גומי. ומתברר שצדקתי, כי בפועל הוא חי מאספקה שוטפת של דומינו'ס פיצה, מקרקרים עם גבינה תעשייתית ומכל בירה שאפשר לקנות בסופרמרקט. הוא הבטיח לי שבסמסטר הראשון "אף אחד" לא ממש לומד. אין פלא ששירות הבריאות הציבורי של בריטניה במצב כזה.
 
שטפתי את הספל שלי מתחת לברז ועליתי לחדרו של דילן. הקירות היו עירומים, מנוקדים רק בכתמים שמנוניים מהדבק שבעזרתו הצמיד אליהם את הפוסטרים שלו. צנחתי על מיטתו והחלקתי את כיסוי מנצ'סטר סיטי הפרוש עליה. אפשר לומר שכיסויי המיטה הם ציוני הדרך של חייו. הראשון היה בצבע תכלת עם הדפס של ארנבונים וברווזונים. אחריו באו כיסויי הטלטאביז, בוב הבנאי, ברבי לפרק זמן מדאיג, כנפי הרעם, ולבסוף זה. אבל הוא לא לקח אותו איתו לאוניברסיטה. הוא התעקש על כיסוי מיטה פשוט, "של גדולים", ורק אז הבנתי שהילדות שלו נגמרה סופית.
 
הוא לומד רפואה בניוקאסל ואני האימא הכי גאה בעולם. הוא עבד קשה כל כך כדי להתקבל, ובהתחשב בעובדה שאביו עזב אותנו כשדילן עלה לכיתה י"א, הצלחתו היא לא פחות מנס. זה עוד אחד מהדברים שעליהם אני לא יכולה לסלוח לראלף, אבל כשהמזכירה שלך בחודש השביעי עם התאומות שלך, מה אתה יכול לעשות? הרגשתי שהמרירות הנושנה מתחילה לחלחל שוב. ראלף ואני ניסינו במשך שנים להביא עוד ילד לעולם, אבל זה לא הלך. נראה לי שהתמודדתי עם האכזבה די בהצלחה. אני השקעתי את כל מרצי בגידולו של דילן וראלף השקיע את כל מרצו בזיון מזכירתו. במרוצת השנים עברה תחת ידיו שורה ארוכה של מזכירות, שהסתיימה בסוזי, אימן של התאומות. אני בטוחה שהוא אוהב אותן, אבל משעשע אותי מאוד לראות איך הוא מתקשה להתמודד עם דרישותיהן של שתי הפעוטות ושל אשתו הצעירה, שמנת המשכל שלה לא גבוהה בהרבה משלהן. מטבע הדברים, סוזי נאלצה להפסיק לעבוד ולמזכירתו הנוכחית יש שער שיבה כחלחל וחצאיות טוויד. אני כמעט בטוחה שסוזי הייתה שותפה לבחירה של מחליפתה. ראלף בן חמישים וחמש עכשיו, כלומר בגילי. הוא היה צריך ליהנות מקצב חיים נינוח יותר. שני מסעות גולף בשנה עם החברים, מכונית ספורט מנקרת עיניים, זמן להתרווח בערב עם יין משובח וספר או עם מוזיקה טובה. במקום זה הוא נאלץ לצאת לחופשות המתוכננות בהתאם לזמינות של אתרי נופש משפחתיים, ונוהג בוואן משפחתי שהוא כלי הרכב היחיד שיכול להוביל את כל הכבודה המלווה את משפחתו החדשה לכל אשר תלך. אשר לערבים נינוחים, הם נהפכו לזיכרון רחוק. התאומות תובעניות במיוחד בזמן ההשכבה, נדמה לי. הוא מעביר את כל הערב בנשיאת אחת מהן או שתיהן במעלה ובמורד המדרגות, ובהצעות שוחד מוגזמות יותר ויותר ככל שהשעות חולפות. אבל אני מאמינה שאדם אוכל את מה שהוא בישל.
 
מאז עזיבתו של ראלף חיכיתי שהמכתב הזה יגיע, ולמרות זאת לא הצלחתי לאזור כוח לפתוח אותו. זה נשמע קצת מעורר רחמים עכשיו, אבל ידעתי שלא אהיה מסוגלת לקרוא את המילים שיודיעו באופן רשמי על סיום הנישואים שלי. סגרתי אחריי את דלת חדרו של דילן וירדתי במדרגות בתשוקה פתאומית לגמור עם זה אחת ולתמיד. לקחתי את המכתב והעברתי את אצבעי מתחת לדש המעטפה. לנייר שבתוכה היה אותו צבע שמנת יוקרתי. הורדתי את המשקפיים מהפדחת אל האף והתחלתי לקרוא. "גברת ריצ'רדס היקרה..." כשסיימתי, הרגליים שלי כבר בקושי נשאו אותי. כי המכתב בכלל לא היה מעורך הדין של ראלף.

קתרין יוז

קתרין יוז חזרה להתגורר במנצ‘סטר, מחוז הולדתה, לאחר שנים של נדודים עם משפחתה בהודו, סינגפור, ניו־זילנד ודרום־אפריקה. ספרה הראשון ‘מכתב שנשכח‘ היה רב־מכר בארצות שונות ברחבי העולם וגם כאן בישראל.

עוד על הספר

  • שם במקור: Her Last Promise
  • תרגום: נעה בן פורת
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 368 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 8 דק'
ההבטחה האחרונה קתרין יוז
1
 
 
2018
 
הכול התחיל בנובמבר. אני זוכרת בבירור את השמיים המכוסים ענני עופרת כבדים, את דוק הערפל שריחף חצי מטר מעל המדשאה, ואת הריח הטחוב של עלים מרקיבים מעורב בעשן מדורות דועכות. דומה היה שכל הגינה נושאת בנטל. אני לא ממש יודעת איך מזג האוויר קשור לסיפור, אבל נראה לי שסיפורים רבים נפתחים בתיאורו. ואולי אני מתאמצת יותר מדי. אולי הייתי צריכה לפתוח במכתב במקום במזג האוויר. כי בסופו של דבר, בו הסיפור התחיל באמת. הוא היה הזרז לכל מה שקרה לאחר מכן.
 
הטלתי את המכתב על דלפק המטבח והפעלתי את הקומקום. ידעתי שדרוש לי חיזוק של קפאין בטרם יהיה לי די כוח לפתוח אותו. איבדתי לגמרי את התיאבון, אבל בניסיון אחרון לדחות את הקץ הכנסתי שתי פרוסות לחם לטוסטר והבטתי שוב במכתב. שמי וכתובתי היו רשומים באותיות דפוס על המעטפה שהייתה עשויה מנייר משובח ועבה בצבע שמנת. לדעת השולח תוכנו היה חשוב מספיק כדי שאצטרך לאשר בחתימתי את קבלתו. השענתי אותו על ארגז הלחם והוצאתי מהארון את ספל "האימא הכי טובה בעולם" שלי. הכנסתי שקיק תה לספל, לקחתי שוב את המכתב ונופפתי בו על פניי כמניפה. בכוונה השהיתי את פתיחתו, כי ידעתי שברגע שאעשה את זה, חיי ישתנו לתמיד.
 
השארתי את המכתב הסגור על השולחן ולקחתי את ספל התה אל החלון, מאריכה ככל האפשר את המצב המבורך של חוסר הידיעה. הבטתי אל עץ ערמונית הסוסים בקצה הגינה, שמכונית הצעצוע האדומה־צהובה של דילן חנתה מתחתיו. שכבת טחב ירוקה כיסתה את גגה, מה שלא היה מפתיע כי הוא לא שיחק בה שנים. ארגז החול שלו, בצורת צב, עדיין היה שקוע במדשאה, והדשא שמתחתיו מת מזמן. כל ילדותו הייתה פרושה לנגד עיניי, ואני זכרתי בחיבה את מסיבות התה הקטנות שנהג לערוך לדובי הפרווה שלו בבית המשחק כאשר חשב שאני לא רואה. כיום הוא מכנה את בית המשחק הזה "צריף" ומכחיש שהייתה לו אי־פעם מערכת של כלי תה, אבל המערכת הזאת טמונה בעליית הגג, עטופה בנייר משי ומחכה לנכדים שלי. חשבתי עליו ודמיינתי איך הוא יושב לבדו בחדרו שבאוניברסיטה, שוקד על ספריו ומשפשף את עיניו העייפות, קיבתו מקרקרת מרעב והוא תוהה מהיכן תבוא ארוחתו הבאה. ביום שראלף ואני הורדנו אותו שם, נשאתי ארגז מלא סירים וכלי בישול למטבח שהוא חולק עם הסטודנטים האחרים. במקרר לא היה מקום לפירות ולירקות שהבאתי, כי הוא כבר היה מלא במצרכים החיוניים — בירה, וודקה ושקית חסה סמלית. הייתה לי הרגשה שכל שנות הטיפוח והחינוך לאכילה נכונה יירדו לטמיון בסמסטר אחד. לא יהיה שם מי שידאג שהוא יקבל את חמש מנות הפירות והירקות שלו ליום, ויוודא שהוא ישתה מספיק מים וירסן את חיבתו לסוכריות גומי. ומתברר שצדקתי, כי בפועל הוא חי מאספקה שוטפת של דומינו'ס פיצה, מקרקרים עם גבינה תעשייתית ומכל בירה שאפשר לקנות בסופרמרקט. הוא הבטיח לי שבסמסטר הראשון "אף אחד" לא ממש לומד. אין פלא ששירות הבריאות הציבורי של בריטניה במצב כזה.
 
שטפתי את הספל שלי מתחת לברז ועליתי לחדרו של דילן. הקירות היו עירומים, מנוקדים רק בכתמים שמנוניים מהדבק שבעזרתו הצמיד אליהם את הפוסטרים שלו. צנחתי על מיטתו והחלקתי את כיסוי מנצ'סטר סיטי הפרוש עליה. אפשר לומר שכיסויי המיטה הם ציוני הדרך של חייו. הראשון היה בצבע תכלת עם הדפס של ארנבונים וברווזונים. אחריו באו כיסויי הטלטאביז, בוב הבנאי, ברבי לפרק זמן מדאיג, כנפי הרעם, ולבסוף זה. אבל הוא לא לקח אותו איתו לאוניברסיטה. הוא התעקש על כיסוי מיטה פשוט, "של גדולים", ורק אז הבנתי שהילדות שלו נגמרה סופית.
 
הוא לומד רפואה בניוקאסל ואני האימא הכי גאה בעולם. הוא עבד קשה כל כך כדי להתקבל, ובהתחשב בעובדה שאביו עזב אותנו כשדילן עלה לכיתה י"א, הצלחתו היא לא פחות מנס. זה עוד אחד מהדברים שעליהם אני לא יכולה לסלוח לראלף, אבל כשהמזכירה שלך בחודש השביעי עם התאומות שלך, מה אתה יכול לעשות? הרגשתי שהמרירות הנושנה מתחילה לחלחל שוב. ראלף ואני ניסינו במשך שנים להביא עוד ילד לעולם, אבל זה לא הלך. נראה לי שהתמודדתי עם האכזבה די בהצלחה. אני השקעתי את כל מרצי בגידולו של דילן וראלף השקיע את כל מרצו בזיון מזכירתו. במרוצת השנים עברה תחת ידיו שורה ארוכה של מזכירות, שהסתיימה בסוזי, אימן של התאומות. אני בטוחה שהוא אוהב אותן, אבל משעשע אותי מאוד לראות איך הוא מתקשה להתמודד עם דרישותיהן של שתי הפעוטות ושל אשתו הצעירה, שמנת המשכל שלה לא גבוהה בהרבה משלהן. מטבע הדברים, סוזי נאלצה להפסיק לעבוד ולמזכירתו הנוכחית יש שער שיבה כחלחל וחצאיות טוויד. אני כמעט בטוחה שסוזי הייתה שותפה לבחירה של מחליפתה. ראלף בן חמישים וחמש עכשיו, כלומר בגילי. הוא היה צריך ליהנות מקצב חיים נינוח יותר. שני מסעות גולף בשנה עם החברים, מכונית ספורט מנקרת עיניים, זמן להתרווח בערב עם יין משובח וספר או עם מוזיקה טובה. במקום זה הוא נאלץ לצאת לחופשות המתוכננות בהתאם לזמינות של אתרי נופש משפחתיים, ונוהג בוואן משפחתי שהוא כלי הרכב היחיד שיכול להוביל את כל הכבודה המלווה את משפחתו החדשה לכל אשר תלך. אשר לערבים נינוחים, הם נהפכו לזיכרון רחוק. התאומות תובעניות במיוחד בזמן ההשכבה, נדמה לי. הוא מעביר את כל הערב בנשיאת אחת מהן או שתיהן במעלה ובמורד המדרגות, ובהצעות שוחד מוגזמות יותר ויותר ככל שהשעות חולפות. אבל אני מאמינה שאדם אוכל את מה שהוא בישל.
 
מאז עזיבתו של ראלף חיכיתי שהמכתב הזה יגיע, ולמרות זאת לא הצלחתי לאזור כוח לפתוח אותו. זה נשמע קצת מעורר רחמים עכשיו, אבל ידעתי שלא אהיה מסוגלת לקרוא את המילים שיודיעו באופן רשמי על סיום הנישואים שלי. סגרתי אחריי את דלת חדרו של דילן וירדתי במדרגות בתשוקה פתאומית לגמור עם זה אחת ולתמיד. לקחתי את המכתב והעברתי את אצבעי מתחת לדש המעטפה. לנייר שבתוכה היה אותו צבע שמנת יוקרתי. הורדתי את המשקפיים מהפדחת אל האף והתחלתי לקרוא. "גברת ריצ'רדס היקרה..." כשסיימתי, הרגליים שלי כבר בקושי נשאו אותי. כי המכתב בכלל לא היה מעורך הדין של ראלף.