הקדמה
"התורה שבעל־פה כוללת בעיקר את הקבצים הבאים: המשנה (אשר נערכה על ידי רבי יהודה הנשיא), התלמודים (הבבלי והירושלמי) ומדרשי הלכה ואגדה".2
המונח "תורה שבעל־פה" אינו מופיע ב-929 הפרקים של התנ"ך אפילו לא פעם אחת — עובדה מדהימה בפני עצמה. אך הדבר אינו מפריע ליהדות ההלכה הרבנית, שהחלה בימי בית שני עם כת הפרושים, לטעון כי בנוסף לתורה שבכתב אלוהים העניק למשה גם תורה בעל־פה, שבלעדיה אי אפשר לכאורה להבין את זו שבכתב או לקיים אותה. ואת זו שבעל־פה, כך טוענים הרבנים, רק הם יכולים לפרש, שכן המפתחות נמצאים אך ורק בידיהם. כפועל יוצא מכך, גם הסמכות על עם ישראל נמצאת בידיהם, לצד כל ההשלכות וההטבות הנלוות: כוח רב, שליטה וממון רב.3
באגדת העם הידועה "בגדי המלך החדשים" אומרים זוג הנוכלים למלך כי את הבגדים שיכינו עבורו:
רק האיש הישר והחכם יראה אותם, ואם יביט אליהם אחד הפקידים אשר לא יצלח לפקודתו או אחד הסכלים אשר לבו טח מהשכיל, והיו הבגדים כּלֹא־היו ונעלמו מנגד עיניו ולא יראה דבר.4
יועציו הבכירים של המלך נשלחו להתרשם מעבודתם של זוג האורגים אך פחדו לומר כי אינם רואים דבר. אפילו המלך נאלץ לשתף פעולה ולהעמיד פנים כאילו עוטה הוא את בגדיו החדשים. רק כאשר יצא המלך והתהלך בחוצות העיר ב"מלבושו" החדש, העז ילד קטן אחד לומר את האמת העירומה: "אבל אין כל כסות למלך ואין כל בגד על בשרו". פתע פתאום נפקחו עיני ההמון וכולם קראו יחדיו: "המלך עירום!"
חכמי המשנה והתלמוד "תפרו" את התורה שבעל־פה לפי מידותיו של העולם היהודי שביקשו לעצב בדמותם. אז מה אם אין לתורה שבעל־פה מקור או גיבוי כתוב אמיתי שיגבה אותה; אז מה אם אין לה כל אזכור במקרא? מי שאינו מבחין בקיומה ואינו נכנע למרותה, קבעו הרבנים, משול ל"עם הארץ" (כסיל גמור), הכופר לא רק בסמכות הרבנית, אלא גם בתורה שבכתב ולפיכך באלוהים עצמו.
על כן, אין ברירה ליהודי, שאינו רוצה להיחשב לבור ועם הארץ, אלא לקבל בעיוורון את אותה תורה שבעל־פה בלתי נראית. בדומה לזוג השרלטנים מהאגדה לעיל, גם היהדות הרבנית גורסת שהתורה שבעל־פה קיימת מאז ומתמיד, ורק תלמיד חכם אמיתי ידע להבחין בה. וזה אלפיים שנה שכמעט אין על כך ויכוח. אבל מי שיחליט לחקור את הנושא לעומק, מהר מאוד יגלה סיפור שונה לחלוטין.
הַפְּרוּשִׁים
עם חורבן בית המקדש השני חדלה היהדות המקראית להתקיים. הזרם הפרושי השתלט בהדרגה וביסס את מעמדו על פני שאר הזרמים ביהדות, כשהוא מחסל בזה אחר זה את יתר הזרמים.5 העולם היהודי עבר מהפכה כפולה. לא רק שהיהדות המקראית המבוססת על הכהונה ועל עבודת המשכן חדלה לפתע להתקיים בעקבות חורבן המקדש, אלא שהפלורליזם הדתי הוכחד על ידי הזרם הפרושי6, שהשתלט מהר מאוד על היהדות. יורשיהם של הפרושים, כפי שההיסטוריה מלמדת, הם כידוע רבני ההלכה האורתודוקסית, אשר המציאו את היהדות החדשה, הבנויה על שלושה עמודי תווך חדשים:
• הרבנים והרבנות (במקומם של הכוהנים והכהונה)
• הישיבה (במקום המקדש והמזבח)
• ההלכה שבעל־פה (במקום התורה שבכתב)
על שלושה יסודות אלה נשענת יהדות ההלכה הרבנית.
עם חורבן בית המקדש נוצר חלל גדול במרכזה של היהדות, ולכן נוצר צורך מיידי בחלופה למשכן, לכהונה ולמערכת הקורבנות — כל אשר היוו את לב ליבה של ברית סיני. לפיכך, רבני הפרושים הגו רעיון מהפכני — לפיו הטקסים, המנהגים והמסורות שלהם אינם אלא תוצר של מסורת שהועברה בעל־פה מדור לדור: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה",7 ומשם היא הגיעה לחכמי ההלכה. לכן, רק הם מוסמכים ורשאים לפרש את התורה שבכתב. במילים אחרות, הם יצרו מצב לפיו יהודי שרוצה לעבוד את אלוהים — תלוי כליל ברבנים ובהלכה הרבנית, המתמקדת בלימוד התורה שבעל־פה ובהגות בה. עם הזמן גברה הלכה זו שבעל־פה על התורה שבכתב, והפכה לבסיס שעליו נשענות כל המסורות הרבניות. בלי התורה שבעל־פה מאבדת היהדות הרבנית את תוקפה ואת הבסיס לקיומה.8 מכאן, שאם אלוהים אינו זה שנתן את התורה שבעל־פה, ואם אכן מדובר אך ורק במיתוס ואגדת־עם, הרי שאין לרבנים ולהלכה שום סמכות רוחנית אמיתית, ותורתם אינה מייצגת את רצון אלוהים אלא להפך — נושאת את שמו לשווא על חשבונו של עם ישראל שמולך שולל.9 ספר זה יעסוק בדיוק בכך.
