הקדמה
איש לא הכין את הסגל הבכיר בבית הספר לטיסה של חיל האוויר (פרט למפקד, אל"מ יוסי חנקין), ובעיקר לא את מדריכי הטיסה לְמה שעמד ליפול עליהם. ליתר דיוק, למה שעמד לנחות במגרש המשחקים שלהם המוכר גם בשם הצבאי 'ביס"ט 12', בית הספר לטיסה שבחצרים.
הימים ימי קיץ לוהטים של חודש אוגוסט 1975, ממש לא הזמן המתאים לשוטט בטרמפים בדרך לבירת הנגב, ועוד בצהרי יום חם במיוחד. גם המילה כבשן אין די בה כדי לתאר את הרגשת הגיהינום שעטפה את גופי. יצאתי לדרך ארוכה ומאתגרת, אל החוויה הגדולה והמסעירה של חיי. על גבִּי תרמיל גדול, ובידי תיק שירות וצו סיפוח לגיבוש קורס טיס בבית הספר לטיסה. כל הדרך אל הדרום הבטתי בצו הסיפוח כאילו היה זה האוצר היקר ביותר שהופקד בידי למשמורת. מדי פעם הגנבתי מבט תוהה לשמים – מה נפלאות הן דרכי הבורא. בסתר ליבי הודיתי לו ולשליחיו הרבים על שהביאו אותי אל המעמד ההזוי הזה, אל הרגע החלומי שבו עמדתי בגאווה מול שער הכניסה לבסיס חצרים. הבטתי מסביב, משתאה כאדם שחווה נס כלשהו. דממה כבדה ריחפה באזור, דבר לא זז מסביב והַרגשת מחנק הייתה תלויה ועומדת באוויר. נראה היה שהבסיס כולו נח את מנוחת הצהריים. עמדתי נרגש מול שער המתכת הכבד, ובראשי התרוצצה מחשבה אחת בלבד. אני עומד להגשים את מה שאיש לפָני לא הצליח לעשות, לא בארץ ישראל, ולמיטב ידיעתי גם לא בעולם כולו. אני, סֶגן דני בז, קצין חיל הים לשעבר, אהיה בקרוב פרח הטיס הראשון בעולם שהתקבל לבית ספר לטיסה צבאית עם עין אחת. רעיון הזוי לכל הדעות, כזה שאיש אפילו לא יעז להעלות בדעתו.
היה לי ברור שאני עומד להתחיל פרק חדש ושונה לחלוטין מכל מה שידעתי והכרתי עד אז. עידן שבו אהיה כל העת תחת זכוכית מגדלת אימתנית, מואר במנורה סמויה שתעקוב אחר כל שעל וצעד שלי בבית הספר לטיסה ומחוצה לו. ביבשה, בים ובאוויר. כשייודע סודי ברבים לא יניחו לי המדריכים ליהנות על זרי דפנה ולהתבשם מהישגי ההיסטורי. מרגע שרגלי תחצה את מפתן הבסיס אשאיר מאחורי חמש שנות קריירה והיסטוריה צבאית קצרה בחיל הים. היסטוריה רוויה בדם – ואין זו קלישאה, שלל חוויות, קשרים חברתיים, אהבות, אכזבות, מפקדים שניסו למנוע ממני להגשים כמעט כל חלום אפשרי שחלמתי ובעיקר את חלום הטיסה. את הכול אשאיר מאחור ללא שמץ של חרטה, ואפילו את הפציעה הצבאית המיותרת ששינתה את חיי מהקצה אל הקצה. פציעה מיד הגורל שגרמה לי לצעוד אל עבר הבלתי אפשרי, למרות החשש הכבד מאוד.
דבריו של מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, הדהדו בראשי ללא הרף והעניקו משנה תוקף לכל האירוע. בלשכתו המרשימה הודיע לי מפורשות כי אשפט על פי כישורַי ללא משוא פנים, ממש כאחד החניכים. לימים אתוודה בפני אל"מ יוסי חנקין, מפקד בית הספר לטיסה, שעבורי ההגעה לקורס הטיס עם עין אחת לא הייתה רק בבחינת נס גדול, אלא גם סוג של חוויה מיסטית רבת משמעות. זה היה 'מעמד הר סיני' הפרטי הראשון שלי. מעמד שבו לא רק קיבלתי את תורת הטיסה החדשה שלי, אלא גם הבנתי הלכה למעשה את הפתגם הידוע: 'ברצות אלוהים, אפילו מטאטא יורה'. במשרדו של מפקד בית הספר לטיסה הבנתי הלכה למעשה שאמנם הכול צפוי מראש, אלא שלעתים הרשות הניתנת יכולה להיות מרחיקת לכת, באופן בלתי נתפס. בלי קשר לסביבה, או למצבנו הפיזי או הרוחני.
לעולם לא אשכח את תגובתו האוהדת של אל"מ חנקין : "קיבלת את הזדמנות חייך, איש לא עשה זאת מעולם ואל תיתן לאף אחד סיבה לקלקל לך את ההצגה." בחלוף כמעט ארבעים שנה, במפגש מדהים שזימנה לנו ההשגחה העליונה בקפה 'טוסקנה' שבהרצליה, יאמר תא"ל חנקין בנונשלנטיות לעיתונאי מתן שירם: "כן, אני זה שקיבל את דני עם עין אחת לבית הספר לטיסה, ומי שהדבר אינו מוצא חן בעיניו, מוזמן להתלונן." תלונות לא היו, רק הרמת גבה וכיסי התנגדות טורדניים ובלתי משמעותיים בקרב סגל המדריכים, אנשים עתירי אגו שלא הצליחו להפנים את העובדה שבבית הספר לטיסה של חיל האוויר מתרוצץ חניך בעל עין אחת בלבד.
