פרק 1
ובו הגיבורה שלנו נופלת על התחת. כאילו, כל הזמן
עד כמה שהמדענים הצליחו לגלות בשלב הזה, המטרה המרכזית של 'עצם העוקץ', הידועה יותר בשמה 'עצם הזנב', היא להזכיר לנו שפעם, לפני שנים רבות, היינו כולנו קופים או משהו כזה, אבל אני יודעת שיש לה עדיין מטרות שימושיות אחרות. למשל, היא מאוד שימושית כשנערה היריונית, שלושה שבועות לפני תאריך הלידה המיועד שלה, ששוקלת בערך 65 קילו — תרדו ממני, טוב? התינוק חולה על גלידה — נדחפת בכוח על ידי מעודדת מגעילה כשהיא על מסילת ריצה. במקרה כזה, לדוגמה, העצם המיותרת לכאורה, השריד ההיסטורי הזה, משמשת כסופגת זעזועים ומונעת פגיעה רצינית בגופה ההיריוני של הבחורה הזאת שדיברתי עליה.
בעצם, מה שאני מנסה להגיד זה שהאבולוציה הצילה לי את התחת. טוב, האבולוציה והעובדה שכשאת מקיפה את כוכב הלכת בכזה גובה, כוח המשיכה המלאכותי קצת יותר סלחני מהגרביטציה הרגילה, אבל זה הרי נשמע הרבה פחות סקסי.
אני מניחה שאני צריכה להודות למזלי הטוב — אחרי הכול אני עדיין בריאה ושלמה — אבל במקום זה אני מנסה להרים את הישבן ההיריוני שלי ממסילת הריצה והרחק מבריטה מֶקְ'וִיקֶר.
"צריכה עזרה?", היא נוחרת לעברי בטון שאמור להישמע נחמד.
בריטה היא המעודדת המגעילה שעליה דיברתי קודם ואנחנו מכירות הרבה שנים. יותר מדי שנים, אם תשאלו אותי. היא בטח לא זוכרת, אבל אני מכירה אותה מהיום שבו היא לעגה לקופסת האוכל שלי בכיתה ב'. היינו שתי התלמידות היחידות בהַנוֹבֶר — חללית לשעבר שכיום מתפקדת כבית ספר מיוחד לנערות בהיריון — שהכירו אחת את השנייה לפני תחילת שנת הלימודים. כנראה שהיקום עדיין לא סיים להעניש אותי.
אני מנסה להתרומם כדי שמכונת הריצה לא תגלגל אותי כל הדרך אל הקיר. בשלב הזה של ההיריון שיווי המשקל שלי כבר לא מה שהיה פעם, אבל אני מספיק בוגרת, אחראית ומאוזנת — בכל זאת בת 16 — כדי לעשות לבריטה אצבע משולשת בלי ליפול בחזרה על הישבן.
בריטה שוב נוחרת. "די, פילונת", היא אומרת, מתחילה במה שצפוי להפוך לעלבון בריטה קלאסי. "אולי תספרי לי איך הצלחת לגרום למישהו לרחם עלייך מספיק כדי לשכב איתך?".
זאת הנקודה שבה אחת המקורבות לבריטה מגיעה כדי לראות מה קורה. היא הבחורה שנדבקה לבריטה בשנייה ששילחו אותנו לחלל, ובילתה כל כך הרבה זמן בליטוף האגו של בריטה עד שכבר הספקתי לשכוח איך קוראים לה, כי בראש שלי אני מכנה אותה 'המעודדת השנייה'.
"רחמים או לא", אומרת המעודדת השנייה ומטה את הראש שלה לכיווני, "הבחור בטוח לא היה רק עיוור, אלא גם חירש".
אני נאלצת להודות שהפעם היא קצת העליבה אותי. היא כנראה מבחינה בכך ולא עוצרת, "וכאילו, בטח גם לא היה לו שום חוש ריח וגם... איך קוראים לחוש האחר? נו, מגע. כן, לא היה לו חוש מגע או משהו".
אני נושכת את פנים הלחי שלי, מושכת את המכפלת של מכנסי הריצה הקצרות שלי ונמנעת מכל קשר עין עם בריטה. היא לא הייתה כל כך מרוצה מעצמה אם היא הייתה יודעת ש... לא, אני מחליטה ובוהה בנחישות בנעליים שלי. אני לא אעשה את זה. בריטה מק'ויקר לא שווה את זה.
אני מניחה שאני צריכה לעשות משהו, אבל לפני שאני בכלל קולטת מה קורה, המעודדת השנייה לוחצת בזעם על הכפתורים של מכונת הריצה ומעלה את המהירות למקסימום האפשרי. המסילה טסה מתחת לכפות הרגליים שלי ואני נופלת פעם נוספת ומתרסקת לתוך הנערה שרצה מאחורי. היא נופלת עלי וביחד אנחנו מתנגשות בקיר, כשהמסילה עדיין מתגלגלת תחתינו. כל הבלגן כמעט קורע לי את המכנסונים.
"כבו מיד את המסילה הזאת!", מגיעה צעקה מהחלק הרחוק של חדר הכושר. זה ד"ר מארסדֵן, הרופא של בית הספר. הוא ממהר לעברנו, חולף על פני רובוטי הכושר היפנים, מלווה במורה להתעמלות מר זאיינו. המעודדת השנייה מכבה את המכשיר ועוטה על פניה הבעה מודאגת, למרות שאם תשאלו אותי, היא נראית כאילו אכלה יותר מדי שעועית ועכשיו מתאפקת לא לשחרר גזים שיטיסו את כולנו רחוק מפה.
כשד"ר מארסדן מגיע אלינו, הוא סוקר אותי מלמעלה עד למטה בדאגה אמיתית. "זאת הייתה חתיכת נפילה, אֵלְבִי", הוא אומר ברכות ועוזר לי להתרומם. "את בסדר?".
למרות שהוא הרופא של בית ספר וכל זה, אני מסמיקה קצת כשהוא אוחז בידי. אמנם אני ממש לא בקטע של לצאת עם זקנים, אבל אי אפשר להתעלם מכך שגם בגילו ד"ר מארסדן עדיין לוהט. גובהו כמעט שני מטר, כתפיו רחבות ועל פניו יש מספיק שיער כדי שתחשבי שהוא מתוחכם, אבל גם קצת מסוכן.
אני מנסה להתנהג באדישות ואומרת, "זאת לא הפעם האחרונה שאני אפול על התחת".
זאיינו נראה יותר מאשים מחוקר. "מה קרה?", הוא שואל. גם זאיינו נראה די טוב, למרות שהוא יותר מדי מתלהב ממשחק מחניים, ולכן אי אפשר לקחת אותו ברצינות.
בריטה מסתכלת עלי במבט שאומר 'כדאי מאוד שלא תלשיני עלי'. למרות שאין דבר שיגרום לי הנאה יותר מאשר לראות אותה ואת החקיינית העלובה שלה רצות מסביב לאולם ההתעמלות בשעה הקרובה, אני לא אומרת כלום.
"חישבתי לא נכון את המהירות של המכונה", אני משקרת, מנקה את עצמי ופונה לנערה שנפלה מאחורי במסילה. זאת הבחורה משיעורי הטריגונומטריה שתמיד, אבל תמיד, אוכלת לעצמה את השיער. היא מסתכלת עלי כרגע כאילו אני הבנאדם המטומטם ביותר ביקום, למרות שכאילו, הלו? אני לא זאת שעומדת פה עם צמה שלמה תקועה בתוך הפה שלי.
"סליחה", אני אומרת לה.
היא ממלמלת משהו בתשובה, למרות שאף אחד לא יכול לשמוע מבעד לשיער שלה.
"את בטוחה שלא נפצעת?", ד"ר מארסדן שואל שוב. אני מסתכלת על בריטה ומחייכת קצת.
"טוב, קצת כואב לי, אבל אני אשרוד", אני חושפת בלי חשק. "אני בעיקר חוששת לתינוק", אני אומרת, מניחה את הידיים על הבטן הנפוחה שלי ולובשת את ההבעה המודאגת ביותר שאני יכולה לאמץ.
הרופא מהנהן. "אולי תחזרי למגורים ותשכבי קצת? אני אתן לך שחרור מיוגה בשעה הבאה, ונראה איך את מרגישה אחר הצהריים".
ניצחון. אני די בטוחה שאין מישהי אחת על החללית שלא תוותר על יד ימין שלה כדי להשתחרר מיום אחד של שיעור יוגה מתחת למים לנשים לפני לידה.
מנשנשת השיער יורקת את הצמה מהפה ואומרת, "אה, אולי גם אני צריכה לשכב קצת".
"פשוט תרוצי עד שיעבור לך", פוסק מר זאיינו.
בדרכי החוצה מאולם ההתעמלות אני משגרת לעבר בריטה ולעבר הצל שלה את החיוך הכי מרוצה שאני יכולה להפיק. "תיהנו מיוגה, גבירותי", אני אומרת להן.
"אני רואה את התחת השמן שלך דרך החור במכנסיים שלך", בריטה יורה בחזרה.
אני רוצה לשאול אותה אם כשהתינוק שלה ייוולד היא תוריד לו מיד את הקרניים, או שהיא תחכה שיהיה קצת גדול יותר, אבל אני בחורה מתורבתת, ובחורות מתורבתות לא אומרות דברים כאלה. האם לא ציינתי שבריטה מק'ויקר, לשעבר קפטן נבחרת המעודדות והבחורה הכי פופולארית במֶרִיוֹן התחתונה, היא עכשיו עוד נערה היריונית בבית הספר הנובר, בדיוק כמוני? גם היא אמורה להתפקע בכל רגע, בדיוק כמוני.
אוקיי, זה לא שממש רציתי להיות תקועה בחלל החיצון. אם הייתם אומרים לי לפני שנה שאני אהיה על הספינה הזאת, ועוד עם בריטה המטורללת מק'ויקר, הייתי אומרת לכם לבדוק את המינון של הפֶזַאלִין שאתם מקבלים, אבל, אתם יודעים, דברים מחורבנים קורים לפעמים.
הדבר המחורבן הראשון שקרה היה שנדלקתי על קול ארצ'ר. זאת הייתה דוגמה מושלמת למה שאבא שלי מגדיר, 'לחשוב מהמפשעה ולא מהראש'. הוא הפסיק להשתמש בביטוי הזה רק כשאמרתי לו שהמילה מפשעה עושה נזק פסיכולוגי לילדים. אולי הייתי צריכה לתת לו להמשיך להגיד את זה, כי בכל הנוגע לקול ארצ'ר, לראש שלי לא היה שום סיכוי לנצח. העיניים שלו היו בצבע לא אנושי, כחול־ירוק־כחול, ויכלו לגרום לכל בחורה להינמס. זה לא היה כל כך גרוע, כל הקטע של להפוך לנוזל בגלל מישהו, אבל איכשהו בפעם האחת והיחידה שנתתי לעניינים להתחמם בינינו, אני — נו, שיעור ביולוגיה! — נכנסתי להיריון. קול, כצפוי, נעלם מהשטח ואני נשארתי עם תינוק שלא יכיר את אבא שלו. זה, כמו שאתם יודעים, די מחורבן.
הדבר השני שקרה היה שנרשמתי לבית הספר הנובר לנערות בהיריון. מכיוון שאנחנו המחזור הראשון של בית הספר, אין להם עדיין מוטו. אם הם יבקשו ממני עזרה בלנסח אותו, אני אציע את, 'מעיפים עלמות צעירות שהסתבכו רחוק אל החלל החיצון מאז שנת 2074'.
טוב, אם לדייק, אנחנו נמצאים במסלול הלווייני הנמוך של כדור הארץ, אבל זה לא שם מאוד קליט. אני פה כבר שלושה חודשים תמימים ולמרות שהלידה אמורה להיות ממש בקרוב — שבוע לפני חג המולד, כמו מתנה מפתיעה במיוחד — אני אבלה כאן גם את השנה הבאה, עם כל שאר נערות הנובר. כאילו, זה לא שהם יכולים פשוט להנחית את כל הספינה לכבוד חופשת החורף או משהו.
אני לא יכולה להחליט אם החיים על הקיפודנית יהיו טובים או גרועים יותר אחרי שהתינוק ייוולד. עכשיו כל שנייה ביום שלי מתוכננת בקפדנות. אני חושבת שכאשר בוטן יגיח לעולם ויימסר למתאם שירותי האימוץ, יהיו לי המון שיעורים חופשיים. עם החיבור האיטי שיש פה וספריית התמונות העלובה, זה עלול להתגלות כקללה במקום כברכה.
אני עולה עשר קומות במעלית מסיפון הבריאות והכושר ועד למגורים שלנו, ומחליטה שעצם זנב דואבת היא מחיר כבד אך לגיטימי לשלם על שעת חופש מהלהג הריקני של חברותי לכיתה. כשאני במרחק כמה צעדים מהחדר שלי אני מרגישה רטט בכיס שלי. אני שולפת את הטלפון ובודקת אותו. זה בְּלִינק מדַאקִי. אני מחייכת ונוגעת במסך כשהמכשיר עדיין רועד.
'חייבת לראות, מצאתי את פרופיל ההיכרויות האון ליין של בריטה'
אני לוחצת על הלינק וסוגרת את הדלת מאחורי, ואז מתרסקת על המיטה שלי במכנסים המחוררים. לוקח לאתר שעה לעלות. דברים לוקחים המון המון זמן בחלל, שזה די מבאס, כי הבלינקים שלי ושל דאקי הם הדבר היחיד שמונע ממני להתחרפן לגמרי בהנובר.
כשאני מצליחה סוף־סוף לפתוח את האתר, זה בכלל לא פרופיל באתר שידוכים. זה וידאו של פיל תינוק משתין. כאילו, משתין כמו צינור של מכבי אש. המון פיפי.
אני צוחקת כל כך חזק, עד שיוצאת לי נזלת מהאף. אני מסובבת את הטלפון עד שאני מצליחה להשעין אותו בנוחות על הבטן שלי, ואז עונה לדאקי,
'בריטה מעולם לא הייתה כל כך לוהטת בחייה. המשוגעת המסריחה הזאת הרגע ניסתה לחסל אותי בחדר הכושר ):'
פעם אמרתי לדאקי שבריטה מק'ויקר היא היריבה המושבעת שלי, והוא אמר שהיא יותר כמו הקרפדה המושבעת שלי. בעיני זה מוכיח שבזמן שאני הייתי עסוקה בלהיכנס להיריון, דאקי דווקא הקשיב בשיעורי מדעי הטבע. מצד שני, כמה כיף זה כבר יכול להיות כשאתה מלך החנונים?
ובכל זאת, הוא צדק. בריטה מק'ויקר היא תולעת מהמעלה הראשונה, צורת החיים הנמוכה ביותר על כדור הארץ ועכשיו, שאלוהים יעזור לי, גם בחלל. כאילו, ברצינות, אני יודעת שאני לא ממש קדושה בעצמי, אבל אני נשבעת שבגלגול הקודם עבדתי במחלקת הגבייה של ההוצאה לפועל או משהו כזה, כי אחרת אין שום הסבר לכך שהגורל החליט שבריטה מק'ויקר תעקוב אחרי לתוך היקום. עד לאותו הרגע שבו ראיתי אותה ביום ההמראה — היא הגיעה עם שני ארגזי נסיעה, שמונה תיקים של בגדים, שלושה תיקי צד גדולים ובטן היריונית עצומה — חשבתי שהדבר הקשה ביותר שאיתו אאלץ להתמודד זה לדחוף את ילד האהבה שלי החוצה ולהקיא את בחילות הבוקר שלי בחלל נטול כוח משיכה.
בריטה מקדימה את תאריך הלידה שלי בשבועיים שלמים. זה הגיוני, אם עושים את החשבון, אבל זה תרגיל מתמטי שאני מעדיפה לא לחשוב עליו לעיתים קרובות מדי.
אני מניחה שגם בריטה לא שמחה במיוחד לראות אותי. ברגע שהיא קלטה אותי, נהייתה לה הבעה של מישהי שהשתמשה בטעות במרכך השיער הלא נכון. אני חושבת שאני מתמודדת עם הלם יותר טוב מאנשים אחרים.
אני מרגישה משהו רוטט בקצה הכרס שלי. עוד בלינק מדאקי.
'הנה משהו קטן לעודד אותך (:'
אני לוחצת על הלינק, ואחרי 20 אלף שנה הוא נפתח. דאקי קנה לי עוד פוסטר. לעזאזל איתך, דאקי. יופי של דרך מצאת לעודד אותי כשאני ממש מבואסת. אני מכוונת את הטלפון על החתיכה האחרונה של קיר לבן בחדר שלי, לוחצת 'הטבע' ובום! התמונה מודבקת לקיר שלי, צמודה לפוסטר הקודם שהוא שלח לי, של הסרט 'הסנדק'.
דאקי יודע שיש לי קטע עם סרטים קלאסיים ושטוחים, ובזמן האחרון בכל פעם שאני מרגישה מחריד במיוחד הוא קונה לי פוסטר של אחד הסרטים האהובים עלי. בינתיים קיבלתי את 'הנסיכה הקסומה', 'רובוטריקים 5' (לגמרי הכי טוב בסדרה, לא משנה כמה דאקי מנסה לשכנע אותי ש-7 היה הכי טוב), 'מרד הנעורים' (אבא סיפר לי שאמא הייתה ממש בעניין של ג'יימס דין), ועכשיו, היהלום שבכתר, 'הכריש הענק נגד התמנון האדיר: המחזמר'. אתם יכולים לחשוב שאני רכרוכית עלובה, אבל אני מתה על סיפורי האהבה המיוסרים האלה.
אני מפשפשת נואשות בארון הבגדים, מחפשת משהו ללבוש. אני מניחה יד על הבטן כדי להרגיש את בוטן — ככה החלטתי לקרוא למיני־קול שנוצר להרוס את חיי. ברור שהנודניק הקטן שוכב פרקדן בתוך הרחם שלי.
נורא מוזר להרגיש משהו קטן שחי בתוכך. זה משהו שאף פעם לא מדברים עליו בשיעורי בריאות, שאת ממש יכולה להרגיש את זה, במיוחד כשהם גדלים. הראש בצד אחד, והנה שם המרפק שלהם, הרגל הקטנה דוחפת את מה שפעם היה שלפוחית השתן שלך. זה אפילו קצת מגעיל אם חושבים על זה יותר מדי, את הופכת למַלון אנושי לאיזה ילד שמעולם לא פגשת קודם. אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי ובמקום זה משתמשת בטריק שלמדתי מד"ר מארסדן — מלטפת את הבטן שלי במעגלים קטנים, איטיים וקבועים. ד"ר מארסדן אומר שזה מרגיע את התינוק ומודיע לו שאכפת לי ממנו. אמרתי לד"ר מארסדן שרק אכפת לי שהתינוק יפסיק לבעוט לי בשלפוחית, והוא בתגובה הושיט לי את הוויטמינים שלי ואמר לי שהליטופים יעזרו גם לזה.
אחרי שאני מחליפה לזוג המכנסיים האהוב עלי בהיריון, אני מציצה בשעון. כמעט שעה עד הבדיקה הגופנית שלי, ואין לי שום דבר לעשות עד אז. תודה לך, ד"ר מארסדן.
הטראומה של שיעור ההתעמלות הרעיבה אותי בטירוף, אז אני מחליטה לעשות טיול קטן למעלה ולראות איזה נשנוש אני יכולה לארגן לעצמי. אני לוקחת את הטלפון והולכת לכיוון הדלת, למקרה שדאקי ירצה לשלוח לי עוד וידאו לוהט של בריטה. אני עושה את דרכי במורד המסדרון, לכיוון המעלית.
בית ספר הנובר הוא בעצם ספינת תענוגות יוקרתית שהזדקנה וקיבלה תלבושות חדשה. מסוג הספינות שאנשים בגיל של אבא שלי אהבו לצאת עליהן לחופשות קלישאתיות בשנות ה-50 וה-60, בקטע של 'תסתכלו עלינו, משחקים הוקי על הסיפון בחלל'. היום, כמובן, את לא יכולה לזרוק אבן מעמדת הצפייה של הספינה בלי לפגוע בספינה ריקה אחרת או בתחנת חלל שצפה ברִיק ללא מטרה. רובן ריקות כבר עשורים, או מאכלסות טיפוסים לא רצויים במיוחד. בשנים האחרונות היה מאמץ רציני להפוך אותן למרחבי מגורים, מסחר וחינוך. אבא שלי קורא לזה 'החייאה מחדש', ובמילים גדולות: 'הג'נטריפקציה המחודשת של שכבת האוזון'.
הקיפודנית, מתברר, די קטנה ביחס לספינות הקרוז הפופולאריות, אבל בפעם הראשונה שהנחתי עליה רגל נפוחה מצבירת נוזלים של היריון נעתקה נשימתי. היא הייתה ענקית. אז כן, הכול פה די קיטשי, אבל האמת, זה לא כל כך נורא.
יש יותר מאלף חדרים על הספינה, אבל היא ריקה ברובה. אנחנו בסך הכול 46 בנות פה ועוד כ-30 מורים ויועצים. כנראה שהם דחו מאות מועמדות אחרות. אני מניחה שאני צריכה להתגאות בשחלות המפוארות והנחשקות שלי, אבל אני בעיקר מרגישה בודדה במקום הנטוש הזה.
החדר שלי נמצא בסיפון 18, כמו החדרים של כל הבנות האחרות. אנשי הסגל ישנים קומה מעלינו, בסיפון 19. קייט מיולר סיפרה לי פעם שהחדרים של הסגל הרבה יותר גדולים, למרות שהרבה יותר עניין אותי לדעת מאיפה היא השיגה את המידע הזה. יש כאן בסך הכול 25 סיפונים, עשרה מהם של הסוויטות המכובדות, שרובן ריקות כמובן, אחד לחדר האוכל הגדול, לאודיטוריום ולחדרי הכושר השונים. יש גם האנגר גדול למעבורות הקטנות, והוא תופס בערך חצי מהסיפון בחלק התחתון של הספינה. אליו מוביל טרקלין הכניסה, חדרי המשחקים ומרכז הבריאות והכושר. במרכז הבריאות, בנוסף לחדר כושר ולסאונה הלא מנוצלת (זה הגיוני, בהתחשב במצבם של רוב הדיירים, כלומר הדיירות, בספינה), יש גם סוויטות רפואיות. בסיפון הלידו החיצוני יש בריכה גדולה ואזור שיזוף, שמשקף קרני שמש דרך מערכת מתכווננת של מראות, כדי שאנשים יוכלו לטפח את המלנומה שלהם גם בחלל החיצון. עכשיו אני בדרך לסיפון העליון ביותר בספינה, סיפון התצפית, שם נמצאים הנשנושים.
אני במרחק צעד וחצי מהמעלית כשאני נתקלת במישהו שדוהר מעבר לפינה. בפעם השלישית באותו בוקר, אני מוצאת את עצמי על הישבן. למרות שהפעם, כדי לגוון קצת, אני מכוסה בעשרות דברים קטנים, קשים, מסריחים ועגולים. כרוב ניצנים! אני מכוסה כולי בהמוני כרובי ניצנים!
"אלוהים ישמור, העלמה נארה. כל כך קשה לך להסתכל לאן את הולכת?".
אני מרימה את מבטי אל התוקף הכרובי שלי: לא אחד מאשר פרד בכבודו ובעצמו, השף של הנובר. זה לא שאני כזאת חובבת גורמה, וגם לא מבינה גדולה, אבל אפילו אני יודעת שאם מישהו מגיש לך שלוש פעמים בשבוע תבשיל שעועית, כדאי שהוא יחזור קצת לבית הספר לבישול.
"מצטערת", אני ממלמלת, תופסת כמה מהכרובים המצחינים וזורקת אותם בחזרה לארגז של פרד. אני לא אמורה להתנצל. פרד הוא זה שלא הסתכל לאן הוא הולך ואין לי שמץ של מושג מה הוא בכלל עושה במגורי הבנות עם ארגז של כרוב ניצנים. למרות זאת, אני מעדיפה לשתוק. אין טעם להתווכח עם אדם שמחזיק בידיו את עתידה של מערכת העיכול שלי.
הוא רק נוהם לעברי, מופת של ידידות, "את לא אמורה להיות בשיעור?".
"יש לי שחרור מד"ר מארסדן", אני אומרת לו.
פרד מגיב ב"המפפ", כדי להבהיר שהוא לא מאמין לי, אבל אני מניחה שלא ממש בא לו כרגע לשחק את תפקיד קצין הנוכחות שלי. כל מה שהוא אומר זה, "תנסי להיזהר, בסדר?".
"אני אשתדל", אני מקפיצה את הכרוב האחרון לארגז וממהרת, בהתאם ליכולותי המוגבלות, למעלית.
כשדלתות המעלית נפתחות לסיפון התצפית, אני מגלה קומה נטושה לחלוטין. זה הסיפון האהוב עלי ביותר ולא רק בגלל שהוא מוקף כולו בחלונות ענקיים ושטוף תמיד באורו של כדור הארץ. בשבועות הראשונים אחרי השיגור, בכל פעם שלא היינו בשיעור או ביוגה או באיזה פרויקט חובה אחר, כל הבנות היו עולות לכאן, מצמידות את הפנים שלהן לחלונות ובוהות בכדור הארץ ובסיבובו האיטי רחוק מתחתינו. לוקח לנו קצת פחות משעתיים להקיף את כל הכדור, ובשבועות הראשונים ההם רק הבהייה בסיבוב הייתה שווה יותר מכל שיעורי הגיאוגרפיה שאי פעם למדנו. "תסתכלי! יפן!", "אני לא מאמינה, זה הנילוס!", "בנות, תקלטו, אני יכולה לכסות את כל גרינלנד עם האגודל!".
אבל אחרי שראית את כדור הארץ מסתובב תחתייך כמה פעמים, זה עובר לך. עכשיו הסיפון הזה ריק רוב היום. בנות מגיעות לכאן בעיקר בשביל אזור הנשנושים. בעקרון, זו גומחה עלובה שבתוכה יש המון מכונות אוטומטיות שבהן חטיפים, מיצים ואיזה קינוח מיובש שנקרא 'העונג של האסטרונאוטים'. לדעתי זה סוג של בדיחה. הפינה הקטנה הזאת היא גן העדן החללי של כל עלמה היריונית.
מכונה אחת קוראת לי יותר מהאחרות, זאת שמלאה בקופסאות חצי ליטר של 'תאוות חצות'. כן, גם הטעמים וגם הפרסום של התאווה מכוונים בדיוק לנשים במצבי והם כמעט פוגעניים מרוב שהם סטריאוטיפיים, אבל למי אכפת? לפעמים את פשוט רוצה לצלול לתוך מערבולת גבינה כפולה, שוקולד ובייגלה.
המכונות האוטומטיות על הקיפודנית פועלות בשיטת הכבוד. את עושה משהו שמוצא חן בעיני הסגל, והם נותנים לך נקודות לקנות נאצ'וס מהמכונה. אני לוחצת על כפתור הגלידה וסורקת את צמיד הכבוד שלי. הסורק מצפצף ומהבהב באור אדום, וקול רובוטי שאני מתחילה לתעב מודיע, "יש לך אפס נקודות כבוד. בקשתך לדובדבן אדום נדחית".
זה לא שאני בהלם מכך שנגמרו לי נקודות הכבוד. משום מה, הסגל בהנובר לא מתלהב מזה שאני מבריזה משיעורי מנדרינית או מנמנמת בשעה החופשית שבה אנחנו אמורות ללמוד. ועדיין, אני חייבת גלידה — ועכשיו.
אני לוקחת צעד לאחור ובוחנת את המכונה לרגע, את הסורק וההבהוב המעצבן שלו, שניסה לומר לי בקוד מורס שאין גלידה בשבילי. אני מנסה כמיטב יכולתי להתעלם ממנו ולהתרכז במה שאבא שלי מכנה, לחשוב מאחורי המכונה.
הייתי בת שש כשאבא שלי נתן לי חגורת כלים בפעם הראשונה ולקח אותי למוסך לשיעורים של קיימוּת עצמית, שיאפשרו לי לסמוך רק על עצמי. "אלבי", הוא אמר לי אז בשיא הרצינות, "לא משנה כמה המכונה מתקדמת ומתוחכמת, תמיד יש מוח מאחורי היצירה שלה. מוח אנושי. ואת...", הוא תופף על הגולגולת שלי, "... גם לך יש מוח אנושי. ברור?".
משכתי בכתפי. הדבר האחרון שרציתי היה להיות במוסך עם אבא שלי ולבהות בטוסטר מקולקל. "יש לך", הוא אמר לי, "יש לך מוח ואפילו מוח טוב, וזה אומר שהמכונה אף פעם לא תוכל לנצח אותך. עכשיו...", הוא הניח את המכשיר המקולקל על שולחן העבודה לפני והוציא מברג מחגורת הכלים הקטנה שלי. הוא כופף בעדינות את אצבעות בת השש שלי מסביב לידית המברג ואמר, "תוכלי לחזור הביתה רק אחרי שתתקני את הטוסטר".
"אני אפילו לא אוהבת טוסטים!", צעקתי לעבר גבו המתרחק. נדרשו לי חמש או שש שעות לתקן את המכשיר המחורבן, אבל עשיתי את זה. במבט לאחור, אולי היה עדיף שאבא היה מלמד אותי לשרוד בפני בנים לוהטים ומעודדות כלבות, אבל לפחות עכשיו אני יודעת איך לנצח את מכונת הגלידה בפחות משלוש דקות.
אני משחררת את האולר השוויצרי מהחגורה שלי ומשתמשת במברג קטן כדי לפתוח את הפאנל העליון של הסורק, כך שאני חושפת לאוויר את כרטיס הווידאו ואת קורא הלייזר. אחר כך אני מוציאה את מטבע המזל של אבא שלי, חמישה דולר, מהכיס, ומחליקה אותו בין הכרטיס לרצועה המגנטית בחלק התחתון של הפאנל. אחרי כמה שניות אני מעבירה שוב את הצמיד כבוד שלי, וביפ! "יש לך מיליון נקודות כבוד. בקשתך לדובדבן אדום התקבלה. היתרה שלך היא מיליון נקודות כבוד".
משחק ילדים.
אני מקלפת את המכסה של קופסת הגלידה ושולפת את הכפית הקטנה שבתחתית שלו. אני מתיישבת על אחד מכיסאות התצפית ובוהה לעבר כדור הארץ בזמן שהגלידה נמסה לעיגולים קטנים יותר ויותר על הלשון שלי. אני נשענת קדימה ובוחנת את כדור הארץ. עברנו את החוף המערבי של אפריקה ועכשיו אנחנו בדיוק מעל האיים הקנריים, כשהאוקיינוס האטלנטי משתרע לפנינו.
כשהייתי ילדה הייתי מבלה שעות מעל ספר המפות הענק של אמא שלי, מריצה את האצבעות הקטנות שלי על הקווים שייצגו נהרות שעליהם היא רצתה לעשות ראפטינג, או על מצוקים שעליהם רצתה לטפס, או על עמקים שבהם רצתה לטייל. למדתי את הקימורים הזהירים של הכתב שלה, בכל הנקודות שעליהן כתבה, 'לא יכולה לחכות!' או 'זה יהיה כיף'. כל המקומות שאליהם היא הייתה מגיעה, אם היא לא הייתה יולדת אותי ומתה שנייה לאחר מכן. אני חושבת שלמדתי בעל פה את כל העולם בזכות הספר הזה. למרות שמעולם לא פגשתי את הגברת, בכל פעם שעליתי לסיפון הרגשתי כאילו אני מכירה את אמא שלי קצת יותר טוב, בוהה מלמעלה על ספר המפות שלה, בגודל אמיתי.
בדיוק כשאני מבחינה בחוף המזרחי של צפון אמריקה, אני מרגישה התכווצות משונה בבטן. בהתחלה אני חושבת שזה אומר שאני צריכה פיפי, אבל מהר מאוד אני מגלה שאני סובלת מגעגועים הביתה. האמת, הייתי מעדיפה את הפיפי. אני נאנחת ונשענת לאחור בכיסא שלי, מתאמצת בכל יכולתי לא לכווץ את עיני במאמץ לאתר את ארדמור, פנסילבניה. אני מתגעגעת לאבא שלי, אני מתגעגעת לדאקי ואני אפילו מתגעגעת לתיכון המחורבן אשר במריון התחתונה.
הייתי מצפה שהחיים במרחק 250 קילומטר מעל כדור הארץ יהיו שונים לגמרי מהחיים בפרברי פילדלפיה, אבל מתברר שהכול נשאר אותו הדבר. בשיעורי אנגלית אני עדיין משקיעה יותר אנרגיה בשרבוט ציורים מאשר בשרטוט משפטים, אני עדיין מדברת עם דאקי יותר מאשר עם כל אחד אחר, ואני עדיין צריכה להתמודד עם שרמוטת העל בריטה מק'ויקר. אני לא מאמינה שמרשים למעודדות להתרבות.
אני שומעת 'קלאנק' מתוך קופסת הגלידה שלי. הכפית פגעה בקרקעית בלי ששמתי לב. אני תוהה כמה הירכיים שלי ישנאו אותי אם אוציא מהמכונה קופסת גלידה נוספת, כשפתאום אני שומעת מאחורי מעין המהום רך ומהיר, והספינה רועדת מתחת לרגלי. זה נגמר כמעט באותה מהירות שזה התחיל, אבל אם יש משהו שלמדתי על החיים מסביב לעולם הקטן שלנו הוא שטלטלות הן דבר רע. אני הולכת לכיוון החלון, לראות אם התנגשנו באיזה לכלוך חללי או משהו, ומרגישה חבטה נוספת. מרכז הכבידה המבולבל שלי מנחית אותי על הישבן, ישר לתוך קופסת הגלידה הריקה. סך הכול, ארבע נפילות ביום אחד.
האינטרקום בפינה הרחוקה של סיפון התצפית מכחכח ומתעורר לחיים, אבל אני לא שומעת כלום למעט רעש של חשמל סטטי. אני מתרוממת ונעמדת, בטוחה שיש לי חתיכות של דובדבן, טופי ופטריות מרוחות על הישבן, אלא שכרגע אני פחות דואגת למכנסי ההיריון שלי ויותר לספינה. האורות מעלי מתחילים להבהב, מתעמעמים וחוזרים לחיים בשניות, פנימה והחוצה, חושך ואור. התצוגות על הדלת נדלקות וכבות, ועכשיו אני מתחילה להילחץ. אני מנסה להיזכר ברשימת החירום להישרדות במצבי חירום בחלל שאבא שלי הכריח אותי ללמוד בעל פה לפני ההמראה, אבל כל מה שאני צריכה לחשוב עליו זה האם יש לי חמצן, לפני שהרגליים שלי קורסות תחתי פעם נוספות.
טוב, זה כבר ממש מתחיל לעייף ועכשיו גם בוטן מתעורר ובועט בי בשלפוחית. "תקשיב, חבוב!", אני צועקת, שוכבת על הגב כשהמרפק הימני שלי תקוע מתחת לכיסא. "תפסיק לבעוט בי! אני לא רוצה להשתין עכשיו!".
אני מצליחה להתרומם שוב ולהגיע לחלון. האינטרקום חוזר לחיים ומישהו אומר משהו מעל הרעשים הסטטיים. את זה אני מבינה, אבל לא את מה שהוא אומר. מי שזה לא יהיה, הוא לא מדבר אנגלית. הקולות עמוקים, חורקניים, צרודים. זה לא נשמע כמו אף שפה שאני מכירה.
אני מצמידה את גופי אל החלון הארוך, קרוב מספיק כדי שאפילו בוטן יוכל להציץ החוצה, ויחד אנחנו בוחנים את אורך הספינה. יש לנו מכאן זווית ראייה של 360 מעלות, אבל אני כל כך עסוקה בלחפש את הדבר שבו התנגשנו, עד שלוקח לי כמה שניות לזהות את המובן מאליו.
בצידה של הקיפודנית, כמו גידול ענקי, דבוקה חללית נוספת.
חללית נוספת?
אני רצה אל הדלת, מתעלמת מבוטן הבעטני, ועומדת לעוף בגרם המדרגות הראשי כשמשהו עובר למרגלותיו ומשכנע אותי לחשוב על כל המצב פעם נוספת.
בחורים עם קסדות ורובים.
מה לעזאזל?
אני מתכופפת מאחורי הדלת ומנסה להתחבא בלי שהעובר יבלוט מהקצה השני. אני לא יודעת מי החבר'ה האלה ואני לא יכולה לראות את הפנים שלהם, אבל אני בטוחה שהם לא היו על הספינה לפני עשר דקות. אנשי הסגל לא מסתובבים חמושים אלא מסתפקים בהורדת ציון. המשמעות היא שספינת החלל קיפודנית נמצאת תחת התקפה.
האורות המהבהבים, האינטרקום המקרקש, וההבנה הפתאומית שלי: כולם על סיפון הלידו, בשיעור יוגה מתחת למים לנערות לפני לידה. כולם, חוץ ממני. ואז אני חושבת על עוד משהו. כנראה המחשבה הכי אמיתית וממשית שאי פעם עברה בראשי.
שיט.
