אדלה
עשרים וארבע שנים אחרי שעזבתי את ישראל, הזמינה אותי אדלה לחצות את האוקיינוס. האם עשתה זאת רק כדי שאכתוב למענה את סיפור חייה?
הייתי אז כבר סופר צללים מנוסה למדי, מכיר היטב את משחקי הרמייה הסמויים שמפליאים אנשים לשחק בזיכרונותיהם. ואולם, בכל הספרים שכתבתי — בעיקר תולדותיהם של אלו שגילם מופלג, ביניהם אנשים ידועי־שם, היו פרטי הסיפור תלויים במוצא פיהם, ואם ביקשו לברוא לעצמם סיפור חיים חדש, לא יכולתי להבחין בין אמת לבדיה.
אבל את אדלה הכרתי מילדותי, והיה זה המקרה הראשון שבו יכולתי לעמוד על הפער בין העובדות שהיו ידועות לי לבין האופן שבו הצטיירו הדברים בעיני אחרים. דברים שראיתי אצלה במו עיניי, כילד, התגלו לי עכשיו במרחק הזמן ועוררו פליאה: ניצוצות שהיו חבויים אצלה אז, איך הם יודעים לכבות עד מוות, ואיך, כהר געש מתעורר לחיים, הם קמים ומחריבים את סביבתם.
הייתי בן תשע כשפגשתי אותה לראשונה, במוצאי שבת אחת בחורף הגדול שיירשם כחורף הגשום ביותר באותו עשור. היא ישבה על כורסת הקטיפה הירוקה בחדר האורחים רחב הידיים של סבי, נסוגה עמוק אל גב הכורסה כמסתתרת מן העיניים המששניות הרבות שנשלחו אליה, ומן הגברים והנשים — דודיי ודודותיי — שניגשו אליה וחקרו את גופה ואת פניה, עומדים מולה בלא להתבייש ומתבוננים בה מקודקודה הרטוב, דרך עיניה המוגדלות להבהיל מאחורי עדשות המשקפיים ועד לכפות רגליה התלויות באוויר, חוזרים ומעיפים מבט בשערה הדבוק לפדחתה כאילו התהפך עליה דלי מלא מים, בטיפות הגשם שלא הספיקה להספיג בממחטה שבידה והן זלגו על עדשות משקפיה ולאורך צווארה והרטיבו את חולצתה. ואחר כך חוזרים לכיסאותיהם, מעווים פניהם כאומרים: "אין לי מושג אם היא מתאימה," ורובם לא נותנים יותר את דעתם עליה ומחליקים מייד לתוך השיחה המתנהלת רובה בעברית וחלקה בפרסית, בענייני רכילות או עסקים.
עדיין לא ידעתי אז שהחליטה להתחתן עם דודי עוד בטרם ראתה אותו. שאם לא כן הייתה נאלצת להינשא, במצוות דודותיה, לאיש המבוגר מרובה השיניים, הנראה מחייך תמיד, שלא הניח לה, והיה מחכה לה שעות בפתח הפנימייה.
ישבתי ליד שולחן המבוגרים לצד אמי. רפי אחי היה חייל, וירדן אחותי שקועה בבחינות הבגרות שלה, ושניהם לא מצאו זמן לבוא איתנו. בדרך כלל שלחו את הילדים לחדר הסמוך לצפות יחד בטלוויזיה ולא הרשו להם לשבת עם המבוגרים עד שהוגשו המאפים והעוגות. קדמה להם ארוחה דשנה שכללה תמיד אורז ולפעמים דגים או קישואים מטוגנים. בקצה השולחן עמד החמין העשוי גרונות הודו ושעועית אדומה, חמין שכמעט לא נגעו בו, ושימש במשך השבוע עיקר ארוחותיהם של סבי ודודי. אבל מעמדי היה שונה משאר הילדים מאז שאבי נסע ללוס אנג'לס ואמי הפסיקה לחייך. פתאום זכיתי בליטופים ובמבטים חומלים מצד דודיי ודודותיי. אסתר, אחות אמי, הייתה מאמצת אותי לתוך צווארה הריחני בכל פעם שנפגשנו, וסבי היה דוחף לכיסי בחשאי דמי כיס כפולים.
וכך ישבתי עם המבוגרים בערב החורפי ההוא, מוסתר מעט בגופו הגדול של דודי יוסף והבטתי באדלה, שאת שמה לא ידעתי עדיין, מרותק אל האופן שבו שבה וקינחה את עדשות משקפיה העבים, הרכיבה אותם וליכסנה מבטים לעבר האנשים שבחדר. משכתי בשרוולה של אמי ושאלתי, מכוון את סנטרי אל האורחת: "מי זאת?" והיא היסתה אותי ואמרה: "לא עכשיו."
לאמי ארבעה אחים ושלוש אחיות, וכולם נהגו לבוא לבית סבי מדי שבוע — כולם לבד מהאח השלישי מרדכי, הירושלמי החילוני. הפעם, לרגל המאורע, הגיע גם הוא ולא חסך מדודותיי את דעתו כשאמר: "אתן דו־פרצופיות ושתלטניות. אשתי לפחות למדה והיום היא מורה, אבל אתן - אף אחת מכן לא למדה, ולא עובדת מחוץ לבית, למרות שאתן לא פחות מוכשרות מהגברים במשפחה."
ההתכנסויות התרחשו בכל מוצאי שבת. על השולחן הגדול נפרשה מפת קטיפה מעוטרת ברקמה של נוצות טווס, מעשה ידיה של סבתי שמתה מות צדיקים ביום כיפור, סבתי שלא הייתה כמוה במציאת רימונים שחורים עוד כשגרו ליד השוק של טהרן. בראש השולחן ישב דוד יוסף, בכור האחים, הבעלים של חנות בגדים. מדוד יוסף ניסיתי להתחמק מאז שאני זוכר את עצמי. גם כשידו הייתה מכוונת ללטף, לכדו אותי אצבעותיו השמנות כאנקולים ואם הצליח לתפוס את אפי, היה צובט אותו בחזקה ומשאיר אותו סמוק וצורב.
מנשה אחיו, בעל מאפייה, ישב תמיד לידו, נראה כמחכה להוראותיו כמו שעשה, מן הסתם, בהיותם ילדים.
האח הרביעי משה היה הרווק היחיד במשפחה, היפה מבין האחים וחביב הילדים. מעולם לא הרים קולו עלינו ולא דרש מאיתנו דבר. את התינוקות היה מערסל בחיקו ומשמיע להם גרגורים עד שחייכו, וכשגדלו לא ידע מה לומר להם ורק היה מסתיר את ידיו הרועדות מתחת לשולחן ומחייך אליהם חיוך רחב, שולח להם כך את אהבתו.
שלוש אחיותיה של אמי היו מפוזרות סביב השולחן, שתיים לצד בעליהן ואחת לבדה: ויקה, אסתר ולילי — כך לפי סדר הולדתן. גם סבתי המנוחה כמו נמצאה איתנו ליד השולחן, ומדי פעם החליק אחד המסובים בהיסח הדעת את אצבעותיו על פני נוצה רקומה, מזכיר לעצמו את נוכחותה של אמו.
לפתע קמה על רגליה דודתי ויקה, אחותה הבכורה של אמי, ורמזה בתנועת ראש קטנה, מבשרת רע, לכיוון החדר הסמוך. שתי דודותיי קמו מייד ופסעו אחריה בטור, ואמי השתהתה בכוונה עד שנעלמו מאחורי הדלת, ורק אז, כאילו היא עושה זאת מרצונה ולא על פי הוראה, הצטרפה אליהן, מושכת אותי אחריה.
לפעמים היו אמי ואחיותיה נהנות עד בלי די כששהו יחד, מתחבקות ללא סיבה גלויה, בוכות בדמעות אמת זו על צערה של זו, צוחקות עד מחנק, מספרות איך הגיעה המשפחה מאירן שלושים וחמש שנים לפני כן, בשנת 1950, ובית כנסת בעיר העתיקה בירושלים התמוטט מחמת הסופה; לפעמים הייתה שתיקה קשה עומדת ביניהן כאילו היו אויבות מלידה, ואפילו שהותן המשותפת ב"עזרת נשים" בראש כל חודש ואמירת "יעלה ויבוא" לא הצליחו לקרב ביניהן.
