פרולוג
הישרתי מבט אל הפסיכולוג המבוגר והשתקן מרחוב בלפור ואמרתי, "תראה, אני יושב כאן כבר שבע פגישות ואתה לא מוציא הגה. אני רוצה שתגיד לי מה אתה חושב עלי. מה אתה חושב על מה שאני מספר לך פה. ראית פעם דבר כזה? מה אתה אומר? אני מבקש שתענה לי עכשיו — במילים!"
הפסיכולוג השתקן הביט בי, פתח את הפה סוף־סוף ואמר, "אני חושב שאתה מנסה להיות חבר שלי." בשביל זה חיכיתי שבע פגישות?
"על מה אתה מדבר?" "אני מרגיש שאתה מנסה להתקרב אלי, אולי שאהיה חבר שלך."
"תראה, לא שילמתי לך הון תועפות כדי לקבל ממך דעה כחבר. אני צריך את הדעה שלך כפסיכולוג. הבנת?"
הפסיכולוג השתקן חזר לשתוק ולהנהן.
למפגש הבא הגעתי נחוש יותר לקבל תשובות. שאלתי שוב מה דעתו על מה שאני מספר ואסרתי עליו לשלוף טיעונים הזויים ובטח לשתוק.
"אני חושב שהתשובה לא תקדם את הטיפול," דקלם בקול נבול את הסיסמה.
הצבעתי על השולחן. "אני עומד לשים פה עכשיו כסף ואני הולך."
הוא שתק והנהן. שלפתי מהכיס חבילה דקה של שטרות. "אתה רואה? זה מה שאני חייב לך. אני שם את זה פה על השולחן ועף."
הוא שתק והנהן. "אני הולך עכשיו." נעמדתי.
הוא שתק והנהן. הנחתי את השטרות על השולחן ויצאתי מהחדר, בזמן שהוא נשאר לשבת.
ראובן מ"בטיפול" יש רק בטלוויזיה.
איך הגעתי לכאן?
כשהשתחררתי מהצבא בגיל עשרים ואחת, אי־שם באלף תשע מאות תשעים ותשע, לא עניין אותי לעשות את הטיול
הגדול והתחלתי לעבוד בחנות צילום, בשכונה. הבוס שלי היה רומני פסיכי, מעין רוקיסט משופם ומקריח בן חמישים
פלוס, עטור קעקועים ונעול במגפי שפיץ, שאיים לפטר אותי במידה שלא אודיע לו שהגיעו תמונות עירום. "אם אני תופס אותך מדפיס תמונות של ציצים בלי שאני יודע על זה, זה הסוף שלך," הזכיר לי בכל יום, בעיקר בחודשי הקיץ — עונת העירומות.
לפעמים הייתי מזהה את "האוצר" עוד לפני שנכנס למכונת ההדפסה. כשבחורה צעירה משלמת אקסטרה עבור פיתוח מהיר ומבקשת להישאר בחנות עד המסירה, זה כאילו היא אומרת: "תקשיב, חבר, יש לי כאן פילם מפוצץ תמונות אינטימיות ואני לחוצה פצצות שזה ידלוף."
במקרים כאלו הייתי מדפיס מראש את הפילם פעמיים — פעם עבור הלקוחה ופעם עבור אוסף התמונות הפרטי של הבוס, שהוחזק בקופסת נעליים כבדה, בתוכה כיכבו חצי מבנות צפון תל אביב.
יחד איתי עבדה גלינה — עובדת ותיקה בת ארבעים ושתיים שהיתה מגיעה לחנות ברמת אביב מדי יום, אחרי מסע מפרך באוטובוס מדירתה הקטנה בבת ים, שם גרה עם בתה בת החמש. כדי שתוכל להמשיך להתפרנס, גלינה הקפידה למלא את הנהלים בדייקנות, ובימי החופש הגדול נאלצה להתרוצץ לפחות ארבע פעמים במשמרת, ממכונת ההדפסה לבוס שעישן בחוץ וחזרה כשבידה תמונות נודפות ריח כימיקלים טרי, בהן נראו בנות עשרה חשופות חזה מצחקקות למצלמה באיזו אכסניה באילת.
אחרי שנה שבעתי מהמראה קורע הלב הזה ועברתי לעבוד בתור מוקדן במוקד להעברת הודעות איתורית. במקביל השלמתי בגרויות, ושום דבר מעבר לזה לא זז איתי.
בוקר אחד התעוררתי, גיליתי שאני בן עשרים ושש וגר עם ההורים בלי שום כיוון לחיים. זה היה אחרי שפוטרתי מהמוקד בתום ארבע שנים וחודש של חיי מאפיה.
במוקד הסבירו לי שההודעות המוכתבות מהמתקשרים הן המוצר של החברה, ועל כן כל טעות הקלדה נחשבת דפקט במוצר ומתורגמת לחמישה שקלים שיורדים מהמשכורת. הגזירה הזאת לא התיישבה עם העובדה שנדרשתי להקליד מאות הודעות בכל משמרת, כדי לעמוד בממוצע ההודעות הסדיסטי שהכתיבה ההנהלה החמדנית. לנטרול הבעיה, ניצלתי את משמרות הלילה שהיו שוממות כמעט לגמרי ובהן לא נמדדתי. קודם כול, הייתי יורד מהמוקד לקומת הכניסה ומוסר את ה"מנה חמה" שקיבלתי בתחילת הערב ממנהל המשמרת, לשומר שהועסק בתנאים גרועים אפילו יותר משלי. בתמורה לגביע המבחיל, קיבלתי מהשומר את מפתח המאסטר שפותח כל דלת בבניין. באישון לילה, כשקצב השיחות במוקד צנח לשלוש בשעה, הייתי פותח את דלת המשרד של הבוסית שלי, מאתר את פלט ההודעות המודפס ששלחתי במהלך השבוע וגורס ממנו כל דף עליו סומנו אותיות שהתפלקו לי. כל דף שנגרס — כמו למצוא חמישה שקלים על המדרכה.
העדים היחידים לפריצה בקומת המוקד היו שני העובדים הנוספים במשמרת הלילה — מוקדנים כמוני וקורבנות של השיטה בעצמם שהתייחסו לאירוע באדישות מוחלטת ולפעמים בהומור.
אחד מהם, זה שקיבלתי ממנו את ה"מנה חמה", קיבל תוספת של כמה גרושים לשכר שהרוויח במשמרות היום, בתמורה לתפקודו כמנהל במשמרת הלילה. בזכות הידידות שרקמתי עם מוקדנים כמוהו, שהיתה להם גישה למידע שמעניין אותי, קיבלתי לידי את קודי האחזור הסודיים באמצעותם צפיתי בכל משמרת בהודעות האיתורית של הבוסים שלי, וכך הייתי מגלה מי עומד להיות מפוטר, מי עומד להיות מקודם, ומי שוכב עם מי.
חברי למוקד פיתחו שיטות הישרדות משלהם, כמו חברי הטוב זיו, שזכה לאורך שמונה־עשר חודשים רצופים ב"מוקדן המצטיין של החודש" — תואר שהגיע קומפלט עם בונוס של ארבע מאות שקלים בתלוש, עד שיום אחד התקשרה מנויה וסיפרה שקיבלה למכשיר שלה את ההודעה "תתקשרי לאבא", בעוד שאביה נפטר לפני עשור. בדיקה מהירה העלתה כי זיו, ההומו הנוירוטי והחייכן, נוהג לשלוח בכל משמרת עשרות הודעות פיקטיביות בכדי לקבוע שיאים שלא נראו בהיסטוריית המוקד. ממוקד שליחת ההודעות עבר זיו לחולל גיהינום ב"סלקום".
החגיגה הפרטית שלי הסתיימה בצהרי חורף אחד, בו קרא לי מנהל המוקד לחדרו והציג בפני את טבלת השמות והקודים בכתב ידי, וכך גיליתי ששכחתי אותה בערב הקודם על השולחן בעמדה.
אחרי שפוטרתי, הבוסים במוקד ערכו בדיקה טכנית לאיתור מוקדנים נוספים שהשתמשו בעקביות בקודים כדי לפרוץ למכשיר שלהם ושל מנויים אחרים. אני לא סגור על המספרים, אבל הייתי אומר שחמישים מתוך שבעים מוקדנים פוטרו לאחר הבדיקה הזאת. הראשונה אגב, היתה השטינקרית שזיהתה את הרשימה האבודה שלי על השולחן ומסרה אותה לאחראים.
הלקח מהסיפור הוא כמובן לא להמעיט לעולם בערכו של העובד הפשוט שישים לעד את טובתו האישית לפני הכול, ותחת זעם הניצול וצורך ההישרדות מסוגל להרעיד את האדמה סביבו ולהסב נזקים אדירים לחברות ולמנהלים שבוחנים את גבולותיו.
שבועיים אחרי הפיטורים מצאתי עבודה חדשה במוקדנות, אבל אז גיליתי שאני לא מסוגל להגיד יותר "שלום, מדבר רז," ולהעניק שירות לישראלים. חוץ מהמיאוס מעבודות סטודנטים, לא היה לי תואר או מקצוע וגם לא מצאתי עניין באף תחום שיכולתי לחשוב עליו, וכך נשארתי קבור באבטלה. הדבר היחיד שהיה לי להציע לעולם הוא כישרון כתיבה, אבל לא היה לי שמץ של מושג מה לעשות איתו. את אבא שלי זה פחות עניין. הוא השתגע מזה שאני לא עובד ועוד ישן עם מזגן על חשבונו כל הלילה. מבחינתו הייתי חייב להשתלב בכל עבודה אפשרית וכך נאלצתי להתמודד לא רק עם התקיעוּת והתסכול, אלא גם עם הדרך האובססיבית שבה אבא שלי ניסה לטפל במצב. בכל בוקר הייתי מוצא על שולחן האוכל הגדול את מדור הדרושים פתוח לרווחה ועליו מודעות עולֵב שסימן במרקר לפנות בוקר: "דרוש סוקר טלפוני", "דרוש עובד דלפק לטל בייגלס" וכולי. המודעות המחורבנות הללו מילאו אותי ייאוש. ניסיתי לשכוח מהן, עד שאבא שלי התקשר באמצע היום מהמשרד ודרש לדעת, במבטא הצרפתי שלו, אם התקשרתי ל"טל בֶּייגֶה" ולחברה להשכרת רכב. מיליון פעם הסברתי לו שאני שואף לעשות משהו משמעותי יותר מלהיות תותח שימור לקוחות בגיל עשרים ושש, שאני רוצה להגשים את עצמי. לכתוב, ליצור משהו, להיות מישהו.
אחרי כמה חודשים של אבטלה, אבא שלי יצא עם סיגר לטיול השבת הקבוע שלו בשכונה. כשחזר הביתה בישר: "יש לי חדשות טובות."
"מה?" שאלתי. "מחפשים בפיצה," ענה בהתלהבות, ואני חשבתי על זה שיום אחד אהיה מישהו גדול ואכתוב ספר בשם "מחפשים בפיצה", על הטיפוס שלי לצמרת. חודשי האבטלה הלכו והצטברו לשנה איומה וריקה, עד שגיליתי את עולם הפרסום. התחלתי ללמוד קופירייטינג במטרה להפוך סוף־סוף את היצירתיות שלי למקצוע, יצירתיות שהתבטאה עד אז בכך שהייתי מותח גרב על היד וממחיז, בזמן אמת, את השיחות שקיבלתי במוקד שליחת ההודעות לקול צחוקם של המוקדנים לידי. חשבתי לעצמי שעניין הפרסום חייב לתפוס, שזה חייב להצליח, כי זה התחום היחיד שאני מוצא בו עניין. השנים הראשונות היו טובות עד שנעשיתי מבוגר מדי בשביל לעבוד עבור נצלנים בשכר פח; לחזור הביתה באחת־עשרה בלילה לאורך חודש שלם רק כדי שאוכל לספר שעשיתי פרסומת לטלוויזיה; לעמוד מול שחקנים ובדרנים נערצים בימי צילום ולהגיד להם, "יופי, יופי, איזה יופי עשית," כמו שמעודדים בני שנתיים לעשות קקי, כדי להעלות להם את האגו ולעורר אותם שייתנו "טייק" טוב; להתלהב מהצטרפות של מותגים גדולים למשרד כאילו מדובר במשהו נוצץ ולא בהבל הבלים; ולעבוד במקצוע שהמהות שלו זו יצירתיות ובפועל מסרס יצירתיות. כשסגרתי עשור במשרדי הפרסום, הסבלנות שלי עמדה על הקצה. אני מניח שהמצוקה ששידרתי נקלטה היטב בקרב המעסיקים במשרד האחרון שעבדתי בו ואלה, בעידן שבו אפילו טלוויזיות כבר לא מתקנים, הראו לי את הדלת. אז זהו. לא בא לי יותר פרסום. וככה, אחרי קצת יותר מעשור בענף, אני שוב מובטל וחסר כיוון, בזמן שכל השאר בעבודה. כולם. כולל האפסים, החנפנים, מגלגלי האחריות, חסרי הכישרון, אלו שהתחילו אחרי. אפילו עידו, הקופירייטר הצעיר שהיה גונב בירות לבית שלו מה־ happy hour במשרד. אפילו רפי, שאף עובד לא שורד תחתיו חצי שעה, והמשרד שבו הוא שותף נאלץ לבזבז הון על פרילנסרים בכל חודש. כולם, כולם בעבודה, ואני בדירת שני חדרים יפה מאוד בלב תל אביב, בסלון שסידרתי אותו ככה שהרהיטים והכיסאות עומדים בקו אחד עם המרצפות. מה עכשיו? הלוואי שהיה לי פתרון יצירתי כמו אלו שאני מביא למודעות 1+1 אבל אין לי, וגם נשבר לי הזין מכל החכמים שמדקלמים "מה הבעיה, תחליף מקצוע..." — תודה רבה באמת, מה הייתי עושה בלעדיכם? אה, הצלחתי להעביר חמש דקות שלמות! בקצב הזה הערב יגיע בטיל ואז ארגיש הרבה יותר נורמלי כי הרי בערב כולם בבית, כמוני. אפילו אוכל לפתוח את הפלייסטיישן בלי להרגיש חולה, מפגר או מוגבל.
אבל עכשיו רק תשע. בבוקר. מה עכשיו?
